שביתה למעלה משביתה | ישעיה שטיינברגר

חמשת העינויים ביום הכיפורים אינם סיגופים אלא שביתה מגופניות והידמות למלאכים

השנה, עם ציון ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים, צפים ועולים זיכרונות רבים וקשים בכל בית ישראל, אבל האמת היא שנושא הזיכרון הוא אחד המרכזיים בתוכני היום הקדוש בכל השנים. עגנון, ב"ימים נוראים", מספר שפעם אחת לפני "יזכור" המהר"ל חש בצפיפות גדולה בבית מדרשו והפטיר: "כנראה שהפעם הגיעו לכאן הרבה מהמתים"… ואכן, שורשה של תפילת "יזכור" הנוהגת בימים טובים הוא ביום הכיפורים. דווקא בו מתפללים בעליל לכפרה גם על המתים, כמשמעות לשון רבים, "כיפורים", על החיים והמתים.

מסתבר שביום זה מצויים מרכיבים שאין להם אח ורע בשאר מועדים, המצדיקים את ה"יזכור" האולטימטיבי. ביום זה נופלות בעליל כל המחיצות, בין היתר בין העבר וההווה, משום שישראל העומדים לפני ה' נוסקים אל גבהים ונכנסים למחיצתו של מלך יותר מאשר בכל זמן אחר. אנו הופכים למעין מלאכים, המשילים את החומר למעת לעת זו. או אז נוצרת הסגולה לאיחוד כל הקצוות; בין אדם לחברו, בין אדם לא־לוהיו ואף בין אדם לעברו ועתידו. אנו שבים, ב"סדר העבודה" שבתפילת המוסף, לבית המקדש ונוהגים כעם שהיו מלווים את הכהן הגדול בעבודתו – כורעים ומשתחווים כנמצאים שם. לא צריך להגיע למדרגה של אותו צדיק שראה עצמו כגלגולו של הכהן הגדול, והיה אומר בנוסח "כך הייתי אומר", כדי לחוש את אווירת הבית השני וכל האמור במשנת יומא. אין תימה שגם המתים מצטופפים בבית המדרש שלנו.

להשיל את הקליפות

כל המחיצות נופלות ביתר קלות כאשר גורמים חומריים נחלשים־נעלמים. משל לאנרגיות העוברות במהירות מוגברת במוליכים מועטי התנגדות בפיזיקה. וכך ביאר האדמו"ר הזקן את זהות המילים "ריקוד" המתייחסות למחול ולמלאכת "מרקד" בשבת. השנייה אינה אלא צורה של בירור הפסולת מהעיקר. אף המרקד עם חבריו, דבק בהם תוך שהוא בורר את החומריות הפוגעת באחדות בין יהודי ליהודי. ההתרוממות של המחולל בעת הריקוד כמקפץ מהקרקע בצוותא יוצרת את החיבור ואת סילוק הפסולת המפרידה. העומדים במקדש צפופים, ומתחברים ליוצרם, לא חשים בדוחק ומשתחווים רווחים. מגבלות הזמן והמקום נעלמות בספֵרות אלו.

ביום הכיפורים נאמר "לפני ה' תטהרו". הכניסה למחיצת ה' בחינת מלאכי השרת היא עיצומו של יום, והיא הסיבה לחמשת העינויים. לא מדובר בסיגופים, בצער, כבשאר תעניות. העינויים לגוף הם מלאכה שאינה צריכה לגופה. הם אינם אלא תולדה של הצורך להשיל את קליפות החומר, פועל יוצא של היותנו בשר ודם.

הדמיון למלאכי השרת הוא גם האמצעי להסרת הקנאה והאיבה בין אדם לחברו. מכאן גם הדגשת התיקון החברתי – "למען נחדל מעושק ידינו" שבנעילה. הטעם שאין יום הכיפורים מכפר על חטאים שבין אדם לחברו, אף על פי שכולנו בנים לאדון הכול שבוודאי יכול למחול על פגיעת עבדו האחד בעבדו השני, הוא שחטאים אלו, יותר מכול, הם מפוררי האחדות. לכן הם המדירים אותנו מספֵרת המלאכים המתבקשת. מדרגת "לפני ה'" נקנית רק עם נפילת המחיצות – תולדת החומר. אחדות זו המכניסתנו למחיצות עליונות היא גם זו המפילה את חומות הזמן ומאפשרת את איחוד ההווה עם העבר, איחוד עם נשמות המתים ועם מכלול ההיסטוריה שלנו.

דומה שזה הלקח בפיוט עשרת הרוגי מלכות, שבו מודגש הקשר הבין־דורי והאחריות הלאומית ההדדית המדלגת בין אלפי שנים. יושב מרומים חיפש דור ראוי שיכפר על מעשה מכירת יוסף ולא נמצא כזה עד תקופת ר' עקיבא וחבריו. "העשירי קודש לה'" הוא ר' עקיבא שעלה על המוקד ביום העשירי לתשרי (ואף כיפר לפי המקובלים, כביכול, על ה' יתברך עצמו שהשתתף במכירה). עד אותה שעה לא סר הקטרוג על החטא הקדמון הנורא שבעוונות בין אדם לחברו – מכירת יוסף. ואכן ב"משך חכמה" מפורש הקטע בתפילה: "מחלן לישראל וסלחן לשבטי ישורון" בהתאם. החטא הקמאי האולטימטיבי שבין אדם למקום, חטא העגל, נזקק ל"מחלן לישראל". הדומה לו בבין אדם לחברו, הוא זה שהתבצע על ידי "שבטי ישורון", שמכרו את יוסף. זה פשר פיוט נורא הוד זה המהווה אחד השיאים המרגשים של חזרת הש"ץ במוסף. נראה שפיוט זה אינו אלא תפילת "יזכור" לעשרת הרוגי מלכות ולכל הבאים בעקבותיהם, כולל אלו של דורותינו.

ללא קידוש

אמרנו שעניין העינויים אינו סיגוף אלא הידמות למלאכים. הדבר מתבאר בעקיפין מתורתו של מורי הרב יצחק הוטנר (ב"פחד יצחק" סוף ראש השנה). הוא מפענח את הביטוי "שבתון" (המופיע בהקשר לעינויים בבבלי יומא עד, א) כ"עשה טוב". לכן, לדבריו, הרמב"ם קרא להלכות היום "שביתת העשור" (במקום "הלכות יום הכיפורים" כבטור ובשולחן ערוך או מסכת "יומא", היום). הרמב"ם ממשיך להדגיש (שם א, ד ואילך) את השימוש ב"שבתון": מצווה לשבות מאכילה ושתייה ואף לשבות מרחיצה, סיכה וכו'. יש כאן חידוש נפלא הן בהלכה והן בפנימיות תפיסת עיצומו של יום.

הרב הוטנר ממחיש דבריו, כדרכו, על ידי הלכה מן ה"אור שמח". הוא פסק שחולה שאוכל ביום הכיפורים, אפילו כשחל בשבת, אינו מקדש על היין. זאת משום שקדושת יום הכיפורים היא שביתה כמו שביתה של שבת. יש כאן "שביתה" מורחבת – לא רק ממלאכה, כבכל שבת ומועד, אלא גם משאר הפונקציות המקיימות את האדם בעולם הזה. נמצא שקדושת מועד זה היא בשביתה הגורפת והכוללת. וכך, השביתה של שבת (ממלאכה) מתמזגת עם שביתת יום הכיפורים (מאכילה וכו') ויוצרת שביתה שלא לאכול ולשתות בו. לכן אין מקום לתקנת קידוש על היין.

משמעות הדבר היא ש"שביתה" היא התנתקות מהיום יום של חיי העולם הזה. כל שבת היא מעין עולם הבא במנוחה הנגזרת מאיסורי המלאכה, מהשביתה שבה. ביום הכיפורים ההתנתקות הזו עולה מדרגה; אף אמצעי הקיום של הגוף, המתבטאים בחמשת העינויים, פעולות הנדרשות לגוף (ולכן הימנעות מהן היא אמנם "עינוי"), נכנסים לתחום ה"שביתה". בשביתה זו אנו הופכים למשך 24 שעות ליצורים רוחניים דוגמת מלאכי עליון.

הוכחה להגדרת השביתה כדבקות ברוחניות מוצאים בהלכה: "גוי ששבת חייב מיתה שנאמר 'יום ולילה לא ישבתו'" (בבלי סנהדרין נח, ב). פירוש: בן נוח אמור להיות כשמש וכירח, להימנע משביתה ולפעול בתמידות. הרומאים, אבות אידיאולוגיית העבודה המתמדת שהשתיתו את יסודות האימפריה שלהם על עבדים המתפעלים את המערכת תדיר, לעגו ליהודים במיוחד על "עצלנותם". הם, לדעתם, "מוציאים הרבה ימים בשה"י פה"י – שבת היום, פסח היום". הם היטיבו לנסח את ההתנגשות בין תפיסת עם ישראל לתפיסת עולמם. לא רק ב"שביתה" ברמה הסוציאלית עסקינן. יש כאן מהפך תיאולוגי קדום. ההתנתקות בשביתה מרוממת את האדם מכל מעשי החולין ומדבקתו בה'.

כאן ראוי לציין שבאשכנז, כפי שהדבר בא לביטוי מיוחד ב"תפילה זכה", חלקו במידה רבה על תפיסה זו. הם ראו בעינויים סיגופים וסמל לקרבנות ולא הזכירו את רעיון ה"שבתון" הנ"ל בהקשר זה כרמב"ם. ואכן התפיסה האשכנזית, במיוחד של חסידי אשכנז, הנשענת על התפיסה הארץ ישראלית הקדומה, תמכה ככלל בסיגופים, ואילו זו הבבלית ואחר כך הספרדית הייתה חיובית ושמחה בהרבה (מאלפת במיוחד בהקשר זה איגרת פרקוי בן באבוי לחכמי קירואן מהגניזה, שבה הוא יוצא בשליחות רב יהודאי גאון, בעל הלכות פסוקות, נגד מגמת הסיגופין של המרכז הארץ ישראלי. מגמה זו גולשת לימים לאשכנז, ואילו זו הבבלית עוברת לספרד ולעדות המזרח. האם שמתם לב שאפילו ניגון הסליחות בקהילות אלו יש בו טון של שמחה ומעין מארש ניצחון? וכבר עמד על כך גם הגרי"ד סולובייצ'יק ב"על התשובה", בלי ציון הפיצול בין העדות בזה).

עליית מדרגה

אולי גם הגר"א, המקובל, התכוון לכך בפירושו לפסוק: "ימים יוצרו ולא (קרי: ולו) אחד בהם" (תהלים קלט טז). פירש הגר"א שבכל הימים יש צרה ומצוק של היצר והשטן המקטרגים על בני האדם שוכני החומר, אך יש יום אחד בשנה שבו אנו נטולים יצר, ואין השטן מקטרג בו. אנו כמלאכים. זה יום הכיפורים. סימן לדבר – 365 ימים הם בשנה. "השטן" בגימטריה 364. חסר יום אחד. היינו "לא אחד בהם" – יום הכיפורים החריג לעומת שאר הימים.

אם כל יום כיפורים מתאפיין בעליית מדרגה לחיי עולם הבא, השנה –  יום הכיפורים החל להיות בשבת – על אחת כמה וכמה. שילוב זה נושא זיכרונות קשים. בעבר הרחוק, מקובל שרצח הנביא זכריה בעזרה, על דמו המבעבע שהביא לימים את החורבן, קרה ביום הכיפורים שחל בשבת. בעת האחרונה, גם מלחמת יום הכיפורים, שעד היום רוב פצעיה לא הגלידו לגמרי, פרצה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. מסתבר שכגודל העלייה כך עוצמת סכנת הקריסה. בחינת כל הגדול מחברו יצרו גדול מחברו.

מי ייתן שנזכה לתיקון הגדול שיום מיוחד זה, שבו ה"שביתה" מתקיימת בספֵרות עליונות ונוספות, מסוגל לו. כל מי ששמע אי פעם את תקיעת השופר ואת התפרצות השירה הנלהבת "לשנה הבאה בירושלים", הבאות מיד אחר השיאים של קבלת עול מלכות שמים בסיום הנעילה, יודע שזה אפשרי!

הרב ישעיה שטיינברגר הוא ר"מ בישיבת הכותל ורב שכונות רמות שרת, דניה והולילנד, ירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בספטמבר 2013, ב-גיליון יום כיפור תשע"ד - 840 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: