נשמה חסרת מנוח | אביעד הכהן

הימים הנוראים היו לרב עמיטל ימים של מאבק פנימי, שבהם השתיקה ביטאה יותר מאשר מילים. הרהורים על עולמו הרוחני של איש האמונה והאמת

אמרו חכמים במסכת שקלים מתלמודה של ארץ ישראל: אין עושים נפשות לצדיקים. דבריהם הם הם זכרונם. ושמא ניתן להוסיף, בדחילו ורחימו: לא רק דבריהם. גם נגינתם, גם בכיים, גם שתיקתם.

במשך עשרות שנים עבר הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת "הר עציון", לפני התיבה בימים הנוראים. תפילותיו הניעו לבבות רבים. בוודאי לא היה זה בזכות איכותם המוסיקלית של הניגונים והתפילות, שהטון ההונגרי לא ניתק מהם גם בחלוף עשרות שנים, אלא מתוקף היותם יוצאים מלב, לב נשבר ונדכה, ונכנסים אליו.

חלק מאותם ניגונים מיוחדים, ניגוני הרב עמיטל, מיוחדים בצלילם, גם הוקלטו ונשתמרו לדורות. כמה מהם מושרים מדי שבת בישיבה, דוגמת הנודע שבהם, "שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך, וטהר לבנו לעבדך באמת".

במשך עשרות שנים נהרו מאות ואלפים, בעיקר בליל ראשון של סליחות וביום הכיפורים, לישיבה שבגוש עציון. בוגרי הישיבה ובני משפחותיהם, וסתם אורחים ששמעה של אותה חוויה מרגשת ומרטיטת לב הגיע לאוזניהם. בצוותא הצטרפו לרב עמיטל להמלכת "כתר ייתנו לך", לשירת "מכלכל חיים בחסד", לסונטת "כי אנו עמך ואתה אבינו", לסימפוניית "האדרת ואמונה לחי עולמים", ועל כולנה: "אשר אימתך באראלי אומן, באבירי אומץ, בהמון מלאכים, ביקרת ערפל. ואבית תהילה מגלומי גוש, מדלולי פועל, מדלי מעש, והיא תהילתך".

רבים זכו גם לשמוע את שיחותיו. שיחות של ליל "זכור ברית", "פרקי עקדה" של ראש השנה ושיחת הדוד החומק־עובר לפני השער בעת נעילה. מקצת שיחות אלה כונסו כעת בספר, שמעביר משהו מהאווירה המיוחדת שספק אם ניתן לכלאה בדפי ספר ובאותיות של דפוס.

כל ימיו לא הפסיק לשאול. הרב יהודה עמיטל           צילום: יוסי אלוני

כל ימיו לא הפסיק לשאול. הרב יהודה עמיטל צילום: יוסי אלוני

הקרב שבפנים

אך לא על אלה אני מבקש לדבר, אלא על השתיקות שבין הניגונים, על רגעי החסד של הדממה בתוככי השיחות. בין גברא לגברא. הם אהבו להקשיב לשיחות, להצטרף לניגונים, ואילו אני, מרדן ונון־קונפורמיסט שכמוני, בחרתי להקשיב דווקא לשתיקות.

היו אלה שתיקות מהדהדות, שקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו. "הבן יקיר לי אפרים", היה הרב עמיטל פוצח ברון, "אם ילד שעשועים". ואז, באחת, היה הקול נשבר לרסיסים, נחנק, נשנק, מומלח בדמעות מכמירות לב. רק גיוס כל כוחות הנפש, לאחר כמה שברירי שניות, היה מאפשר לו להמשיך: "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד".

למתבונן מן הצד הייתה עשויה ההפסקה להישמע כתרגיל של חזנים, כיצירת מתח לקראת הקרשנדו שבוא יבוא. אך מי שהכיר את הרב עמיטל ואת תולדות חייו ידע שברגעים אלה ממש מתנהל בתוכו הקרב המכריע, הגורלי, שבין העוקד לנעקד: הניתן עוד לומר "זכור אזכרנו עוד" ו"אתה בחרתנו מכל העמים", אחרי אושוויץ, מיידנק וטרבלינקה? האפשר לשיר "אהבת אותנו ורצית בנו" אחרי עקדתם של "שמונה נסיכי אדם", תלמידי הישיבה שעלו בסערה השמימה במלחמת יום הכיפורים?

אחד משרידי החרב, בן עירו של הרב עמיטל, שח לימים כיצד נדרש להתמודד עם השאלה הקשה שהציע לפניו אחד ממכריו לאחר שיצא מ"שם". "אינני מבין", אמר הלה, "בשואה היו אנשים מאמינים שאיבדו את אמונתם בעקבותיה והיו לאתיאיסטים גמורים. והיו גם אחרים, אמנם מעט, שעשו את המהלך ההפוך: מכפירה מוחלטת לאמונה שלמה, תמימה. אבל אתה היית מאמין ונשארת מאמין. הא כיצד? כלום לא קרה? השואה לא שינתה אצלך דבר?"

הרב עמיטל היה מאמין גדול לפני השואה, ונותר כזה גם לאחריה. היה מאמין גדול לפני מלחמת יום הכיפורים, ונותר כזה גם לאחריה. אך כאיש אמת, כל ימיו לא הפסיק לשאול. ושתיקותיו בעניין זה גדולות היו מדיבוריו.

אחד מבני חו"ל, בעל נפש אמן רגישה, שהה באותם ימי מלחמה בבית המדרש הריק, ישיבה שהתרוקנה באחת מתלמידיה. כמה ימים לאחר מכן, ואף אלה היו ימים נוראים, ימי חג הסוכות של שנת תשל"ד, הוזמן להתארח וללון בסוכתם של הרב והרבנית עמיטל. "כל הלילה", סיפר, "שמעתי את הרב עמיטל מתהפך על משכבו, ממרר בבכי, כתינוק קטן". זכרם של תלמידיו האהובים לא מש הימנו אפילו לשעה קלה. בבקרים היה נוסע לעודד את הלוחמים בשתי החזיתות, בשעות אחר הצהריים היה מבקר את הפצועים בבתי החולים השונים. ובלילות היה בוכה ובוכה. בכי תמרורים, מכמיר לב, קורע את הגוף והנשמה גם יחד.

כלפי חוץ, קהתה עוצמת הבכי בחלוף השנים. גם הזיכרון ניטשטש מעט. אך כאיש אמת, שפעולתו אמת, שונא זיוף ומתעב את השקר, גם ואולי בעיקר בעבודת ה', לא נחה דעתו של הרב עמיטל מעולם ולא שבה למנוחתה. עד זיבולא בתרייתא.

כשדיבר על העקדה – ומקצת מפרקי עקדה אלה מצויים בספר שלפנינו – לא כיוון לבו רק לערוץ ההיסטוריה, אלא לערוץ המציאות. מציאות כואבת, צורבת בבשר החי, צובטת את הלב. כל ימיו תעתע בשבילים, נע ונד בין העוקד והנעקד. בין אהבתו לקב"ה ולתורתו לבין עבדיו הנעקדים על קידוש השם. באושווינצים ובברגן בלזן, במעוזי התעלה ובעמק הבכא. הן ב"פרקי העקדה" שלו המונחים לפנינו, והן בשאר שיעוריו, ביקש ללמדנו את השיעור הגדול מכול: לא לכל שאלה יש תשובה, ולעתים קרובות יפה כוח השתיקה והדממה מכוח הדיבור והלהג האינסופי.

על אברהם ויצחק ההולכים להר המוריה נאמר "וילכו שניהם יחדיו". אך מאז שאל את אביו "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה", נסתתם פיו של יצחק. לא במעשה העקדה אף לא לאחריו איננו שומעים אותו מדבר עוד עם אביו אברהם. ושמא לא לחינם מדגיש הכתוב לאחר מעשה העקדה הנורא, "וישב אברהם אל נעריו". אברהם שב מ"שם". יצחק, "הניצול הראשון", לא שב מעולם.

מי שאינו מזייף, מי שאינו משקר, לא יוכל להשיב. רק לשאול. הנעקד ניצל, אך מידת האמת שבו לא תוכל להכחיש: השבר שנוצר בינו לבין העוקד לא נרפא מעולם עד תום. כך בכל ימות השנה, וכך בעיקר בימים הנוראים, לפניהם ולאחריהם.

מידה של כנות

עיון בתורתם המיוחדת של הימים הנוראים מלמד שתהייה ותעייה זו בשבילי האמת, מעיקרה של עבודת ה' הן. אחת הדרשות הידועות המיוחדות לימים אלה דורשת עליהם את הפסוק "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". ואימתי הוא "קרוב"? באלה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים.

אכן, עיון בעולמה של תורת הרב עמיטל יגלה לנו על נקלה של"קרבה" זו יש תנאי מקדים. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". רק הקורא "באמת" יזכה להתקרב לקב"ה. ומיהו זה ואיזהו זה הקורא באמת? אפשר שניתן להציע לכך שני פירושים.

הפירוש האחד עיקרו בעצם הקריאה. הקריאה גופה צריכה להיות באמת. לא כמצוות אנשים מלומדה שמתחילים לקרוא לו רק כשמחוגי לוח השנה מתקרבים לראש חודש אלול או לראש השנה. "בקוצק", כבר אמרו חסידים הראשונים, שביקשו לתרץ את שעות תפילתם המאוחרת שלא תאמה, לשון המעטה, את זמני סוף זמן קריאת שמע של ה"מגן אברהם" (אף לא את אלה של הגר"א), "בקוצק יש נשמה. לא שעון".

אך הפירוש השני, ודומה שהוא עיקר, מכוון לא רק לעיתוי הקריאה, אלא לתוכנה. תוכן הקריאה צריך להיות אמיתי. כן. לא מזויף. הקב"ה – שונא שקר הוא. "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". חותמו של הקב"ה אמת.

לכן, חוזרים אנו שוב ושוב בימי הרחמים והסליחות לי"ג מידות של רחמים. הקב"ה – רב חסד הוא. אך לא רק "רב חסד", אלא גם "רב אמת". תקוותנו היא כי הקב"ה "ישא פניו אלינו", אך בה בעת עלינו לזכור כי אין עמו לא "עוולה, לא משא פנים ולא מקח שוחד". ושמא מסיבה זו בימים הנוראים פושטים אנו, ככהן גדול בקודש הקודשים, את "בגדי הזהב", ולובשים בגדי לבן, בגדים של עולם האמת.

בעמדנו לפני השער המחשב להינעל – אך גם בכל ימות השנה – לימדנו הרב עמיטל, יש להשיל את כל הבגדים. להסיר עקמומיות שבלב. ולהיות כנים. "אמת כי אתה הוא יוצרם", ו"אמת כי אתה יודע יצרם". אמת, אמת ועוד פעם אמת. זוהי המשימה, זו התביעה, זהו האתגר.

כאותו קול אמת שבקע מחלילו המקרטע של הנער בבית מדרשו של הבעש"ט, שצלילו יפה מכל קטעי חזנות שבעולם, צריך גם קול הימים הנוראים להיות קול אמיתי. כן. כזה הבוקע מן הלב. ללא סלסולי לשון מיותרים או עיטורי חנחונים מוצאי חן. ושמא לא לחינם ציוותה תורה על תקיעה בשופר, שקולו בוקע מלב, ואם "ציפהו זהב" – פסול הוא.

הימים הנוראים של הרב עמיטל היו אכן נוראים. באמת. "נוראים" במשמעות של שגב והוד, של יראת הרוממות. אך גם "נוראים" בשל הצורך להתמודד עם האמת של עמידת הנעקד מול העוקד.

אהבתי את תפילותיו וניגוניו של הרב עמיטל. אך יותר מהן אהבתי את שתיקותיו.

וכבר נחלקו חכמים הראשונים: האם דיבור עיקר, ושתיקה אינה אלא הפסקה בין דיבור לדיבור, או שמא שתיקה עיקר, ודיבור אינו אלא הפסקה בין שתיקה לשתיקה.

בעקבות דוד המלך, הורנו הרב עמיטל לא אחת: "לך דומיה – תהילה". ולעתים "אין דבר זועק מן הדממה".

בבואנו להתפלל בימים הנוראים, בעקבות תורה שביקש להורותנו הרב עמיטל, נישא לבבנו אל כפים, אל א־ל בשמים, ובפינו תפילה אחת קטנה, שיצאה מפי הרב עמיטל בקדושה וטהרה. "ואני – תפילה". שתהא זו תפילתנו־שלנו, לא של מישהו אחר. תפילה היוצאת מלב, כנה, פשוטה, ישרה. שנדע להכות על לבנו שלנו, ולא על חזהו של הזולת.

"וטהר לבנו".

"לעבדך".

"באמת".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בספטמבר 2013, ב-גיליון יום כיפור תשע"ד - 840 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: