מקומו של עולם | יואל רפל

מדוע חודש השימוש בכינוי "המקום" לא־להי ישראל בימי התנאים והופסק לאחר מכן? מסע היסטורי בעקבות השם הפותח את תפילת יום הכיפורים

על דעת המקום ועל דעת הקהל…

שורה קצרה זו שמכיר כל נער בישראל, ואשר נתחברה באשכנז בימי הביניים, היא חלק מההקדמה לפיוט "כל נדרי" הפותח את סדר התפילות ליום הכיפורים. המשך אותה הקדמה, שחיבר ככל הנראה המהר"ם מרוטנבורג (המאה ה־13), מבהיר: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה". משמע, בשתי השורות החלק הראשון ניצב מול החלק השני – המקום והקהל, מעלה ומטה. מהו או מיהו אותו "מקום"?

צילום: שאטרסטוק

צילום: שאטרסטוק

כינוי לבורא

"המקום" נקשר במשנה לחביבותם של ישראל: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" (אבות ג, יח); ובמקום אחר "כל מצוות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו" (תוספתא פאה ג, ח), ובהגדה של פסח אנו אומרים: "ברוך המקום ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא". המקום איתנו בכל עת ובכל שלב של שנות חיינו. חכמי ישראל במרוצת הדורות ביקשו להלל ולקלס ל"מקום" ולשוחח על "המקום". אם כן, "המקום" הוא כינוי, אחד מרבים, לבורא עולם, אולם מנין עלה כינוי זה?

בתחילת חומש שמות (ג, יג־יד) מבקש משה רבנו לדעת מה שמו של הא־לוה הדובר אליו והשולח אותו לשליחות בקרב בני ישראל. התשובה היא "אהיה אשר אהיה", ובהמשך "אהיה שלחני אליכם". באמצעות קטע קצר ממדרש שמות רבה אנו מקבלים טיפה מהים הגדול של משנת חז"ל בנושא שמותיו של א־לוהי ישראל: "אמר ליה הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא. כשאני דן את הבריות אני נקרא א־לוהים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צ־באות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א־ל ש־די, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה'".

"המקום" ככינוי לא־לוהי ישראל, שבו עשו התנאים שימוש כה רב, לא נמצא בדרשה זו – אך דרשה זו היא מפתח להבנת שמותיו השונים של א־ל עליון, כיוון שלכל שם יש משמעות השונה ממשמעויות השמות הנוספים שמתכנה בהם א־לוהי ישראל.

מהו "המקום"? מילון אבן שושן אינו מייחד ערך נפרד למילה "המקום". למילה "מקום" ניתנות חמש הגדרות, וכולן בתחום הפיסי: שטח, יישוב, חלל, מושב לישיבת אדם, מצב. לאחר אלה מופיע "המקום – כינוי לא־לוהים". בהידרשו למשנה במסכת אבות (ג, ד), "שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום", מפרש פרופ' אביגדור שנאן כי בלשון חז"ל יש למילה "מקום" שלוש משמעויות. כאשר ה"א הידיעה נוספת לפני המילה "מקום" זהו כינוי לא־לוהים; משמעות נוספת היא ציון אתר גיאוגרפי, למשל: "חן המקום על יושביו". ויש גם משמעות שלישית, שבה מציינים אברים מוצנעים בגוף האדם.

משמעות נוספת או מובן נוסף נותן פרופ' נפתלי צבי טור־סיני, חוקר מקרא ושפות שמיות עתיקות. הוא כותב כי מקור המילה בלשון הערבית "מקאם", המציינת מקום קדוש ובפרט את בית המקדש, "והשתמשו (חז"ל) בכינוי זה על בית המקדש בחפצם לדבר על א־לוהות". מדרש פרקי דרבי אליעזר שואל (פרק ל"ה): "ולמה נקרא שמו מקום? שבכל מקום שהצדיקים שם, שם הוא נמצא עמהם. שנאמר (שמות כ, כ): 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'".

בעת החדשה נדרשו לשאלת שמו של א־לוהי ישראל כמה מהבולטים בחוקרי מדעי היהדות, וביניהם אברהם־ארתור מרמורשטין, שאול אש ואפרים אלימלך אורבך, כולם ז"ל, ומנחם קלנר שיחיה. מדיוני הארבעה עולה כי השימוש בכינוי "המקום" היה נפוץ מאוד בתקופת התנאים והיה לנדיר בתקופת האמוראים שבה הרבו להשתמש בכינוי המוכר לנו "הקדוש ברוך הוא". מכאן עולה השאלה מדוע בחרו חז"ל במילה "המקום" ומה הביא לשינוי הגדול, המעבר מ"המקום" ל"הקדוש ברוך הוא"?

העולם טפל לו

הפעם הראשונה, המוקדמת ביותר, שבה אנו נתקלים בכינוי "המקום" היא בברייתא המספרת על המפגש של שמעון הצדיק (200 לפנה"ס) עם הנזיר מהדרום. ברייתא זו נזכרת בכמה מקומות אך מוכרת מאוד מהנוסח בתלמוד הירושלמי, במסכת נדרים (א, א): "אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד. פעם אחד עלה אלי אדם אחד מדרום וראיתיו אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות תילי תילים ואמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את השיער הנאה הזה? ונם לי: רבי, רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות את השאוב מים וראיתי את הבובייה (דמות) שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי וביקש להאבידני מן העולם. אמרתי לו: רשע, אתה מפחז בדבר שאינו שלך! עלי להקדישך לשמים! והרכנתיו בראשי ואמרתי לו: בני כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל".

בין החוקרים עולה השאלה האם סמיכות יצירתו של הביטוי "המקום" לתקופה הפרסית או היוונית יש בה כדי לתת תשובה למקורו. אורבך וקלנר מדגישים כי אין כל קשר כזה, ואורבך נחרץ: "לדעות בתחום זה אין על מה שיסמוכו". לדעת אורבך המדרש על הפסוק מפרשת ויצא שבו מופיעה המילה "מקום" שלוש פעמים יש בו כדי להעיד שכבר האמוראים חיפשו תשובה לשאלה. כך נאמר: "ר' הונא בשם ר' אמי אמר: מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב (שמות לג): הנה מקום איתי, הוי, הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח, ט).

כדי לרדת לשורשה של השאלה ששאל רב הונא עלינו לפנות למדרש נוסף שמקורו בבקשה הנרגשת של משה לראות את פני ה': "הראיני נא את כבודך" (שמות לג, יח). התשובה שלה זוכה משה היא: "ויאמר ה' הנה מקום אתי ונִצבת על הצור. והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי. והסרתי את כפי, וראית את אחֹרי ופני לא יֵראו" (שם, כא־כג). מהי  התשובה? אומר ה' למשה – יש מקום מיוחד, הנסתר מהבריות, ושם אניח אותך ואשמור עליך שלא תינזק בשל ההבזק החזק של אור השכינה. אין הקב"ה אומר למשה "הנה אנוכי במקום" אלא משנה את סדר המילים "הנה מקום איתי". כלומר, המקום הוא טפל ואילו ה' הוא העיקר. על כן אומרים חז"ל: "הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". משמע, העולם נמצא בתוכו של הקב"ה ולא הקב"ה בתוך העולם. מכאן שכל מקום בעולם נמצא בתוך הקב"ה אך הוא עצמו חיצוני לעולם.

כינויים משלימים

אל הדיון בשאלת מקורו של הכינוי "המקום" וסיבות היעלמותו מצרף אורבך כינוי נוסף – "שמים". לדעתו, "מקורו של הכינוי פשוט ביותר. כשם ש'שמים' הוא מטונימיה ל'א־לוהי השמים' כך גם 'המקום' הוא מטונימיה והכוונה לא־לוהים המתגלה במקום אשר בחר בו".

צירופו של הכינוי "שמים" מעמיד לדעת אורבך שני כינויים המשלימים זה את זה – "שמים", "מקום". לכאורה מול "שמים" ניצב הכינוי "ארץ", אלא ששני הכינויים "שמים" ו"מקום" הם מטונימיה שבאמצעותה נתנו חז"ל ביטוי לרגשותיו של המאמין. הצירופים הנקשרים בשמים ובאמונה היהודית הם הוכחה לדעה זו, מהביטוי המקובל ביותר "יראת שמים", וכמובן "מלכות שמים", "מורא שמים", "אבינו שבשמים" ואחרים, המראים על הכבוד והיראה של המאמין לא־לוהיו.

האם צירוף הכינוי "שמים" עשוי לתת את הפתרון להיעלמות הכינוי "מקום"? לדעת אורבך, התשובה חד־משמעית: כן. "עם התפשטותן של כיתות גנוסטיות גם בתוך המחנה [היהודי, י"ר] שדגלו ברעיון השניות, התרחקו משימוש 'מקום' שהיה גם בו חשש משום זיהוי הא־ל עם העולם, ובמקומו בחרו בשם 'הקדוש ברוך הוא'". הנה כי כן, היעלמות הכינוי "מקום" נעשתה בכוונת מכוון, מתוך רצון להגן על המאמין ועל האמונה היהודית ולמנוע את כניסת תפיסת השניות שהייתה מקובלת בקרב הכיתות הגנוסטיות. הכינוי "מקום" לא נעלם אלא הועלם כאמצעי הגנה על הדת היהודית. האם המעבר הזה נעשה באחת או שהיה מהלך מתגלגל שנמשך כמה דורות? על כך משיבים מרבית החוקרים כי מדובר בתהליך שעיקרו התרחש בשנים 150־200 לספירה, כלומר בין דורו של רבי מאיר לדורו של רבי יהודה הנשיא. בתהליך זה הועלם גם הכינוי "שמים" ומה שנותר ממנו אינו אלא "שם שמים".

קלנר אינו מקבל את הקישור של "מקום" ו"שמים". את חילופי הכינויים מסביר קלנר באירועים שהתרחשו בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה השנייה. ענייננו בתקופה שלאחר מרד בר־כוכבא,  המרד שכישלונו הביא לאחד האסונות החמורים ביותר בתולדות עם ישראל, ויש אף הרואים בכך את האסון החמור ביותר. ארץ־ישראל שלאחר המרד היא ארץ שונה; יותר מחצי מיליון יהודים נהרגו במרד, חמישים מצודות – מדווח דיו קסיוס – נהרסו, ויותר מתשע מאות כפרים ננטשו ונהרסו. ארץ־ישראל באותם ימים שבהם מתרחש המעבר מ"המקום" ל"הקדוש ברוך הוא" היא ארץ הרוסה, שוממה, שהיהודים החיים בה הולכים ומתמעטים, עד שחז"ל נאלצים לומר קריאות סמי־הלכתיות: "שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות" וקריאות דומות הנמצאות בסוף מסכת כתובות שכל עניינן לעצור את תהליך הירידה ההמוני מן הארץ.

בנקודה זו אני מוצא את ההברקה בהסברו של קלנר הרואה במציאות זו סיבה לשינוי בכינוי א־לוהי ישראל. אין זה א־ל הקשור אל מקום מסוים ומוגדר אלא א־ל הנמצא עם מאמיניו ונוכחותו היא שמקדשת את המקום. על רקע זה ראוי לקרוא את דברי רבי יוסי בר חלפתא בדרשה על הפסוק "הנה מקום אתי": "הנה אנוכי במקום הזה לא נאמר, אלא הנה מקום אתי. מקומי טפילה לי, ואין אני טפל למקומי". בכך חזרנו לרעיון שהמקום איננו חשוב, ולה' אין מקום מיוחד לו, אלא המקום שבו הוא נמצא מתקדש מעצם נוכחותו.

שישים השנים שלאחר מרד בר־כוכבא הן שנים גורליות בתולדות העם והארץ. תוצאה אחת של אותן שנים מוכרת לכולנו – המשנה. תוצאה נוספת, כפי שמסיק מנחם קלנר, היא השינוי הגדול בשמו של א־לוהי ישראל. אין זה רק שינוי השם. מדובר בשינוי תפיסתי. מעתה אין הא־ל מוגבל למקום מוגדר אחד, כיוון שהמקום הוא טפל והנוכחות היא החשובה, ובמקום שמקדשים אותו שם הוא נמצא. לחורבן המקדש, איבוד האמונה בגאולה – קרובה או רחוקה – תוצאות קונקרטיות הניכרות בשטח ובמחשבה.

עם תוצאות אלו ועם שלטון רומי נוקשה, מתפתחת תפיסה פרגמטית שנותנת להמוני היהודים סיבה להמשך קיום האמונה היהודית. את מה שעשה רבן יוחנן בן־זכאי לאחר המרד הגדול, כאשר יצר חיים יהודיים מלאים ללא המקדש, ממשיכים חז"ל לאחר מרד בר־כוכבא ויוצרים תשתית מחשבתית לאמונה בא־ל הנמצא בכל מקום. ייתכן, והדבר ראוי לעיון, שזו אחת הסיבות לפריחה הגדולה של בתי הכנסת בארץ ישראל באותן שנים – המאות ה־3־5 לספירה. הקמתו של בית הכנסת היא תשובה תיאולוגית לבית המקדש שאיננו. "מקומו" של הא־ל כבר לא קיים, אך "כל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם" (מגילה כט, א) ניתוקו של הא־ל ממקומו – מקום המקדש – חייב את היהודים לחפש אותו במקומו הראשון, זה שהיה נסתר ונעלם אף ממשה רבנו.

מרדף אחר הרוח

האם הסבריהם של אורבך וקלנר נותנים תשובה לשאלה מדוע נפתח "כל נדרי" במילים "על דעת המקום" ולא באחד מאותם כינויים מוכרים לא־לוהי ישראל? לכך אין תשובה.

נפשו של יוצר יש לה הרוח, המקורות והכוונות משלה, והם שמביאים את המילים הייחודיות והמקוריות לכל יצירה. דוגמה חיה לכך הייתה לנו בשנים האחרונות, בשמות שני הרומנים האחרונים שכתב חיים באר. שם הראשון, שפורסם לפני שמונה שנים, הוא "לפני המקום". השני, שפורסם לפני שלוש שנים, שמו "אל מקום שהרוח הולך". אין ספק שהשילוב הכפול של המילה "מקום" נעשה בכוונת מכוון מתוך ידיעה שזהו כינויו של א־לוהי ישראל, ומתוך רצון לקשור את תוכן כל אחד משני הספרים בכינוי בעל משמעות אמונית ולא רק משמעות פיסית־גיאוגרפית.

הא־ל שנמצא בכל מקום נמצא גם בברלין שממנה יצאה פקודת ההשמדה נגד מאמיני "המקום", ונמצא גם בהרי טיבט שאין בינם לבין קדושה יהודית ולא כלום. בשני הספרים יש "מרדף" אחר אותו "מקום" שנמצא בכל מקום. זהו מסע תיאולוגי־אמוני שיש בו לבטים ויש בו מחשבות, יש בו מעשים ויש בו חדלונות, אך כולם משרתים את המטרה העליונה – לזהות את המקום שאליו הרוח הולכת. בכל מקום שאליו תלך באופן פיסי תגיע אל "המקום" – אל א־לוהי ישראל.

לזכרם של חבריי בני קבוצת יבנה, שנפלו במלחמת יום הכיפורים. יהי זכרם ברוך

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בספטמבר 2013, ב-גיליון יום כיפור תשע"ד - 840 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. רשימה יפה יואל,

    אומרים בחסידות כי "הנה מקום אתי", הוא ראשי תיבות א'מונה, ת'פילה י'גיעה, וכך למעשה אתי נמצא מחוץ לעולם, אמונה היא למעשה ביטול של השכל האנושי לעומת האינסוף, מטעם 'שלית מחשבה תפיסא בך כלל' (פתח אליהו זכור לטוב), תפילה היא התקשרות הנברא עם הבורא באמצעות בקשה, (בעותי = ארמית) כי מטבע העולם, שאדם יבקש משהו שחסר לו, ממי שהוא מאמין שיש לו מה שהוא חסר, ויגיעה היא ההגעה ההתצייבות עם בעל הפגישה, כפי שנאמר בפיוט ליום השבת, "יונה מצאה בו מנוח, ושם ינוחו יגיעי כוח". כלומר האמונה הוא הנדבך הימני כי אמונה לשון ימין, ותפילה היא נדבך שמאלי היות שהיא מורה על חסרונו של המבקש, ויגיעה, היא ההגעה, מזוג של שני הנדבכים ימין ושמאל לקו אמצעי המכונה רחמים.

    שנה טובה כתיבה וחתימה טובה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: