להתאמץ אל הלב

פרויקט מיוחד ליום הכיפורים

כשם שלכל איש יש שם כך יש לכל איש חג. את החג שלו. את החג בו הוא חש שהלב שלו עולה על גדותיו, שכל השנה הוא רק חיכה לרגעים הללו. שיבואו רגעי החג, שיקיפו אותו בריח ובנוכחות החיה, אפילו הפיזית, שלהם.

ישנם אנשי פורים ויש נשמות פסח ושבועות ויש כאלו השייכים לימים הנוראים. לחרדת הדין, לצורך בדיוק, לבקשת הסליחה והכפרה ולרצון לפיוס. אכן, קשה לבטא את השייכות הזו, את הקשר הסודי והאינטימי הזה בין הלב לחג, בין הדם הזורם בגוף לפרודות הזמן, אבל דומני כי זלדה הצליחה לגעת בכך בשירה "ערב יום הכיפורים". הנה הוא:

בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים
הִפְלַגְנוּ
מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּ
וּ
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ
רֵאשִׁית הַזְּמַן
בְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיר
יָם
בְּנֵרוֹת
שָׂם אִמַּצְתָּ אוֹתִי אֶל לִבְּךָ הַדּוֹאֵב
לִפְנֵי הַכֹּל יָכוֹל
בְּטֶרֶם תֵּלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּם
בְּטֶרֶם תִּהְיֶה אֶחָד מִן הָעֵדָה
בַּהֵיכָל
אֶחָד מִן הֶעָצִים
בַּיַּעַר.

(שירי זלדה, עמ' 138)

זלדה מיטיבה לתאר את תחושת המעבר מהניסיונות האנושיים הדלים שהגיעו אל קיצם אל הניסיונות האנושיים החדשים הנאספים, מתקבצים להם בחשש וכבר דופקים על הפתח. אך היא איננה מסתפקת רק בתיאור כללי של תחושת ערב היום הקדוש אלא מתארת רגע חרישי של אינטימיות, של יחד זוגי שבו הלב מתאמץ אל זולתו; רגע בראשיתי בטרם הם נסחפים אל גלי העדה כולה ומאבדים 
את ייחודם.

כיצד נפגשים, כיצד יד מושטת פוגשת יד אחות? דומה אין די בסליחה על ההכאבה והפגיעה, על המעשה עצמו – שהרי בכך יש משהו אמנם נדרש אך מקומי בלבד. יש להתבונן במבט כללי על מידת האמון שלי כלפי הסובבים אותי, על האטמוספרה שייצרתי ובתוכה מתהלכים חיי – האם אני אכן נותן לקרובים אלי לאמץ אותי אל ליבם? האם אני מוכן לאמץ אותם אל לבי ולהתמסר אליהם. לגמרי.

ההתכוונות הגדולה שבין האדם לבוראו עוברת בהכרח בהתכוונות הגדולה שבין הלב האנושי לזולתו. אי אפשר להתפלל לפני הכול יכול אם לא פגשת את הלב שלפניך, שיופיו וחנו מורגשים דווקא מפני שאינו כול יכול ודווקא בשל כך הוא אף קודם לכול יכול.

כאן ביקשנו משבע דמויות שישתפו אותנו ביום הכיפורים שלהן, זה האישי והסודי והלוחש. הנה שלהם לפניכם.

שנזכה להתאמץ על לבבות יקירינו ולאמץ אותם אל לבנו. באמת.

אלחנן ניר

צילום" פלאש 90

צילום" פלאש 90

 *

דורון שפר

 תשובה מאהבה

תפקידם של החגים והמועדים שאנו חוגגים ומציינים במהלך השנים הוא להביא הרבה ברכה ומתנות שונות ומגוונות לחיינו שתכליתן להביא לתיקוננו הפרטי והכללי, כיחידים וכחברה.

צילום: לירון מולדובן

צילום: לירון מולדובן

לחגים פוטנציאל גדול להעצים ולהעמיק את קשרי המשפחה והקהילה. לכל סבא/סבתא אבא/אמא באשר הם קשה שלא להתרגש ולרוות נחת מראיית ילדים, נכדים ולפעמים גם נינים יושבים יחד סביב שולחן ליל הסדר, קוראים את ההגדה, אוכלים מצה ושותים יין או יושבים בסוכה, שרים שירי חג וסועדים כיד המלך. גם למי שלא הולך לבית הכנסת, יום הכיפורים ויום העצמאות הם הזדמנויות להיפגש ולהעמיק את ההיכרות עם תושבי היישוב והשכונה.

חווית החגים מאפשרת לנו גם להתחבר למסורת ולנקודות עמוקות ושורשיות יותר בהווייתנו. היא לוקחת אותנו למסע שעובר דרך רגעים מכוננים שלנו כעם שיוצא ממצרים מעבדות לחירות ומקבל את התורה במדבר, דרך נס פורים וחנוכה ועד ליום העצמאות, חג שנולד לפני פחות משבעים שנה.

ככל שנבקש להעמיק במהות החגים נגלה עוד אבנים יקרות רבות שמחכות שנדלה אותן ממעמקי הימים הטובים. לדעתי מה שמסמל את היהלום שבאבנים הטובות הוא עבודת המידות ותיקון הגוף והנפש.

ככל שאני זוכה לחוות את החגים בצורה יותר מעמיקה ושלמה אני נוכח עד כמה הם מעוררים בי את עבודת המידות ונותנים לי במקביל עצות וכלים לתיקון הגוף והנפש. אלה עוזרים לי להפוך לאדם בריא, שמח וטוב יותר ובכך משפיעים באופן מיידי וישיר על כל מחוזות חיי – הזוגיות, המשפחה, הפרנסה והקהילה.

מסופר בתורה שאחרי שבירת לוחות הברית, משה רבנו עלה בפעם השנייה להר סיני כדי לבקש מחילה מהקב"ה על חטא העגל. אחרי ארבעים יום וארבעים לילה של תפילות ותחנונים, ללא אוכל וללא מים, אמר הקב"ה למשה "סלחתי כדברך". המדרש מספר שאותו יום היה יום הכיפורים. משה שהיה רועה נאמן התפלל, ביקש, דרש, הפציר והתחנן בפני בורא עולם שיסלח לעם ישראל, שיאפשר להם לתקן את מעשיהם ולחזור בתשובה.

דרך המילה "תשובה" אפשר ללמוד על השורש והמהות של המושג. "תשובה" – "תשוב ה'". האות ה' מסמלת את שם השם, ומשמעה לשוב להשם יתברך, לשוב הביתה. כשהתורה והחכמים מתארים את יסודותיו של הקדוש ברוך הוא, ומנסים לפשט ולהגדיר את מה שאין לו התחלה ואין לו סוף, הם מדברים על יסודות של אחדות, ענווה, פשטות, חסד, אהבה ושלום.

יסודות אלו מצויים בכל אחד ואחת מאיתנו. במילים אחרות: בכל אחד ואחת מאיתנו קיים ניצוץ אלוהי, זורחת שמש המבקשת להאיר את חיינו. כשהשמש לא מאירה ומחממת את חיינו, זה אומר שהשמים שלנו מלאים בעננים. אלה יכולים להיות ענני דאגה ומתח, ענני לחץ ופחד, ענני תאוות, קנאה ומלחמה. בתהליך התשובה – כמו שאני מבין וחווה אותו – אנחנו מסירים את העננים, מזככים את הגוף ומטהרים את הנפש מכל הרעלים שהצטברו בנו, כדי שהשמש שבתוכנו תוכל להאיר ולחמם מחדש את חיינו.

"תשובה" – מלשון "לשוב". אנו שבים למקום שהיינו בו בעבר, מקום שנשתכח מלבנו, ועלינו לגלותו מחדש. אנחנו שבים לחיות חיים של אחדות, ענווה, יושר, פשטות, רֵעות, אחווה ושלום. הרב קוק כותב שהתשובה של הדור שלנו היא תשובה מאהבה – ללא איומים וללא הפחדות, אלא מתוך מקום של חופש, מקום של בחירה. מאהבה.

הידיעה שלא משנה כמה התרחקנו מעצמנו, כמה עמוק נפלנו וכמה שחור אנחנו רואים סביבנו – בשורת התשובה מנחמת, מחזקת ונותנת תקווה וכוח לדעת שאפשר לחזור למוטב ושהכול אפשרי.

בשורת התשובה היא ה"מתנה" שמביא לנו יום הכיפורים. האפשרות לעצור ולהתבונן, לשאול, לחפש ולמצוא את המקומות שבהם מעדנו, נפלנו וסטינו מהדרך, להודות ולהתוודות, לבקש סליחה ולסלוח, להיוולד לעתיד חדש ולהתחיל מבראשית.

אם אחד יכול אזי כולנו יכולים ואם כולנו יכולים אז השמים הם הגבול.

 דורון שפר לוקח חלק בעולם הכדורסל בארץ ובעולם בעשרות השנים האחרונות. ספרו, "ענני", בו הוא מגולל את סיפור חייו, ראה אור לאחרונה

 *

 בני לאו

  געגועיי לגעגועים

את יום הכיפורים של שנת תשל"ו התחלתי כאורח בישיבת בני עקיבא בנחלים. אותה שנה נכנסתי לכיתה ט' בישיבת נתיב מאיר ולאחר שבועיים של געגועים אין סופיים לבית הוריי ברמת גן, "חתכתי" ועברתי ללמוד בישיבה העירונית בבני ברק. ישיבה ללא פנימייה ששחררה אותי (לשנה) מכאב הפרֵדה. החברים מהשבט שלמדו בנחלים הזמינו אותי ליום הכיפורים וכך עליתי על אוטובוס אחרון לפתח תקווה ומשם לנחלים, בשמחה ובטוב לבב.

צילום: ראובן קסטרו

צילום: ראובן קסטרו

עד שהגיע הערב. געגוע עמוק החל לזרום בכל גופי, מתפשט וזוחל ואינו מרפה. לא עצמתי עין. ניסיתי להכות בנחש הזה, הכרוך על עקבי, ללא הועיל. שום מחשבה לא הצליחה לכבוש את אותה תחושה מוזרה של זרות, בדידות וניכור שחשתי באותו חדר נעים וידידותי בנחלים. חבריי מסביב כבר עצמו את עיניהם מזמן ואני מתהפך על מיטתי.

לפנות בוקר גמלה בי ההחלטה – הביתה.

בלי לתת רווח שבין מחשבה למעשה לבשתי בגדי יום הכיפורים ויצאתי לדרך. לאחר שעתיים של הליכה זריזה מצאתי עצמי בשכונת הוריי, עוד טרם הגיעה שעת התפילה.

ואז באה הבושה.

מה אבא יגיד? אפילו יממה אחת אינך מסוגל להיות מחוץ לטבור של אמא?

וכך נולדה ההחלטה השנייה. במקום להיכנס הביתה וללכת עם אבי לבית הכנסת, מיהרתי אל בית הכנסת האחר – זה שאיני מתפלל בו בדרך כלל. הגבאים בדיוק פתחו את שעריו וחמקתי פנימה לפינת האולם. רוגע עטף אותי. התפילה החלה ואני בתוכה. עד סוף תפילת מוסף התבצרתי בפינתי, שקוע בתוך מחזור התפילה ללא מגע עין עם איש. שקוף וחלול התנהלתי באותן שעות עד שהגיעה שעת ההפסקה.

צילום: אי.פי

צילום: אי.פי

הרמתי את ראשי וראיתי את כל המתפללים בגבם, זורמים אל ביתם לשעת אוורור ומנוחה. הפינה שבה ישבתי הייתה מוסתרת דייה וכך מצאתי עצמי נעול בתוך בית הכנסת, לאחר צאת אחרון הגבאים.

שם, באותה הפסקה, עטוף בתוך קירות ההיכל, השתחרר לו בכי שהיה כלוא מאז ראשיתו של חודש אלול.

בסיומו של הבכי ובסיומה של ההפסקה פקחתי עיניים וראיתי מסביבי המון מתפללים. פתאום ראיתי אותם. פתאום הם ראו אותי, בירכו בברכת גמר טוב במאור פנים. אף אני הארתי להם פנים ונדמה היה לי שהעולם כולו חזר להיות צבוע באור.

הרב בני לאו הוא רב קהילת הרמב"ן בדרום ירושלים ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

 *

 נורית הירש

 הטראומה נישאת עמי

לעולם לא אשכח את אותה השבת. זה היה יום הכיפורים. שלווה ברחובות תל אביב, קול התפילות בוקע מבית הכנסת "בילו" והניגונים המיוחדים של היום הקדוש הזה ממלאים את הלב. לכאורה עוד יום כיפור כמו בכל שנה.

צילום: אילן בשור

צילום: אילן בשור

פתע פתאום, בתוך כמה שניות, החל רחש בקרב המתפללים. מין אי שקט שהלך וגבר. מתפללים עטופים בטליתות החלו עוזבים בבהילות את בית הכנסת, טרטור מכוניות הפר את השקט, הייתה מין תחושה מאיימת שמשהו קורה פה.

בצהריים כבר ידעו כולם: המלחמה פרצה.

את הטראומה של אותו יום כיפור נשאתי עמי במשך שנים רבות לאחר מכן. כל יום כיפור נוסף החזיר אותי אל אותו יום מר. פעמים רבות, במרוצת השנים, פנו אליי הורים שכולים בבקשה שאלחין שירים לזכר יקיריהם. שני שירים בלבד הלחנתי בנושא השכול. את "בן יפה נולד" ואת "הבית ליד המסילה" הלחנתי למילותיו של ידידי אהוד מנור ז"ל, אשר כתב אותם לזכר אחיו הצעיר יהודה שנפל במלחמת ההתשה.

מאז לא הלחנתי יותר שירים לזכר נופלים – אינני מצליחה להתמודד נפשית עם הנושא, ואת זאת אני אומרת בכנות להורים שפונים אליי. יוצא מן הכלל הוא שירה של המשוררת רחל איתן־מלמד. רחל כתבה שיר מרגש לזכר בנה איתן שנפל בשנת תשמ"ה בעת פעילות מבצעית בעמק הבכא שברמת הגולן. רחל פנתה ליהורם גאון בבקשה שיקליט את השיר. הוא הרים את הכפפה ופנה אליי בבקשה שאלחין את השיר עבורו. הנה הוא לפניכם :

 זו אותה במה ואותם כלי נגינה

ואותם גילאים, ילדים נפלאים

ואותו מנהל ואותה חצר

רק אתה חסר

אתה שהשקית את כל הצמחים

שניגנת שירים,שהבאת שמחה

רק אתה אינך

 

מורתך הטובה כבר הולכה וקרבה

אל תבואי אלי, כבר אינני אותה

אם גאה שהייתה, שנתת לה שבחים

על הבן בכתה.

אל תיגשי, כי בזאת לא אוכל לעמוד

אל תראי איך פתאום הן שוטפות הדמעות

 

תקתוקי מצלמות,מחיאות כף של שמחה

ורק אמא אחת שבוכה ובוכה

כי אתה כאן אינך. 

 נורית הירש היא מוזיקאית ומלחינה, אשר הלחינה למעלה מאלף שירים. כלת פרס אקו"ם בהלחנה בתחום הזמר העברי לשנת 2001

 *

נעה ירון־דיין

להתפלל עם העבריינים 

אומרים שהשיא של יום הכיפורים הוא תפילת נעילה. זו באמת שעה יפה. השער שנפתח בראש חודש אלול ייסגר בעוד כמה דקות ונשאר אולי רק חריץ דק שהולך ונסגר, ודרכו אפשר לזרוק עוד מילה או שתיים. ״אל נורא עלילה המצא לנו מחילה בשעת הנעילה״. פתח לנו שער בעת נעילת שער. החמה כבר נוגעת בראשי האילנות, כולם רעבים, תשושים וכאובי רגליים, והמילים האחרונות האלה משתחלות בוודאי דרך הסדק ומצטרפות לווידויים ולדמעות.

צילום: יח''צ

צילום: יח"צ

אבל בשבילי, הרגע הגדול ביותר של יום הכיפורים נגמר עוד לפני שהיום בכלל מתחיל. לפני תפילת כל נדרי שפותחת את תפילות ערב החג מוציאים מארון הקודש שלושה ספרי תורה. שלושה אנשים מנכבדי הקהל מחבקים כל אחד ספר תורה אחד, עומדים על הבימה, ואומרים משפט שהופך אותי בכל שנה מעבריינית נסתרת לבעלת תשובה גלויה:

על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.

הם חוזרים על המשפט הזה שלוש פעמים.

אני מסמיקה. כאילו כולם יודעים למי הכוונה. גל של בושה עובר בי.  הנה, עלו עליי, אני שומעת את זה כמו ברמקול: ״העבריינית עם המטפחת הלבנה, תעברי בבקשה לשחות מול תחנת ההצלה״.

ובכל זאת אני מוזמנת. כמו שאני. כמו שרק הוא ואני יודעים שאני. בלי מייקאפ. למעשה זה היום היחיד בשנה שבו אני ממש מרגישה שייכת לבית הכנסת. כי בכל יום אחר אדם צריך לבחור לעצמו מניין כשר להתפלל בתוכו. להתקרב לצדיק ולהתרחק מהרשע. אבל לא היום. היום כולם רצויים כאן וגם שם, בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, בשמים ובארץ.

על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.

מעטה הזכוכית הנאה שעטיתי על עצמי נשבר ומתרסק לאלפי שברים חדים ופוצעים. כל החיצוניות קורסת. אין בה צורך. ביום הזה אני יכולה להיות פשוט אני. מלאה בכל מה שאני ממילא מלאה בו בכל יום אחר בשנה.  אבל היום, עצם העמידה שלי בתפילה מראה שהייתי בוחרת אחרת. שהייתי רוצה להיות. שאם יש דרך לסליחה וכפרה, הרי אני מבקשת להשתמש בה. וזו בעצמה הודאה על כל החטאים כולם. חתימה על כל סעיפי האישום מאלף ועד תו, מ״אשמנו״ ועד ״תעינו ותעתענו״. והתפילה בכלל עוד לא התחילה…

אני עוצמת עיניים. נושמת עמוק. מנסה להרגיש בבית. לוקחת את עצמי ומניחה את עצמי בתוך האמונה. מתכסה בה. מרגישה איך היא מחממת ומנחמת אותי.

ביום הכיפורים, "עיצומו של יום מכפר". היום בעצמו מסוגל לסליחה ולכפרה. צריך רק לעמוד שם, רעבים ונכנעים. להתקלף מהענווה הפסולה ומן החן של השקר. רק לעמוד. עם האני החשוף המכוער, חסר האונים, שבע השקר, ולהרים עיניים לשמים. ריבונו של עולם, תסתכל עלינו. מניינים על מניינים של עבריינים מקולפים. מחלים פניך. מודים ויודעים, חטאנו לפניך. חטאנו לעצמנו, חטאנו לצלם הא־לוהים שיש בנו. היינו כולנו רוצים להיות קצת יותר טובים. קצת יותר קרובים. קצת יותר אוהבים. קצת יותר קשובים. קצת יותר ערים. קצת יותר אנחנו. קצת פחות בשביל אחרים.

על דעת המקום ועל דעת הקהל, אני ממהרת לבית הכנסת הרבה לפני שיום כיפור באמת נכנס, תופסת מקום ומחכה להם, לשלושת נכבדי הקהל, שיבואו ויפתחו את שער התשובה ולו ליום אחד, רחב רחב, פתוח פתוח, גדול גדול בשביל כולם. מספיק אפילו בשבילי כמו שאני. קשת עורף, עקשנית, מרדנית וקטנה. רוצה להיכנס בו ולצאת מעברו השני, אישה חדשה לכבוד שנה חדשה.

לחיים טובים וארוכים. לשלום לטובה ולברכה. לסליחה מחילה וכפרה.

נעה ירון־דיין היא חסידת ברסלב ומחברת הספר "מקימי"

 * 

חיים אמסלם

ניגון של קיבוץ גלויות 

מרכיב חשוב בתפילות הימים הנוראים הוא הפיוטים והמנגינות בכל עדות ישראל. בימים אלו מושם דגש על נועם התפילות, המנגינות מרוממות את הרוח ובעצם הופכות את התפילה למושכת, והלב עורג וכמהּ לדבקות רוחנית, כזאת שבכל ימות השנה אנחנו מחמיצים.

צילום: פלאש 90

צילום: פלאש 90

כילד, גדלתי בצרפת והיינו חברים בקהילה שעוצבה ברובה מיוצאי צפון אפריקה (אלג'יריה ומרוקו). גדלתי על הלחנים המיוחדים לראש השנה וליום כפורים ובבית השירה, הפיוט והחזנות היו לחם חוקנו. לחן שאינני שוכח הוא זה של "אבינו מלכנו", לחן מיוחד שגדלתי עליו, המושר לחלופין על ידי הציבור ושליחו, בית בית. עלינו לארץ כשהייתי בגיל אחת עשרה, ובמשך השנים "גלגלתי" כמה נוסחים וכמה מנגינות לאבינו מלכנו, אולם אין דומה ואין שווה למנגינת ילדותי.

במשך שנים לא ידעתי להסביר פשרה של מנגינה זו, וכשבגרתי אף תהיתי עליה – נעימה זו אינה בסגנון מרוקאי, וגם לא בסגנון אלג'יראי. היה בה משהו אחר, קוסמופוליטי: קצת אשכנזי, קצת מזרחי וגם קצת משהו שאין לי בעבורו הגדרה. וכך, כששבתי לביקור במחוזות ילדותי חקרתי ודרשתי לפשר הצליל המיוחד והשונה. זקני הקהילה הסבירו לי שזו מנגינה תורכית שעברה תהליך של השתכנזות עם מעט נועם צפון אפריקאי. הסיפור הוא כזה: לפני כמאה שנה היגרו לצרפת, לעיר ליון, כמה עשרות משפחות מתורכיה, ובהן משפחות קורשיה, מולכו, סננס ועוד. הן הביאו עמן את הניגון התורכי אל הקהילה האשכנזית. אחרי מלחמת אלג'יריה, בשנים 1959־1960, באו המוני יהודים משם והכול התערבב… התוצאה היא מלודיה נפלאה ונעימה שאני מתענג להיזכר בה, אך אינני מוצא מי שישיר אותה…

זיכרונה של המנגינה המשולבת מקבוץ נידחי מנגינות מהגלות מרומם את הנפש. אצל הספרדים יש מנגינה מיוחדת לקטע "אין כא־לוהינו אין כאדוננו". ורגילים לשיר אותה במיוחד בין פסח לעצרת. ישנה מסורת עתיקה שמנגינה הזו היא מלפני גירוש ספרד ושרבים מהיהודים בדרכם להעלאה למוקד היו מפזמים אותה. כמה רגש אצור במנגינה זו, ובמיוחד כששרים דבר שיודעים ששורשיו כל כך מפוארים וישנים.

הופעה של הפייטן ר' חיים לוק צילום: לישי לברון

הופעה של הפייטן ר' חיים לוק צילום: לישי לברון

הניגון והנגינה בתפילה הם חלק אינטגרלי ממנה. הבורא נקרא "הבוחר בשירי זמרה". עבודת הלויים במקדש הייתה עם כלי שיר, וחז"ל אף הגדילו ואמרו בתלמוד במסכת מגילה (לב, א): "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וכו'". אצל הנביא אלישע נאמר: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב ג), שהרי “אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה“ (שבת, ל). אכן, המוזיקה נמצאות במרכז ההוויה התרבותית של כל העמים. אצל עם ישראל היא חלק אינטגרלי מעבודת ה‘. הניגון הוא כלי נפלא לעורר שמחה ולגרש את העצבות, ומתוך השמחה באה התרוממות הרוח.

 הרב חיים אמסלם, יו"ר תנועת "עם שלם" וח"כ לשעבר, כיהן כרב קהילה בארץ ובחו"ל וחיבר ספרים בהלכה

 *

צבי צמרת

שמחה יהודית 

בכל יום הכיפורים אני חוזר ונזכר בשורה של משורר אנגלי שכתב פעם: "שום אדם אינו אי, כולנו חלק מיבשת" (ג'והן דון, 1631־1572). שורה זו מהדהדת בקרבי עם תוספת: "שום אדם אינו אי, כולנו חלק מן היבשת היהודית".

צילום: ראובן קסטרו

צילום: ראובן קסטרו

עבורי היהדות היא יבשת. היא פיסת הקרקע שעליה אני ניצב כשאוקיינוסים אדירים סביבה. יבשת שאני חש כי אני וצאצאיי חייבים לבנות ולהיבנות בה. אדמה קשה, אדמה אהובה, אדמת מולדת.

יבשת ולא דבשת: לא סרח עודף מעוות, מתנשא, אלא תשתית שבלעדיה אין לי קיום.

יום הכיפורים מזכיר לי את אי־בדידותי. את היחד היהודי. התזכורת מגיעה עם העולם שמשתתק לו כבהבזק ברק. עם השקט שאופף בהינף אחד את הרחובות, את המכוניות ואת הבתים. עם האווירה שמשתנה לה לפתע והופכת צלולה כמים, מעת שקיעת החמה ועד צאת הכוכבים הראשונים שלמחרת.

היחד היהודי כאילו יורד לו ממרומים בבת אחת. בקול דממה דקה. הדממה מחברת את כל שלשלת הקיום היהודי. השקט מקשר את החוליה שלי בשרשרת עם העם כולו. עם דורות העבר. אני חושב במיוחד על דור השואה. על הקשר עם יהודי העולם. עם הנצח היהודי.

בערבו של כל יום כיפורים אני צועד לבדי לבית הכנסת. בדרך כלל איני הולך להתפלל, אך לעולם איני חושש לעשות זאת. ביום הכיפורים אני מתענג לראות רבים רבים כמותי שזורמים לעבר בתי הכנסת. אני והם עטויים חולצות לבנות. פתאום יש על ראשיהם כיפות. לי יש תמיד כיפה בכיסי. הפעם אני חובש אותה טרם היציאה מן הבית. איני מסירה עד שאחזור.

למען האמת אני הולך לבית הכנסת בעיקר כדי להיות יחד ולאו דווקא כדי להתפלל ולהתחנן. אני חש לא פעם לאורך התפילה כי מחשבתי קופאת. מדי פעם מזדקרות להן מילים שאני נאחז בהן. משפטים שאני מתמכר להם. אני חש אמפתיה לקטעי־תפילה שמעוררים אותי במיוחד.

פעם קראתי אצל אברהם יהושע השל כי "היכולת להתפלל היא לדעת איך לעמוד דום ולהתייחד עם מילה אחת". פעם אחרת חברי הרב מנחם פרומן הסביר לי עד כמה "גדול האומר 'אמן'". שניהם חיזקו אותי להסתפק במועט. מועט, כך אני מקווה, המחזיק גם את המרובה.

כשאני בבית הכנסת, אני מטמיע את עצמי במחזור ומשתדל להיות איתו. אני לא תמיד מצליח. בערב יום הכיפורים אני אוהב במיוחד את הקטע "כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, כן אנחנו בידך" וגו', שהכול שרים אותו. בשחרית אני מקשיב היטב להפטרה ושמח עם התשובה הניתנת לשואלים "למה צמנו ולא ראית". בשעת מנחה אני נמשך לספר "יונה", שבוודאי קראתי אותו עשרות פעמים והוא בכל פעם מדבר אליי מחדש. כמו כולם אני מחכה כבר לתפילת הש"ץ "פתח לנו שער בעת נעילת שער". לא נעים להודות, אך אני מהרהר גם בקפקא.

הצום – מאוד קל לי. אני צם מרצון. מתוך הכרה. עם שמחה של אמת. אולי גם בגלל שאיש אינו מחייב אותי לצום. שאין חוק המחייב לצום.

אני לא חי מתוך אימה ואיני קובע את מנהגיי בגלל איזה שהוא חשש. לעולם איני צם מתוך חרדה. אני מסרב לפחד אפילו מ"יום הדין". יבוא כשיבוא. יבוא כשנועד לו לבוא. לא אחכה לו בכל יום שיבוא ואשתדל בדרך כלל לא להרהר בו. עליי לבצע את משימותיי ולמלא במשמעות את חיי. עליי ליצוק תוכן בחיי כיחיד־יהודי ובחיי בתוך הכלל היהודי.

דווקא ביום הכיפורים אני מרבה להרהר בכך ומתאמץ לשנן זאת לעצמי. כל שנה ביום הכיפורים אני מתחייב לא רק להבין זאת אלא גם להשתדל לעשות זאת. ביום הכיפורים שאחריו אני בוחן את עצמי עד כמה עמדתי בהתחייבויותיי.

ד"ר צבי צמרת, היסטוריון ואיש חינוך הפעיל בתחום הגישור בין דתיים לחילוניים בישראל, שימש שנים רבות מנהל "יד יצחק בן צבי"

 *

שי זרחי

התשמע קולי?

לזכר אבי יעקב זרחי ז"ל שהלך לעולמו השנה

יום הכיפורים בקיבוץ שבו גדלתי זכור לי מאז ומעולם כיום של מבוכה גדולה, יום שמנקז אל תוכו את כל היחס האמביוולנטי למסורת הדורות. מין ערבוביה של קדושה

צילום: טל גליק

צילום: טל גליק

ואילמות. ידענו כולנו שזה המועד הקדוש ליהודים, ובשקט שהשתרר ביום הזה ניתן היה לשמוע קדושה זו ממש. אבל לדומייה הזו התלווה ניכור צורב, ציני. לא ניתן היה לעכל את העמידה הזו של האדם מול אלוהיו. עמדה מתחננת, מבקשת רחמים. האינסטינקט הריבוני שולל הגלות לא היה גמיש דיו לקבל עמדת תפילה בכלל, ולא כל שכן תפילה המתחננת על הנפש ומעמידה את האדם כנמוך וקטן וחסר אונים בעולם. כחרס הנשבר.
הקדושה הציונית־ריבונית כמעט הכחידה את הקדושה של יום הכיפורים, שנראתה לנו מין קדושה נרפית של גולה. 
אבל יום כיפורים אחד נצרב בי במיוחד. 
באותם הימים היה נהוג לאכול את הסעודה המפסקת בחדר האוכל בשעה 19:00 בערב החג. 
חברי הקיבוץ היו מתאספים לחדר האוכל, לסעודה חגיגית חמה. חדר האוכל היה ערוך עם מפות לבנות כיום חג לכל דבר. לא ניתן היה שלא לחוש במבוכה. אוכלים סעודה של חג בדיוק בזמן "כל נדרי", כשעם ישראל עומד בתפילה ובצום. אני זוכר את בדחני הקיבוץ עוברים משולחן לשולחן ושואלים את הסועדים: "תגיד, אתה שרוי בתענית?". או: "זה 'שניצל־כל־נדרי' מה שאתה אוכל?"
אבא, שמאוד לא אהב את הנוהג הזה, הציע להעביר את הסעודה לשעה 16:00 עם כל הצמים (שאכלו סעודה מפסקת), ושאחר כך חדר האוכל יהיה סגור עד מוצאי החג. איש איש יעשה בביתו כמנהגו. אין מקום לסעודות ביום שסימנו צום (הצעתו לא התקבלה מעולם).
למרות התנגדותו של אבי, משפחתנו נהגה לשבת לסעודה המביכה הזו עם הציבור.

באחד מערבי יום הכיפורים, כשהייתי בן שבע־עשרה, הגעתי לסעודת ערב החג באיחור ובאתי לבוש בבגדי חול. ממרחק זיהיתי את משפחתי יושבת וסועדת, ומבטו של אבי לא היה כתמול שלשום. מין גערה הייתה תלויה על פיו, ומבט זועם. עליי. ואכן, כשהגעתי לשולחן הוא כמעט צעק: "למה אתה מאחר?! ולמה אתה לבוש ככה?!". עמדתי נדהם. מעולם קודם לא ראיתי את אבי עם מבט כזה בעיניים. 
עניתי מהר ובדברים מלאי בוז: " איזו צביעות של אנשים! חוגגים בסעודה כשכל עם ישראל מצוי בצום ובתפילת כל נדרי. מה קרה פתאום? אם זוהי כל משמעותו של יום הכיפורים אז לי אין יום כיפורים!".

אבא החוויר. 
פיו נפתח כמי שעומד לענות לי את תשובת חייו. 
הפה נשאר פתוח ולא יצא ממנו קול. 
את ההבעה הזו, הזועקת והאילמת, ואת הפה הפתוח שאומר את הכול ללא קול, אינני יכול לשכוח. זו הייתה הסעודה האחרונה של אבא בחדר האוכל בערב יום הכיפורים.
מאותו ערב הוא לא פקד את חדר האוכל בערב החג. שנה אחר כך הוא החל לצום ונשאר בבית. גם את הסעודה המפסקת הוא אכל בבית ולא יחד עם הצמים.

הרגע הזה צרב בי איזה נדר. היום ממרחק השנים נדמה לי שמסע חיי הוא ניסיון לומר את המילים ולמצוא את הקולות ששמעתי בגערה השתוקה והאילמת של אבי. אני מנסה להבין איזו תובנה אינטואיטיבית שהייתה לאבי, מין ידיעה פנימית, חזקה, ללא ניב שפתיים.
בשנים שמאז נפתחה בי דרך לתפילה, לניגון, לחיים יהודיים המנסים לשמור על הריבונות, מפעל סבותיי והוריי, בלי להתנכר לעמדת הנפש של העומד בתפילה ובתחנונים. 
החומר העדין והרך שנחשב בציבור שלי כקללת גולה נראה לי כיום כמעיין ־חיים שרק הוא יכול לאזן את הגזמותיה של הריבונות היהודית, הכוחנית והכול־יכולה. 
אבא כיוון, לתחושתי, ליהדות שמשלבת "בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ" עם "מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר".

נדמה שסודו של אבי שזרם מתחת לפני התודעה הולך ונשמע ומתגלה לי לאטו.


שי זרחי חבר קיבוץ גניגר, ממייסדי המדרשה להתחדשות יהודית באורנים ומנהל בה את האגף להתחדשות יהודית בקהילה. שליח ציבור בקהילת "ניגון הלב" שבעמק יזרעאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 בספטמבר 2013,ב-גיליון יום כיפור תשע"ד - 840, פרוייקטים ופולמוסים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: