ויצב יעקב מצבה | יעקב פישר

איך חשבנו בשעות אחר הצהריים של יום הכיפורים ההוא שהכול כבר מאחורינו. איך לא ידענו שבעצם זו רק פתיחה רומזת לאשר עתיד להתרחש בשבעת החודשים הבאים. מסע אישי בעקבות שתי אבנים. משם

ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה … יום לַשנה יום לַשנה. יום יום ושעה שעה וכל רגע וכל שנייה. וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א־לוהיך זה ארבעים שנה במדבר

למען עֲנותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך ואתה עוד את לבבך מחפש.

ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם. כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר עד תום כל הגוי אנשי המלחמה אבל אתה יודע: אנשי המלחמה לא תמו ולא תם עוד סיפורם.

יש אבנים עם לב אדם. הרב יעקב פישר עם אחת מהאבנים 
צילום: מרים צחי

יש אבנים עם לב אדם. הרב יעקב פישר עם אחת מהאבנים 
צילום: מרים צחי

*

ואתה זוכר את כל הדרך אשר הוליכך ה' א־לוהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותְך, ומתוך העוני ומתוך העינוי אתה עונה. אתה שומע את שאלת הנביא עמוס: הזבחים ומנחה הִגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל?

ואתה עונה: כן!

קודשי קודשים שחיטתן בצפון, פר ושעיר של יום הכיפורים שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון ודמן טעון הזיה. ואתה שומע את השאלה: איזהו מקומן של זבחים?

ואתה זועק: כאן!

לא עוד משנה היא, לא תפילה, לא חלום, לא הזיה. רואים את המראות כלא מאמינים – לא פר ולא שעיר בציר "אמריקה־יאיר". היה או לא היה, זבחי אדם שם בצפון. לא פר ולא שעיר ולא חיה.

זוכר אדמת בזלת קשה ושחורה של גולן ושל בשן, אדמה צמאת דם אדם, ומבקש קיום נבואת יחזקאל: לא תעבור בה רגל אדם ורגל בהמה לא תעבור בה ולא תשב ארבעים שנה. ואתה מתחנן: ארץ אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם, ואתה מבקש שלא תעבור בה רגל, שלא ישכון בה ההרגל, ושלא תשקוט הארץ ארבעים שנה. ארבעים שנה הלכו… עד תום כל אנשי המלחמה. ואתה יודע וזוכר ומזכיר: לא תמו אנשי המלחמה ולא תם עוד סיפורם.

*

ארבעים חסר אחת חיכיתי ואז שבתי ועליתי אל האדמה השחורה ההיא. שבתי וחזרתי. וישבתי שם בשוחה של ג'וחדר, וחדרתי שוב אל הבונקר של תל־פארס בינות לאבני הבזלת השותקות.

ואמרתי לאבנים האלה דוּמם בלבבי כדברי חבקוק הנביא: "הוי אומֵר לָעץ הקיצה, עורי לְאבן דוּמם הוא יורה". והאבנים החלו לדבר, והאבנים החלו לספר, ומסתפר סיפורן והולך ומתגלגל ומתעצם ולא יחדל. ומתוך שלא יכולתי להניחן, וכיוון שלא רציתי להשתיקן, וידעתי כי אבן מקיר תזעק ואין מקום לזעקתה, קיימתי בעצמי: וישאו את אבני הרמה.

ונטלתי עמי שתי אבנים מן השחורות ההן – אבן לְפִינה ואבן למוֹסָדוֹת, והבאתי אותן עד לישיבה באפרת, והן יושבות לידי מאז. וקיימתי בעצמי: וייקח יעקב אבן וירימֶהָ מצבה. ויצב יעקב מצבה בַּמקום אשר דיבר איתו מצֶבֶת אָבן. והן לידי מאז, והן ממשיכות לדבר, והן אינן פוסקות מלספר, והן גם ממשיכות לשתוק.

*

לא אבני לַבָּה הן כי אבני לב. יש אבנים עם לב אדם. ושפה להן – שְׂפת לב.

לפעמים, כשעושה אני אוזניי אוזני לב, אני מצליח לשמוע ולהבין את שמספרות הן, שתי האבנים שעל אדן החלון במשרדי. רק את שראו הן מספרות, ודווקא את סיפוריהם של האנשים הקטנים, של הלוחמים האלמונים. גיבורֵי הסוד שלי.

פותחת זו שנלקחה מן השוחה שבג'וחדר, ציר הנפט.

היא מזכירה לי.  בערב יום הכיפורים ההוא, בחניון הטנקים בג'וחדר. הוא פנה אליי, מפקד טנק בלונדיני שכולו חיוך של טוב לב. אף פעם עד היום הוא לא צם ביום הכיפורים.

מה דעתי, הוא שאל, כדאי לצום? "אשר", הוא הציג את עצמו.

כשפרצה התופת והאדמה רעדה בג'וחדר בדיוק כחלוף 24 שעות מן השיחה הנינוחה הזו של ט' בתשרי תשל"ד, יצא גם אשר עם טנקי פלוגה ו', "וונוס", לבלום את הסורים הפורצים בהמוניהם ממזרח.

אשר ברינברג היה שמו המלא, מספרת לי האבן השחורה. רמת גני עליז ושובב ואופטימי ושמח בחלקו. וגם תלמיד מצטיין במדעים מדויקים, שחלם על לימודי פיזיקה גרעינית מיד עם שחרורו. 2ב' היה הטנק שלו.

בשעה 14:45 הוא ניצב על הרמפה עם עוד חמשה טנקים במאמץ לבלום את נחשולי הפלדה של הסורים שזורמים אל מול גדר המערכת של ציר הנפט.

בין תאי הזיווד 7 ו־8 חדר הפגז הסורי. "2 כאן גפרור 2ב‘“, מדווח שחר הטען ללוי המ“מ, “קודקוד נפגע, אני מפנה אותו לוונוס“. כשהגיע הטנק אל השוחה שלנו, וכשמשכו והרימו את אשר ברצועות הסרבל מן הצריח, היה חזהו מרוטש. פצוע קשה, מחרחר נואשות לאוויר. מינג‘רסקי, החובש הפלוגתי, שומע מן השוחה את נהם המנוע וצווחת השרשראות של הטנק החוזר.

שלנו או שלהם? מרים ראש ורואה את 2ב‘ של ברינברג דוהר בפראות ואבי שחר הטען עומד בצריח וצווח בקול שמעולם לא נשמע כמותו בג‘וחדר: “מנחם, מנחם … מהר מהר!“. הטנק עוצר, ואלכס פרלשטיין, הנהג, מתחנן בצווחה קטועה: “מנחם, תציל אותו. אתה חייב. תעשה משהו. אשר. זה אשר. מהר. אתה מוכרח“.

מכניסים את אשר לשוחה. תחבושות אישיות. אף פעם לא באמת חשבתי שאזדקק לזה. מינג‘רסקי עובד. יש דופק. קצת חלש. בכוח הוא דוחק מכשיר אייר־וויי לפיו, כמעט שובר את הלסת. מנסה להרכיב לו עירוי. אין וריד. “חייבים רופא“, הוא צועק לכיוונו של יצחק רחמים, הרס“פ. “הוא חייב להגיע לתאג“ד בצומת רפיד“.

אל תוך נגמ“ש “זלדה“ ששרד נדחקנו כולנו, שוכני השוחה, לאחר למעלה משעה של הפגזה שאיימה בכל שנייה על חיינו, שכיסתה אותנו בעפר ושילחה רסיסי עופרת רותחת לעומתנו. רק עכשיו פילחה הידיעה בתוכנו: לא, זה לא יום קרב, זוהי המלחמה.

השכבנו את אשר ודהרנו אל עבר הבונקר בצומת רפיד, למרגלות תל־פארס. הרופא ניתח ונלחם על חייו של אשר בבונקר, אך לשווא. אשר לא שרד. אני יודע שאשר הציל בעצם את חיינו, כשהכריח אותנו להיחלץ מן השוחה שכעבור דקות ספורות נשחקה עד אבק בשרשראות הטנקים הסוריים הפורצים גלים גלים.

עוד אני יודע שאשר צם לראשונה בחייו ביום הכיפורים ההוא. וגם לאחרונה.

והאבן ממשיכה ומזכירה שהיה זה, בעצם, יצחק רחמים, הרס“פ, שצעק עלינו כל זמן היותנו בשוחה שנכניס את הראש עמוק לאדמה. צרה, קצרה ורדודה הייתה השוחה, וחמישה היינו בה – רס“פ, חובש, נהג זלדה, אבנר יונה ואני. זה על זה נצטופפנו שם. זה שלמעלה – סכנתו רבה יותר. יצחק רחמים נדחק ונאבק להיות כל העת למעלה, ובעצם הגן עלינו בגופו. מעבר לזה, אין אני יודע כלום על היצחק הזה.

*

אפילו את שמו של נהג הזלדה אינני יודע. אבל האבן, שראתה ושמרה את הכול, האבן מספרת איך הוא זחל על גחונו מתוך השוחה, חשוף לגמרי בשטח המוכה אש תופת אל הנגמ“ש, ואיך הוא הסיע אותו לאחור ופתח את הכבש סמוך לשוחה.

גיבורים שלי שאיש אינו יודע ולא מספר עליהם. רק האבן. תשואות חן חן לה. והאבן השנייה עודנה שותקת. מן הבונקר שבצומת רפיד בואכה תל־פארס היא נתלשה. עוד המראות ההם צרובים בקרבה, עוד הדי הנפץ והרעם וזעקות הפצועים מהדהדים ומבעבעים בין חללי חריריה. איזה תמימים היינו, היא חושבת.

איך חשבנו בהגיענו לבונקר, בשעות אחר הצהריים של יום הכיפורים ההוא, שהכול כבר מאחורינו, שאנחנו מוגנים. איך לא ידענו שבעצם זו רק פתיחה רומזת לאשר עתיד להתרחש בשבעת החודשים הבאים, לְמה שעוד נכון לנו בבונקר הזה עצמו ביממה הבאה, שתהא ארוכה כנצח.

הרעשה ארטילרית כבדה על הבונקר, טונות של פלדה רושפת אש. וכאשר מוסטת האש, ודומה כי משתרר קצת שקט, נוחתים מסוקי ה“מִי“ הכבדים של הסורים ופורקים כל אחד מהם כארבעים לוחמי קומנדו שמסתערים לעברנו גלים גלים.

*

לא הכול ראינו אז, לא הכול ידענו. האבן ראתה, האבן זוכרת.

זוכרת עדת לוחמים נצורים, עוד צמאי יום הכיפורים, עוד לא לגמרי מבינים איך זה קורה לצה“ל של מלחמת ששת הימים. מן המצר הם קוראים, ועונים להם רימוני הקומנדו הסורי שעושים כל מאמץ להשתחל אל הבונקר הצפוף.

ורואה האבן כיצד מתוך השפיפות ותחושת חוסר האונים קמה וגם ניצָבה דמותו של חייל אחד צעיר, סדיר, שעובר מלוחם אחד לשני ותפילין בידו, והוא מניח ומעודד בתפילה ממעמקים.

גם אני אז הנחתי תפילין בכוונה מיוחדת. התפילין שלי נותרו בחורבות ג‘וחדר עד היום.

מי הוא הצעיר הזה לא גילתה גם האבן. רק זאת ידעתי – שאין הוא בן ישיבה, בוגר תיכון עירוני מתל־אביב הוא. לא פגשתי אותו מאז. גם הוא, מאז, נמנה על גיבוריי.

ועוד ראתה השחורה המסותתת בזוויותיה את יעקב גולדוסר – “גולדה“, סמ“פ בגדוד 50, כיצד הוא עולה במדרגות אל פתח הבונקר עם מקלע המא“ג בידו, והוא ניצב שם חשוף ופותח באש תופת של צרורות ארוכים ארוכים אל עבר אחד ממסוקי האויב בעודו מתמרן לנחיתה על צלע התל, מבקש לפרוק עוד ארבעים של קומנדו.

המסוק התפוצץ ברעש גדול ובער שעה ארוכה בעשן שחור, מזכיר לאויב שהנצורים אינם מתכוונים לוותר בקלות על חירותם, על חייהם. צעיר ירושלמי הוא “גולדה“, גיבור נוסף בסדרת הבזלת, והוא טמון באדמת ירושלים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. “למנצח על מות לבן“… כך פתח אבא פינחס את הספדו על בנו יעקב, “גולדה“.

*

עוד על בן אחד תספרנה שתי האבנים, והפעם יחדיו, לפי שהיה הוא עם שתיהן  – בשוחת ג‘וחדר וגם בבונקר ברפיד.

אבנר יונה מבית אליעזר שבחדרה, בוגר כפר הרא“ה, חבר וחברותא בישיבת הר עציון, רֵעי כאח לי. יחדיו עלינו לרמת הגולן בערב יום הכיפורים ההוא, וצמודים היינו בשני ימי הקרבות הראשונים.

ואבנר הצדיק, בשקט שלו, באמונתו, אופטימי ומחזק ומעודד את כולם. גם בשיא ההרעשה, במוצאי היום הקדוש והנורא, הוא לא שוכח לבקש: “א־ל נורא עלילה המצא לנו מחילה בשעת הנעילה“. ואנחנו עמוק בתוך מחילת ברזל ובזלת. ניסיון היחלצות רגלית מן הבונקר נכשל.

היה עלינו לנוע – איש איש לנפשו – לכיוון מערב. אבנר ואני החלטנו שאנחנו נעשה גם את זה ביחד. לבסוף, בחסות החושך הטוב בליל י“ב בתשרי, בסייעתא דשמיא עצומה, התבצע החילוץ. עשרות לוחמים מותשים, חלקם פצועים, עושים דרכם ההזויה בינות לטנקי האויב בעמדות ובחניוני הלילה, במה שלימים ייקרא “שיירת הרפאים“.

בשלב מסוים, לאחר היתקלות באש עם שריון סורי, מוצאים אנו עצמנו תלויים על בלימה על גבי טנק שמטלטל ונוהם בזעף ובחריקות זחלים נחושות, כמו היה מבין שהפעם זו חתירה נואשת לחיים. שמונה שעות נאחזים, בציפורניים ממש, בפלטות הפלדה ובתריסי המנוע המפויחים ופולטי העשן וגזי הסולר, נשמרים שלא להישמט מסיפון הטנק אל הקרקע המסולעת.

רעבים וצמאים ועייפים כל כך, והעיניים האדומות, צרובות אבק ופיח, מְחשבות להיעצם.

והנרדם – אחת דינו. הרבה החלטות חשובות סערו בינינו באותה גלישה גורלית לכיוון הכנרת, וחלקן עד היום בבחינת “ליבא לפומא לא גליא“.

בין היתר החלטנו שנרשה לעצמנו לעצום עיניים בתורנות. האחד עוצם, בעוד חברו שומר ומחזיק בו חזק, משגיח לבל יתגלגל. בהגיע תורו של אבנר להרפות ולנמנם מעט, לא הסכים לעורר אותי, ביקש להעניק לי עוד כמה דקות של חסד.

הייתה זו הפעם הראשונה וגם האחרונה שבה רבנו. אבנר לא הסכים לעצום עיניים. את עיניו הוא עצם לנצח ביום ט“ז בתשרי, בהמשך הקרבות, עת נפגע הטנק שלו בשלב הפריצה במבואות הכפר נסג‘. “למנצח על מות לבן“.

*

והאבנים, שראו כל כך הרבה, מספרות מעט כל כך. מספרות ושותקות, מספרות ושותקות. בעיקר שותקות. בין כך ובין כך לא יבינו, אומרת שתיקתן. יש סוף לדיבורן, אך אין סוף לשתיקה.

והשתיקה הזו אין לה סוף, והשתיקה הזו תעלה עד אין־סוף.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בספטמבר 2013, ב-גיליון יום כיפור תשע"ד - 840 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: