הווידוי הוא חלק מהתשובה, ויש מקרים שבהם נדרשת אף הודאה ברבים על חטא, אבל על פי רוב ההכרה בחטא צריכה להיות פנימית ולא מוחצנת

בספר תהילים (מזמור לב) אומר דוד המלך:

לְדָוִד מַשְׂכִּיל: 
אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה. 
אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה… 
חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי 
אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה' 
וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה.

על פי פשט הפסוקים נראה כי דוד המלך מעלה על נס את מי שזוכה לכך שהקב"ה מכסה על פשעיו ולא מחשב לו את עוונותיו. כיצד זוכים לזה? על כך משיב דוד: "חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי" ומשום כך "ואתה נשאת עוון חטאתי סלה" – מי שמודה ומתוודה על פשעיו זוכה לכך שהקב"ה מכסה על חטאיו (עיין שם רש"י ורד"ק). וכן מצאנו במדרשי חז"ל: "'מכסה פשעיו לא יצליח' (משלי כח, יג) – זה קין, 'ומודה ועוזב ירוחם' (שם) – זה יהודה הצדיק שבייש עצמו במעשה תמר" (בראשית רבה פרשה צז). .

אך גם אם המפתח נתון ב"חטאתי אודיעך", בהודאה על העוונות, עדיין ברור מן המזמור שהעובדה שבסופו של דבר חטאיו מכוסים מעיני הרבים היא מעלה (וראה חידושי שפת אמת לגמרא המובאת מיד). אשר על כן, חכמי התלמוד במסכת יומא (פו, ב) רואים בכך סתירה לפסוק במשלי "מכסה פשעיו לא יצליח". וכלשון התלמוד:

אמר רב יהודה: רב רמי, כתיב 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה' וכתיב: 'מכסה פשעיו לא יצליח'"?

והגמרא משיבה:
 לא קשיא: הא בחטא מפורסם, הא בחטא שאינו מפורסם. 
רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן: 
כאן בעבירות שבין אדם לחברו, כאן בעבירות שבין אדם למקום.

ואכן, לפי שני התירוצים בגמרא נראה ברור כי רבותינו העדיפו את מגמת הסתרת החטא על פני המגמה של גילוי החטא, אלא שבמקום שבו אין ברירה, או משום שמדובר בחטא מפורסם או כאשר מדובר בעבירות שבין אדם לחברו, שגם הן מהוות סוג של "חטא מפורסם", על כך נאמר "מכסה פשעיו לא יצליח". אולם בעברות שבין אדם למקום, הנסתרות מעיני בני אדם, שם הכלל הוא – "אשרי כסוי חטאה". על פי דברים אלה פסק הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב הלכה ה) שעל אף ששבח גדול לשב שיתוודה על מעשיו ברבים –

במה דברים אמורים? בעבירות שבין אדם לחברו, אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני הא־ל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם. וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

הרמב"ם מלמדנו שחטאים שבין אדם למקום אין לאדם להתוודות עליהם אלא לפני הקב"ה בלבד, אולם אם יתוודה עליהם ברבים, בפני בני אדם, ייחשב הדבר למעשה של עזות פנים. נראה כי הרמב"ם מסתמך בין השאר גם על דברי האמוראים רב כהנא (ברכות לד, ב) ורב ששת (סוטה ז, ב) שדיברו שניהם בסגנון אחד וקבעו: "חציף עלי מאן דמפרש חטאיה [= חצוף בעיניי מי שפורט את חטאיו], שנאמר: 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה'".

עבור בני דורנו, האמונים על "שקיפות" ומתנגדים להסתרת מעשים מכוערים, הדברים צריכים ביאור.

ברוך נחשון, "בראשית", 1991

מידת הבושה

על ערך הסתרת החטא כתבו התוספות (ברכות נד; ראה גם רש"י סוטה ז, ב): "שאז מתבייש על חטאו, אבל אם מפרש חטאיו דומה שאינו מתבייש עליו, ואמרינן לעיל פרק קמא 'כל העושה דבר ומתבייש מוחלים לו מיד'". אחד המדדים החשובים לתהליך התשובה של האדם הוא מידת הבושה. על כך כותב ר' יונה בספרו שערי תשובה (שער א אות כא־ כב):

והנה החוטא יבוש מאד לעבור עבירות לפני בני אדם, ואיך לא יבוש מן הבורא יתברך? ואין זה כי אם לפי היות השם יתברך רחוק מכליותיו, על כן יבוש מן הנבראים ולא יבוש מן הבורא יתברך. ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות כח, ב) כי בשעת פטירת רבן יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו: רבנו, עד כאן ולא יותר? אמר להם: הלוואי! תדעו שהרי אדם עובר עבירה בסתר ואומר: הלוואי לא יראני האדם.

ביום הכיפורים האדם אמור להרגיש כי הוא עומד מול ה' – "לפני ה' תטהרו". עמידה לפני בני אדם אינה תחליף לעמידה בפני ה', ומשום כך אדם הפורט את חטאיו ברבים הרי שהוא נותן חשיבות יתר לבני האדם, ויש בזה משום החמצת רעיון התשובה ועזות פנים וחוצפה. רק פירוט החטאים לפני הבורא יתברך והסתרתם מפני בני אדם יובילו את האדם לידי מידת הבושה ולהכרה כי הוא עומד לפני ה': "וָאֹמְרָה אֱ־לֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱ־לֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם" (עזרא ט, ו).

עם זאת, חשוב להדגיש כי גם כשמדובר בחטאים שבין אדם למקום ישנם מקרים שחובה לפרסמם ברבים. הכוונה היא למקרים שבהם העבֵרה עצמה נודעה ברבים, ועכשיו יש חשש שיאשימו בה מישהו אחר, חף מפשע, או שיפרשו את העברה כחמורה יותר מכפי שהייתה באמת (ראה סוטה ז, ב, לגבי הודאת ראובן בחטאו, ויומא פו, ב על משה ודוד), או שיש תועלת אחרת.

טעם נוסף בהסבר טעם חשיבות הסתרת החטא מפני הציבור הוא כבוד ה‘. וכך כתב רש“י (יומא שם):

בחטא שאינו מפורסם לא יגלה חטאו, וכבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא.

בפרסום החטא ברבים יש ממד של חילול שם שמים ומיעוט כבוד השם. דבר זה הרגשתי היטב כאשר פעם בא אליי יהודי וסיפר לי שלמד תורה במשך שנים רבות בחברותא עם אדם שהתגלה לפתע כאדם מושחת מבחינה מוסרית וערכית. הדבר שחרה לו ביותר היה שבעקבות הגילוי על מעשיו הנוראים הוא נחלש באמונתו ובלימודו, כיוון שהיה קשה לו להבין כיצד אדם יכול להיות מחובר כל כך לתורה, ובאופן אישי לחיות בצורה כל כך מושחתת.

ברגע שאיש תורה ומצוות עומד בפני ציבור ומפרסם את חטאיו הכמוסים מעיני הציבור, הרי שהוא מחליש את הציבור כולו וגורם לחילול כבוד ה' בעולם. מול ערך "זכות הציבור לדעת" וחשיפת האמת הכמוסה עומדים לפעמים ערכים אחרים שאינם פחות חשובים מבחינה ציבורית וערכית. לדידנו, ערך כבוד ה' עומד לפעמים מול ערך גילוי האמת הכמוסה. וכבר אמר שלמה בחכמתו "כבוד א־לוהים הסתר דבר" (משלי כה, ב).

כל זאת באדם החוטא בינו לבין עצמו בצנעה, אולם אין ללמוד מכך שיש להסתיר את מעשיהם של אנשים הגורמים עוול לאנשים אחרים במעשיהם. אז כבוד ה' מחייב לפרסם את המעשים ברבים למען לא ייכשלו בהם אחרים. על פי זה ניתן להבין מדוע בחטאים מפורסמים או בחטאים שבין אדם לחברו שבח הוא לחוטא לפרסם חטאו ברבים, משום שבמקרה זה הרי נפגע כבוד ה' על ידי מעשה החטא, וכאשר אדם עושה תשובה ברבים על מעשיו אלה הרי שמתגדל כבוד ה'. הן כך אומרת גם הגמרא (יומא שם): "מצוה לפרסם כת חנפים", ומבאר רש"י (שם):

שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו – מצוה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למדים ממעשיו, שסבורים עליו שהוא צדיק, ועוד, כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים: מה הועיל לו זכותו.

ביום הכיפורים התגלה כבוד ה' במעמד הר סיני שבו נאמר למשה "סלחתי כדבריך" (עיין יומא לה, ב). לכן, יום הכיפורים אינו רק יום של סליחה ומחילה, הוא גם יום שבו כבוד ה' מתגלה בכל עוצמתו וגודלו. אדם המפרסם ברבים את חטאיו הכמוסים הרי שהוא פוגם בגילוי כבוד ה' ומחמיץ את כל מהותו של היום הקדוש והטהור. משום כך, ביום הכיפורים יש לשמור על האיזון בין הווידוי שאדם מתוודה בינו ובין קונו, המבטא את הרעיון של "לפני ה' תטהרו", לבין כיסוי חטאיו ברבים, המבטא את הגדלת כבוד ה' בעולם.

גודל השפעת החטא

ויש להוסיף עוד טעם בהבנת החשיבות של הסתרת החטאים. הרב קוק בספרו עין אי"ה (ברכות לב) טוען כי אדם המפרסם את חטאיו ברבים עלול לחשוב בטעות כי ברגע שהוא התוודה ברבים הרי שהוא תיקן את חטאו וניקה את פנימיותו. חווית הווידוי ברבים עלולה ליצור אשליה כי האדם הוא כבר בעל תשובה, ואילו האמת היא כי תוצאות השחתת החטא חמורות הן, וגדולות מכל ערך של דיבור או סיפור הדברים ברבים:

…ההריסה של החוטא היא גם כן בהכרח נעלה מכל דיבור. על כן מאן דמפרש חטאיה, וחושב בדיבור פיו ביטא כל ההתאוננות הראויה להכרת גנות החטא… במה שפירש בפיו, הוא חציף באמת. רק צריך שיכיר כי ההשחתה של כל חטא גדולה היא מערך כל פירוש וסיפור, כשם שהוד השלימות הוא נעלה מכל דיבור. ורק אז יכיר הוד האושר האמתי, ותהיה תשובתו גמורה מאהבה וענות לב…

דברים אלה מנוגדים לתיאולוגיה הנוצרית התופסת כי הווידוי של האדם על מעשיו בפני אדם אחר מספיק כדי להביא לסליחה ומחילה א־לוהית. ביהדות אין הדבר כן. ביהדות הווידוי הוא חשוב והוא חלק מתהליך התשובה, אולם לא הווידוי הוא שמנקה את האדם, ובוודאי לא הווידוי הנעשה בפני הרבים. לא הווידוי מנקה את חריתת עוצמת החטא בנפש האדם, אלא תהליך תשובה עמוק שנדרש האדם לעשות הוא זה שמטהר את האדם מהחטא ומתוצאותיו.

וכך כותב הרב משה פיינשטיין ב"אגרות משה" (אורח חיים חלק ד, קיח) לנערה צעירה:

עוד צריכה את לדעת כי וידוי צריך האדם רק בלחש לפני השי"ת אבל לא לשום אדם, דאשרי כסוי חטאה. ורק כשיש צורך כדי לידע איך לשוב בין מצד ההלכה בין למצוא עצה טובה… אבל בלא תועלת אסור לגלות החטא לבני אדם, דרק פריצי אומות העולם סוברים שבווידוי לפני כומרים של אמונתם מתכפרים, ורשאים לעבור על כל דבר, ודרך התורה הוא להיפוך. וח"ו ללמוד ממעשיהם.

בחוויית יום הכיפורים ניתן אולי לחשוב שהעיקר במצוות התשובה הוא הווידוי התופס מקום נכבד בתפילות היום, אך מסתבר שעיקר העבודה ביום הכיפורים הוא ההכרה בחטא, שברון הלב, הרהור, בירור פנימי, גילוי רצון של תשובה וקבלה לעתיד. ביום הכיפורים אנו מתחילים תהליך שנפתח בווידוי על החטאים, העוונות והפשעים שנכשלנו בהם במשך השנה, אולם הוא לא מסתיים בכך, אלא אמור להימשך במשך השנה כולה, מיום הכיפורים זה עד יום הכיפורים הבא.

כיפורים – כיסויים

שמו של היום הקדוש הוא "יום הכיפורים". על פניה נראה כי המילה כיפורים היא מלשון לכפר, היינו העברת החטא. אולם המילה כיפורים מזכירה גם את המילה כפורת. מה פירושה של המילה "כפורת"? ידוע הוא כי הכפורת מהווה כיסוי לארון העדות. המילה כפורת פירושה מכסה, כיסוי. על פי זה אפשר לומר שיום הכיפורים הוא יום הכיסויים. את זאת אפשר ללמוד גם מכניסתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים, ובעניין זה מצווה הקב"ה: "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות טז, ב). גם כאשר הכהן הגדול נכנס לפניי ולפנים הוא נכנס רק בענן המכסה על הכפורת. מדוע צריך לכסות? על מה מכסים ולשם מה?

תפיסת רבים מהוגי הדעות בעם היהודי היא כי חטאי האדם ונפילותיו אינם מבטאים את עולמו הפנימי האמיתי אלא את רצונותיו החיצוניים והמוחצנים (מהר"ל). בעולמו היותר פנימי של האדם – הא־לוהים עשה את האדם ישר, והאדם מבקש דרכים לביטוי הרצון הנשמתי העמוק שלו ולקרבת א־לוהים. כיצד אפשר לגלות את עולמו הפנימי של האדם? כיצד ניתן לדעת מה באמת האדם רוצה? דווקא על ידי כיסוי המעשים המוחצנים.

כאשר אדם הראשון וחוה הבינו שהם חטאו, באופן אינטואיטיבי הם גם הבינו שהם צריכים לכסות את גופם. נראה שהם הבינו כי מעתה, כדי לחזור למדרגתם הקודמת, וכדי שיוכלו לגלות עומק חדש בנשמתם – דרוש כיסוי. החטא עלול לגרור את האדם לשקוע בעולם המוחצן והנראה לעיניים. לכן, אם מיד לאחר החטא האדם לא מכסה את עצמו, עלול עולם מוחצן זה לתעתע באדם ולדרדרו אל פי התהום.

כל עניינה של הצניעות הוא להאיר את הצד היותר פנימי והטהור של האדם, כיוון שהתמקדות בצדדים החיצוניים של החיים, שהם בדרך כלל גם מושכים את העין ואת הלב, עלולה להטעות את האדם ולהטותו מדרך הישר. גם בלימוד תורה ידוע הוא כי מי שרוצה לצלול לעולם פנימי יותר ועמוק יותר צריך הסתרה וכיסוי. לא בכדי לימוד פנימיות התורה נקרא לימוד הסוד, כיוון שבלא כיסוי, צניעות והסתרה לא ניתן להיכנס פנימה לעולם עמוק ופנימי. וכלשונו של השפת אמת (ויגש תרס"ג): "ויש דברי תורה שאין יכולים להוציאם מהכח אל הפועל רק על ידי הסתר וגלות. וזה שכתוב: 'אנכי הסתר אסתיר' שהתורה יתגלה על ידי בחינת ההסתר".

אדם שיֵדע לכסות על מעשיו החיצוניים ולתת להם את המשקל הנכון יוכל גם לגלות רבדים עמוקים יותר בנפשו ונשמתו. פרסום החטאים ברבים עלול לתת משקל גדול מדי למעשיו החיצוניים השפלים של האדם, דבר שעלול לגרום לו לשקוע במחשבות שאכן מעשיו משקפים את עולמו הפנימי ואת מהותו האישית. גילוי המעשים החיצוניים עלול להוביל למסקנה כי החטאים המבטאים טומאה, כיעור, רשע ושחיתות הם חלק אינטגרלי ממבנה נפשו של האדם. כדי שלא להיתפס להשקפת עולם זו יש צורך ללמוד לכסות. כאשר אנו מכסים על החטאים, ומתוודים עליהם רק באופן אישי, הדבר מאפשר מבט קצת יותר עמוק לתוך הנפש.

יום הכיפורים הוא יום הכיסויים כיוון שהמגמה ביום הכיפורים היא לא להתעסק בצדדים השליליים שבאדם. אדרבה, ביום זה יש לעסוק בכוחות התשובה הטמונים בתוך נפשו ורצונו של האדם, שבכוחם להוציא את האדם מהסבך שבו הוא נמצא ולהובילו לדרך חדשה. נתינת דגש יתר על הווידוי ועל פרסום החטאים היא החמצת רעיון התשובה שעניינו התעוררות הכוחות הטובים הטבועים בתוך עולמו היותר פנימי של האדם. יום הכיפורים הוא לא יום החטאים, אלא יום של תשובה וטהרה – "לפני ה' תטהרו". אמנם ביום זה אנו עוסקים גם בווידוי, אולם הווידוי נאמר בצנעה, בכיסוי, בינו ובין קונו, וזאת כדי לגלות גוונים חדשים בנפש, גוונים א־לוהיים הטמונים באדם שבדרך כלל אין הוא נחשף אליהם בחייו השגרתיים.

הרב רמי (רחמים) ברכיהו הוא רב היישוב טלמון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013