השם המפורש באמת | שרגא בר און

ברייתא בירושלמי חושפת את מקור ההשתחוויה ההמונית עם קריאת שם ה' ביום הקדוש. בזכות המהפכה שערכו חז"ל הפך היום מטקס אזוטרי לחוויית התגלות לרבים

מהו השיא של תפילת יום הכיפורים? עבורי השיא של עבודת יום הכיפורים הוא במוסף, ברגע ש"סדר העבודה" שלרגעים מסוימים הופך למשעמם ומייגע מגיע לשיא. השיא מגיע כשכל הקהל בבית הכנסת פורס את השטיחונים הקטנים והחזן מגיע לקטע "והכהנים והעם כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול – היו כורעים ומשתחווים". הרגע הזה, שבו קרוב קרוב לרצפה אנו עונים אחר החזן: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הוא הרגע שבו אני הכי קרוב לחוויית יום הכיפורים במקדש בירושלים הבנויה. מהו המקור של נוסחת התפילה היפה הזו ומה משמעותו?

יורם בוזגלו, מתוך הסדרה "בצל־אל"         מוצג בביאנלה לאמנות יהודית עכשווית, מוזיאון היכל שלמה, ירושלים

יורם בוזגלו, מתוך הסדרה "בצל־אל" מוצג בביאנלה לאמנות יהודית עכשווית, מוזיאון היכל שלמה, ירושלים

התגלות או כפרה?

לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, המתוארת בתורה, יש שני מוקדים: ביאה אל הקודש וכפרה. המתח בין שני מוקדים אלו בולט בפרשה בויקרא טז. פתיחת הפרשייה עוסקת בבעיית הביאה אל הקודש:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

התורה יוצרת קישור בין ביאתם הבלתי ראויה של נדב ואביהוא אל הקודש ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, לבין הציווי על אופן הכניסה של אהרן לקודש. כניסתם של נדב ואביהוא מאיימת על עצם האפשרות האנושית להיכנס לקודש. מול ביאה זו מציבה התורה סדר ביאה ראוי ונכון, שבאמצעותו יוכל אהרון להגיע עד הא־לוהים הנראה בענן על הכפורת, כפי שמפרש המדרש: "בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס, רק שיכנס בסדר הזה" (ויקרא רבה כא, ז).

 התורה אינה מפרשת בפתיח את מטרת הביאה אל הקודש. ביאת אהרן אל קודש הקודשים מוצגת כתכלית בפני עצמה; אלמלא סופה של הפרשה ניתן היה לקרוא אותה לאור ציווי הקמת המשכן ובניית הארון שבשמות כה, כב: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הארון בקודש הקודשים הוא מקום שכינתו של ה' בענן, כפי שמעיד סופו של פסוק ב' בפרשיית יום הכיפורים: "כי בענן אראה על הכפרת". כדי לראות, להיראות ואפילו להיוועד ולשמוע את קול ה' יש להיכנס מבעד לפרוכת.

הפרשנות המסורתית נוטה אמנם לייחס למשה את ההתגלות בענן בינות לכרובים, אולם במקום אחר מייחס המקרא עצמו גם לאהרן התוועדות עם ה' בעמוד ענן: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם. בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ" (שם, פס' ו־ז).

 כך, תחילתו של פרק ט"ז בויקרא מעוררת את הציפייה לתיאור המפגש עם האלוהי בקודש הקודשים. אולם מכאן ואילך חל מפנה בפרשה ומוקד הכפרה מתגבר על מוקד הביאה אל הקודש. הפרשה הולכת ופורטת מעגלים הולכים ומתרחבים של כפרה. תהליך הכפרה מתחיל מן החוץ, עובר בקודש הקודשים ושב ויוצא החוצה מבלי לתאר כל מפגש עם האלוהי. פסקת החיתום של הפרשייה קובעת אותה לדורות תוך הדגשת מרכיב הכפרה, אשר בלט לאורך תיאור סדר העבודה:

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ. וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר. וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה.

בשלושה פסוקים אלו מרכיב הכפרה חוזר לא פחות מחמש פעמים. הדגש על ממד הכפרה שבפסקת הסיום מהווה מעין "תשובת המשקל" לפסקת הפתיחה של הפרשייה השמה דגש על עצם הביאה אל הקודש. במילים אחרות, לאור פסקת הפתיחה נראה שהכפרה נועדה לצורך הביאה אל הקודש. כדי להגיע למפגש עם האלוהי לפניי ולפנים ולא למות – נדרשת כפרה; אולם סדר העבודה ובעיקר חתימת הפרשייה הופכים את היוצרות: כל כולה של הביאה אל הקודש היא לצורכי כפרה.

כתב השם המפורש

עם זאת – התפיסה שבעבודת יום הכיפורים מתרחש מפגש עם האלוהים או עם מלאכים לא נעלמה מהמסורת הבתר מקראית. בגמרא מתוארים כהנים גדולים שזכו להתגלות "לפניי ולפנים" – התיאור המפורסם נמצא בברייתא במסכת ברכות שבה מסופר כי ישמעאל כהן גדול פוגש את אכתריאל י־ה ה' צבאות כשהוא יושב על כסא רם ונישא.

אבל יש עוד סוג של מפגש עם הקב"ה ביום הכיפורים. המפגש הזה לא מיוחד לכהן הגדול אלא כל העם משתתף בו. זה הרגע המרגש שציינתי בתחילה: כשהכהנים והעם העומד בעזרה היו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול. השם המפורש הוא מניפסטציה של אלוהים. הוא הרגע הכי קרוב להתגלות.

צריך לשים לב שלמעמד הזה אין זכר בתורה. זהו כוחה של תורה שבעל פה! בתורה אין כלל זכר לציבור בעבודת יום כיפור. הביאה אל הקודש והכפרה השנתית שבויקרא ט"ז מתוארות כטקס ייצוגי, אשר נעשה בפרטיות מוחלטת על ידי הכהן הגדול לשם כפרה. אין כל רמז לנוכחות ציבורית בעת עריכת הטקס. תורת הכהונה ממוקדת כל כולה בפעולותיו של הכהן הגדול. נכון, פעמיים מצווה התורה על עינוי הנפש ביום הכיפורים. אבל התענית של העם מהווה מעין השתתפות סמלית בטקס הייצוגי והפרטי והיא נעשית בתחום מחנה ישראל (או בלשון חז"ל "בגבולין") ולא בחצר המשכן. גם העינוי נעשה בפרטיות ואינו חלק מהתקהלות ציבורית.

לעומת זאת, על פי התורה שבעל פה הטקס הדומם מדובב: נוספים לו עוד שני וידויים (מלבד הווידוי המקראי על השעיר המשתלח), תפילה של הכהן הגדול בבית החיצון, וכן טקס של קריאת התורה בציבור והכרזה של השם המפורש עשר פעמים, כפי שמעידה הברייתא:

תנו רבנן: עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום: שלשה בוידוי ראשון, ושלשה בוידוי שני, ושלשה בשעיר המשתלח, ואחד בגורלות (תוספתא כפורים ב, ב).

על ברייתא זו ניתן להקשות: ראשית, יש היגיון בהזכרת שם השם בווידויים, אבל מדוע להזכיר את שם ה' בגורל? שנית, למה לכרוע ולהשתחוות כששומעים את שם ה'? אני רוצה להציע שברייתא צנועה אחת מן הירושלמי יכולה לפתור את שתי הבעיות:

עשרה [!] פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכיפורים: ששה בפר ושלשה בשעיר ואחד בגורלות. הקרובים היו נופלין על פניהן הרחוקים היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.  אילו ואילו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהן. "זה שמי לעולם" – זה שמי לעלם (תלמוד ירושלמי מסכת יומא ג, ז).

הברייתא מספרת שלא מדובר כאן רק בהאזנה לשם המפורש אלא בהצגה מוחשית ונראית לעין של השם המפורש, המייצג את ה'. הצגה זו התרחשה באמצעות הצגת הגורל שעליו מופיע שם ה'. הכהן הוציא מן הקלפי בשתי ידיו את הגורלות, אך הציג לראווה רק את הגורל לה'. כך קיבל אירוע הראווה של הנכחת ה' לפני העם ממד נוסף. השם לא רק נהגה באוזני העם אלא אף הוצג בפניהם בידי הכהן הגדול. אם הגיית השם המפורש הייתה מעשה דרמטי ומעורר אקסטזה, הרי שהצגתו תוך כדי הכרזת שמו על אחת כמה וכמה – זהו מעמד ציבורי של התגלות.

כיוון שבסדרי העבודה מן התפילה כולנו הורגלנו לתגובת הכריעה וההשתחוויה של כל העם לכל הזכרה של השם המפורש, נקראה גם ברייתא זו כנוגעת לכל ההזכרות. אלא שכעת יש לשאול מה טיבה של ההבחנה בין הקרובים, אשר היו נופלים על פניהם, לבין הרחוקים שהיו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו". לדעתי ישנו פתרון אחד ויחיד לשאלה זו: הכריעה וההשתחוויה אינן נוגעות לכלל עשר ההזכרות, אלא רק לזו האחרונה שנהגתה בעת הוצאת הגורלות. הברייתא אכן משחזרת מעמד של התגלות א־לוהית אשר היווה את שיאו הדרמטי של יום הכיפורים. מעמד זה קשור ישירות לגורלות: בשעה שהכהן הגדול הרים את ימינו והכריז "לה'", הקרובים אשר יכלו לראות את הכתוב על הגורל היו נופלים על פניהם, כדי לא להביט בתמונת "(ל)ה'" ואילו הרחוקים, שלא ראו את השם המפורש החקוק על הגורל, נשארו לעמוד במקומם והשיבו רק בקולם.

דמוקרטיזציה של התגלות

כעת ניתן לעמוד על המגמה הרוחנית של סדר העבודה כפי שעוצב בתורה שבעל פה. ברצוני להציע שלאחר שמרכיב הכפרה גבר על מרכיב המפגש עם הא־לוהי כפי שעולה מן התורה שבכתב, זכה מרכיב ההתגלות לתחייה מחודשת בספרות בית שני. בעוד שמקורות שונים בספרות החיצונית, בספרות חז"ל ובספרות המרכבה מציגים את ההתגלות האלוהית ביום הכיפורים כייחודית לכהן הגדול, בחז"ל ניכרת מגמה לשתף את כל העם במהותו של היום. הזכרת השם לאוזני כל העם היוותה הנכחה של האל והאזנה לשם נשאה אופי מעין התגלותי. ישראל זוכים למפגש עם שֵם ה' וכך, בתיווכו של הכהן הגדול, נוטלים חלק במעמדו של הכהן הגדול.

למעשה, לפנינו לא פחות מאשר היפוך כמעט אנרכיסטי של מהלך הטקס המקראי: הטקס המקראי בנוי על ההנחה שמרכז הקדושה לפניי ולפנים, שרק הכהן הגדול פורץ את מסגרות הטאבו כדי לפגוש את הא־ל הנסתר אף ממנו והוא מסתפק בכפרה ויציאה בשלום מן הקודש; ואילו כאן התנועה הפוכה: הכהן הגדול מנכיח את הקדושה מחוץ להיכל ומביאהּ אל העם, אפילו עוד לפני שנכנס לפניי ולפנים.

כך זכו יום הכיפורים בכלל וגורלות יום הכיפורים בפרט במשמעות דתית כבירה. בלב עבודת היום מונח מפגש של כל עם ישראל עם הקדוש ברוך הוא, מפגש שאפילו הכהן הגדול לא זוכה לו בתורה. מפגש שאותו אנחנו משחזרים בקריאת סדר העבודה בבית הכנסת.

ד"ר שרגא בר און הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בספטמבר 2013, ב-גיליון יום כיפור תשע"ד - 840 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: