הדברים שמחים כנתינתם מסיני | יהונתן גארב

ספרות חז"ל, לפי התפיסה המוצעת בספר, מכילה שני מודלים פילוסופיים תשתיתיים של יחסי האלוהות, התורה והאדם. נועזותה וחדשנותה של המחברת ניכרות בקריאות חדשות שלא נכנעות לתכתיבים אופנתיים

20566אש ומים

מודלים פילוסופיים בחז"ל ובמקרא

דליה חשן

עיונים עבריים, תשע"ב, 384 עמ'

בדומה לספריה האחרים, ספרה האחרון של ד"ר חשן – האישה הראשונה שזכתה בתואר דוקטורט בתחום התלמוד – מביא לקהל הקוראים והקוראות הרחב המתעניין במקרא ובספרות חז"ל משב רוח רעננה. בפתח הדברים אומר גלויות כי איני חוקר של התקופה הקדם־מודרנית, ולכן לא אעסוק בהערכת הדברים מנקודת מבט מחקרית, אלא בתרומתו של הספר לשיח התרבותי העכשווי על המקרא ועל חז"ל.

חידושו המרכזי של הספר הוא בניסיון לקרוא את ספרות חז"ל כמכילה שני מודלים פילוסופיים של יחסי האלוהות, התורה והאדם: האחד, המתבטא באנלוגיה מתוך הטבע – אש, הוא של התפשטות ושל הצפה. האלוהות מתפשטת כמו אש ומציפה את המציאות (כאן חשן נוקטת את הלשון הקבלית "לית אתר פנוי מיניה"). הצפה זו דורשת הידבקות מוחלטת של האדם באלוהות, שאם לא כן האש אוכלת ומכלה. ואולם, אם רק יתמסר האדם לדבקות זו האש היא מקור מחמם של שמחה – "והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן בסיני" (ירושלמי חגיגה ב א). מודל האש מתבטא בדמותו המופלאה של ר' אליעזר בן הורקנוס והוא נוכח גם בדמותו המקראית של אליהו (שהוא גם גיבור של ספרות חז"ל), כמו גם בדרכם של "חסידים ראשונים".

המודל השני, הנוקט אנלוגיה של מים, הוא של אלוהות המתגלה מרחוק, מבעד למחיצות, בהגבלה ובמידתיות. התגלות זו היא שווה לכל נפש, ואינה דורשת דיבוק מוחלט. אדרבה, היא מתאימה את עצמה לכוחו של המקבל, שמתבקש לשמור "מרחק בטוח". המים היורדים בתיווך הענן, בטיפות, ואף על פי כן מביאים חיים לעולם, הם אנלוגיה נאה ביותר עבור תפיסה זו של יחסי "שמים" ו"ארץ". מודל המים הוא בגדר מידתו של רבי עקיבא. ללמדך שאין סתירה בין מסירות נפש עילאית לתפיסה מאופקת של יחסי האדם והאל. מכיוון שחשן בעצמה עסקה במקום אחר, בחדשנות רבה, במקורותיה של תפיסת הצמצום הקבלית בספרות חז"ל, אקשור את מודל המים לביקורתם של למדני ליטא על שאיפת החסידות לדבקות מוחלטת, בשם התיאולוגיה של "צמצום (הנוכחות האלוהית בעולם) כפשוטו".

האלוהות מתפשטת כמו אש. ל"ג בעומר 2012, בני ברק         צילום: אי.פי

האלוהות מתפשטת כמו אש. ל"ג בעומר 2012, בני ברק צילום: אי.פי

שיח מתוחכם

הצעתה זו של חשן ממקמת את עולמם של חכמים, לצד העולם היווני אך באופן עצמאי הקשור בקשרים רבים לעולם המקרא, כעולם שמתקיים בו שיח פילוסופי מתוחכם. כאן, כמפורט במבוא המקיף והעדכני ביותר שהתפרסם בשנים האחרונות על חקר מחשבת חז"ל, חשן נשמרת משני קצוות: האחד, שיבוקר גם בדבריי להלן, מוצא בחז"ל הגות רק כאשר זו מתאימה למושגים התרבותיים של עולמנו העכשווי. השני, המשתקף היטב בדמותו של אליעזר אחר (שקולניק) בסרטו של יוסף סידר "הערת שוליים", מסרב למצוא בספרות חז"ל הגות ובמידה רבה גם לא משמעות דתית, אלא רק טקסטים ושברי טקסטים שהם מוקדי עניין פילולוגי גרידא.

דרך האמצע שמתווה חשן מאפשרת לה לחלץ את שני המודלים מתוך קריאות קרובות וחדשניות של טקסטים רבים מאוד שיש בהם לכידות והתאמה, אך הכול מתוך המושגים העולים מן הטקסטים בעצמם ולא מתוך כפיית שיח תאורטי עכשווי עליהם. כפי שחשן טוענת (עמ› 60), במיוחד במודל האש, הטקסטים אינם מסבירים את משמעותו של מודל אלא מגלמים אותו, לא רק בתוכן אלא גם בצורה. בכך ההבחנה בין תוכן לצורה מתמוססת, או שמא נאמר נשרפת.

חשן מתרחקת מן ההבחנה הרווחת בין רבדים "ספרותיים" לרבדים אחרים בטקסטים. מודל האש הוא גם זה שמחבר במיוחד בין אגדה והלכה (באופן הדומה לחזונו של הראי"ה קוק), ומאיר את האחרונה בתור חותם ממשי של האש, המוציא את המודל מכדי הפשטה פילוסופית גרידא. ההלכה אינה מערכת פורמליסטית, כפי שחוקרים מסוימים בימינו מנסים לתארה, אלא ביטוי קיומי וחי של גישה פילוסופית.

אדגים את הדברים בעיון מן הפרק השמיני: על פי גישת רבי אליעזר (בדומה לתפיסתו המאוחרת של בעל "חזון איש"), אין מקום לדרך ארץ שאינה יונקת מהתורה, שנוכחותה בכול. מצד שני, חטאים בין אדם לחברו, בדיוק כמו אלה שבין אדם למקום, חוסמים את החיבור המוחלט לאל. צרות עין כלפי החבר, הסותרת תכונה של דיבוק, חוסמת בכך את הדבקות באלוהות. כך, הפער בין המישור של "בין אדם למקום" לזה של "בין אדם לחברו", שהכאיב לא רק לחכמים אלא לבעלי מוסר והוגים אחרים בדורנו אנו, זוכה לאיחוי.

קריאות מפתיעות

מבחינתי, התוצאה המרגשת של עיון זה הוא חידוד מודל דתי־רוחני של התמסרות טוטלית לאל ולתורתו, יחד עם מתן לגיטימציה למודל שמעניק לאלוהות נוכחות חלקית יותר בחיי האדם. בנימה אישית אומר שבמודל האש (שגם שימש השראה לכתיבה שלי על שמאניזם יהודי) מצאתי מעין תיאור של החיפוש הדתי שלי מנעוריי, ולכן נמשכתי  בעיקר לתיאור דבריה של חשן על גישה זו. ואולם מבחינה חברתית ותרבותית חשוב לאשר את העובדה שהמסורת היהודית נותנת מקום גם לצורות שונות של דתיות. במילים אחרות, יש מקום לעולם דתי מידתי, מתווך, מאופק, שאין לדונו כ"פשרני" או "לייט". אולם אל לעולם זה (כמו בכתיבה של אקדמאים רבים) לדון את עולם האש כ"פנאטי" או "מסוכן".

קצרה היריעה מלשבח את כל חידושיו הרבים של הספר, ואסתפק בעוד עניין: דומה שבמציאות העכשווית, הפרק התשיעי, העוסק במין ומגדר, יעורר עניין מיוחד. חשוב לציין שכמו בספרה הלועזי החדשני על ברוריה התנאית, חשן נאמנה לדרכה ונמנעת מהשלכות אנכרוניסטיות המלוות לעתים קרובות כתיבה פמיניסטית מוצהרת בנושאים מסוג זה (קריאה מסוג זה הושמעה לא מזמן מעל במת הכנסת…). ואולם, ניכר לכל קורא/ת שהדברים נכתבו מנקודת מבט ייחודית של אישה, עם הרגישות המיוחדת המתלווה לכך.

בכך חשן דומה מאד לכותבת בולטת על המדרש בדורנו, שדבריה מצויים רק באנגלית, ד"ר אביבה גוטליב־זורנברג. הטענה שדווקא באסכולת האש, השואפת לאינטנסיביות דתית עצומה, ישנה ציפייה לקרבה איחודית דומה בין איש לאישה היא בעלת משקל רב עבור השיח התוסס על אודות הנושאים הללו, המתקיים מזה שנים על גבי מוסף זה ובבמות אחרות. חשן מבססת את טענתה, שעבודת השם לוהטת התלוותה לתביעה לקרבה מקסימלית שהיא לא רק מינית אלא מחשבתית ורגשית, בקריאות מפתיעות ההופכות לעתים קרובות את הקריאה השגורה בטקסטים מרכזיים.

עצמאות וחדשנות

השגתי העיקרית על הספר נוגעת למקומה של הנצרות: להבדיל ממגמות עכשוויות בחקר הדת, בעיקר בארצות הברית, חשן מצטרפת למי ששומרים על הגבולות הנוקשים בין היהדות לאחותה הצעירה. הדבר ניכר במיוחד בפרק השמיני, שבו היא הודפת, לתחושתי בדוחק מה, את הטענות המקרבות את רבי אליעזר לעולם הנוצרי. לכאורה, כדבריה של חשן (156), "השאיפה לדיבוק באל המושתתת על ביטחון מוחלט נראית משותפת למידת האש ולאוונגליון". ואולם, חשן מציעה כמה הבחנות שלטעמי הן רק בגדר "חילוקים": ראשית, היא מייחסת ל"נצרות" צמצום של הבסיס ההלכתי הרחב (והחיוני, כפי שראינו) של שאיפת הדיבוק. ואולם, ייתכן שיש כאן השלכה של מגמות מאוחרות יותר על דמותו של ישו, שכידוע הצהיר מפורשות שלא בא לבטל "תג אחד" מן התורה.

חשן אף מתארת (עמ› 157) תפיסות נוצריות כ"גרוטסקה" ו"אבסורד", אף שניתן לראות בהן המשך הגיוני של מודל האש. מבחינת הפנומנולוגיה של הדת, מסתברת מאוד הקרבה בין מודל של הצפה בידי האלוהי לבין הרעיון של התגשמות האלוהות באדם שהיה כה קרוב לאל עד שקרא לו באופן אישי וישיר "אבא". ייתכן שהדין עם חשן ובמודל האש אין עיסוק בעצמות האל אלא ב"נקודת המפגש שלו עם העולם" (שם), אך קל למתוח קו מעבר לנקודה זו, כפי שאכן עשו החסידים בעידן המודרני (על ההשוואה בינם לנצרות עומד באחרונה פרופ› שאול מגיד מאוניברסיטת אינדיאנה). תחושה זו עולה גם מספר רחב ועשיר מאוד שהקדיש פרופ› משה אידל לרעיון של "בן האל" במקורות היהודיים.

חרף השגה זו ואחרות שעלולות לבוא מצד חוקרים מומחים ממני בתחום, ספרה של חשן קורא להתמודדות ולליבון. דומה שעבור קוראים רבים תימצא חשיבות מיוחדת בפרק העשירי, שבו חשן דנה באיחוד ובדיבוק של העם כולו. כבר נתקלנו במרכזיות האירוע המכונן של מעמד הר סיני עבור מודל האש: הקשר הממשי והחי של האדם ("לא רק כאקט רציונלי יבש", עמ› 180) אל שושלת המסירה מסיני מאפשר בו בזמן דיבוק וחיבור למכלול של הדורות יחד עם קשר אישי חדשני ועצמאי לתורה ולנותנה. דומה שבכך חשן מתארת גם את עצמה, את העצמאות והחדשנות המופלגת שלה, המתלוות למידה גדושה של אהבת ישראל, שכאמור לפחות במקום אחד, לטעמי, הייתה בגדר "אהבה המקלקלת את השורה".

בניתוח של חשן, דברי תורה ודברי חכמים הם רלוונטיים היום כיום אמירתם, אך ללא בדל של כניעה אופנתית לרלוונטיות המצומצמת לאופקי דורנו – צמצום שאינו של מים אלא של יובש רוחני – המנתקת את ההווה מן העבר תוך שהיא מתיימרת "לחבר" אותנו אל העבר. אם, כפי שחשן טוענת, מודל האש מאפשר את ביטול הפערים ההיסטוריים בין דור מקבלי התורה לדורות מאוחרים, בין אדם לרבותיו, הרי שהוא הצליח גם להביא לסגירת הפערים, שאותם אני לרוב מדגיש, בין הספרות הקדם־מודרנית לזו של המאות האחרונות.

פרופ' יהונתן גארב הוא פרופסור בקתדרה על שם גרשם שלום בקבלה, החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 בספטמבר 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון יום כיפור תשע"ד - 840, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ואולי איפכא?

    ה'אש' מבטאת קרבה שיש עימה שמירה על 'דיסטאנס', ' – כעין מה שאמרו חז"ל: 'והוי מתחמם לאורן של תלמידי חכמים והיזהר שלא תיכוה בגחלתן…'

    לעומת זאת מים חיים אפשר לשתות לרויה, ו'מקוה ישראל ה" אליו נכנס האדם ומתחבר בכל הווייתו ללא חציצה.

    הרמב"ם מדמה את הטבילה המטהרת לטבילה ב'מי הדעת' שבאמצעותה יכול אדם להתחבר עם אלקיו. אולי האש מבטאת את ההתלהבות, את הצמאון לגדלות האינסופית של הבורא – לעילא לעילא ממה שמשיגה הדעת?

    • יפה עשתה המחברת שהדגישה את החשיבות שבהתחברות אל כלל ישראל לדורותיו, שדרכה יכולים להתחבר אל הקב"ה, מקוה ישראל, שכל פרטיו נקווים ומתכנסים אליו ומתחברים על ידו. אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: