בא באש | יאיר דרייפוס

הרב שמואל אורלן, מושבניק ולמדן ומודל לדור החדש שצמח כאן, היה בטנק התופת עם הרב שג“ר ועלה בסערה והוא בן עשרים וחמש. מאז אנחנו מתכתבים עם יום הכיפורים הנורא ההוא

הרב שמואל אורלן הי“ד נהרג במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן כטען־קשר בטנק והוא אך בן עשרים וחמש. חברו התותחן שעיה הולץ נהרג אף הוא. הרב שג“ר, שהיה הנהג, נפצע קשה וניצל.

משפחת אורלן, רבותיו וחבריו הקרובים, שלמדנו בצעירותנו ביחד בישיבת "כרם ביבנה" ולאחר מכן בישיבת "הכותל", חברנו יחד לכתיבת דברי זיכרון ודברי הלכה והגות ליום הכיפורים, בספר "באי באש" שיצא לאור השבוע, כדי להיזכר לא רק בו, אלא בעיקר בעצמנו. במשך שנים אנו מתבוננים זה בפניו של זה ליד הציון של שמואל בהר הזיתים, כאנשים מבוגרים שמתכתבים עם יום הכיפורים הנורא ההוא, ועושים את חשבון נפשנו. ורוחו הטובה נוכחת בינינו ומזכירה לכולנו מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, ומשרה עלינו רוח כפרה. "יש נספים בלא משפט וזה בחינת מיתת צדיקים שמכפרת" רשם הרב קוק ביומנו.

מילות התפילה "בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון, כמה יעברון וכמה ייבראון, מי יחיה ומי ימות", המרעידות כל לב יהודי ברגעי תפילות המוספים, הפכו לפני ארבעים שנה לחוויות קיומיות ממשיות וקשות בימי המלחמה ההיא. ההיקף העצום של האסון וריבוי החללים והפצועים, סדק את החברה הישראלית, ורישומי הכאב ומסקנותיו עדיין מהדהדים בתשתית השיח הישראלי. הרוח הגבוהה שאחזה בנו אחרי ששת הימים, התמעטה והותמרה לענווה ולשפלות רוח בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

הרב שמואל אורלן (במרכז). מימין שעיה הולץ ומשמאל הרב שג"ר, 1972

הרב שמואל אורלן (במרכז). מימין שעיה הולץ ומשמאל הרב שג"ר, 1972

א

לזכר בני הקדוש, הרב שמואל ז“ל הי“ד…חז“ל אומרים: "הרואה ספר תורה שנשרף קורע שתי קריעות, אחת על הגויל ואחת על הכתב" (ירושלמי מועד קטן, פ“ג, יז ע“ב). לא רק שבוכים אנו על שכבר נכתב ונמחק, אלא על מה שהוא היה עוד עתיד לכתוב. אילן זה נגדע מאתנו בעודו באיבו, אילו היה מוציא את שנותיו מי יודע מה היה יכול לגדול ממנו. (מתוך הספדו של האב, ר‘ יוסף אורלן ז“ל)

הגוויל הוא האש הלבנה, אותו צד בלתי נתפס, הווייתי, ה"אין", הבא לידי גילויו בכתב, באש השחורה. שמעתי מאיש צילום, שבהדפסת תמונה מאבדים הרבה אינפורמציה שיש בנגטיב. ברגעים של חידוש הלידה, וסגירת מעגל ימי השנה – "כי היום שעבר כבר נגמר ונפסק ומי יודע מה יילד יום" – לימד ר‘ נתן, ראוי לשים על לב שמסכת חייו ופעלו של אדם הם עותק דהוי וחיוור של מוצאו הנגטיבי, ההיולי, הפוטנציאלי. שהרי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, משול כחרס הנשבר, כצל עובר, כחלום יעוף. ובסופו של עניין מה שנשאר ונחקק בנצח של ההוויה, זה הזיכרון מהאדם, ומאור פניו, והסיפורים שיספרו עליו. כל אלה משמרים את המקוריות של הנגטיב (הגוויל) שקודם להדפסה (הכתב).

ההיזכרות בנספים הקדושים, מעמידה כל אחד מאיתנו נוכח עצמו וחשבון חייו על האדמה. חז“ל, כידוע, השוו את דין יום הכיפורים לדין יום המיתה. ניתן לומר על כול אדם שהסתלק לבית עולמו, גם אם בשיבה טובה, שבע מעללים ומפעלות שפעל בחייו, שהוא כאילן שנגדע באיבו נוכח הפוטנציאל האינסופי שאיתו בא לעולם.

ב

ובכן תן פחדך ה‘ אלוקינו על כול מעשיך ואימתך על כול מה שבראת, וייראוך כול המעשים וישתחוו לפניך כול הברואים.

בישיבות שלמדנו בהן בצעירותנו, כול אחד למד לחשב את חשבון עצמו. רבותינו הטמיעו בכולנו את חרדת הימים הנוראים מהרוח המקורית של אווירת המוסר, במיוחד מבית מדרשו של הסבא מנובהרדוק. כך, למשל, בתיאור הנוקב הזה של הרב דב כץ:

הכול התנועעו וצעקו והתייפחו, הריעו, ספקו כפים ודפקו על השולחנות. ויותר ממה שהשמיעו במילים, ביטאו באנקות וביללות…לשיא הסערה היו התלמידים מגיעים בדרשות ההתעוררות של ר‘ יוזל, שהיה משמיע לרוב בחודשי אלול והימים הנוראים. מרגע לרגע היה קולו מתגבר ורעש הקולות היה הולך וגדל והציתו להבה בלבבות ובנשמות

לימים הבנתי שאין צורך בספרי מוסר כדי להתעורר בימים הנוראים. הפנמתי שאם רק נדע להתרפק על מילות התפילות שניתקנו ברוח הקודש, נחוש עוצמה וממשות שהשפעתן עולה לאין שיעור על כל ספר מוסר. במילים פשוטות, נאיביות משהו, אנו נחשפים לעומק הקיום, לגורל האנושות, לכאבים ולתקוות של כל באי עולם, לשברים ולבכיות ולאנחות כמו גם לתקיעות, להיטהרות של יום הכיפורים ולכיסופים ל"יום ההוא" שבו ייתקע בשופר גדול.

בשלב בשל יותר של דמותי, דיבוריו של אדמו“ר הזקן לימי הרחמים טלטלו אותי כהוגן והשפיעו עליי השפעה מרחיקת לכת בעיצוב דרכי בעבודת ה‘. הוא מפרש את הפסוק התמוה “כי עמך הסליחה למען תיורא“ – והלוא הסליחה מפוגגת את היראה. הוא מסביר שאימת יום הכיפורים אינה תוצאה של הדין, אלא של ריבוי החסדים שביום הזה דווקא.

החסיד, הוא מלמד, אינו יכול להכיל את גודש האהבה והטהרה, והוא ירא שמא אינו ראוי. זהו החשש המלווה את הימים הנוראים: האם נצליח להמשיך שוב את הרצון האלוקי הנעלם למלוכה ולקיום העולם? האם אלוקים יחפוץ לגאול אותנו? הפחד שלא נזכה לחסד האלוקי ולגאולה, זהו הפחד העמוק. כך באה לשיאה חוויית האדם הנברא, חסר האונים. מן המקום הזה נפתח הלב לאהבתו יתברך, להכלת שפע בלי גבול.

המלחמה שינתה אצל כולנו את אופיו של חשבון הנפש. האישי נמסך בלאומי, הפרטיות נבללה בכלליות. סרט "ונתנה תוקף" שמספר את סיפור חשבון הנפש של חברי קיבוץ בית השיטה בעקבות נפילתם של י“א חברי הקיבוץ במלחמה ההיא, כמו גם הלחן המפורסם של יאיר רוזנבלום לפיוט "ונתנה תוקף", שקנה שביתה במרחב של הישיבות ובתי הכנסיות, פתח את הלב של כולנו ליתר סולידאריות. התעצמה המעורבות של דתיים עם חילוניים בתפילות היום, והמתנ“סים מלאים המון אדם מעמך בית ישראל.

ג

בצדק נאמר על שמואל שהיה בא בשלום. ניגודים שגרמו קשיים לרובנו, התמזגו בדמותו במין הרמוניה מעוררת פליאה. ידע לא לוותר, אך גם לבוא בשלום, להיות רֵע לחבריו ולסביבתו. דמותו הייתה רב־פנית. היה מושבניק חסון, בן תורה בסגנון של ישיבת "חברון" שבה למד (עד סוף ימיו הוא חבש כיפה שחורה), ובעקבות מלחמת ששת הימים לוחם כ"הסדרניק" – תחילה כצנחן ולאחר מכן כאיש צוות בשריון, שהגיע לגדלות בתורה ולמצוינות כחייל. הוא הקרין רוגע ושלווה, מאור פנים אמינות ומושרשות.

דמותו של שמואל שבאה לביטויים מרשימים בדיבורים שרשמו עליו חבריו, לא הייתה נחלתם של חלק מרבותינו שלא מצאו לעצמם קו אמצע משכנע לשילוב תורה עם צבא. אדרבה – הקו החינוכי שהיה דומיננטי בין חלק של בתי המדרשות היה, שה"הסדר" הוא רק בדיעבד. ובן תורה "אמיתי" שוקד על תלמודו באופן מלא וטוטאלי כדרכן של הישיבות הותיקות. "ישיבה היא תיבת נוח ובחוץ מי המבול" – כך שמענו פעם אחר פעם וראוי לציין את קולם השונה של ראשי ישיבת “הר עציון“, שדיברו בתקיפות על ההסדר כדרך שהיא לכתחילה.

מאידך גיסא אני יכול להעיד שהעולם של מו“ר הגרח“י גולדוויכט בכרם ביבנה, היה מורכב הרבה יותר. סיפור אישי ימחיש זאת.

בסעודת "שבע ברכות" בביתי כשנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, דן ראש הישיבה בדברי ה"שפת אמת" על מרגלים. תורף הדברים – הנהגת המדבר היא הנהגת הנס ואילו בארץ ישראל נוהגים בדרך הטבע. חטא המרגלים היה, שרצו להמשיך את עולם הנס, ההתגלות השמיימית, המן, בארה של מרים – ולא רצו להיכנס לארצישראליות,  לחיים אנושיים טבעיים וכיו“ב.

תגובתו של תלמיד חכם שישב ממולו, לא איחרה לבוא. הוא טען, שעולה מן הדברים, שארץ ישראל זה יותר מתורה. ראש הישיבה נפגע מאד, שטופלים עליו מחשבות כאלה, שכן הוא דורש בכל דרשותיו שהעיקר זה תורה.

במבט לאחור, נראה לי שבסיפור הזה חבוי הסבך והמילכוד שראש הישיבה היה אחוז בו עד יומו האחרון, והיה מקור גדולתו, אבל לא פחות מכך, מקור סבלו וייסוריו הרוחניים. בסופו של חשבון, הוא הזדהה בכל מאודו עם השפת אמת. בצדק, טען התלמיד חכם שהתווכח איתו, שרוח ארצישראלית חדשה עולה בדבריו. לראשונה שמע  ראש הישיבה את משמעות דבריו, באופן שהחריף לעצמו את המודעות לדברים, ואז נאלץ להגן על ה"לבוש", האיצטלא החרדית, שלא משה ממנו עד יום מותו.

הצעירים של אותה תקופה, השכילו באופן טבעי לממש תורה ארצישראלית שאחוזה באהבות הגדולות – אהבת התורה שהולכת שלובת זרוע עם אהבת האדם ואהבת האדמה ממקום של שותפות עמוקה ביחידות הלוחמות. שמואל הוא הייצוג המופלא של הרוח הזו שנשענה על תמימות הרמונית.

ד

המתח הזה שבין רבנן ותלמידיהון, הגיע לנקודות שבירה בעקבות נפילתם של חבר‘ה במלחמות, במיוחד אחרי מלחמת יום הכיפורים שבמהלכה נפלו רבים מבני ישיבות ההסדר. אצל רוב החברכם, כמו גם אצל בני משפחותיהם השכולים, המלחמה ונוראותיה רק העצימו את האמונה בצדקת הדרך. ואילו אצל חלק מרבותינו שצמחו באקלים רוחני ברוח הישיבות הוותיקות, המפגש עם המוות ועם השכול, יצר סדקים עמוקים של תהיות על עצם שותפותם במפעל שבסיסו הוא ציונות ארצישראלית.

ה

פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום.

נעילת שער היא המבוא לפתיחת שער. נעילת השער היא הסיכוי לפתיחת שער.

רק בעת שאדם נקלע לדרך ללא מוצא – שם נפתחים סיכוייו, שם מתגלים שעריו. הפרספקטיבה הממשית היא רק בשעת הנעילה. תפילת הנעילה יש בה משהו מנעילת המיתה – יום הכיפורים מאותת לנעילת־שער של הקיום, וזה עצמו מעורר וידוי. ואכן, בגמרא נראה שעיקר הוידוי הוא בשעת נעילה.

שמואל יצא למלחמה מתוך תפילת נעילה, שבה אמר "אבינו מלכנו עשה למען באי באש ובמים על קידוש שמך".

למחרת קיים זאת בגופו ונותר צעיר לנצח. "בן 25 שנים בנופלו", כך חרות על המצבה.

הרב יאיר דרייפוס הוא ראש ישיבת ‘שיח יצחק‘

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

פורסמה ב-13 בספטמבר 2013, ב-גיליון יום כיפור תשע"ד - 840 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: