תור הזהב שלנו | יאיר שלג

לאחר מחקר מקיף בן חמש שנים ד"ר שלום ואלד יכול לקבוע: מצבו של העם היהודי מעולם לא היה טוב יותר. זה לא אומר שאפשר לנוח על זרי הדפנה. להפך. אחרי הכול, העתיד הגלובלי צפוי להשתנות במהירות ובדרמטיות

ד"ר שלום סלומון ואלד מפתיע: בניגוד לקינות הרווחות על מצבו של העם היהודי והסכנות הפיזיות והרוחניות העומדות בפניו, ואלד חושב ש"מצבו של העם היהודי מעולם לא היה טוב יותר: אנחנו מעצמה אזורית במזרח התיכון, מיעוט בעל עוצמה רבה במעצמה המובילה בעולם, ובעלי השפעה גדולה בעולם כולו". אבל, אליה וקוץ בה: מהמעמד הגבוה הזה אפשר רק לרדת. ותהליך הירידה הזה, רמת חומרתו והנסיבות שעתידות לגרום לו מטרידים אותו מאוד.

כדאי להקשיב לואלד; הוא מומחה לנושא. בחמש השנים האחרונות הוא בחן את כתביהם של 23 היסטוריונים מן העת העתיקה עד החדשה – מתוקידידס היווני, סה־מא צ'יאן הסיני, אבן ח'לדון הערבי ואדוארד גיבון הבריטי ועד ארנולד טוינבי, ברנרד לואיס וג'ארד דיימונד בני זמננו. הוא התמקד בנקודה משותפת אחת: מה חושבים כל ההיסטוריונים הנכבדים הללו לגבי הנסיבות של עלייתן ושקיעתן של אומות וציביליזציות, ומה ניתן ללמוד מכך לגבי עתידו של העם היהודי. את כל אלה הוא מסכם בספר חדש: "עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות – לקחים לעם היהודי" (הוצאת ידיעות ספרים והמכון למדיניות העם היהודי), ספר שהוא מפגן מרשים ומרגש של ידע, ניתוח מעמיק, מחויבות יהודית, והכול בשפה בהירה וקולחת – הישג מרשים בפני עצמו.

עיקרו של הספר הוא ניתוח 12 המרכיבים שואלד רואה כמשפיעים על העלייה והשקיעה של תרבויות: דת (על החיוב והשלילה שבה); זיקה חוץ־רציונלית, כלומר סולידריות מהותית שהיא מעבר לנימוקים תועלתניים; חינוך, מדע וטכנולוגיה; יכולותיה של השפה; מנהיגות יצירתית ואליטות פוליטיות מוכשרות; דמוגרפיה המאפשרת מסה קריטית לקיום; כלכלה מצליחה; נכונות להילחם ויכולת מלחמתית; מדינאות המאפשרת קשרים מדיניים מוצלחים; ניהול מוצלח של מחלוקות פנימיות; השפעתם של אירועים מקריים המתוארים כ"מזל"; אסונות טבע ומגפות.

"איך אפשר לקיים זהות לאומית במצב של חוסר ידע?" 
ד"ר שלום ואלד 
צילום: מרים צחי

"איך אפשר לקיים זהות לאומית במצב של חוסר ידע?" 
ד"ר שלום ואלד 
צילום: מרים צחי

ארבעה גורמים קריטיים

מכיוון שהספר שלו יצא במסגרת המכון למדיניות העם היהודי, שואלד הוא עמית בכיר בו, והוא מיועד להיות לא רק ניתוח היסטורי מעניין אלא להשפיע בפועל על מנהיגות העם היהודי, הוא מסכם בסוף הספר את ארבעת התחומים שהם קריטיים לדעתו לשגשוגו של העם היהודי בזמננו. כל הארבעה, הוא מדגיש, תלויים לגמרי ברצוננו וכישורינו ולא בחסדי זרים: חוסן של זהות יהודית ומחויבות למורשתה; איכות ההנהגה הפוליטית והרוחנית ואיכות קבלת ההחלטות שלה; שותפות יהודית במהפכת הידע העולמית, ובמיוחד במדע ובטכנולוגיה; חזון גיאו־פוליטי ארוך טווח של מקום העם היהודי בעולם, וחיפוש אחר ידידים ובני־ברית.

התחלנו אפוא את שיחתנו בניתוח מפורט של כל אחד מהסעיפים הללו ובהמלצות המעשיות שלו ביחס אליהם. ביחס לזהות היהודית הוא אומר: "החינוך היהודי חייב להשתפר. יש במשפחתי צעירים שגדלו בתל־אביב ולא יודעים כלום על יהדות והיסטוריה יהודית. יש לי עמיתה יקרה כאן במכון שלא שמעה מעולם על התלמוד ואינה יודעת כיצד נראה דף תלמוד. איך אפשר לקיים זהות לאומית במצב כזה של חוסר ידע? נדמה לי שיש בשנים האחרונות שיפור מסוים. עצם העובדה שאנשים קונים את הספר שלי, בלי שום יחסי ציבור, היא עדות לרמת העניין בנושאים האלה. אבל צריך גם להודות שהקנאות הדתית גורמת להרבה אנשים להתרחק מהיהדות. איך יכולים אנשים מודרניים להזדהות עם מסורת שהמנהיגים המוכרים שלה מפלים נשים, או מתעקשים על הדברים הכי אידיוטיים במסורת, כמו לערוך ברית מילה לאנשים שכבר מתו?"

בספר אתה מבטא דאגה לעתיד זהותם היהודית של יהודים לא מסורתיים. מה אתה מציע בפועל בעניין הזה?

"יש הרבה סוגים של יהודים לא מסורתיים. ישראלים שמדברים עברית ויודעים משהו על היסטוריה יהודית, יש להם כבר מרכיבים משמעותיים של זהות יהודית. לפעמים השפה היא מרכיב זהות לא פחות חשוב מהמסורת. ב־1900, אם היית יהודי דובר יידיש במזרח אירופה זהותך היהודית הייתה מובטחת בלי קשר לרמת הדתיות. גם כיום, אני מעריך שיהודים דוברי עברית יישארו קשורים בכל מקרה ליהדות – דרך השפה והתרבות. לגבי יהודים דוברי אנגלית בגולה, קשה לי להעריך. באופן בסיסי, אני חושב שאפשר וצריך לטפח גאווה בעם ובתרבות שהחזיקו מעמד לאורך יותר מ־3,000 שנות היסטוריה".

בתחום המנהיגות הוא אומר: "אחת הבעיות החמורות שלנו כיום היא גילם של המנהיגים הדתיים. העובדה שהרבנים החשובים הם בני שמונים־תשעים, אם לא יותר, היא הרסנית. בשלב הזה מאבדים את כל היצירתיות. אף אחד מהפוסקים היהודים הגדולים לא עשה את עבודתו העיקרית בגיל מתקדם. ר' יוסף קארו היה בן פחות מ־40 כשכתב את השולחן ערוך. הרמב"ם היה גם כן איש די צעיר כשכתב את משנה תורה.

"כמובן שגם איכות המנהיגות הפוליטית היא בעיה. איך אסביר לנתניהו שהוא מנהיג גרוע – יותר מדי רגשני, לא מספיק מסתייע בהומור. אבל יש בעיה כללית של איכות ההנהגה הפוליטית בישראל. אולי זו שיטת הממשל, אולי אופיו של העם היהודי שלא גורם לאנשים טובים ללכת לפוליטיקה. אצל היהודים הרי עובד הכלל העתיק, של אותו יהודי במצרים שאמר למשה 'מי שׂמך?'. שלא לדבר על העובדה שבמשך 2,000 שנה לא הייתה לנו בכלל מסורת ריבונית ופוליטית. אצלנו חושבים שכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואפילו אם הוא שותף בשלטון הוא יכול לדבר נגד הממשלה ולאיים כל הזמן בפרישה. זו לא הדרך לנהל מדינה".

בהינתן שזו המסורת הפוליטית היהודית, מה בכל זאת עלינו לעשות?

"ליצור שיטת ממשל שלא תאפשר להדיח ראש ממשלה לאורך הקדנציה, אלא אם כן ביצע פשע. השיטה הנוכחית לא מאפשרת משילות. יש לנו בעיה עמוקה של משילות, שקשורה לבעיית המנהיגות. במובנים רבים אנחנו כבר מדינת עולם שלישי. הביורוקרטיה הישראלית לא עוברת את הרף של מדינה אירופית ברמת השחיתות ואי העמידה בזמנים. איכות ההחלטות היומיומיות לא מתקרבת לרף של מדינות כמו שווייץ ודנמרק".

היית ממליץ לעבור למשטר נשיאותי? להעלות בשיעור ניכר את אחוז החסימה?

"ידידי יחזקאל דרור תומך במשטר נשיאותי, בגלל הסיבות שמניתי. באופן עקרוני גם אני חושב שזה רעיון טוב, אבל במציאות הישראלית אני חושש שמצב כזה עלול גם ליצור שיתוק מוחלט, במצב של נשיא שעומד מול כוחות פוליטיים לעומתיים כמו ההסתדרות. מה שחשוב, ולא משנה איך נקרא לזה, הוא שיטה שתבטיח שהמנהיג בטוח בשלטונו למשך ארבע שנים, ולא ניתן להדיחו. היום, כל סיעה בממשלה מאיימת על ראש הממשלה שאם לא יעשה כרצונה שלטונו יתפרק. כך עשו בעבר החרדים, ועכשיו גם בנט מאיים ברוח הזו. ברור שזה גם עניין של מנהיגות. לנתניהו אין היום מנהיגות אפילו במפלגתו שלו. הוא לא יכול היה להחזיק את בגין ומרידור בכנסת, אפילו שרצה בהם.

"לגבי אחוז החסימה, באופן עקרוני הייתי מעוניין באחוז חסימה גבוה, של 5% – כדי ללמד מפלגות קטנות להיכנס לתוך מפלגות גדולות וללמד באופן כללי את הציבור שפוליטיקה היא אמנות הפשרות. לכל הפחות צריך להגיע ל־3%. הבעיה היא שיהודים תמיד רוצים 100% משאיפותיהם. חוץ מזה, כמו לגבי המשטר הנשיאותי, קשה לדעת מה יהיו תוצאות השינוי, בגלל האופי המרדני שלנו. האם לא ייתכן שנקבל מצב שבו תומכיה של מפלגה שלא תיכנס לכנסת בגלל עשירית האחוז יבעירו את המדינה?"

"המנהיג צריך להיות בטוח בשלטונו למשך ארבע שנים". עם הנשיא שמעון פרס צילום: יוסף אבי יאיר אנגל

"המנהיג צריך להיות בטוח בשלטונו למשך ארבע שנים". עם הנשיא שמעון פרס צילום: יוסף אבי יאיר אנגל

טכנולוגיה וערכים

על חשיבות הידע והמדע הוא אומר: "מה שהיהודים השיגו במהלך ההיסטוריה הוא בבירור תודות לידע שרכשו, וזה נכון גם כיום. אנחנו צריכים לשפר את הידע שלנו בכל התחומים, ובמיוחד במדע ובטכנולוגיה. זה לא תמיד מובן על ידי הציבור הרחב, וצריך להתאמץ כדי להסביר לציבור שמול מספרנו הקטן חייבים לשפר את איכות ההון האנושי – הידע והמדע".

האם לא נכון שבמקביל לטיפוח המדע והטכנולוגיה חייבים לטפח גם חינוך ערכי ואתי ברמה גבוהה, אחרת המדע עלול להוביל אותנו לכיוונים מאוד מסוכנים?

"זה מה שליאון ויזלטיר (העורך הספרותי של כתב העת האמריקני 'ניו ריפבליק', שכתב לאחרונה מאמר בולט בעניין זה; י"ש) אומר. אני מאוד מעריך את ויזלטיר, ובהחלט מסכים איתו. אבל צריך גם לזכור שאינך יכול להגן על עצמך נגד רקטות מעזה בלי טכנולוגיה. ואם אני צריך לבחור בין הישרדות מהרקטות באופן לא אתי לבין שמירה על כל כללי האתיקה שמובילה למוות, אבחר בבירור באפשרות הראשונה. לכן ברור שבאופן בסיסי אני תומך באתיקה ובהומניזם, אבל כדי להתקיים אנחנו חייבים לשמור את יתרוננו הטכנולוגי הברור. אם הכלכלה הישראלית הייתה מבוססת עדיין על תפוזים היינו בבעיה חמורה".

את התחום הרביעי, החזון המדיני שלו, הוא מתאר כך: "צריך לפעול בכל המדינות שאינן באופן ברור נגדנו. אסיה ואפריקה צריכות להיות יעדים מרכזיים – אלה שתי יבשות מתעוררות, שאין בהן באופן יסודי יחס שלילי כלפינו, וחייבים להשקיע בהן כך שעמדתן תהיה לטובתנו. אמריקה הלטינית יותר בעייתית, כי יש שם שילוב של קומוניזם שמאלני ואנטישמיות קתולית, אבל אסור להתייאש גם שם. יש היום הרבה הערכות שעוסקות בשאלה כיצד ייראה העולם בעוד 30 שנה. צריך ללמוד את ההערכות האלה ולהיערך בהתאם".

הוא מבקר במיוחד את המשך הזיקה הבלעדית של היהודים למערב, במקום פיתוח זיקה מקבילה גם לתרבויות המתעוררות של סין והודו: "לפי ההערכות המקובלות כיום, הודו וסין ישלטו בעוד 30 שנה בכלכלת העולם. אבל הראש היהודי מקובע על הזיקה למערב. אם ראש הממשלה מבקר בסין אז מדווחים על כך, אבל מעבר לכך – התעלמות מוחלטת. זה לגמרי פתטי. בהודו לבדה יש כיום כ־100 אלף עסקים שיכולים להיות רלוונטיים לתעשייה הישראלית, אבל יש לנו בהודו רק שני נספחים כלכליים. באוסטרליה, מדינה הרבה יותר קטנה, יש משלחת של 40 נספחים. נכון שאנחנו מדינה קטנה עם מעט אנשים ואנחנו נאלצים לקיים נוכחות של מעצמה גדולה, אבל בכל זאת אפשר לפחות לשנות קצת את סדרי העדיפויות.

"הייתי מעורב בניסיון לגייס כספים לפעילות ישראלית בסין. זה מאוד קשה. פילנתרופים גדולים, שרגילים לתרום לישיבות ובתי־חולים – קשה מאוד לשכנע אותם לתרום לקידום מעמדה של ישראל בסין. מה אכפת לנו סין, הם חושבים. צריך להשקיע למשל במנהיגי התת־מדינות שמרכיבות את הודו, שיש להן משקל עצום. סיפר לי עיתונאי הודי שמוצב בישראל שהייתה לו שיחה עם ראש ממשלת בנגל, אחת המדינות החשובות שם. כשהוא סיפר לה איפה הוא מוצב, היא אמרה לו: תגיד לאנשים שם לחנך את הילדים שלהם, כי הרושם שהם מקבלים מהתיירים הישראלים הוא כנראה גרוע מאוד".

רנסנס ושפיכות דמים

באחרית הדבר לספר מתייחס ואלד גם לביקורת שספג על הנושא הבולט בהיעדרו מהספר: הבעיה הפלשתינית. בראיון הוא אומר בעניין זה: "זו שאלה מאוד עדינה. התייחסתי לנושא רק משום שאחת מבנות משפחתי, שקראה את טיוטת הספר, נזעקה: איך זה שאינך מזכיר את הבעיה הפלשתינית. זה הנושא הכי משמעותי לעתיד ישראל והעם היהודי. שאלתי את עצמי: האמנם? – והיה ברור לי שלא. לדעתי, אנחנו חיים היום ב"תור זהב" מבחינה יהודית. כל "תורי הזהב" שאנחנו מכירים מתוארים כזמנים של שלום ושגשוג, אבל בפועל הייתה בהם לא מעט שפיכות דמים. ימי הרנסנס באיטליה היו מלאים במלחמות, ובאותם ימים נוצרו היצירות המופלאות שאנחנו גאים בהן עד היום. כך שהעובדה שאנחנו נמצאים במאבק עם הפלשתינים איננה סותרת את עידן "תור הזהב".

"שנית, סוג המלחמה שיש לנו עם הפלשתינים מעולם לא איים על קיומה של ציביליזציה. לכן, הייתי אומר שבסוגיה הפלשתינית אני רוצה שני דברים סותרים: אני לא רוצה מדינה פלשתינית, בוודאי לא כרגע, ואני לא רוצה את הרחבת ההתנחלויות. אני לא רוצה מדינה פלשתינית, כי אני רוצה להשאיר את הסוגיה הזו פתוחה. שום קונפליקט לא נמשך לנצח. הסכסוך שלנו הוא אמנם הסכסוך הוותיק ביותר בעולמנו כיום, אבל גם הוא יגיע לקיצו. בעשורים הקרובים צפויים שינויים עצומים בעולם, שישפיעו בוודאי גם על הסכסוך שלנו. צפויה למשל מלחמה גדולה וארוכה בתוך האסלאם, שאת סימניה רואים כבר היום, בין הסונה לשיעה. תום פרידמן, שבדרך־כלל אינני אוהב אותו, כתב מאמר טוב על העניין הזה תחת הכותרת "מלחמת 30 השנה", ואני כמובן נזכרתי במלחמת שלושים השנה המקורית, בין הקתולים והפרוטסטנטים באירופה של המאה ה־17. זו מלחמה שעירבה את כל המעצמות האירופיות, ושבמהלכה הושמד שליש מאוכלוסיית אירופה. מבחינה אירופית זו הייתה קטסטרופה גדולה אפילו יותר מאשר מלחמת העולם השנייה. בעקבות המלחמה הזו החל תהליך החילון באירופה, כי אנשים שאלו את עצמם – אם הדת יכולה להוביל לזוועה כזו, אולי הדת היא לא הדבר הנכון. זה הבסיס שעליו התחילו אנשים כמו לייבניץ ושפינוזה לבסס את משנתם.

"יש לי תחושה שיש לפחות סיכוי רציני שמשהו דומה עתיד להתרחש בעולם המוסלמי אחרי מלחמה של 30 שנה בין הפלגים באסלאם. יותר ויותר אנשים אינטליגנטים עתידים להבין שבעייתם אינה היהודים והמערב, אלא התרבות שלהם עצמה. ואז הם יתבוננו שוב בקוראן וביתר מקורות האסלאם וייצרו פירוש חדש, שישנה מיסודו את האופן שבו אנשים תופסים את האסלאם.

"צפויות עוד התפתחויות משמעותיות: כמו שאמרתי, ייתכן שבעוד כמה עשורים המעצמות השולטות בעולם יהיו סין והודו. אגב, להערכתי אף אחת מהן לא תהפוך למעצמה הרסנית. זה לא במסורת שלהן. אירופה תשקע, ובמידה רבה תאוסלם. חוץ מזה, כולם מדברים על השתלטות האסלאם על אירופה, אבל למעשה אסיה משתלטת על אירופה באופן יותר שקט ויותר משמעותי. מספר הסינים באירופה גבוה מאוד, והם קונים הרבה משאבים אירופיים. הודו היא היום המשקיע הגדול ביותר באנגליה. הם קונים את המדינה ובמידה רבה משתלטים עליה מבחינה כלכלית. אמריקה בוודאי תהיה כוח משמעותי גם בעוד כמה עשורים, אבל מחצית ממנה צפויה להיות היספאנית, לא שחורה. כך שהתנאים החיצוניים עשויים להשתנות לגמרי, לעומת המצב הנוכחי שמושפע מאוד מהזיקה של האזור שלנו למערב.

"אני גם רואה את התפתחות המדע והטכנולוגיה בכל העולם כעניין שישנה את האנושות בכל המובנים. כך שבלתי אפשרי לחזות איך ייראה העולם בעוד 50 שנה, ובכלל זה הסכסוך שלנו. זה בוודאי ישפיע על כל שאר התהליכים. מאוד ייתכן שעוצמת הקריטריון הטכנולוגי תגרום לכך שרק תרבויות מאוד מפותחות טכנולוגית יוכלו בכלל להיות דומיננטיות".

אם אתה מתנגד למדינה פלשתינית, למה אתה מתנגד גם להרחבת ההתנחלויות?

"אני לא מתנגד לקיומן, אלא להרחבתן. אני לא מתווכח על גושי היישובים, אלא על הרחבתו של פרויקט ההתנחלות. אני הייתי מעדיף לחזור לאופציה הירדנית – רצוי עם המלך הזה, עם כל הבעייתיות שלו. זו גם טעות לנסות לפתור את הבעיה הפלשתינית בנפרד מכל הסכסוך הישראלי־ערבי. הם הרי חוד החנית של הסכסוך. מצד שני, גם אין להם שום קיום עצמאי בלי העולם הערבי. הם לא קיבלו שום החלטה עצמאית בלי אישור העולם הערבי. וזה מובן, כי בלי העולם הערבי מאחוריהם כוחם יהיה נמוך מזה של אלבניה".

מצד שלישי, חורה לו מאוד היחס היומיומי שמקבלים ערבים ופלשתינים מידי הישראלים: "אני לא מוכן לתת לפלשתינים מדינה, אבל צריך להתייחס אליהם כבני אדם מכובדים, בהגינות ובאנושיות. לצערי, אני חש שביותר מדי מקרים אנחנו מתייחסים אליהם כמו שמתנהגים עבדים משוחררים שהגיעו לשליטה באחרים, ולא כבני אדם מכובדים. תראה את האופן שבו אנשי הביטחון שלנו נוהגים בערבים. טסתי פעם לחו"ל, וראיתי בנתב"ג שלושה אנשי ביטחון, כולם עם רובים על החזה. הם בדקו כמה ערבים. קודם כול, קראו להם החוצה מהתור הכללי במין אדנות בלתי נסבלת. דיברו אליהם בסגנון של נביחת פקודות ובדקו אותם שוב ושוב, למרות שהם אמרו: אנחנו אזרחי ישראל, אין בנו שום דבר בעייתי, למה אתם מתנהגים אלינו כך. אתה יודע כמה יהודים בברית המועצות נעשו ציונים מודעים רק בגלל היחס השלילי והמתנשא כלפיהם? גם אנחנו צריכים להיזהר שיחס מתנשא לא ילבה את השנאה הלאומית של הערבים".

"לקדם את מעמדנו בסין ובהודו". חתימה על הסכם שיתוף פעולה כלכלי בין סין להודו, 2088  צילום: גטי אימג'ס

"לקדם את מעמדנו בסין ובהודו". חתימה על הסכם שיתוף פעולה כלכלי בין סין להודו, 2088
צילום: גטי אימג'ס

במבט רחב

אין ספק, ואלד הוא אינטלקטואל מזן שונה: בעידן של התמחויות נקודתיות ("נתתי לשורה של מומחים לקרוא את הספר. אף אחד לא הסכים לקרוא את כולו, כולם רצו לקרוא רק את הפרק שנוגע לתחום התמחותם"), הוא עומד על זכותו למבט מקיף ורחב יריעה על ההיסטוריה הכללית והיהודית גם יחד, שלא לדבר על התמחותו המדעית. הוא גם נותן דרור ללשונו, ולא מרגיש מחויב לכללים של תקינות פוליטית, מה שגרם לאנשי המכון למדיניות העם היהודי להבהיר שעמדותיו המובעות בספר ובראיון אינן משקפות בהכרח את עמדת המכון. כמי שלא מהסס לבקר עמדות המזוהות עם הימין ועם השמאל, עם המחנה הדתי או החילוני, הוא גם לא ניתן לקטלוג מחנאי ברור.

גם הביוגרפיה שלו היא סאגה מרתקת בפני עצמה. ואלד בן ה־77 נולד ב־1936 למשפחה יהודית במילאנו שבאיטליה. כשהיה בן שלוש, לאור החשש מהברית בין היטלר למוסוליני ועוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברחה משפחתו לשווייץ, ושם חיו במחנה פליטים ליד באזל. אביו גורש לצרפת לאחר שנתפס כשהוא מנסה להתפרנס מעבודה, שנאסרה על הפליטים. בעקבות הגירוש, ולאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים, גורש האב לאושוויץ ונספה שם.

הנסיבות האלה, כך נראה, עיצבו את יחס הבוז והאיבה של ואלד הבן לאירופה, היבשת שבה חי כמעט את כל חייו. בביקורת האירופית הנוכחית כנגד ישראל הוא מזהה סממנים אנטישמיים מובהקים: "ברור שלאנשים יש זכות לבקר את ישראל, השאלה היא באיזה אופן היא מבוקרת. גם ישראלים, כמו כמה מעמיתיי כאן במכון, מבקרים את המדיניות הישראלית. אבל כשהביקורת הזו לוקחת כיוון אמוציונלי מרושע, אז אפשר לראות סימני שוני בין הביקורת על ישראל לביקורת על מדינות אחרות במצבים דומים. אם ישראל מבוקרת על התנהגותה כלפי הפלשתינים, ואפילו נוקטים כנגדה יוזמות חרם, באופן החורג בהרבה מזה שבו מבוקרת סין על מעשיה בטיבט או רוסיה בצ'צ'ניה, אז כנראה שיש פה הטיה כנגד ישראל. נכון שההבחנה בין ביקורת לגיטימית לאנטישמיות היא קצת בעייתית, אבל ניתן לחוש בה גם אם קשה להגדיר אותה במדויק. לפחות אדם כמוני, שגדל בין הגויים, מסוגל לזהות את הממד האנטישמי של הביקורת גם כשהיא נזהרת בלשונה".

יש לנו מה לעשות נגד זה?

"לא יודע. לב העניין הוא שהיום כולם בעולם מפחדים מהמוסלמים, ואף אחד לא מפחד מהיהודים. לכן אנשים מרשים לעצמם לדבר כנגד יהודים באופן שלא היו מעלים בדעתם לדבר כנגד מוסלמים".

אז אנחנו צריכים לגרום לכך שיפחדו גם מאיתנו?

"לא אומר מעבר לכך. זה נושא מאוד רגיש. אני לא מציע להרוג אנשים הקוראים להשמדת ישראל – למרות שהיה זמן, בשנות השבעים, ש'המוסד' עשה דברים מהסוג הזה".

כשסיים ואלד את בית הספר היסודי, המליץ המחנך שהתלמיד המוכשר ימשיך את לימודיו בגימנסיה ההומניסטית של באזל – אחד מבתי־הספר היוקרתיים בשווייץ, אם לא באירופה כולה. משפחת ואלד הייתה סמוכה לגמרי על שולחנו של ארגון הפליטים המקומי שמומן על־ידי הג'וינט, ואמו של ואלד התעקשה לשכנע את מנהל ארגון הפליטים שהארגון אכן צריך לממן את לימודיו של בנה בתיכון המדובר: "הוא אמר לה: נער פליט צריך ללמוד מקצוע. הוא צריך להיות אינסטלטור. אמי נאבקה במנהל שוב ושוב, עד שלבסוף הצליחה והם מימנו את לימודיי – לפחות עד שאמי התחילה לעבוד ומימנה בעצמה את הלימודים".

מלחמה במסדרונות ה־OECD

אחרי התיכון המשיך ללמוד באוניברסיטת באזל, ושם כתב עבודת דוקטורט על ההיסטוריה של ההווה בהגותו של אלפרד ובר – אחיו של הסוציולוג הגרמני הנודע מקס ובר – עבודה שזכתה בפרס הצטיינות של האוניברסיטה. הוא בחר להתמחות בכלכלה, למרות שלבו היה נתון תמיד ללימודי ההיסטוריה: "הרעיון שאהיה פרופסור להיסטוריה לא היה נראה ריאלי לפליט יהודי בבאזל. חוץ מזה מאוד רציתי לעלות לישראל, ואנשים אמרו לי שבישראל יצטרכו אותי במקצוע מועיל. אז הלכתי ללמוד כלכלה, אבל ההתעניינות בהיסטוריה כל הזמן ליוותה אותי".

כשסיים את לימודיו, החל לעבוד במטה ארגון המדינות המפותחות (OECD) בפאריס, והחל להתמחות בתחום החינוך: “הצטרפתי לארגון ב־1963, כשבדיוק החל שם תהליך של עיסוק במשמעות הכלכלית של החינוך. נשלחתי ליוון, לכתוב דו“ח על הצורך בהשכלה גבוהה ביוון, ואז הציעו לי עבודה כללית בתחום מדיניות החינוך של מדינות הארגון. הייתי צריך לשכנע את חברינו במדינות כמו יוון, תורכיה וספרד שחינוך הוא לא רק סוגיה תרבותית אלא גם כלכלית, ושאם אתה רוצה צמיחה כלכלית אתה חייב להשקיע בחינוך. זה לא היה פשוט להטמיע את זה במדינה כמו יוון, בתקופה שבה משרד החינוך היה חלק ממשרד הדתות“.

מלחמת ששת הימים שוב שינתה את סדר העדיפויות שלו: “המלחמה הייתה בשבילי שוק, כי איבדתי בן־דוד יקר, יוסי מילוא. ביום הרביעי של המלחמה הבנתי שישראל מנצחת כי היא מגלה עליונות בטכנולוגיה, ואם יש לי רצון לסייע לישראל, כפי שתמיד רציתי, אני חייב להתמחות במדע וטכנולוגיה. לשמחתי הצלחתי לעבור בארגון מתחום החינוך לתחום המדע. בהתחלה התמחיתי בקשרים שבין מחקר תשתית וחינוך טכנולוגי. פרסמתי מחקר על כך, והייתי קשור עמוקות גם לאנשים האחראים לכך בישראל וגם לנציגי ישראל בתחומי המדע והטכנולוגיה בפאריס“.

ב־1971 הוא התבקש על־ידי ממשלת ישראל לכתוב דו“ח על הקשר שבין האקדמיה והתעשייה הישראלית בתחום המחקר והפיתוח. “ישראל של אותם ימים בלטה בפער שבין איכות מרשימה במדע לרמה נמוכה למדי של התעשייה. למדתי את הנושא, וכתבתי דו“ח שיצר סערה גדולה, כי כתבתי שם משהו שהמומחים ידעו אבל לא הורשו לומר. ההנחה הרווחת הייתה שהתעשייה הישראלית גרועה כיוון שמוביליה טיפשים. אני הגעתי למסקנה שהגורם הוא לא אשמת התעשייה אלא השחצנות של אנשי האקדמיה, שלא רצו לסייע לתעשייה. אם בכלל רצו לעסוק במחקר מעשי, הם העדיפו לעשות זאת בארה“ב או בשווייץ, לא בישראל. פרסום הדו“ח כמובן גרם לזעם גדול, כיוון שהדו“ח היה מאוד ממוקד וציין מוסדות ספציפיים. הממשלה הייתה מרוצה כיוון שידעה את מה שכתבתי אבל לא יכלה לומר זאת. הכוח של האקדמיה והפרופסורים בישראל באותם ימים היה לא יאומן.

“הדו“ח שלי יצר דיון ציבורי, אבל מה שבאמת שינה את המצב היה מלחמת יום כיפור. היא יצרה זעזוע גדול בקהילה האינטלקטואלית. אני זוכר את פרופ‘ אהוד לנץ, שהיה דיקן הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון – אדם שלמד בשווייץ, בחר לעלות לישראל ובכל זאת עבד למען התעשייה השוויצרית, לא הישראלית. דיברתי איתו אחרי המלחמה, והוא דיבר בבכי על חברו הטוב, פרופ‘ וינוגרד, שנהרג בגולן. הוא אמר לי: ‘היינו שחצנים מדי. היינו צריכים לעבוד למען המדינה שלנו‘. זה שינה את כל היחס, אצלו ואצל אחרים. ראיתי אז הרבה יותר נכונות לעבוד למען המדינה“.

להפנות את הפנים מזרחה

ואלד עצמו לא היה זקוק לדרבון כזה. בכל שנותיו ב־OECD הוא פעל במקביל גם למען ישראל. הדבר הפך להיות משמעותי במיוחד כשמונה לראש היחידה לביו־טכנולוגיה של הארגון. הוא פעל אז למען המדינה בתחומים שהשתיקה עדיין יפה להם. כשהוא נשאל אם לא נחשד בנאמנות כפולה, תשובתו פשוטה: “בוודאי. עבודתי הייתה מאוד חשובה בארגון, אבל כולם ידעו שאני גם יהודי ציוני. היו לי הרבה מנהלים שהיו אנשי שמאל, והיו לנו שיחות מאוד כבדות בנושאים האלה. העמיתים שלי לא היו מוטרדים, אבל הבוס שלי, יהודי צרפתי בשם רוג‘ר סלומון, אמר לי שעליי להיות זהיר יותר ולא לבטא עמדות פומביות של תמיכה בישראל – מתוך התחשבות בכך שיש בארגון גם מדינות כמו יוון ותורכיה, בעלות השקפות שונות על ישראל“.

ב־2001 פרש ואלד לגמלאות מן הארגון, וזמן קצר אחר־כך נוצר הקשר בינו לבין המכון למדיניות העם היהודי בירושלים. ראשיתו של הקשר הזה בידידות אישית ותיקה עם הנשיא והמייסד של המכון, פרופ‘ יחזקאל דרור. “בראשית שנות השבעים נסעתי לביקור באמריקה והתארחתי בשבת אצל חבר. הוא אמר לי: ‘אתה יודע, בישראל יש אדם שנראה כמוך, מדבר כמוך וחושב כמוך, ושמו יחזקאל דרור‘. אמרתי: ‘אם כך, אני לא רוצה לפגוש אותו. יש לי את עצמי‘. שנתיים אחר־כך בכל זאת נפגשנו, ומאז אנחנו ידידים קרובים. אחרי שפרשתי מהארגון הוא הזמין אותי להצטרף כחוקר כאן למכון“.

במשך שנים אחדות עשה ואלד את עבודתו במכון מדירתו בפאריס, ולפני כשנתיים הגשים את חלומו הוותיק ועלה לארץ: “הייתי אחד מאותם יהודים משוגעים שהשקיעו את חייהם בדאגה לישראל מחו“ל. עד שהחלטתי שזה מטופש – או שתפסיק לדאוג, או שתבוא לכאן ולא תצטרך לדאוג. אז באתי“.

דרור הוא שיזם את הפרויקט הנוכחי של ואלד, מתוך רצון להבין את המצב היהודי העכשווי בכלים ובהקשר של ההיסטוריה הכללית. המכון גם דאג שיועמדו לרשות ואלד כל המשאבים הדרושים – חמש שנות התפנות, ומפגשים לסיעור מוחות עם כמה מהאישים הבולטים בתחום הפוליטי והאינטלקטואלי בעם היהודי – אישים כמו אליוט אברהמס, ז'אק אטאלי, סטיוארט אייזנשטאט, דניס רוס, אלן דרשוביץ, מלקולם הונליין, שמואל טריגנו, לורנס סאמרס, הרב שמואל סיראט, אייב פוקסמן, ויליאם ספייר, צ'רלס קראוטהאמר, מייקל שטיינהרט, דן שפירו ורבים אחרים.

מעבר לכך, עבודתו השוטפת של ואלד במכון מתמקדת במדיניות הנדרשת לעם היהודי מול מדינות אסיה, בעיקר סין והודו. לפני שנים אחדות התפרסם דו"ח שלו ביחס לסין, ובקרוב עומד להתפרסם מחקרו ביחס להודו. "העניין שלי בסין הוא ותיק מאוד, מאז שעמדתי על דעתי; אולי בגלל השואה, והבוז שלי לאירופה. בניגוד לאירופה, בסין והודו מדובר בתרבויות שלא הייתה להן זיקה ליהדות, כך שעד הזמן האחרון לא היו דעות קדומות כנגד ישראל והיהודים לא בסין ולא בקרב הרוב ההינדי בהודו (להבדיל מהמיעוט המוסלמי הגדול שם. י"ש). למדינות האלה אין משקעים ביחס ליהודים וליהדות: הם לא הרגו יהודים ולא רדפו יהודים.

"נכון שהאליטה בהודו כבר התחילה להיות מושפעת מהעוינות האירופית לישראל. האליטה ההודית קוראת את 'הגרדיאן' ומקבלת ממנו את המידע ואת הפרספקטיבה ביחס לישראל. סין זה סיפור שונה. העוינות האירופית לישראל לא משפיעה. אדרבה, בסין נוצרה בשנים האחרונות הרבה מודעות לשואה, במידה רבה מתוך רצון לנטרל את הביקורת האירופית על מצב זכויות האדם אצלם. כשהאירופים יבקרו אותם על הדיכוי בטיבט, הם יוכלו לענות: תראו מי שמדבר. סין מעניינת מעוד בחינה, כיוון שמדיניות החוץ שם מושפעת באופן מובהק מעמדות האינטלקטואלים והאקדמאים – יותר מכל מדינה שאני מכיר".

ההמלצות המעשיות שלו מושפעות מהנתונים האלה: "אני ממליץ שישראל תתמוך במחקר אקדמי על אודותיה באוניברסיטאות בסין. זה תהליך שהתחיל לקרות, אבל לא ברמה מספקת. צריך לייסד גם דיאלוג בין מומחים ישראלים בתחומים שונים למקביליהם בסין והודו, לא להסתפק בשיחות הרשמיות בין הממשלות. יש בעיה קשה של הגבלות אמריקניות על קשרינו עם סין, במיוחד בתחום התעשייה. כל חשיפה תעשייתית לסין צריכה לעבור אישור של משרד הביטחון, שפירושו למעשה אישור אמריקני. צריך לקיים בעניין הזה דיון אסטרטגי נוקב עם האמריקנים. הם צריכים להבין שגם מבחינתם יש חשיבות ליחסים טובים בין ישראל לסין. זה אינטרס אמריקני לא להיות המעצמה היחידה שתומכת בישראל, מעבר לכך שיחסים ישראליים טובים עם סין יכולים לסייע גם ליחסי סין־ארה"ב. אגב, להערכתי גם התמיכה הסינית באיראן נובעת לא מהדאגה לקשרי הנפט בין המדינות, אלא מרצון סיני לרתק את תשומת הלב האמריקנית למזרח התיכון, כדי שלא תפריע להם לנהל את העניינים באסיה".

המנהיגות קובעת

מחקרו ההיסטורי הנוכחי של ואלד הביא אותו גם לכמה תובנות היסטוריות רחבות. כך, למשל, נחמד לגלות שהוא לא צופה סכנה משמעותית לעצם קיומו של העם היהודי: "אנחנו בסכנת היעלמות רק במצב שבו ממשלה עולמית תהיה מנוהלת על־ידי שונאי ישראל, וזה תסריט שקשה להעלות על הדעת. אילו היטלר היה כובש את העולם, העם היהודי היה נעלם. מבחינה זו, הפיזור היהודי הוא דווקא עובדה חיובית. לא טוב שכל היהודים יתרכזו במקום אחד, גם לא בישראל".

גם את ההתבוללות הוא לא רואה כסכנה לעצם הקיום היהודי: "אני מאמין שאמונות מטפיזיות – תקרא להן דתות או לא – שורדות, והיהדות היא סוג חשוב של אמונה מטפיזית. כך שבכל מקרה קבוצות כלשהן של מאמינים ביהדות ישרדו, גם אם אלו יהיו קבוצות דתיות שלא בדיוק מייצגות את סוג היהדות שאני הייתי רוצה לראות".

מהתבוננותך הרחבה בהיסטוריה האנושית, יש לך עמדה בשאלה השנויה במחלוקתמה משפיע יותר, אישים או תהליכים?

"עד לפני כ־200 שנה היה ברור לרוב ההיסטוריונים שהמרכיב החשוב ביותר בהיסטוריה הוא איכות המנהיגים. ואז קם קרל מרקס ואמר: לא, מבנה הכלכלה והחברה הוא שמכריע והמנהיגים רק מבטאים את הכוחות החברתיים. היום הייתי אומר שהוא לא לגמרי טעה, אבל בסך הכול הוא טעה. בסופו של דבר, המנהיגים קובעים את אופי השפעתם של התהליכים. זה אמנם מאוד לא נוח לחשוב שטעויות של טיפש אחד יכולות להרוס ציביליזציה שלמה. היינו מעדיפים לחשוב שהשפעת התהליכים שאין להתנגד להם היא שמניעה את ההיסטוריה, אבל אני חושש שההנחה הזו שגויה.

"אם היטלר היה נהרג ב־1938, כל ההיסטוריה העולמית הייתה שונה. אם צ'רצ'יל לא היה מתעקש בחמישה ימים קריטיים במאי 1940, כשרוב קבינט המלחמה הבריטי תמך בהפסקת המלחמה ובמו"מ עם היטלר, ההיסטוריה העולמית הייתה שונה. וכך גם אצלנו: בלי הרצל, וייצמן ובן־גוריון לא הייתה מדינה יהודית. למעשה, ההכרעה האישית של בן־גוריון להקים את המדינה היא שהכריעה את הכף".

זה לא משתנה בעידן הרשתות החברתיות, כשהעוצמה נראית זולגת מהמנהיגים להמונים?

"זה נראה כך, אבל אני לא מאמין בזה. ההמונים עצמם יכולים להיות מושפעים מאישיות חזקה. גם בתקשורת ההמונים וברשתות החברתיות יש הרבה פעמים אנשים בודדים שמארגנים את הגלים שזורמים שם. אגב, כשמדברים על עוצמת היחידים צריך לדבר לא רק על המנהיגים הפוליטיים, אלא גם על האנשים שמהם הם ניזונים. מקבלי ההחלטות מקבלים את המידע שלהם מקבוצה קטנה של עיתונאים ועורכים, שגם להם עוצמה אישית גדולה".

אחרי כל התחזיות שהשמיע במהלך הראיון, מגלה ואלד שבעצם הוא אינו מאמין בתחזיות עתידיות, אלא רק בניתוח הגורמים שעשויים לעצב את העתיד: "אני מביא בספר את הדוגמה של רבי אברהם בן דאוד, בן המאה ה־12, שכתב ספר על ההיסטוריה היהודית מבריאת העולם ועד זמנו. הוא היה קרבן של הפלישה המוסלמית לצפון ספרד, שהפכה אותו לפליט. אתה מצפה שתהיה בספרו אזהרה גדולה מהקנאות המוסלמית, ואין מילה אחת על כך. הסכנה הגדולה לעתיד העם שהוא מזהיר מפניה היא הקראים.

כיום אנחנו יודעים שאם בכלל הייתה אי־פעם סכנה לזהות היהודית מן הקראים, בתקופה שבן־דאוד כתב את ספרו היא כבר מזמן חלפה. ובכל זאת החכם הגדול הזה חשב שזו הסכנה הגדולה. מצד שני, הוא לא שמע על רש"י, שנולד חמש שנים לפני שהוא נפטר. הוא לא יכול היה לדמיין שהדומיננטיות היהודית תעבור בתוך שנים ספורות ליהדות אשכנז, במרכז אירופה. כך שאנשים החיים בתקופה מסוימת לא באמת יכולים לדעת מה צפוי להם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בספטמבר 2013, ב-גיליון ראש השנה תשע"ד - 839 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: