ריקי | נועה ירון־דיין

סיפור

אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְהִלּוֹתֶיהָ,

אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ,

תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ

(מתוך תפילת ראש השנה).

איור: אורית אמתי

איור: אורית אמתי

א.

כשהמפתח הישן דוחק עצמו פנימה, אל תוך מנעול שער חצר בית הכנסת שמאחורי הבית שלהם, ריקי פוקחת עיניים בבת אחת.

 היא שוכבת על הגב במיטה, השמיכה הדקה מתוחה מעליה, ממתחת לאף ועד מעל אצבעות הרגליים. כולה מכוסה, אבל הקצוות שלה נושמים בחופשיות.

העיניים בתקרה.

אריק נוחר נחירות של טרם שחר.

את ריקי כמעט אי אפשר להפתיע. אתמול היה תשעה באוגוסט, יום החלוקה של המים המינרליים, והיום עשרה באוגוסט, ארוחת צהריים עם נירה באחת ובארבע וחצי רופא שיניים. ובכל זאת היא מתמתחת עכשיו בהפתעה למשמע המפתח המשקשק.

ב' באלול. בוקר ראשון של סליחות. שלושים יום עד ראש השנה, ארבעים עד ליום הכיפורים. ארבע וחצי לפנות בוקר. חריקה צורמנית כאילו באה מתוכה.

השער נפתח.

ריקי קמה בשביל להרעיש קצת ולא לשמוע את דשדושי הרגליים הזקנות המתאספות לכדי מניין וחצי עלוב, אבל דייקן, שחרישית מתחיל למלמל תפילות ובקשות. בעוד כמה דקות, היא יודעת, יבואו גם הניגונים ההם העתיקים והיפים.

לשטוף פנים בזרם חזק, לצחצח שיניים, להתחמק מהמראה. להשתדל לא להביט בפניה הטרודות של האישה הנעה שם מולה במעורפל. לא לראות את הקמט ההוא החוצה ושובר את המצח לשניים. ללחוץ על כפתור הקומקום, לקשקש בשתי הכוסות ובכפית שנשארו מאתמול בכיור, כאילו דחוף לשטוף אותן עכשיו. אולי כדאי לבדוק מה שלום הילדים.

היא מתיישבת ליד המחשב. בועז בוושינגטון על מלגה מטעם איזו קרן מחקר חשובה ואוּרי בהודו על דיאטת מיצי פירות ונשימות עמוקות מטעם איזה גורו חשוב. שניהם מצליחים מאוד, כל אחד לשיטתו.

 היא בודקת בתיבת הדואר הנכנס.

 שום דבר לא נכנס מהודו, גם לא מוושינגטון. ממש כמו אתמול ושלשום, ויש לה שנייה להרהר על המשותף לשתי השיטות המנהלות שני ילדים שיצאו מאותו רחם, ולהגיע למסקנה ששום דבר, מלבד אולי העובדה ששניהם עסוקים בלברוח ממנה כמה שיותר רחוק אל תוך חיקה של השיטה.

אורי בטח היה אומר לה עכשיו בקול שקט ורגוע שתנסה לא להכניס מטען של כעס ומרירות לתוך המחשבה, ותוך כדי הוא היה אורז את התרמיל הענק שלו, נוסע לסדנה של שלושה חודשים וחוזר עוד יותר רחוק ממנה.

נירה אומרת שכדאי לה לשמוח שיש להם חיים משל עצמם, ושתוריד כבר את הסינור האידיוטי הזה, אף אחד כבר לא מתחבא תחתיו. והיא יודעת שזה נכון, והעיקר שהם בריאים וטוב להם, אבל מה איתה, ולמה היא מרגישה עירומה בלי הסינור הזה שאיש כבר לא נזקק לו. מוחמצת, זנוחה, עם בטן מלאה כעסים, שאוּרי אומר שהם חוסמים לה את צ'אקרת השמש, מה שזה לא יהיה, ומרחיקים אותה מההארה.

ואולי כדאי לשלוח לו מייל להודו, לכתוב שאם כבר משהו חסום אצלה, זו כנראה צ'אקרת האמא, אם יש דבר כזה. וכמה שהייתה רוצה להיות חלק מהחיים שלו כמו פעם, לפני שהתחילו החיפושים והמסעות וההארות והריחוק הבלתי נסבל הזה שלו, ושגם לה יש תחושות ומחשבות על המרחק ביניהם, ויש לה גם אבא שאיתו לא החליפה מילה כבר שלושים וחמש שנה, ואמא שעדיין כועסת עליה למרות שכבר נפטרה, ושהיא מרגישה אשמה ואחראית למצב הזה והייתה רוצה לעשות מה שאפשר כדי לתקן.

ב.

אבל הוא לא כותב, אז גם היא לא.

וכך היא ממשיכה לא להפריע לו בהארה שלו, ומתמודדת לגמרי לבד עם המראה נטולת החמלה שמעל כיור חדר האמבטיה, עם תיבת הדואר הריקה כמעט תמיד, ועם מניין וחצי המתפלל לה עכשיו מתחת לחלון ולא נותן לנשמתה מנוח. וחס ושלום מלהזכיר את המילה צ'אקרה ליד בועז. מיד יעלה הבוז האקדמי שלו על גדותיו ויטביע אותה במונחים מקצועיים, במילים ארוכות באנגלית ובמחקרים מורכבים שהצליחו לנפח עבורו בועה סטרילית לחיות בתוכה, רחוק מכל מה שמריח מישראל או מהבית, ורחוק גם ממנה בהכרח.

אפילו שבזכותו היא ניצחה את כל החברות שלה בתחרות הילד המוצלח, בסוד, בינה לבינה, היא מודה שהסביבה המעבדתית הקרה והמתנשאת הזאת, עם כל הכבוד למחקרים הגנטיים שלו, מנותקת פי כמה מהמדיטציות הכי ארוכות ומבודדות של אוּרי.

בית הכנסת שמאחורי הבית סגור בדרך כלל, למעט קבלות השבת שמהן ריקי תמיד מתעלמת, ולמעט ארבעים הימים מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים, שגם מהם הייתה רוצה להתעלם, אבל מה לעשות שחלון חדר השינה שלה קרוב כל כך לעזרת הגברים. שליח הציבור יזמר לה פיוטים לתוך האוזן במשך החודש הקרוב בכל בוקר בארבע ארבעים וחמש. אדוק ודייקן.

ריקי חוזרת למיטה ולא מצליחה שלא לשמוע את מילות התפילה המרפרפות ומזדחלות מבעד לווילון החצי סגור חצי פתוח, מפלסות דרך בעקשנות היישר אל תוך נשמתה החצי ישנה חצי ערה: "בְּרוֹגֶז, רַחֵם תִּזְכּוֹר. בְּרוֹגֶז, אַהֲבָה תִּזְכּוֹר. בְּרוֹגֶז, תְּמִימוּת תִּזְכּוֹר…".

שליח הציבור מסלסל, ובה מתעורר הגעגוע.

בשנים הראשונות שגרו כאן זה היה גורם לה סבל. משנה לשנה היא פחות לוחמנית, פחות טעונה. יכולה להרשות לעצמה להיסדק בלי להינזק, בעיקר מאז שאמא שלה נפטרה, לפני עשר שנים, והשאירה את אבא שלה לכעוס לבד.

כשהעזה לשנייה להציץ עליו בלוויה, ראתה בתוך העיניים שלו שזו אשמתה שהיא מתה לו מוקדם מדי. כעוסה ומרה. כואבת את המרחק שהיא לקחה מהם ואחר כך מהשבת שלהם, מאוכזבת מהג'ינס שהחליף את החצאית, ומריקי שהיא המציאה, ומרבקה שנטשה רחוק מאחוריה.

ריקי ניסתה לבוז לכאב, ואחר כך לשכוח אותו, אבל הוא ניצח את שתיהן. ויום אחר יום היא המשיכה להבעיר אותו בעל כורחה. אם מישהו לפחות היה רומז לה שדווקא הכאב הזה יהיה הירושה שלה מאמא.

 ג.

היא ניגשת למטבח, מניחה את כוס הקפה בכיור. אין לה חשק לשטוף.

כשאורי ובועז יחזרו הביתה, זה בוודאי יהיה אחרי שהיא תמות. כשהם ירצו לסלוח לה על מה שעשתה להם בלי להרגיש, כשהם יבינו את מה שהיא מבינה עכשיו, כשגם להם יגדלו ילדים קרים ומרוחקים. כשהם יבינו את טבעו האכזרי של המעגל, ולמה הם לא מתחשבים בשכנים? עוד לא חמש בבוקר, למה צריך להתפלל בקול רם? כל כך רם שהיא שומעת עכשיו כל מילה:

"שׁוֹטַטְנוּ בְּאַרְבַּע פִּינוֹת. תְּרוּפָה לֹא מָצָאנוּ. שַבְנוּ אֵלֶיךָ בְּבוֹשֶׁת פָּנֵינוּ, לְשַׁחֲרָךְ בְּעֵת סְלִיחָתֵנוּ".

מעניין מה יחזיר אותם הביתה. מה יגרום להם לדמוע כמו שהיא דומעת עכשיו. האם יהיו אלה עוגות היומולדת שהיא כיירה שנה אחרי שנה, מטוס, חללית או מה שתרצה ילד העיקר שתגדל שמח, אולי זה יקרה להם מאורז עם צנוברים, אולי ממוס שוקולד עם תותים, אולי כשפתאום מוזיקה קלאסית תפגוש צלחת של פירות העונה כמו שלפעמים היה קורה אצלם לפנות ערב בקיץ אחרי הים. איזה ריח יהיה ממרחק של שנים לבית שלה ושל אריק? למה יתגעגעו ילדיי? למה הם מתגעגעים עכשיו?

היא קמה, ניגשת לחלון ופותחת אותו. לחות הטל מוציאה ריח רענן של חורף מהעשבים וריח קיץ מאובק מהמדרכות. ריח של אלול. ריח הגויאבה שרק גומרת להיות פרח והופכת לפרי, ריח הסוודר של שבת שיוצא מאובק מהמחסן כל שנה באותו הזמן, ריח ספר התהלים של אמא שלה, שהייתה פותחת עוד לפני שידעה לקרוא, שמה באמצע את האף, מתנדנדת בכאילו ונושמת את ריח כריכת העור, וריח הדפים, וריח הדמעות שנספגו בהם, וריחו הסגור והחנוק של התיק של אמא מבפנים, ריח הולווטה מעורב בריח מטבעות הכסף הקטן, שתמיד היו שם כדי לשים בקופה לפני שיוצאים מהבית, לפני שהולכים לרופא, לפני שהדופק בדלת יספיק להושיט את ידו ולהגיד את המילה צדקה.

ריח הבית שנטשה לפני שלושים וחמש שנה והבוקר הייתה נותנת הכול כדי לשוב אליו. אי שם בעומקה, באזור הסרעפת, יש נקודה מדממת החסרה את חומו. הקירות כולם מכוסים ספרי קודש, המפות כולן טֶרֶלִין, הסירים כולם מבעבעים לכבוד שבת. השפתיים כולן מבקשות בשבילה בלחישה. לשות ומפסלות את דמותה כרצונן.

והיא כל כך רצתה לגדול להיות בדיוק מה שאבא שלה התכוון כשהניח לה את הידיים על הראש בערב שבת אחרי הקידוש ובירך: “ישימך א־לוהים כשרה רבקה רחל ולאה“. כל כך רצתה להיות כרבקה, אבל כל הזמן יצא לה רק כריקי. וזה אף פעם לא הספיק. אוי ריקי, ברחת מהם כמו ממחלה מדבקת הרחק הרחק אל תוך חיקה של השיטה. כרתת את עצמך, נשארת בלי שורש, ואת מורישה את זה הלאה.

בועז בדי־סי, אורי בפוּנה. איך היא הייתה נכנסת עכשיו מתחת לידיים החמות של אבא שלה ובוכה: “אבא, תברך אותי ישימך א־לוהים כריקי, ואני לא אעזוב אותך יותר לעולם. אילו רק היית נותן לי להיות, מעולם לא הייתי עוזבת. תן לי להיות מה שאני, תאהב אותי למרות הכול. תראה איך רבקה שלך, אחרי ארבעים שנות ריקי, עדיין מצפה כל שנה לאלול, לעשרת ימי תשובה, לכפרה“.

ד.

בראש חודש אלול נפתחים שערי שמים ונשארים פתוחים ארבעים יום וארבעים לילה, עד שהם נסגרים שוב במוצאי יום הכיפורים בתפילת הנעילה.

 אריק עדיין ישן וריקי מרשה לעצמה.

"אל נורא עלילה, תן לי לסלוח, להם ובעיקר לעצמי".

היא מתכווצת עוברית על צידה השמאלי ולוחשת לתוך השמיכה.

"תן לי ללמוד לאהוב את מה שהם גדלו להיות, גם אם לא בדיוק לשם כיוונתי, תן לי את הכוח לאהוב ולתת גם מרחוק, להפסיק לבשל להם את אותה הקדרה שההורים שלי בישלו לי, זאת שדחפה אותי כל כך רחוק מהם, זאת שדוחפת עכשיו את אורי ובועז האהובים שלי רחוק כל כך ממני. למה זה חייב להיות מאוחר מדי? למה מישהו חייב למות לפני שהאחר מתחיל לחיות?"

השעון הדיגיטלי של אריק מצפצף. חמש בבוקר. ריקי מזדקפת במיטה. החלטה מחלחלת בה. מאיצה לה את הדופק. היא קמה בשקט וחוזרת לסלון, מתיישבת ליד המחשב, בוהה בתיבת הדואר הריקה.

 איילת השחר מזדחלת לחדר החשוך, עושה דרכה אל תוך נשמתה המפרפרת של ריקי, מאירה שריד פועם של אומץ שעדיין נותר שם.

השמיים פתוחים עכשיו, כך כתוב בפירוש בספרים, היא יודעת. אבל כמה גדול המרחק בין לדעת ובין להאמין.

 וכמה היא זקוקה עכשיו לרגע אחד של אמונה.

זרע נובט בתוכה. נבט ירוק עדין וחי.

זהו זה, היא תעשה לזה סוף. היא תתחיל מחדש. הכול אפשרי עכשיו, אפילו להתחיל מחדש.

ריקי מנגבת את הדמעות, מקנחת את האף ומרימה במהירות את שפופרת הטלפון, מחייגת מספר שחויג אינספור פעמים במחשבה.

 חמישה צלצולים וקול סדוק משינה ומשנים עונה מן העבר השני.

"הלו… מי זה?".

היא נושמת עמוק ולוחשת:

"שלום אבא, זאת רבקה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

פורסם ב-4 בספטמבר 2013,ב-גיליון ראש השנה תשע"ד - 839, סיפורים. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: