קבלת מלכות שמים בדורנו | דוב ברקוביץ

הוויכוחים על שוויון ואורתודוקסיה מרחיקים אותנו מהאתגרים האמיתיים של הדור שלנו. ראש השנה קורא לנו לשוב לנגיעה בחיים, ולהקשיב לתורה במקום לנפנף באידיאולוגיות

א. נגיעה בשורש החיים

המשנה הפותחת את מסכת ראש השנה אינה מתארת את "ארבעת ראשי השנים" כימי דין אלא כימי ברכה והתחדשות החיים. גם המשנה השנייה המפרטת את ארבעת הפרקים שבהם העולם נידון מעמידה את מושג הדין בהקשר של שפע החסד: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג, טו) 'הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם'". והנה, אם נתבונן בפרק התהלים המובא במשנה כמציין את יצירת לבנו על ידי בורא עולם ואת בחינת הכליות והלב שלנו, נמצא שהוא פותח במילים "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה' לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה. הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ. שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה. כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה. אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ" (שם, א־ה) – ומסיים במילים: "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב. נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה' עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא. כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ. יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ" (שם, יח־כב).

בורא העולם רוצה בחיים והוא מעניק שפע וברכה לנבראיו. אלא שבעומק הבריאה עצמה, בזכות עצם קיומה, טמונה תביעה, תביעת הדין, שהחיים אינם הפקר, שהם באים ממקום של משפט ושהם הולכים למקום של משפט. קיום מלא התחיות ותביעה לעמוד בחשבון של חיים הם גם נושאם של דברי הראי"ה קוק הנוגעים בתמצית קיומנו הפרטי בקטע שהרב הנזיר כינה "השם העצמי וההתחדשות": "העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבניין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי – זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר" (אורות הקודש ג, קלט).

בורא העולם רוצה בחיים והוא מעניק שפע וברכה לנבראיו. זוהי המציאות המתהווה שוב בימי התחדשות החיים שבתחילת חודש תשרי. אלא שהבא לעמוד לפניו ולבקש שברכת חסד חיים תחול גם עליו ועל משפחתו, חייב לעשות זאת מתוך תחושת יראה כמי שמכיר שבשורש הקיום יש תביעה, שזאת משמעות החיים לפני א־לוהים. והעומד לפניו חייב לפנות מתוך הבעת חרטה על שלא חי מתוך התקשרות לרצון א־לוהים, מתוך בקשת קרבתו.

זוהי המלכות המתגלית בימים שיותר ממה שהם נוראים הם פלאיים – גילוי שורש חסד החיים ליראיו המייחלים לחסדו. ויש הזמנה ברורה, שהרי "עין ה'" פקוחה והרצון להציל ולהחיות הולך ומתגבר. אם רק נרצה לקיים מלכות זו של חסד המתגלה מתוך יראה, של גילוי שפע החיים מתוך שירה ותרועה, אזי נזכה לשמוע את השם המפורש המבשר את מחיקת החוב, ונעלה את ענן הקטורת שבו מתגלית השכינה, ותתקיים שוב ההתקשרות הפלאית, שמעבר לטעם ודעת, בין המלך וכלתו.

השאיפה לחתונה "שוויונית" מרוקנת את הכול מתוקף הלכתי             צילום אילוסטרציה : מרים צחי

השאיפה לחתונה "שוויונית" מרוקנת את הכול מתוקף הלכתי צילום אילוסטרציה : מרים צחי

ב. אתגר הממד הלאומי

קבלת מלכותו עשויה להתייחס לאופנים שונים של אמונתנו והכרתנו, לגוונים שונים של גילוי חסדו וכבודו. בכל הזרמים המרכזיים של מחשבת תרבותנו אפשר לזהות שהכינויים השונים של מלך מלכי המלכים תמיד מציירים מציאות של דרגה אחרי דרגה, מישותו העצמית, הנצחית והבלתי מושגת לחלוטין עד לגילוי בתוך העולם הנברא, בקרב קיבוץ האדם ותולדותיו. בתנ"ך, השמות השונים מהשם המיוחד עד א־להים, א־ל, ש־די ועוד; בספרות הקבלית: אריך אנפין, זעיר אנפין, חקל תפוחין; בספרות הספירות: כתר, תפארת, מלכות; אפילו בדברי הרמב"ם ב"מורה", אין לדעת ולתאר את עצמיותו של הקדוש ברוך הוא אבל יש לספר על מידות הנהגתו בדימויים הלקוחים משפת האדם.

בהכרתנו הנורמטיבית והיום יומית אנו חושבים על קיומנו בהקשר למלכותו של בורא העולם ברבדים שונים: מלכותו המוחלטת של הקדוש ברוך הוא על הבריאה, על הקוסמוס; מלכותו עלינו בהשגחה מיוחדת על עם מיוחד בהיסטוריה של האנושות; ומלכותו על עצמנו, כיחידים החיים את חיינו האישיים והמשפחתיים לפני ה'.

בשנים האחרונות אנו חשים התחזקות ברוכה של האופן האישי של קבלת המלכות, של התקשרות נפשית מלאה חיות עם הקדוש ברוך הוא. צורה זאת של התקשרות מחיה נפש המתאימה לאדם החי בטבעיות במקומו, בארצו. מתוך כך הוא מכיר בפנימיות נפשו שחייו – עם כל העליות וירידות שלהם – נצפים על ידי ה' ומעידים על האפשרות לקיים קשר ישיר וחי עם בורא העולם. זאת בדומה לנאמר במקומות רבים בתנ"ך על אודות אבותינו שחיו כאן, שבהם מופיע הביטוי "א־לוהיך" ככינוי לקרבה אישית של אדם אחד עם ה', קרבה השונה באופייה מזו של אחרים. כך מופיע למשל בשיחות בין שאול לשמואל שבהן שמואל מתאר במילה זו את האחריות המיוחדת של המלך לקבל את הציוויים המיוחדים של ה' אליו בהנהגת האומה, ומנגד בדברי שאול אל שמואל שבהם המילה "א־לוהיך" מבטאת את שליחותו ואת מעמדו המיוחד של הנביא לפני ה'.

לעומת ההתחזקות הברוכה של קבלת מלכות ה' והכרת שורש החיים והחסד בחיים ברמה האישית, תחושה זו נחלשה מטעמים שונים ברמה הקבוצתית והלאומית. אחת הסיבות המרכזיות להיחלשות רובד זה בנפשנו היא חוסר יכולתנו ומוכנותנו לקבל על עצמנו את האחריות לקבלת מלכות ה' כפי שהיא מתגלית באופן ייחודי בהתחדשות חיינו בדור זה. בכל תקופה ותקופה קבלת המלכות במישור הלאומי אמורה לשקף את האתגר התורני הייחודי – הרוחני־אינטלקטואלי והמעשי – המוטל על אותו דור.

כדי לתאר את האתגר המיוחד שבקבלת מלכות שמים בדורנו אערוך כאן משהו מפרוטוקולים של שיחה שקיימתי עם בני זוג – עמיעד, בזמנו בוגר ישיבת הסדר, ואודיה, בוגרת אולפנה ומדרשה. בני הזוג היו בתחילת שנות הארבעים, שניהם ממשפחות אורתודוקסיות (ביטוי גוסס המסתובב עדיין במחוזותינו) למהדרין, משפחות אנגלו־סקסיות שעלו לארץ אחרי מלחמת ששת הימים. בני הזוג היו מתלמידיי ובחתונתם שימשתי לפני קצת יותר מעשרים שנה כמסדר חופה וקידושין. כעת באו אליי וביקשו שאהיה מסדר חופה וקידושין גם בחתונת בתם הבכורה, תמר. חלק מפרוטוקול השיחה לקוח משיחה שאכן התקיימה – וחלקו משיחה דמיונית, שאולי תתקיים בעתיד.

והנה מתגלה די מהר שלא אוכל לשמש רב בחתונת בתם. ההורים אומרים שרצון הזוג העומד להתחתן, ובעצם גם רצונם, הוא ש"תהיה חתונה גם הלכתית וגם שוויונית", אך מתברר שהכוונה ב"הלכתית" היא שמירה על האביזרים (טבעת וכתובה) ועל המסגרת (קידושין ונישואין עם שבע ברכות) שבחופה הלכתית – אבל השאיפה ל"שוויונית" מרוקנת את הכול מתוקף הלכתי. מעשה הקידושין יהיה הדדי באופן מוחלט – מיד אחרי שהחתן ימסור לכלה טבעת ויאמר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה ישראל" היא תיתן לו טבעת ותאמר לו "הרי אתה מקודש לי" וכו'. במקום הכתובה וכתחליף לה יחתמו בני הזוג הצעירים על שטר התחייבות הדדית שבו כל אחד מבני הזוג יביע את התחייבותו לנאמנות, לתמיכה פיזית ונפשית, לאהבה וכיוצא באלו.

אני: אני מאוד מצטער, אבל אינני יכול לשמש רב בחתונה שתתנהל כפי שאתם מבקשים.

עמיעד: אבל הרב דוב, זה יהיה מאוד משמעותי בשבילנו שתהיה הרב בחתונה של תמר. אתה בוודאי זוכר שלמדנו אצלך ושהיית הרב בחתונה שלנו. אתה גם ידוע כרב פתוח וקשוב לאנשים. והרי כולנו יודעים שהיחס בין גברים ונשים בחברה שלנו השתנה הרבה בעשרים שנים האחרונות. אין כבר משמעות לחתונה שבה החתן פועל באופן חד סטרי והכלה פסיבית. זה גם פוגע מאוד ברגשות שלה.

אני: זה נכון שאני משתדל להיענות לבקשות ולצרכים המיוחדים של בני הזוג שאני משמש עבורם רב בחופתם. אני מאמין שיש עניין חיוני ביותר שבני הזוג ירגישו שהחופה שלהם תהיה משמעותית עבורם באופן אישי, שיהיה קשר אישי בינם לביני ושבני המשפחה, ללא קשר לאורח החיים שלהם, לא יחושו מנוכרים במקום כה חשוב להם ולילדיהם. אבל כל זה רק כתוספת למה שמחויב בהלכה ומבלי שזה יפגע ביסודות ההלכה שנקבעו מתוך עומק ההסתכלות של התורה.

אודיה: זה מאוד מקובל גם עלינו. אנחנו כמה שנים לא בקשר איתך, אבל כל מה שלמדנו וגם כל מה שקיבלנו ממך עדיין מהווה בסיס לחיינו. אנחנו דתיים במלוא מובן המילה. אבל ברור לנו, וגם לתמר, שאישה מפרנסת היום את המשפחה כמו הגבר והיא פעילה בחיים הציבוריים שלנו. למדנו ממך שהתורה קשובה לחיים, והרי לא ייתכן שדווקא מתחת לחופתה בתי תעמוד כמו גולם ולא תבטא את ייחודיותה ורצונותיה. האין זה רצון התורה להיות אמיתי עם החיים?

אני: או קיי. בוא נעזוב כרגע את ההלכה ואת מה שהיא מחייבת ונשוחח כמו פעם בשקט ובכנות על החיים עצמם. אתם נשואים קצת יותר מעשרים שנה ולמדתם הרבה אחד על השני. אתם נראים שמחים ואהובים ביחד (הם מהנהנים בראשם). אודיה, מתוך החיים שלכם ביחד, האם היחס של עמיעד לשותפות ולקשר ביניכם דומה לשלך?

אודיה: אינני מבינה עד הסוף את שאלתך. היום ברור לכולנו שההבדל בתפקידים שפעם היו נראים קדושים של האיש והאישה, במשפחה ובחברה, וגם הרבה מהנטיות הנפשיות שפעם היו נראות מוחלטות – הם בעצם תוצאה של חברוֹת, של הקשר משפחתי, חינוך, נורמות שבסביבה.

אני: אכן קצב השינויים בשנים האחרונות הוא מהיר מאוד. יש דברים שמשתנים, הן בעולם הנשי והן בעולם הגברי. אפשר בהחלט להזיז את העולם הנשי לכיוון חדש, כמו שאפשר להזיז גם את העולם הגברי לכיוון חדש, אפילו בדברים מהותיים ביותר כגון השיח בין בני הזוג והיכולת להתקרב זה לזה.

אבל האם לא חשת, אוריה, והאם לא חשת, עמיעד, שיש דברים שהם כל כך עמוקים באישיות של האיש ושל האישה שנראה שאינם נגזרת חברתית ושלא ניתן לשנותם? אי־אפשר לשנות, למשל, את החלק הפיזי־הביולוגי, שהוא קובע רבות בכל מה שקשור למהות הנשיות והגבריות, כשם שהוא קובע את האִמהות והאבהות. ומה עם היחס לדברים העמוקים והמהותיים בקשר – הבנת אופי השותפות, ההבדל בין תפיסות ה"אחד" וה"יחד", העבודה של עמיעד לחוש שאת "עצם מעצמיו" לעומת יכולתו לראות אותך כאדם עצמאי בשיעור קומה שלמה? ומה עם היחס של כל אחד למיניות ולאינטימיות. האם הכול היה זהה ושווה?

שתיקה. אחרי דקה ארוכה שני בני הזוג מתחילים לדבר בבת אחת…

אודיה: אבל מה כל זה קשור לחופה של תמר? יכול להיות שבנושאים העמוקים של קיום האישה והאיש אנחנו עולמות נפשיים שונים. אבל החופה נעשית לפני כולם – החתונה היא חגיגה של כל המשפחה וכל חברינו, והיא חייבת לשקף את המציאות החדשה בחברה.

עמיעד: גם אתה מסכים שברמה של התפקידים יש להכיר בשינויים המשמעותיים שהתרחשו בחיי נשים וגברים, גם בחיי המשפחה. למה אתה רוצה להכניס עניינים מחיי האינטימיים בנישואין לחופה?

 אני: אני חושב שהצלחנו להגיע לנקודת השורש של מה שאנחנו מחפשים – מה התוכן של החופה והקידושין, מה בעצם שורש החיות המיוחדת שבהוויית הקדושה עצמה. אני משוחח עם לא מעט זוגות צעירים שבאים אליי להתייעצות ושוטחים לפניי את בעיות ההתקשרות ביניהם. אני מוצא שלא פעם נוצר מתח בין בני הזוג מתוך השוני שבין העולמות, מבלי שיש הכנה נפשית מספיקה המכשירה את בני הזוג לחיות עם השוני הזה, ולעתים קרובות אף להיות מוכנים ומסוגלים להכיר בכך. כל צד נוטה לפרש על פי עולמו הפנימי המוכר לו את מי שחי אחרת. ועוד – חלק לא קטן מהם לא קיבלו הכנה בעניין היחס בין חיוניות הגוף לשאיפות הרוח בחיי הנישואין. או שהם רוחניים מאוד ומדחיקים את הגוף או שהם נותנים לגוף שחרור מבלי לדעת את סוד הגוף כשער אל האינטימיות האמיתית הנפשית וכשער לבניית הרוח המשותפת.

הם יודעים על הקדושה כיצירת גבולות וזה חשוב, אבל אינם מכירים את הקדושה כיצירה בכלים של החיים. כאשר מתבוננים בהתקשרות המיוחדת בין איש ואישה ושואלים: "מה המטרה של העניין הזה?" – אנחנו חייבים לקלוט שאנו נוגעים במשהו המבטא את רצון ה' בעצם הופעת החיים.

ואת זה צריך לדעת – במקום שבו יש מגע עם עצם הופעת החיים ורצון א־לוהים, יש מגע עם הוויית הקדושה ועם התביעה מהאדם ליצור הוויה זו בכלים של שורשי החיים.

עמיעד: זה נשמע יפה. זה מזכיר לי את השיעורים שלך. אבל מה זה קשור לשוויוניות בחופה?

אני: עמיעד, כאשר התחתנת בגיל עשרים ושתיים ידעת משהו על איך יוצרים קשר עם אישה? הבנת את סוד הדיבור שיש במגע האינטימי? מי הבין יותר על מה זה קשר ואיך בונים קשר – אתה או אודיה? מי ידע יותר לקראת מה הולכים ואיזו עבודה אישית חייבים לעשות – אתה או אודיה? אצל מי הייתה תחושת האחריות לבניין המשפחה הטבעית ואצל מי היא נלמדה לאורך השנים? האם ידעתם מה שאתם יודעים היום על בניין חיים חדשים – שלכם ושל ילדיכם – כאשר עמדתם מתחת לחופה?

כל הדברים הללו קשורים למגע עם שורש החיים המתהווים בחיבור בין איש ואישה. איך אפשר לשקף את שורשי הקיום של איש ואישה, של מה שאחת יודעת והשני איננו יודע, ומה שאף אחד מהם אינו יודע ורק ההורים יודעים, ומה שגם ההורים והציבור אינם יודעים ורק א־לוהים יודע – כאשר כל ההתרחשות המחברת ומאחדת ביניהם תיקבע על בסיס ערך השוויוניות, מין אידיאולוגיה שיש בה הרבה טוב ותיקון, אבל אין בה הרבה מהשאיפה לנגוע בשורש החיים ולשקף אותם?

עמיעד: אבל הרב דוב, מה לכל הרוחות הקשר בין התורה לבין שורשי הקיום של האדם? למדתי תורה במשך הרבה שנים בישיבות חשובות ביותר, ואף פעם לא ניסו לחבר בין התורה לבין שורשי הקיום של האיש והאישה. יותר מזה, המגמה הרוחנית הייתה שכדי ליצור חוויה של קדושה יש דווקא לנתק ביניהם.

ג. ויכוחים של דור אחר

אנחנו תלויים בין אידיאולוגיות שאינן משקפות את חיוניות החיים החדשים שלנו בארץ, העוברת בעורקי הנפש והרוח המרכזיים שלנו. מתקיימים בינינו ויכוחי סרק של דור אחר, דור שבו ויכוחים על אודות מודרניות ומסורת, נצחיות התורה מסיני והשתנות ההלכה על פי הזמנים, לימודי קודש ולימודי חול, אמירת קדיש יתום ולבישת ציצית על ידי נשים ועוד ועוד היו למזון החיות של פילוגי אורתודוקסיה ורפורמה, של חילוניות, ציונות דתית לאומית וחרדיות.

אין אנו חיים כבר בדור הזה. מי שעוד נושא בתוכו את האש הבוערת של אותם ימים מעכב את שפע הברכה שבקבלת מלכות שמים שבדורנו.

בואו נצא לקראת המלך. בואו נפתח את עצמנו לעצמנו, לשורשי הקיום של החיות הזורמת בנו, כאדם, כאיש וכאישה, כמי שזוכים ללכת על רגבי ארץ הפלא, כמי שאתגר הגילויים המדעיים והטכנולוגיים מקנה להם את היכולת להעצים את החיים ולא להרוס אותם, ועוד ועוד. בואו ננסה לחבר את מה שאנו נגלה בעצמנו ובשורשי הקיום של חיינו למעמקי התורה, לשורשי התובנות המדהימות של אבותינו, תנאים ואמוראים, על אודות החיבור בין מעמקי התורה למעמקי החיים.

בואו נצא אל עולמנו החדש ונפסיק להשתהות בוויכוחים על קבלת מלכות שמים של אבותינו ואמותינו שיצרו את המודרנה שכבר עברה מן העולם. בוא נצא אל עולמנו ונקבל את שפע ברכת החסד והחיים שמלך מלכי המלכים כבר יצר ומזמין אותנו אליהם.

בוא ניצור יחד, גברים ונשים, נשים וגברים, את פני המלכות ונזכה מתוך כך, ורק מתוך כך, שהשכינה תשרה במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. נצא ליצור עולם חדש ושוב יתייחד המלך עם כלתו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

פורסמה ב-4 בספטמבר 2013, ב-גיליון ראש השנה תשע"ד - 839 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. מאמר נפלא וקולע

    רק שהסוף קצת עמום יותר והרב ברקוביץ לא מפרט ומנמק יותר את העניין שהוא מפתח במאמר בשיחה עם אותו זוג שיש הבדלי מהות פנימיים ויסודיים בין גברים לנשים שלא תלויים בהבדלי תקופות וכד'

    מעניין שכל העניין שהאיש מקדש ולא האישה מבוסס לפי דברי הגמרא בקידושין על כך שבעל האבדה מחזר אחר אבדתו ולא ההיפך-ויש לכך יסודות בפנימיות וגם בגמרא שהגבר הוא המשפיע והאשה מקבלת יסודות "דוכרא" ו"נוקבא" ואכמ"ל-וגם כיום בעידן השוויון וכו' מקובל שאת הצעת הנישואין יעשה הגבר ולא האשה ועדיין מצופה מהגבר להיות "האביר על הסוס הלבן" כלפי אשתו

    כנראה שגם שכורי הפמיניזם והמודרנה הגדולים ביותר לא מודעים לכך שמה שהם תוקפים מתקיים אפילו אצלם באופן טעי מאוד

  2. כל האידיאולוגיות המושמצות האלו מטרתן לתקן את העולם, ליצור שוויון במקומות בהם יש המון אי-שוויון. ההיפתחות אל הרוחניות נשמעת לי מאוד חסרה אם היא מתעלמת מבני האדם ומהמימד של אי השוויון בהקשר זה. האם רוחניות עובדת בלא מגע עם בני אדם? בלא הקשבה לצרות של אנשים ולמצוקות שלהם?

  3. נעם, העניין הוא -וחבל שהרב ברקוביץ לא מבהיר זאת יותר בדבריו-שיש מחשבה אידיאולוגית סביב ההבדלה שההלכה עושה בין גברים לנשים מחשבה שרואה הבדלי תפקידים בעולם והבדלי מהויות שכל מחשבה על שוויון בהקשר זה תיתפס כזיוף וחוסר אמת

    זה לא אומר שהרב ברקוביץ או שותפיו לדעה שואפים להחזיר את הנשים למעמדן החברתי מימי קדם ולעצור את הקידום המבורך שלהן אבל זה כן אומר שעדיין למרות כל ההתפתחויות החיוביות יש עדיין הבדלים מהותיים מטאפיזיים בלתי משתנים בין גברים לנשים ויש לכך ביטוי במוסד הנישואין ההלכתי

    מה גם שחשוב לציין עובדתית שלרוב הנשים העניין הזה כלל לא מפריע וגם בציבור החילוני הרוב לא יוצאים מגדרם להתחתן בקפריסין בשל כך לא כל שכן בציבור הדתי שם הקולות הפמיניסטיים הן קולות של קבוצות קטנות שכל השפעתן הוא ברשת בלבד ולא בחיי הקהילות בפועל של ציבור זה

  4. http://www.kolech.com/show.asp?id=24128

    נעם,כדאי לך לעיין בהקשר זה במאמר של הרב חיים נבון בביקורתו על הפמיניזם הדתי

  5. http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=13526&cat_id=3897

    ועוד בהקשר זה שיעור של הרב אורי שרקי שליט"א על מעמד האישה ביהדות-שווה צפייה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: