מתחזקים | נתנאל פישר

בניגוד לציפיות המקובלות מעולם שבו התרבות הדומיננטית עברה חילון, מתברר שמספר המאמינים הגלובלי דווקא הולך ועולה. סקירה עולמית

על פי תפילות ראש השנה, ביום זה כל באי העולם, יהודים ולא יהודים כאחד, עוברים לפני האלוהים "כבני מרון". חג אוניברסלי זה מזמין אפוא הסתכלות גלובלית על מצבה של הדת. המאמר מבקש לצאת מהבועה המקומית שלנו ולהסתכל על הדת מבחוץ: כמה מאמינים יש בעולם? האם האמונה הדתית בסימן עלייה או ירידה? וכיצד מעצבת הדת קונפליקטים דתיים ותרבותיים? וכל זאת (כמעט) בלי מילה אחת על ישראל.

הדיון על הדת בעולם בעשור השני של שנות האלפיים אינו מובן מאליו. עד לפני עשורים ספורים ההנחה הרווחת הייתה שהדת נמצאת בסימן שקיעה. הכרזתו המפורסמת של ניטשה על מותו של אלוהים הייתה רק אחת משלל נבואות שניבאו, מי בשמחה ומי בכאב, את היעלמותה ההדרגתית אך ההכרחית של הדת. “תיאוריית החילון“ ששלטה באקדמיה ובקרב האליטות במשך שנים ארוכות טענה כי המודרניות כרוכה בקשר הכרחי עם החילון. הרעיון, בתמצית, היה שהדת אינה מתאימה לעידן החדש ועל כן סופה לאבד את אחיזתה במרחב האישי והציבורי כאחד. ואכן, במשך רוב המאה העשרים סופה של הדת נראה היה קרוב מתמיד. הדת איבדה את רוב נכסיה והשפעתה ובכל מקום שאליו הגיעה המודרנה מספר המאמינים הלך וקטן.

התפנית אירעה איפשהו בסוף שנות השבעים. “השמועות על מותו של אלוהים“, כתב הסוציולוג פיטר ברגר, “היו מוקדמות מדי“ (“המודרניות והאתגר החדש של הדת“, תכלת 32, התשס“ח). עליית המשטר האסלאמי באיראן, מהמדינות היותר מודרניות בעולם המוסלמי, הייתה רק הסנונית הראשונה שניבאה את חזרתה הגלובלית של הדת. אך לא רק האסלאם צמח ועלה. גם הנצרות, שעל קברה הונחו אין ספור ורדים, עלתה ופרחה. במדינות הפוסט־קומוניסטיות שבהן דוכאה הדת באופן שיטתי ואכזרי נפתחו כנסיות רבות כמו פטריות לאחר הגשם. לדת לקח אמנם קצת זמן לעכל את האתגר המודרני, אבל אחרי כמה עשרות שנים היא פורחת, לפחות במובן הציבורי־פוליטי ובמידה רבה גם במובן הפרטי. הדת עולה מחדש, שלא לומר נוקמת בלאומיות, בסוציאליזם ובשאר האידיאולוגיות הגדולות שניסו לדחוק אותה לשוליים.

המסקנה המעודכנת, שהולכת ומחליפה את “תיאוריית החילון“, היא שהמודרניות אינה סותרת את הדת. המודרניות מפרקת אמנם את הסדר הישן אך במקביל היא מציבה לבני האדם חופש בחירה שלא היה להם בעבר ובמצב זה לא מעט בוחרים דווקא בדת. הבחירה בדת משמחת כמובן אנשים דתיים רבים, אולם חזרתה של הדת, לאחר היעלמות כה ארוכה, מזמנת לה – ולאנושות כולה – אתגרים מורכבים.

הדת הגדולה והצומחת ביותר בעולם. נוצרים קתולים בניו יורק                      צילום: גטי אימג'ס

הדת הגדולה והצומחת ביותר בעולם. נוצרים קתולים בניו יורק צילום: גטי אימג'ס

נצרות עולה

סקר שנעשה על ידי מכון המחקר האמריקני פיו (Pew Research Center, 18/12/2012) מצביע על הנתונים הבאים: הדת הגדולה והצומחת ביותר בעולם אינה האסלאם אלא דווקא הנצרות. 32% מתושבי כדור הארץ, כ־2.2 מיליארד בני אדם, מגדירים עצמם נוצרים (אין בכך, כמובן, לומר שהם מנהלים חיים נוצריים פעילים). אחרי הנצרות עומד האסלאם עם 1.6 מיליארד מאמינים (23% מתושבי הכדור) ולאחריהן דת ההינדו (מיליארד בני אדם) והבודהיזם (חצי מיליארד). היהדות, אגב, היא אחת הדתות הקטנות בעולם (כארבעה עשר מיליון איש, שני פרומיל בלבד מאוכלוסיית כדור הארץ). עם זאת, ה“דת“ השלישית בגודלה בעולם היא דתם של ה“לא מאמינים“. לאחד מכל שישה אנשים (1.1 מיליארד או 16%) אין כל השתייכות דתית, אם כי לחלקם אמונות ספיריטואליות שונות ובהן אמונה בכוח עליון וכדומה.

רוב הלא־מאמינים אינם גרים בארצות המערב – אלא דווקא במדינות קומוניסטיות ובראשן סין (כ־700 מיליון). מכאן שאם הדוגמה הסובייטית תוכיח את עצמה גם במקרה זה, אזי אם וכאשר יתמוטט המשטר הסיני הקומוניסטי הנוכחי העולם עשוי לחזות בתחייה דתית המונית נוספת.

תמונת מצב זו אינה מתארת את כל הסיפור. הדתות הישנות זכו אמנם לעדנה, אולם האפשרות שלא לבחור בהן מחייבת אותן להתאים את עצמן לעידן החדש. ואכן, עידן זה מביא לחדשנות דתית בשני כיוונים מנוגדים: שמרנות וליברליזם.

מצד אחד עומדים השמרנים הדתיים אשר קוראים לחזרה לדתיות אותנטית, פונדמנטליסטית. השמרנים – הפזורים על פני כל הדתות – מתנגדים לכל שינוי או רפורמה וגם יוזמים, שלא לומר ממציאים, איסורים חדשים. כמו שאנו יודעים היטב, הספרות הדתית היא כר עשיר למציאת אסמכתאות להחמרות חדשות שמטרתן לאפשר למאמין – החרד מפני שינויי הזמן – למצוא את דרכו באפלת המודרניות.

מנגד עומדות קבוצות דתיות שדבקות בטענה הפוכה. לשיטתן היכולת של הדת לשרוד ולפרוח בעולם המודרני תלויה דווקא בגישה של דתיות פתוחה, מזמינה ורלוונטית. דתיות זו מתבטאת במתן לגיטימציה אינטלקטואלית לערכים המודרניים, אך לא פחות מכך גם בהתחדשות רוחנית פנימית.

ניקח את הנצרות כדוגמה. הזרם הנוצרי־קתולי שמר לכאורה על יציבות מפתיעה במהלך המאה האחרונה. גם היום וגם בראשית המאה העשרים הקתולים הם כמחצית מכלל הנוצרים בעולם (291 מיליון, 17% מאוכלוסיית העולם ב־1910; ו־1.1 מיליארד, 16% מאוכלוסיית העולם בשנת 2010). הוכחה טובה לכאורה לכישלון “תיאוריית החילון“. אולם אין זה פשוט כל כך, שכן אם בתחילת המאה העשרים גרו שני־שליש מהקתולים באירופה, הרי כיום הריכוז הגבוה ביותר של קתולים (40%) נמצא דווקא בדרום אמריקה ובקריביים. נתון זה מלמד שאירופה אכן עברה תהליך חילון מואץ – והיא כיום אחד המעוזים החילוניים הבודדים בעולם – ושהעתיד של הנצרות נמצא מחוץ לערש הולדתה. לא בכדי, לראשונה בהיסטוריה נבחר אפיפיור חדש מדרום אמריקה (מארגנטינה), וזה בחר בברזיל (המדינה הקתולית ביותר בעולם, 123 מיליון) כמקום הראשון למסעו מחוץ לאירופה.

אולם לנסיעה לדרום אמריקה הייתה סיבה נוספת. אמנם מדובר באזור עם מספר הקתולים הגדול בעולם אולם מספרם הולך ויורד בהדרגה. באזור שבו 90% היו קתולים במאה הקודמת, נשארו כעת רק 72% (Pew Research Center, 18/3/2013). ההפסד הגדול נרשם לטובת זרמים נוצריים אטרקטיביים יותר, אוונגליסטיים ברובם, ובראשם הזרם הפנטיקוסטלי. מדובר בקבוצות דתיות חדשות יחסית (כמאה שנה), אשר מתרחבות בקצב מהיר בזכות הכריזמה של מנהיגיהן והדגש שלהן על חיפוש המשמעות האישי והעצמת החוויה הדתית. מתברר שבעידן המודרני לא מעט דתיים סולדים מהמסגרות הדתיות הוותיקות, המנוונות מדי לתפיסתם, ובוחרים בדתיות חדשה ומרגשת יותר.

תמונה דומה עולה מהשכנה הגדולה שבצפון: ארצות הברית. גם “ידידתנו הגדולה“ עברה מהפך דתי משמעותי. אמנם אמריקה מעולם לא היתה מדינה חילונית כמו אירופה, אולם בשנות השישים והשבעים חלה שם ירידה משמעותית בכוח הדת ובערכים שהיא מייצגת. גם כאן, החל מסוף שנות השבעים חלה עלייה של הדת ומכוח זה גם בייצוגה הפוליטי (בדמות צמיחתו של הימין הנוצרי האוונגליסטי). מצב הדת בארצות הברית משקף באופן מובהק את הרעיון שלפיו המודרניות אינה מביאה בהכרח לחילון, אולם הבחירה החופשית שהמודרניות נושאת בחיקה מחייבת את הדתות השונות להתחדש. והחידוש כאמור עובד לשני הכיוונים: מצד אחד גוברים האלמנטים השמרניים בימין הנוצרי והפוליטי אך מצד שני הצעירים הליברלים ומחפשי הרוחניות “מצביעים ברגליים“ ועוזבים את כנסיות ה“קו“ הישנות והשמרניות לטובת כנסיות מתחדשות ו“קוּליות“. כך לדוגמה לקראת הכינוס השנתי של אחת מקבוצות אלו, “אספת האלוהים“ (Assemblies of God), פורסם כי בניגוד לירידה בהשתתפות הדתית שעליה מדווחות הכנסיות הוותיקות, בכנסיית “אספת האלוהים“ ישנו גידול של בין אחוז וחצי לשניים, ובמספרים – כ־66 מיליון מאמינים ברחבי העולם, נתון שהופך את הכנסייה לארגון הפנטיקוסטלי הגדול בעולם. אחד ממנהיגי הארגון, ג‘ורג‘ ווד (Wood), עו“ד וכומר בן 71, סיפר בראיון כי הקסם שלהם נובע מכך שהם בלתי מתפשרים בדוקטרינה הדתית, אך גמישים ויצירתיים בכל הנוגע לשימוש במוסיקה עכשווית ובאמצעים האלקטרוניים החדישים ביותר. הם גם פתוחים למגוון קהלים – החל מאמריקנים לבנים וכלה במהגרים היספאנים – ו(אולי) הכי חשוב: נשים יכולות להתמנות למגוון התפקידים הדתיים.

אולם גם זה לא מספיק לדור הצעירים האמריקני. “דור ה־Y“, כתבה רייצ‘ל הלד איוונס, צעירה אמריקנית בעלת בלוג פופולרי, “אינו מחפש שינויי סטייל אלא שינויים במהות“. לדבריה היא ועמיתיה מחפשים את אלוהים ולכן הם מנסים (ומתקשים) למצוא כנסיות המזדהות עם מסר רוחני ולא פוליטי, כנסיות הפתוחות לנשים ולאנשים בעלי נטיות מיניות שונות, וכנסיות שהביטוי “אחריות חברתית“ חשוב להם לא פחות ממחויבות דתית. והנה לכם עוד סיבה לפופולריות של פרנציסקוס: לראשונה נבחר אפיפיור המציג דוקטרינה דתית רכה ולא פולמוסית. אפיפיור שמצהיר כי ערכים חברתיים של “תיקון עולם“ חשובים בעיניו לא פחות מתיקונים דתיים (זו בדיוק הסיבה לכך שהוא זוכה גם לביקורת הולכת וגוברת מצד השמרנים הדתיים, גם אם בחשאי בשלב זה).

מאבק מתמשך

העובדה שהדת לא נעלמה אינה מלמדת שהחילוניות הרימה ידיים. להפך. במדינות רבות מתחוללת מלחמת תרבות עמוקה בין הכוחות הדתיים לחילוניים ובין הדתיים השמרניים לליברליים. ושוב, ארצות הברית מהווה דוגמה טובה לכך. ניצחונותיו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן – האיש ש"חזר בתשובה" ונולד מחדש כנוצרי – נזקפו, במידה רבה, לבסיס הדתי־שמרני החזק שלו. מי היה מאמין אבל בתחילת שנות האלפיים נדמה היה שהימין הדתי, שהעלה לשלטון את כל הנשיאים משנות השמונים ואילך (למעט תקופת קלינטון, שאחד מיתרונותיו היה שהגיע מהדרום השמרני), נמצא במגמת תנופה. אולם שתי מערכות הבחירות האחרונות בארצות הברית הוכיחו שהמציאות מורכבת יותר. בין שלל הגורמים שהביאו לבחירתו הכפולה של ברק אובמה (שהגיע מהצד השמאלי של המפלגה הדמוקרטית) יש למנות את תמיכת הצעירים שהתרחקו מהשמרנות הדתית שאפיינה את ימי בוש וביקשו שלטון ליברלי וחילוני יותר.

ואכן שנותיו של אובמה מאופיינות במלחמת תרבות דתית כוללת, המתבטאת בעימות בנוגע לשאלות של מגדר ומין. וכך, מצד אחד, מדינות לא מעטות הכירו בחוקיות של נישואין חד מיניים (13 בסך הכול, 12 מתוכן עשו זאת במהלך כהונת אובמה), חוקים שזכו בתמיכתו (המפתיעה) של בית המשפט העליון האמריקני (אגב, אחת מעורכות הדין שהובילו את המאבק בעד התמיכה בנישואין חד מיניים היא רוברטה קפלן, יהודייה קונסרבטיבית, והיא העידה בראיון כי גם אמונתה הדתית העזה הדריכה אותה במהלך). מנגד, הסקרים מוכיחים כי ההתנגדות הדתית להכרה זו עדיין יציבה (גם אם חל בה כרסום איטי), דבר המתבטא בין השאר בחקיקת־נגד של מדינות אחרות (כשלושים, תלוי איך סופרים) שאוסרות כל הכרה בנישואים של בני אותו המין.

מי שמנסה להבין מדוע הרפובליקנים (שלהם הרוב בקונגרס) ממררים את חייו הפוליטיים של אובמה חייב להביט אל מעבר לשיקולים הפוליטיים המיידיים של שני הצדדים. המאבק הפוליטי האמריקני משקף אפוא מאבק תרבותי עמוק ביחס לאופייה של ארצות הברית (זהו גם מאבק גיאוגרפי בין מדינות שונות בארצות הברית). פולמוס ההפלות, נישואין של בני אותו המין וכדומה מבטאים חילוקי דעות עזים ביחס להתמודדות הראויה עם פניה המשתנים של ארצות הברית בפתח המאה העשרים ואחת. בלב המחלוקת עומדת השאלה האם יש להשלים עם הפיכתה של ארצות הברית למדינה רב־תרבותית ליברלית או שיש לשמר את הלכידות התרבותית־דתית שאפיינה את ארצות הברית במשך מאות שנים ואשר שימשה כדבק לפאזל האתני המורכב של מדינת מהגרים זו.

מאבק תרבותי־דתי זה רחוק מלהסתיים לא רק בארצות הברית אלא גם במדינות נוספות במערב. דוגמה נוספת: רוסיה. המדינה שעד לפני שני עשורים הובילה את הקו האנטי־דתי העולמי הופכת בהדרגה למדינה בעלת דת־מדינה (הכנסייה האורתודוקסית). ההתקרבות אל הדת התבטאה זה עתה בחקיקה אגרסיבית נגד הומואים ולסביות. אפילו בצרפת – מהמדינות החילוניות בעולם – מאות אלפים (!) יצאו להפגנות סוערות כנגד כוונת הפרלמנט לאשר נישואין של בני אותו המין. המפגינים לא הצליחו בסופו של דבר לעצור את החקיקה, אולם הם הראו, לתדהמתם של רבים, כי אפילו באירופה מוקדם מדי להספיד את הדת. לסיכום אפשר לומר כי גם במערב טרם נמצאה הנוסחה המוסכמת לשילוב בין ערכים מודרניים של שוויון אוניברסלי וחופש בחירה לבין הכרה בסמכות ובערכים המסורתיים שהדת מייצגת.

מלחמות פנים אסלאמיות

גם במזרח התיכון מתחוללת מלחמה דתית־תרבותית־פוליטית, וליתר דיוק: מספר מלחמות דת. בניגוד למערב שבו המאבק מתקיים בגבולות כללי המשחק הדמוקרטי, הרי במזרח התיכון המלחמות הדתיות הן על “כל הקופה“.

המלחמה הראשונה היא כמובן בין קיצוני האסלאם ובראשם אל־קאעידה לבין – פחות או יותר – כל השאר. מלחמה זו, שמייסדיה ומפקדיה הגיעו מהמזרח התיכון, גלשה בעשורים האחרונים למאבק גלובלי, אך נוכחותה באזורנו היא קבועה ורצחנית. הרדיקלים המוסלמים שמו להם למטרה למגר את תרבות המערב ולכונן במקומה ח‘ליפות אסלאמית. מבחינתם רוב המשטרים הערביים, כולל האסלאמיים שביניהם, אינם “דתיים מספיק“. זאת הסיבה לכך שרוב נפגעי טרור אסלאמי זה אינם אנשי המערב אלא דווקא ערבים ומוסלמים. בקיצור, מלחמת הדת הראשונה היא מלחמה המכוונת בראש ובראשונה כלפי פנים, כלפי אחיהם לדת.

שתי מלחמות הדת הנוספות חדשות קצת יותר, והן התפרצו על פני השטח כחלק מהאביב הערבי (ושמא יש לומר החורף האסלאמי?):

המלחמה האחת היא מלחמת דת כוללת בין שני האגפים האסלאמיים המסורתיים: הסונה והשיעה. אם נדמה היה למישהו שהמאבק העתיק בין שני ענפים אסלאמיים אלו התפוגג לאטו בתוך סבך מדינות הלאום הערביות שנוצרו במאה העשרים, הרי שכיום מתברר שמדובר בהבניה רופפת למדי שאינה עומדת בפני כוחות העומק ההיסטוריים המזינים את עולם האסלאם.

ראשיתו של המאבק הסוני־שיעי המחודש במלחמת האזרחים העיראקית, שהואצה עם נסיגת הכוחות האמריקניים. התוהו ובוהו העיראקי מוזן ממאבקי שליטה בין הרוב השיעי למיעוט הסוני (כ־35%). כיום, לאור הקמת ממשלה שיעית הנתמכת על ידי איראן, נדמה כי ידם של השיעים על העליונה (אם כי ישנם קולות באסלאם השיעי העיראקי המסרבים לכוף את ראשם כלפי איראן, מה שמסבך עוד יותר את התמונה).

המאבק השיעי־סוני זכה לתנופה מחודשת עם פריצתה של מלחמת האזרחים בסוריה ב־2011. המלחמה, שהחלה כהתקוממות עממית נגד עוד אחד משלטונות העריצות הנשיאותיים במזרח התיכון, גלשה גם כאן במהירות למלחמה דתית בין סונים (שהם הרוב בסוריה) לשיעים (הקבוצה העלאווית, שלה משתייכת משפחתו של בשאר אסד, היא פלג מהשיעה). אלא שהפעם נדמה שהמלחמה הופכת למלחמה מזרח־תיכונית של ממש. איראן השיעית תומכת באסד, ועושה דברה החיזבאללה הלבנוני שלח לוחמים לסייע לצבאו של אסד. השיעים, שהם מיעוט בעולם האסלאם (כ־15%), נחושים להמשיך את מגמת התנופה שלהם שהחלה עם נפילתו של סדאם חוסיין והשתלטותם על עיראק. מנגד, מדינות ערב החשובות, הסוניות יש להדגיש, ובראשן ערב הסעודית, קטר ותורכיה, מבינות היטב את התמונה ועל כן הן מספקות נשק ותמיכה למורדים הסונים. “על הדרך“ כל אחד מהצדדים מגייס (כמובן) גם את אלוהים לצדו ומכנה את יריביו בשלל כינויי כפירה.

מרחצי הדמים הנוראים המתחוללים בסוריה ובעיראק, שלעת עתה לא הובילו להתערבות מערבית משמעותית, גבו את חייהם של מאות אלפי בני אדם והביאו לטרנספר של מיליונים (!).

מלחמת הדת השלישית המתחוללת גם היא בימים אלו במזרח התיכון היא בין אסלאמיסטים קיצונים כדוגמת האחים המוסלמים (אם כי במדרג הקיצוניות הם נמצאים מתחת לרדיקלים מבית המדרש של אל־קאעידה ודומיו) לכוחות אסלאמיים מתונים יותר שחברו לחילונים ולליברלים. מאבק זה על אופיו של המשטר החדש גלש אף הוא לאלימות, אם כי נכון לכתיבת שורות אלו מדובר באלימות פחותה מזו של מלחמות הדת האחרות. הטענות שהושמעו בחוגים אקדמיים ופוליטיים במשך שנים ארוכות, ולפיהן תרבויות אסלאמיות אינן יכולות להצמיח דמוקרטיות, נראו – לפחות בתחילת פריחת האביב – כמוטעות. התברר כי הקריאה לדמוקרטיזציה של העולם הערבי נפלה על אוזניים קשובות ומספר לא מבוטל של אומות ערביות הצליחו להסיר מעליהן משטרים ישנים בשם הקריאה לחופש, לדמוקרטיה ובמידה רבה גם לחילון ולליברליזציה.

אולם השלב השני, שאנו עומדים כעת בעיצומו, מעלה ספק שמא דמוקרטיזציה מובילה לאסלאמיזציה שכן כאשר ניתנת בידי האזרחים הערבים זכות הבחירה, רובם בוחרים באסלאם. עם זאת, בחירה דתית זו אינה משקפת בהכרח בחירה במודל האיראני. האחים המוסלמים חזרו והדגישו את מחויבותם לדמוקרטיה ודווקא אלו שפעלו בשמם של הגורמים החילוניים הובילו להפיכה צבאית, אקט אנטי־דמוקרטי בעליל (שזכה לתמיכה של… המערב הדמוקרטי). האם לנגד עינינו נרקם מודל חדש של יחסי דת ומדינה? מודל שישקף איזון מסוג אחר בין דמוקרטיה ומתן ביטוי לדת במרחב הציבורי? העובדה שישנן מספר (אמנם מצומצם) מדינות בעלות מורשת אסלאמית, כדוגמת תורכיה ואינדונזיה, המקיימות משטר דמוקרטי (גם אם לא תואם את הציפיות המערביות) מלמדת אולי שניתן לאחד, או לכל הפחות לקרב בין השניים.

חיפוש מחודש ומפעים

התמונה שתוארה כאן בחטף היא כמובן כוללנית וחלקית למדי. היא מתעלמת מהיבטים כלכליים, פוליטיים ואחרים, שגם הם מהווים חלק מרכזי בסיפור. עם זאת המטרה היתה להראות כי הטענה שלפיה העולם נע בכיוון של מודרניזציה חילונית היא שגויה. מצד אחד הדת אכן ספגה מכות קשות במהלך רוב המאה העשרים, אך מצד שני אנו עדים לעלייה מחודשת של הדת בעוצמות חסרות תקדים. ההתלבטויות בעניין האיזון הנדרש בין מסורת לקדמה ובין ערכים מוחלטים לחופש בחירה יוצרות גלי הדף אדירים.

ולסיום: ישראל. למתחים הדתיים שלנו יש אמנם אלמנטים ייחודיים, אולם הם חלק ממסע גלובלי ל"המלכת ה' בעולם" בראשית המאה ה־21. כמו בישראל, שאלות של מבנה המשפחה ומקומן של נשים בחברה הופכות שאלות רוחניות למחלוקות מעשיות מאוד, אשר מביאות את שני הצדדים להקצנה. גם במקומות אחרים בעולם רבים שואלים את עצמם האם וכיצד דת, דמוקרטיה ומודרניזציה יכולות ללכת יחדיו וכיצד ניתן לכונן משטר פוליטי שבו דתיים, מתונים וקיצונים, יכולים לחיות יחדיו עם חילונים ומסורתיים.

כאשר אנו עומדים בתחינה בראש השנה לפני הבורא ומתפללים "וישתחוו לפניך כל הברואים", מותר לנו, ואולי אף חובה, לחשוב על המלכת ה' במובן הגלובלי. יש לקוות שהחיפוש המחודש והמפעים אחר אלוהים, לאחר שכה רבים ניבאו את היעלמותו, יביא לכך ש"הרשעה כולה כעשן תכלה", ושבמקום מחלוקת ואיבה "יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

ד"ר נתנאל פישר מלמד פוליטיקה, דת והקשרים שביניהם באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה הפתוחה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

פורסמה ב-4 בספטמבר 2013, ב-גיליון ראש השנה תשע"ד - 839 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אכן מאמר מעניין במיוחד בהקשר של הדיון על הנעשה במערב אירופה

    במדינות מזרח אירופה הדת הייתה חזקה תמיד וגם הקומוניזם לא הצליח לדכא את הדת שם[הייתי לפני שבועיים בפולין שם הנצרות הקתולית בולטת בכל פינה ואפילו בצדי הכבישים הנידחים ביותר מוצבים צלבים כך גם ברוסיה הפוטיניסטית שפוטין שם מחדיר את הדת עמוק ויש ביקוש לכיוון הזה וכדבריו הנכונים של כותב המאמר]

    גם בארה"ב הנתונים לא מפתיעים היות ומאז ומתמיד הדת שם שיחקה תפקיד עמוק בחברה למרות ויש שיאמרו בזכות הפרדת הדת מהמדינה שם, גם הנאום הנהדר והחשוב שציינו עכשיו חמישים שנה לנשיאתו "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג ע"ה הי"ד היה רווי במסרים דתיים ומושפעים מהתנ"ך [הנואם היה כומר כידוע מה שלא מפתיע]וכך גם רוב הנאומים החשובים שנאמרו בארה"ב ונצרבו בתודעה העולמית שרוויים באמונה חזקה ומובאות מהתנ"ך

    ההפתעה כמובן היא גם לא כאן ולא בארצות האיסלאם אך מערב אירופה היא באמת מעניינת בהקשר זה שם החילון לצערינו התחזק ב200 שנים האחרונות והנה גם שם הדת לא גוססת לגמרי

    ימים יגידו מה יהיה שם

  2. הרחבה בנושא ההתלהבות הדתית אצל האמריקנים אפשר למצוא בספר "הדמוקרטיה באמריקה" של אלקסיס דה טוקוויל[מהדורה עברית -הוצאת שלם]עמודים 574-576 ו457-465 ובעוד אזכורים במהלך הספר אגב נושאים אחרים

    אומנם הספר מתאר את החברה האמריקנית של שנות ה30 של המאה ה19 למניינם אך הדברים המתוארים שם תקפים גם כיום מבחינת הלך החשיבה באופן לא מועט כל כך

    טוקוויל כותב שם על חברה משגשגת שצריכה "תדלוק" של רוח בעולם כה חומרי ויעויין שם בעמ' 574-576

  3. שתי הערות:
    1) נכון ש14 מיליון יהודים משתייכים לעם היהודי, אך האם כולם רואים את עצמם כשייכים ל ד ת היהודית?! אני מניח שחלק לא מבוטל רואה את עצמו כשייך ל"לא מאמינים".

    2) יש לדעתי, מקום להסתפק האם היחס להומואים וללסביות ברוסיה מושפע בהכרח מהדת. גם הקומוניזם התייחס בשלילה לתופעות אלה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: