גלה לנו את סוד התפילה | אלחנן ניר

הקושי להתפלל חושף עד כמה הנוכחות הא־לוהית רחוקה מאיתנו בחיי היום־יום מלאי הטרדות. 
ראש השנה עשוי להיות פתח לרצון שאכן יקרה משהו בתפילה 

אוֹחִילָה לָאֵ־ל אֲחַלֶּה פָנָיו

אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן.

אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ

אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו.

לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן,

ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ.

 ראש השנה. יהודים יראים מתפללים מאשמורת הבוקר ועד הצהרים. שעות על שעות.

יש הרועדים, מתחננים מקירות לבם על כל אשר נשמה באפו, על כל היצור והמעשים כולם, ומבקשים על מלכות ה' שתשרור בעולם. יש הבאים עם ספרייה שלמה תחת זרועם וממתינים ברטינה לסיום השעות הצפופות, ויש המייחלים לרעד ובפועל אך ממתינים לסיום.

האם ניתן להתפלל מתוך אמון מוחלט בתפילה: אמון במילים; אמון בי, המתפלל, ואמון בו, השומע ומתמלא במידות הרחמים? האם אכן ניתן לכוון בתפילה, להיות בה לגמרי, לפנות ולחוש, במובן העמוק של חישה, שה"אל רם ונישא" אכן "מבין ומאזין, מביט ומקשיב" לקולנו, לקולי־שלי?

לכאורה אין הדבר פשוט כלל ועיקר. אנו מוצאים בתלמודה של ארץ ישראל (ברכות פרק ב, סוף הלכה ד) תיאורים חשופים ומלאי כנות של גדולי התנאים והאמוראים השחים על הקושי הגדול שלהם להתפלל. אחד סיפר כי בזמן התפילה הוא מונה אפרוחים, שני הודה שהוא סופר את אבני הבניין ושלישי מתפעל ומחזיק טובה לגופו המתפקד כמכונה אוטומטית הכורעת ב"מודים" ומזדקפת כמו מעצמה.

ואם כך עלה לגדולי הגדולים, מה נענה אנו אחריהם?

גם בתלמודה של בבל (ברכות לד, ב) נמצא את האמירה כי אמנם מוטל על האדם לכוון את לבו בכל התפילה, אולם באותה נשימה כבר נאמר כי אם אדם אינו יכול לכוון בכל ברכותיה הרי שדי לו שיכוון אך באחת מהן.

גיא ניסנהויז, פרטים מתוך Cu2013. מתוך תערוכה המוצגת בבית האמנים עד 12.10    צילום: לי זלבה

גיא ניסנהויז, פרטים מתוך Cu2013. מתוך תערוכה המוצגת בבית האמנים עד 12.10 צילום: לי זלבה

החתול מתגנב

יש בשאלת הכנות בתפילה משהו ישיר ומאוד לא חומל. התפילה דורשת את הלב, אבל מה כשזה איננו נענה, כיצד ניתן לחזר אחריו, לבקש ממנו – היה לי, בוא עמי אל חצרותיי הפנימיות; כיצד ניתן לכוון את הלב כשהוא נע ונד ללא הרף, רוטט לכל צרצור מצוי ונידף אך כל־כך מתקשה להיות לגמרי, לתת את עצמו ולהתמסר?!

לודוויג ויטגנשטיין לימד כי ראוי ללמוד לא רק צניעות מחתול אלא אף כוונה "בעת שהוא מתגנב לעבר ציפור" (חקירות, 647). אין עוד מלבדה אז. בדריכות, במחושבות, בטוטליות. משהו דומה קיים גם אצל מוזיקאי אמיתי כאשר הוא מנגן, שאוב כולו אל תוך הצלילים. אבל כשאנו באים להתפלל, ובואו נהיה לרגע כנים, הרי יש כל־כך הרבה מלבדו. הכול מלבדו ורק הוא, הבורא יתברך שאליו אנו פונים ומייחלים, נשכח ונעלם מעבר לכל ערפילי התודעה הסמיכים.

אצל גדולי הדורות נמצא שני כיוונים ביחס ליכולת ההתכוונות בתפילה. יש שאמרו שאדם מחויב לכוון ו"כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה" (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים ד, טו). ויש שביקשו להיות שופרות לעולם המצוי, זה המתרחש אל מול העיניים בפועל ממש, ולא רק לזה האוטופי והרצוי. כך, למשל, השיג רבנו אברהם בן דוד מפושקירה, הלא הוא הראב"ד השלישי, על שיטתו הנזכרת של הרמב"ם וטען שמצב התפילה כה מורכב עד שאי־אפשר כלל לצוות על הכוונה ולראות בה רכיב מחייב ומכונן בתפילה, הרי "הדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה. גם בחכמי הגמרא היו אומרין כן" (השגותיו על הרמב"ם, הלכות קריאת שמע ד, ז).

גם בדורות מאוחרים יותר נמצא את אותה מחלוקת ואת אותם הבדלי גישה. כך, בעוד מרן, רבי יוסף קארו, כתב בשולחן ערוך כי "המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל" – הרי שהרמ"א שוב מושך בכוח בפעמון המתכת הגדול ומציב את השיטה המנוגדת לדרך מלאת הכוונה. הוא מביט סביבו ורואה עד כמה קשה לאדם באשר הוא לכוון, כך שגם אם יחזור המתפלל ויבקש לכוון הוא הרי יתקשה בכך שוב ושוב ושוב: "אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור?" (אורח חיים, הלכות תפילה, סימן קא, א).

היו שניסו למצע בין שתי הגישות הקוטביות הללו ולומר שיש שתי כוונות בתפילה – האחת היא כוונת המילים והשנייה היא עצם המעמד, המודעות לכך שאני, הנברא, עומד בזה הרגע לפני הבורא. אדם אינו נדרש לכוון בכל מילה ומילה ולרדת למשמעותה, אבל כן מצפים ממנו לזכור היכן הוא נמצא ומול מי הוא ניצב בשעת תפילתו: "דע לפני מי אתה עומד".

וכבר בראשונים נמצא כיוון זה המזהה את הצורך של המתפלל להיות נוכח, "שלא להרהר בהן בדברים אחרים, כדי שיהיו פיו ולבו שווים בבקשת הרחמים ובייחוד ובקבלת עול מלכות שמים ובסדור השבחים" (שו"ת הרשב"א חלק א, סימן שמד). לדידו של הרשב"א, אם הפה והלב אינם שווים, הרי שהמלמול הזה אינו יכול להיחשב כתפילה, והאדם המתיז מפיו את צרורות המילים נחשב בשפה ההלכתית "מתעסק" בלבד.

אבל גם אחר דבריו יש להודות כי גם זו דרישה קשה שכלל אינה שווה לכל פה ולכל לב. הרי כמה מאתנו לבם שווה עם נוסח התפילה שלנו, זה המופיע בסידורים ובמחזורים הכולל את כל ריבוי השבח וההודאה, התוכן והשפה, המלכות והפאתוס, שכה רחקו מאתנו במשך הדורות.

חלק מכל ההרעשה

אבל הקושי אינו רק אל מול המילים. הקושי הוא בעצם הנוכחות, בשהות הקודמת להברות. הרי מאז ומעולם היה קשה להוֹמוֹ ספיינס להיות נוכח ולהתיישב בדעתו ודברי חכמי הירושלמי שהובאו למעלה יוכיחו, אולם דומה כי תמנוני הטכנולוגיה העכשווית העצימו את אותו קושי אנושי בסיסי וישן. והתפילה אינה מוותרת ואומרת: תהיה נוכח.

וכדי להיות נוכח, צריך להאמין במעשים. להתמסר לצד הקשיח, ולא פעם המאיים והבלתי־מתפשר, של הקיום. לכן יש לומר את מילות התפילה בפה ולא בלב, כי הפה מכריח את המדבֵּר להיות נוכח. ויחד עם זאת, המצווה היא להתפלל כחנה בשילה ולא להגביה את הקול בתפילה (ברכות לא, א). שכן הנוכחות אמנם מתייצרת באמצעות המעשה, אבל המעשה הזה חייב להיוותר בשקט, בעבודה הפנימית ובצנעה; לא להיות חלק מכל ההרעשה הבלתי פוסקת שמסביב, ההולכת וצובאת עוד ועוד ולעולם אינה יודעת שבעה. וסיבה נוספת לתפילה בלחש: אדם עשוי להפריע לסובבים אותו עת הוא מגביה קול. קולו כובש את קולותיהם שלהם, פיו את פיהם, לבו על ליבותיהם. ובשל כך עליו להימנע מהרמת קולו כאשר הוא מתפלל עם הציבור. כך גם נפסק:

לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש

ולא ישמיע קולו

ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו; והני מילי בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור דאתי למטרד צבורא (שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות תפילה, סימן קא, ב).

אולם בראש השנה, בניגוד לכל השנה, מותר להגביה את הקול, מותר להתמסר ולתת את עצמי:

יש אומרים שבראש השנה ויום הכיפורים מותר להשמיע קולם בתפלה אפילו בצבור.

הג"ה: וכן נוהגין. ומכל־מקום יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדי (שם, ג).

וכן:

אף־על־פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה ויום הכפורים נוהגין לומר בקול רם. ולהטעות לא חיישינן, כיון שמצויים בידם מחזורים (שם, הלכות ראש השנה, סימן תקפב, ט).

אנחנו תמיד רוצים להיראות מהוגנים, לא להרים את הקול, לא לצאת מהשורה ולהיחשב חלילה כמוזרים והזויים. אבל בראש השנה אפשר לרגע לעזוב את כל ההגדרות הללו, לשמוט אחר כבוד את ערמת העלונים, את ספרו החשוב של עגנון ואפילו את היד האוחזת בגמרא ומבקשת להספיק ולרדוף אחר הדף היומי. בראש השנה אפשר להתפלל. בהרמת הקול, אפילו בצעקות וזעקות.

וכן נוהגין.

מהקבע אל התחנונים

אבל מעבר לקושי האובייקטיבי בריכוז ולקושי להיות בתנוחה פנימי של מונולוג ולא של דיאלוג, והרי כך נדמית לנו התפילה – אנו מדברים ואין קול עונה, ישנו עוד שורש לקושי להתפלל והקושי הזה עולה לא פעם דווקא בפתח הימים הנוראים.

הקושי הוא בעצם התפילה, המשמשת נייר לקמוס בלתי חומל לנוכחות הא־לוהית בחיינו. אפשר ללמוד תורה גם בלי תודעת נותן התורה, ולקיים מצוות גם בלי תודעת מצַווה, אבל אי אפשר להתפלל תפילת אמת ללא תודעה כי קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת. וכך, בעמידה נוכח, מתברר עד כמה האקט התפילתי דורש; וגם עד כמה הדת, על כל מנגנוניה וגינוניה, אינה בהכרח מסייעת בעמידה נוכח פני ה' ובבניית משכנו בתוכנו. לא פעם אף נדמה שהעמידה ושפיכת הלב הפצוע נוכח פני ה' כמו מפריעות ל"דבר עצמו", כלומר ללימוד תורה ולקיום המצוות.

כך עוברות תפילותינו יום אחר יום, שנה ועוד שנה. כך מתנהלים חיינו – הנוכחות הא־לוהית רחוקה מאיתנו ואנו חיים את חיי היום־יום במלוא השאננות. אבל הנה הגענו לראש השנה. וראש השנה יכול להישמר בתוך המערכת של התורה והמצוות, ולהיות כולו חלק מ"מעשה המצווה" של שמיעת תרועת השופר והמנהג המאוחר ללכת ל"תשליך", אבל הוא גם עשוי להיות התחלה חדשה; פתח לרצון שאכן תתרחש התרחשות משמעותית בתפילה. שיקרה, באמת שיקרה, משהו.

ודווקא ראש השנה (ובניגוד כה חד ליום הכיפורים), שהוא מעבר לדעת המקום ולדעת הקהל והזמן – דווקא היום שתקיעת השופר הנשמעת בו היא נקודת האיפוס לכל דרכי התקשורת הנורמטיביות ונוגעת בַּלפני, ביללה, בגניחה, בשפה כמו גם בכאב השפה של בטרם כל יציר נברא (ובניגוד כה חד לחג החירות ולפה הסח בו ללא הרף): "כי ענין קול שופר הוא צעקת הלב דבני־ישראל להשם יתברך, והוא קול בעלמא בלא חיתוך דיבור באותיות רק כמשמיע קול המיה לבד מתוך המצר" (ר' צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, נ) – דווקא הוא מאפשר לאישי, ללוקאלי ואף ללאומי להיאלם לרגע ולגעת במקום שקדם להם. בעצם ההיות. בעצם האיווי.

במהלך השנה, ובכל שגרת הרוטינה והטרדות השוטפות, תפילת הקבע – זו הדומה עלינו כמשא, זו העייפה וחסרת החידוש והנוכחות – היא כנראה ברירת המחדל האנושית שלנו. וגם היא, כאמור, אינה פשוטה. אבל ברגעי ההתחדשות של השנה, מותר להגביה קול ולב וראוי להיזכר בתפילת התחנונים שתמיד, תוך כדי בהילות היום־יום, אמרנו שצריך אליה יותר זמן. אז הנה: זה הזמן. זה הזמן למסע הפנימי, שהוא תמיד המבוא לנוכחות הא־לוהית בחיים, זה הזמן להיות בבחינת "בקשו פני" ולבקש אחר הפנים, ושמא בתוכם גם יתגלה לנו כי "את פניך ה' אבקש".

פתח את לבנו

הלב לא מאמין עוד שאפשר שזה יקרה. שהרי הנוסח החתום מפריע, והקצב והמקום והקהל והפיזיות העלובה כל־כך של יהודים שאינם נעים בתפילה, וגם הישיבה של מעלה והישיבה של מטה. הכול נכון, וריבוי המילים והפסוקים אינו בהכרח עוזר לכוונה, אבל כבר לימד אותנו רבנו אביתר ש"כשהלב נשבר/ זורח אור גדול, כשהכול טוב/ אני מרגיש שאני שוכח". וההתחלה היא שבאמת לא הכול טוב. והלב כבר מבקש להישבר, רוצה לפחות לרצות ומתחנן שיקרה.

בראש השנה אפשר לעצור לרגע. לבוא עם הקושי הזה, ולבקש עליו; לבקש אמון, לבקש סייעתא מן שמיא ומן ארעא לעצם העמידה.

הנה אנחנו עומדים ומבקשים "לְמַעַנְךָ אֱ־לֹהֵינוּ עֲשֵׂה וְלֹא לָנוּ. רְאֵה עֲמִידָתֵנוּ דַּלִּים וְרֵקִים", ובעצם כמו יהודי פשוט מהעיירה אנחנו מודים, סוף סוף מודים, שאנחנו לא יודעים. שאנחנו דלים וריקים. הרי כמעט שאין מורים ומורות המדריכים לא רק בלימוד התורה ובדרכים ההלכתיות והמטא־הלכתיות, אלא גם בתפילה ובעבודה רוחנית; הרי אף פעם לא באמת למדנו כיצד מפעילים נכון את האיבר השכוח הזה, האיבר המתפלל. ובשל כך אנחנו מבקשים דלים, ריקים ומלאי גמגום – רחמנא, גלה לנו את סוד התפילה, למענך; כדי שיהיה לך מישהו שיפנה אליך, פתח את לבנו, את פינו. כי באמת אף אחד אחר לא מסייע לנו בכך, אז אנחנו מבקשים, ובראש השנה אנו מבקשים בקול: פתח את האמון שלנו.

אליך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

פורסמה ב-4 בספטמבר 2013, ב-גיליון ראש השנה תשע"ד - 839 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הקושי להתפלל נובע קודם כול מתוכן התפילות – מתרפס, משפיל, מלא כוונות מאגיות, מניפולטיבי וכד'. כי הרי בבואנו להתפלל, אנו מתפנים מן היומיום ומפנים מקום לרצון להתקשר למעמקינו, ואז זה… כן

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: