בית תפילה ייקרא

פרוייקט מיוחד לראש השנה
שנה
 חדשה. תקוות חדשות וגם חששות ופחדים, חלומות של טוב, שפע ושלום לצד בעתה מהכאב והייסורים. וזה הזמן לבקש ולייחל; לחשוב מה באמת אנו צריכים, למה הלב זקוק, למה הנפש מחכה ולא לחכות. יש שמתפללים לבד, מקירות הלב בחדר העייף, ויש שמבקשים בצוותא, נותנים ידיים אל העולם והאדם ועומדים שעות רבות ומרבים בתחינה ובבקשה. לכבוד השנה החדשה – שנת התשע"ד – הבאנו כאן מבט על מקומות תפילה שונים, מרחבים עתיקים, כמו גם חדשים, לבקשה. אפשר להצטרף אל כל אחת מהקהילות והמסוֹרות ואפשר גם לקבל ממנה השראה לימי תפילת הביחד.

תחל שנה וברכותיה.

תשליך בברוקלין, ניו יורק, 2011 צילום: גטי אימג'ס

תשליך בברוקלין, ניו יורק, 2011 צילום: גטי אימג'ס

*

ישיבת המקובלים בית אל

מקום: ירושלים, העיר העתיקה

מספר מתפללים: 200

דמויות מרכזיות: ראש הישיבה, 
הרב ישראל אביחי

חזן: הרב ישראל אביחי

פודים את השכינה / יניב מזומן

ישיבת המקובלים "בית אל" שבעיר העתיקה בירושלים נוסדה מראשיתה כמקום ללימוד תורת הסוד לאנשי מעלה. במהרה נודע שמה בקהילות יהודיות, ונפלאות המקום מורגשות באווירה של הישיבה. ישיבת בית אל מוקדשת ללימודי קבלה על פי האר"י והרש"ש. התפילה בישיבה היא תפילה על פי כוונות הרש"ש והאר"י.

הישיבה נוסדה בשנת תצ"ז (1737) על ידי החסיד רבי גדליה חיון, ולאחר מותו נתמנה לתפקיד ראש הישיבה רבי שלום שרעבי (הרש"ש). הרש"ש מצא תחילה את פרנסתו כשמש בישיבה, ולאחר שעמדו על סגולותיו היה לראש הישיבה. לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים הקים מחדש הרב מאיר יהודה גץ את הישיבה ועמד בראשה עד לפטירתו. כיום עומד בראשות הישיבה תלמידו, הרב ישראל אביחי.

דלת הכניסה לישיבה. צילום: מיכאל יעקובסון

דלת הכניסה לישיבה. צילום: מיכאל יעקובסון

כוונות וניגונים

התפילה בישיבה גם בימי חול ובשבתות ארוכה בהשוואה לרוב המניינים כיוון שהכוונות שהמתפללים מכוונים בהן ארוכות ומורכבות. בתפילות ראש השנה התפילות ארוכות במיוחד. כאשר המקובלים מכוונים בתפילה הם משמיעים ניגון ערב. התפילות תמיד הן כוותיקין עם הנץ החמה. בעוד לילה בית המדרש כבר מלא מפה לפה. גם מתפללים שאינם מקובלים מכוונים פוקדים מפעם לפעם את מניין ישיבת בית אל כדי להתבסם מהאווירה שבה. אחד מאלו היה הסופר ש"י עגנון שאף כתב על ההתרשמות שלו מהמניין בישיבת בית אל:

על בית תפילה אחר אשים דברי ועליו אספר משהו. לא גדולות ונפלאות ממני אספר, רק מה שהראוני שם אספר. בית אל שם בית הכנסת, של קהל חסידים עדת המכוונים הוא…. שנה אחת… התפללתי שם … רואה אני אותך לאה, שמשתוממת את על אותו אדם שבא להתפלל עם חסידי א־ל קדושי עליון. אגיד לך ולא אכחד ממך, תמיהה זו תמהים היו אף שם למעלה, כששמעו תפילתו של האחרון שבישראל בתוך תפילת הצדיקים והחסידים והישרים והתמימים, קהילת הקודש בית אל.

…ברם זכורים חסידי בית אל לטוב שהיו מבררים עמו תחילה כל תיבה ופירושה וכוונתה, עד שניים שלושה שבועות. עכשיו כל האנשים הגדולים הניחו אותנו. מהם מתו בידי שמים, מהם מתו בידי שונאיהם של ישראל. ועכשיו מיכאל השר הגדול עומד ומקטיר את נשמותיהם בבית המקדש שלמעלה. ואת בית הכנסת בית אל עם שאר כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות שהחריב האויב כבר שתל הקב"ה לפני כיסא הכבוד (ש"י עגנון, לפנים מן החומה, עמ' 31־32).

בתפילה בישיבת בית אל שוֹרה שמחה. המבקר שאינו בקי ברזי הכוונה אולי אומר לעצמו שאינו מצוי בסוד הכוונות, אבל למה הדבר דומה – לאדם הנוסע ברכבת וסומך על נהג הקטר המכיר את הדרך. הרש"ש בספרו "נהר שלום" מזכיר למכוונים להשתדל לכוון בכל פרטי הכוונות:

ואיני כמזהיר אלא כמזכיר להשתדל מאד לכוון בכל פרטי כוונת שמות הספירות ומקיפיהם המבוארים בשער השמות.

עיקר עבודתם של המקובלים המכוונים נעשית לפי הוראה זו של הרש"ש והם מתאמצים מאמץ גדול בתפילה. בספר "עבודת הקודש" של החיד"א מובאת דרשה של הרש"ש שבה הוא מעורר הלבבות קודם תקיעת שופר, ומתאר את אופי התפילה של המקובלים המכוונים:

 כל מגמתנו בתפילתנו תהיה בכוונה שלמה לפדות את השכינה וניצוצי הקדושה מן הגלות ולתברא בית אסורים דילה לאמר לאסורים צאו.

בראש השנה קול השופר הוא זה שמעורר את הלב בתשובה. יש בתפילה בישיבת בית אל גם בכי. יש מהמתפללים שדמעותיהם יורדות בחיל, אך זהו אינו בכי של צער או עצב אלא בכי של התרגשות וכפי שכתב האר"י:

 האדם הנופלת עליו בכייה רבה מאליו בימים אלו בתפילה, הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה.

 *

"ואני תפילה", המוכר בשם "המניין של הרב רז"

מקום: נחלאות, ירושלים

מספר מתפללים: כ־300

דמויות מרכזיות: הרב רז הרטמן

חזנים: הרב רז הרטמן, 
הרב אהרן ליבוביץ

נשים ושטריימלים / מיכל גולד

 תחילתו של המניין, המגדיר עצמו "מניין קהילתי בשכונת נחלאות", לפני כשבע שנים בקבוצה קטנה של מתפללים, רובם ממוצא אנגלו־סקסי, אשר מצאו עצמם מאוחדים סביב דמותו של הרב רז הרטמן. הקבוצה נדדה בין בתים פרטיים שונים בשכונה עד שהתיישבה לבסוף בבית כנסת קטן ליוצאי תימן ברחוב ר' אריה לוין בשכונה.

חוגגים ברית בקהילה                  צילום: אהרן רוטנברג

חוגגים ברית בקהילה צילום: אהרן רוטנברג

גם כיום, המניין מיוסד סביב גרעין קהילתי המורכב בעיקר ממשפחות צעירות המתגוררות בשכונה, ואשר עסוק בעשייה קהילתית רבה הכוללת שיעורים קבועים של הרב רז בשכונה ומחוצה לה, סדנאות ריקוד, כתיבה, ערבי מלווה מלכה ומפגשי נשים בראשי חודשים.

אך עם זאת, ייחודו של המניין טמון ביכולתו למשוך אליו אנשים רבים החשים עצמם שייכים לרוח ולרעיון שהוא מבטא. ואכן, בערבי שבתות בית הכנסת מלא עד אפס מקום, ואין זה נדיר למצוא מתפללים ישובים על המדרגות או מצטרפים לתפילה לרגליהן.

את קהל המתפללים קשה למקם בתוך המפה המגזרית המקובלת. לצד צעירים דתיים תושבי השכונה ניתן למצוא בו גם דמויות צבעוניות רבות, שלאו דווקא ישייכו עצמן באופן טבעי לעולם הדתי הקלאסי. “היפים“ לצד חובשי כובעים ושטריימלים, ישראלים לצד דוברי אנגלית, קעקועים אל מול פשטות וכיסוי. את כולם מאחד הרצון הפשוט להתפלל, להתכלל בשירה האדירה הפורצת מבית הכנסת אל הרחובות הסמוכים.

בחגי תשרי עובר המניין לתיכון “אוולינה דה רוטשילד“ ברחוב אוסישקין על מנת להכיל את כמות המתפללים הרבה.

הרב רז הרטמן, רב ומוזיקאי שהושפע רבות מדמויותיהם של הרב קרליבך והרב מנחם פרומן זיכרונם לברכה, משמש שליח הציבור, ומעביר שיעורים קבועים במהלך השבוע בתורתו של ר‘ נחמן מברסלב ובפרשת השבוע. הניסיון שלו, יחד עם הקהילה המייסדת, היה ועודנו ליצור קהילה המושתתת סביב נושא התפילה, כאשר לצד הדגש המוזיקלי המתבטא ביכולת החיבור המופלאה בין הניגונים העתיקים למילות התפילה קיים גם מרחב של יראה ותפילה אישית, מרחב המאפשר לאנשים רבים את תחושת השייכות והקרבה. בשיחות קודם קבלת שבת מרבה הרב רז לצטט את ר‘ נחמן מברסלב לצד מורי דרך חסידיים אחרים, כאשר הוא מדגיש בדבריו את משמעות מילות התפילה ואת תנועת האיחוד הנוצרת באמצעותן.

התפילות במניין, בשבתות ובחגים, ארוכות בהשוואה למניינים אחרים. התפילה איטית, הניגונים מתנגנים בזמן ובקצב משלהם, הכוונה ניתנת לכל אות ולכל תו, עד שלעתים קרובות נוצרים, כמו מאליהם, מעגלי ריקוד ספונטניים משני עברי המחיצה.

נראה שמדובר במניין מזן חדש שבו לצד ההקפדה על המסורת ההלכתית ניתן מקום משמעותי לקהלים שעד כה התקשו למצוא את מקומם בבתי הכנסת ובמוסדות הדתיים. כך ביחס לנשים הרבות הפוקדות את המניין וחוות עצמן כחלק מתהליך התפילה, באמצעות הקרבה לשליח הציבור העומד בקצה המחיצה המתוחה במרכז החדר, במרחק שווה בין הגברים והנשים. דוגמה נוספת ניתן למצוא בכך שקודם תפילת ערבית מקריאה אישה תפילה “לפני התפילה“ ונשים רבות משמשות בתפקידי מפתח בקהילה.

תחושת השייכות לרוח ולקהילה אינה מצטמצמת לתושבי השכונה בלבד, ורבים מחבריה מתפרשים ומפיצים את הבשורה בעין כרם, בתקוע ובצפת.

אולי באופן סמלי, אחד המראות המייחדים את המניין הוא מראהו של הרב רז, העומד ביציאה מבית הכנסת בסיום התפילה ומברך כל מתפלל ומתפללת בברכת “שבת שלום“ חמה. החיבור האישי הזה, יהיו שיאמרו, מזקק את חווית השייכות והמגע עם מקומות עמוקים שמהם עולה התפילה. ומכאן, השבת כבר נראית אחרת לגמרי.

 *

ישיבת עתניאל

מקום התפילה: היישוב עתניאל

מספר מתפללים: כ־400

דמויות מרכזיות: הרב רא"ם הכהן,

הרב בני קלמנזון

חזנים: הרב בני קלמנזון

אדמו"ר הזקן וסיימון וגרפונקל / עמיחי חסון

פקק תנועה הוא עניין די נדיר בישוב קטן בדרום הר חברון כמו היישוב עתניאל, אבל הוא קורה לפחות פעמיים בשנה: בערב ראש השנה ובערב יום כיפור. המועדים הללו מושכים אל התפילה שנערכת בישיבת ההסדר (שנקראת באופן רשמי "בית ועד לתורה דרום הר חברון") קהל רב של מתפללים ומתפללות, ובהם תלמידים, בוגרים ולא מעט סקרנים שמבקשים את הנוסח החסידי החדש שבו מתנהלות תפילת החג בהיכל הגדול של הישיבה.

צילום: מדור מדיה, ישיבת עתניאל

צילום: מדור מדיה, ישיבת עתניאל

יש משהו מהפנט בתפילה שמוביל הרב בני קלמנזון. ממקומו לצד התיבה הוא מוביל ניגונים ולפעמים ממש ממחיז את המילים בכישרון דרמטי לא מבוטל. לצדו – או אולי נכון יותר להגיד מכל צדדיו – עדר תלמידים קופצניים שמשמשים גם מקהלה (המראה הזה, אגב, ניכר במיוחד ממרום עזרת הנשים המלאה בדרך כלל בחג). מלבדו עוברים לפני התיבה גם רבנים נוספים מהישיבה והיישוב, ובהם, במשך שנים, היה הרב דן מרצבך זצ"ל.

לכל מחזור תלמידים חדש מעביר הרב בני קורס הכנה קצר ללימוד הניגונים וסדר התפילה, ויש הרבה מה ללמוד: ניגונים חסידיים, ובפרט ניגוני חב"ד של האדמו"ר הזקן (מ"ארבע בבות" עד "אבינו מלכנו"), משובצים יחד עם ניגוני קרליבך, מודז'יץ, וגם ניגון המבוסס על El Condor Pasa של סיימון וגרפינקל (ובו המתפלל מדמה את עצמו לאותה ציפור אינדיאנית המבקשת לעוף). בין לבין ישנם מעט פיוטים ספרדיים בבחינת “לצאת ידי חובה“ (אם כי באחת השנים הצלחנו, המיעוט הספרדי, לקיים תפילת שחרית בנוסח אבותינו בעידוד ראשי הישיבה), וכמובן דרשות, תקיעות שופר מרובות כוונות של הרב רא“ם והמון המון ריקודים. כל זה יוצר מצב שבו שתיים וחצי בצהריים היא שעה לגיטימית לסיום תפילת מוסף של ראש השנה. כדאי לקחת את זה בחשבון בזמן שהאוכל נשרף על הפלטה.

הקלישאה העתניאלית טוענת לאבולוציה בסגנון שלושת ספריו של שלמה המלך: בשיעורים הנמוכים אתה חלק מלהקת הנערים הקופצת סביב הרב בני, אחר הצבא אתה מסתפק בריקוד קטן בשורות הרחוקות, וסביב עזיבת הישיבה נותר מבט משועשע מהיציע אל מחזור הקופצים החדשים, כשתחושת רעב מתחילה להציק בבטן אחרי חצות היום.

קל ללעוג לתפילה העייפה המצויה ברבים מבתי הכנסת מתוך המעגל הקופצני בישיבה, וקל ללעוג למעגל הקופצני מחוץ לכותלי בית המדרש. כך או כך, המעגל הזה מציע תפילה ייחודית שלא מתביישת להיות פיזית מאוד, מוזיקלית מאוד, ובעיקר לא מתביישת לנסות להשיג השגה רוחנית דרך המילים והניגונים. ככל שעובר הזמן אני מבין שתפילות הימיים הנוראים שעשיתי בימיי בישיבה היו מהמשמעתיות בחיי, ומשנה לשנה הניסיון לשחזר את העוצמות שהיו בהן נועד לכישלון. אבל ראש השנה הוא רק הקדמה לדבר האמיתי שמתרחש בעתניאל ביום הכיפורים: תשאלו את מאות הבנות שרבות על כל מרצפת פנויה.

 *

בית הכנסת האתיופי

מקום: ראשון לציון

מספר מתפללים: כ־150

דמויות מרכזיות: קייס סמאי אליאס וזקני הקהילה

בתופים ובמצלתיים / קייס סמאי אליאס

ראש השנה נקרא באמהרית ברהן סרקה, כלומר "אור זרוע לצדיק". לחג גם שם נוסף באמהרית, בעלה מטק, כלומר חג התרועה, על פי הכתוב בספר ויקרא: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" (ויקרא כג, כד). יהודי אתיופיה קיימו את ראש השנה יום אחד בלבד, ולא שני ימים כפי שנוהגים בשאר העולם, על פי מה שכתוב בתורה – "באחד לחודש" – ועל פי המנהג הקדום עד לתקופת המשנה. ראש השנה או ברהן סרקה הינו יום טוב, ונהגו קהילות האתיופים גם באתיופיה וגם בישראל שלא לעשות בו מלאכה, למעט מלאכת אוכל נפש.

AD7P9952

צילום: מרים צחי

למרות שהפסוקים מדברים על תרועה, בראש השנה באתיופיה לא נהגו לתקוע בשופר אלא להריע בתוף ובמצלתיים במהלך התפילה. אין לכך הסבר מוסכם ומוכר, אולם זקני הקייסים מסרו שלושה הסברים אפשריים: ראשית, לא היה מצוי שופר כשר בקהילות באתיופיה. שנית, בגלל הרדיפות של הנוצרים לא הייתה אפשרות לתקוע בשופר. ולבסוף, גם במקומות שבהם היה שופר ולא הייתה הפרעה של הנוצרים, כבר לא ידעו איך לתקוע. לכן העדיפו להשתמש בתוף ובמצלתיים, אשר מזכירים את התקיעה והיו יותר נגישים ליהודי אתיופיה.

שומרים על המסורת

בברהן סרקה לובשים כל האנשים לבן ומגיעים לבית הכנסת. באתיופיה היו אנשים שמגיעים מכפרים המרוחקים ימי הליכה אחדים לכפר שיש בו קייס, והיו מתארחים אצל הקייס או אצל השכנים של הקייס. המתפללים שהיו מתכנסים בכפר שבו היה קייס היו משתתפים בתפילה ושומעים דרשה. מי שמוביל את התפילה הוא רק הקייס, יחד עם מלומדים בודדים בכל קהילה, מכיוון שהתפילה הנה בשפת הגעז. התפילה גם מתקיימת בפזמון ובפיוט מסוג מסוים שאותו צריך ללמוד ורוב המתפללים לא הכירו את הפיוטים המיוחדים לחגים. רוב התפילה התקיימה על פה, ורק הזקנים והמלומדים ידעו את התפילות.

גם כיום מתקיימת תפילת ראש השנה לפי המנהג האתיופי המסורתי בבתי כנסת אחדים. בתי הכנסת בארץ שמתפללים בהם בנוסח העדה – בשפת הגעז – מפוזרים בכל חלקי הארץ. בכל עיר שנמצאים בה קייסים יש בית כנסת שמתפללים בו בשפת הגעז. כיום ישנם בארץ כשישים קייסים אשר מכהנים בפועל בתפקידם ואשר מוכרים על ידי המדינה. מתוך השישים כעשרים קייסים הוסמכו בארץ.

אחד מבתי הכנסת שבהם מתקיימת תפילה מסורתית בנוסח העדה האתיופית הוא בית הכנסת בראשון לציון. תפילה שכזו מתקיימת בכל שבת ובכל החגים, לרבות ראש השנה. תפילת ראש השנה מתחילה מוקדם מאוד, לפני עמוד השחר, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר. כמו באתיופיה, התפילה בעיקרה היא בשפת הגעז ובעל פה, אולם בקהילה נכתבו התפילות בידי ראשי הקהילה על גבי דפים המחולקים, כדי שרבים יוכלו להשתתף.

במהלך התפילה מריעים כאמור בתופים ובמצלתיים. לאחר העלייה ארצה חזרה המסורת המקורית של תקיעת השופר, אשר משתלבת עם התופים והמצלתיים. לאחר סיום התפילה נהגו באתיופיה לקרוא בתורה מספר האורית בשפת הגעז, והקייס תרגם לשפה האמהרית. בארץ הוסיפו לכך קריאה בעברית מתוך ספר התורה. לאחר סיום קריאת התורה וסיום הברכה הקייס נושא דרשה בנושא החג.

חלק חשוב במנהגי החג המתקיימים בבית הכנסת קשורים לסעודה המתקיימת בו. הנשים מגיעות בלבוש לבן. הן מכינות בערב החג חלה לכבוד החג ומביאות את החלה שהכינו עם רטבים מיוחדים. בסיום התפילה וקריאת התורה הקייס מקדש על הלחם – מקור המנהג הוא באתיופיה, שם לא קידשו על יין כי לא היה יין כשר – ולאחר הקידוש בוצעים את הלחם. מוציאים את האמצע מכל הלחמים ונותנים אותם לקייס, ואת שאר הלחם חותכים לחתיכות קטנות ומערבבים עם שאר הלחמים. את החתיכות מחלקים לכל המתפללים במגש יחד עם הרטבים שהביאו הנשים, ובכך מקיימים סעודה שנייה בבית כנסת. כך נוהגים בשאר החגים וכן בשבתות.

לאחר סיום הסעודה בבית הכנסת, הרבה אנשים עושים בביתם משתה לכבוד החג. רבים שוחטים כבש לכבוד החג ומזמינים את כל השכנים ואף אורחים מרחוק. לכן, לאחר התפילה האנשים הולכים למשתה שהשכנים הכינו. קורה שאדם מסתובב בחמישה או שישה בתים באותו היום. כך מעבירים את היום בשמחה. לכל בית שבו מתקיים משתה הקייס מגיע, נותן ברכה ונושא דרשה מענייני החג. מנהג זה ממשיך גם היום בישראל בכל עיר שבה נמצא ריכוז גדול של בני העדה, ובכלל זה בקהילה בראשון לציון.

 *

קהילת "שירת רבקה" (או "תפילת נשים")

מקום: נווה דניאל, גוש עציון

מספר מתפללות: 40

תפילה משלהן / מרים אדלר

ראשיתה של קהילת "שירת רבקה" בשיחת חברות בשמחת תורה לפני כמעט 13 שנים, כשהאחת משתפת את רעותה בתסכול, בבדידות ובריחוק מהקודש שהיא חווה בעזרת הנשים בבית הכנסת בזמן שבן זוגה חובק את ספר התורה. כתוצאה מאותה שיחה החליטו שתי החברות לעשות מעשה: להקים מסגרת שתיתן מענה לנשים המבקשות להתפלל בדרך המעוגנת בהלכה מחד וליצור בעצמן את חווית התפילה מאידך.

שתי המייסדות פנו לקבוצת נשים מהיישוב שהיו מתכנסות אחת לשבוע ללימוד גמרא, וכך נוצר הגרעין הראשון של "שירת רבקה". הקבוצה החלה להתכנס לתפילה בכל שבת בבוקר – בתחילה בבתי החברות וכעבור זמן מה באחד ממבני הציבור ביישוב. כל מתפללת הגיעה בנסיבות שונות, אבל מה שאיחד את כולן היה הצורך למלא חסר שלא קיבל מענה בבית הכנסת ה"סטנדרטי": אחת ביקשה לעצמה את האפשרות לחלום ולהגשים את שאיפותיה הרוחניות, האחרת – מסגרת שתאפשר לה גם לבלות עם הילדים בשבת בבוקר וגם לדון בנושאים אקטואליים שעולים מפרשת השבוע, והשלישית לא יכלה לסבול את תחושת ה"שקיפות" מאחורי המחיצה בעזרת הנשים וחיפשה מקום שבו היא "נראית" ו"נספרת" בתוך הקהל.

advapre-69

צילום: רבקה קובלסקי

השיא של השנה

"תפילת נשים" מונה היום כ־30 חברות בגילאים שונים ובשלבים שונים של החיים: אמהות צעירות וצעירות פחות, סבתות, בנות ואפילו נכדות שמתפללות יחד את תפילת שחרית בכל שבת וחג.

נוסח התפילה הוא אורתודוקסי מסורתי, ולמעשה זהה לנוסח התפילה בבית הכנסת – למעט דברים הדורשים מניין כדוגמת קדיש וקדושה, שלא נאמרים. בכלל, קהילת "שירת רבקה" מצהירה על עצמה כאורתודוקסית, וכל הנעשה בה הוא "בתוך הגדר" של ההלכה האורתודוקסית לגווניה. כמובן, כל חזנית מביאה עמה את טעמה המיוחד ואת מנגינותיה מבית אבא וסבא או לחנים מקוריים.

"תפילת נשים" פותחת בפני נשים רבות את האפשרות לעצב בעצמן טקסים שונים הקשורים למעגל חייהן: יולדת שמגיעה בליווי אמה או בליווי האיש שלה כדי לברך "הגומל" או כדי לתת שם לתינוקת, נערת "בת מצווה" שלומדת טעמי המקרא ועולה וקוראת את פרשת בת המצווה שלה מתוך ספר התורה וזוכה ב"מי שבירך" שחובר במיוחד עבורה, סבתה או דודתה של אותה נערה שמכובדת בעלייה העומדת – לפעמים לראשונה בחייה – מול ספר התורה.

בדרך כלל קוראות מתפללות "שירת רבקה" את הפרשה מחומש, וכאשר יש אירוע מיוחד כמו בת מצווה – מתוך ספר התורה. אחרי קריאת התורה מתקיימת שיחת חברות על פרשת השבוע. כל אחת יכולה להעלות נושא לשיחה – בין אם זו חוויה אישית או מחשבות ותהיות שעלו במהלך קריאת הפרשה. במהלך השיחה ניתן מקום של כבוד לקולות שונים ולהשקפות עולם שונות.

השאלה שמלווה את הקהילה לאורך השנה כולה ועולה לפני הימים הנוראים במלוא עוצמתה היא שאלת החוויה הרוחנית וההתחדשות אל מול השגרה – לא רק מול שגרת החיים אלא גם, ובעיקר, מול שגרת התפילה שעלולה להפוך ל"תפילת קבע" שוחקת ללא המחשבה המתמדת על משמעותה, ללא חיפוש התחדשות אישית וקהילתית. גם שאלת הדמיון לבית הכנסת "הגברי" אל מול הצורך של נשים ליצור לעצמן נתיבים לעבודה רוחנית נשאלת לא מעט.

השאיפה להתחדשות מולידה במהלך חודש אלול את ה"הכנה לחגים" – בכל שנה חברה אחרת לוקחת יוזמה ומארגנת לימוד, סדנה לחברות הקהילה או התוועדות משותפת יחד עם בני הזוג והילדים.

תפילות ראש השנה מהוות אולי השיא הגדול ביותר במהלך השנה, שרק שמחת תורה יכול להשתוות לו, אם כי בצורה שונה. קשה לתאר במילים את עוצמת החוויה. קול השירה הסוחפת המלווה את החזניות ב"זכרנו לחיים" של הרב קרליבך או ב"ונתנה תוקף" של יאיר רוזנבלום, בעלת התקיעה שילד או ילדה עומדים לידה, ומביטים בעיניים פעורות ומעריצות באמא התוקעת בשופר. הקול הנשי הקורא על הולדת יצחק ועל עקדתו שפתאום מעניק מבט אחר על הסיפור כולו, אולי אפילו ממלא מעט את החלל של שרה הנעדרת מהפסוקים. ובעיקר – תחושת התפילה הפעילה, היוצרת.

ילדים צעירים מלווים את התפילה במוזיקה משל עצמם – בראש השנה כמו במהלך השנה כולה, מתוך תפיסה חינוכית הרואה ילדים ותינוקות כחלק מהקהילה ולא כ"הפרעה". לכן חלל התפילה מסודר באופן שמאפשר מקום למשחק שקט (פחות או יותר…) עבור הילדים הצעירים והתינוקות – עד שייקראו הגדולים שבחבורה לשיר את "שיר הכבוד" בסוף התפילה.

מספר המתפללות עולה בצורה משמעותית בראש השנה. לצד המתפללות הקבועות יושבות אורחות מהיישוב ומחוצה לו (שחלקן צועדות מרחק לא קטן ברגל), אחיות, אמהות וסבתות.

תחושת ההתעלות ממשיכה ללוות את חברות "שירת רבקה" עד שמחת תורה שמהווה שיא בפני עצמו, ומהדהדת הלאה, אל השנה החדשה, אל התהליך המתמשך של יצירת מרחב תפילה נשי ייחודי – "תפילה משלך".

 *

הכפר האקולוגי ורטיגו

מקום: קיבוץ נתיב הל“ה

מספר מתפללים: כ־100

דמויות מרכזיות: אליעזר מלכיאל, האחיות וורטהיים, תומר פרסיקו

חזנים: ברוך ברנר, נתנאל יחיאלי

מחול התפילה / יואב שורק

המחשבה על קיבוץ בעמק האלה, במקרה זה קיבוץ נתיב הל"ה, מעוררת מיד דימויים פסטורליים. אך הפסטורליה הזו אינה מספקת כנראה את כולם: באזור לולים ישן של הקיבוץ מסתתר לו כפר אקולוגי של ממש, שבנייתו התבססה על מבנים נטושים, בניית בוץ ובנייה מעץ, ונעשתה בידיהם האמונות של כמה ממייסדיו־תושביו. השירותים הם אקולוגיים, מי הגשם נאספים, והמבנים נבנו כך שיבטיחו קרירות בקיץ וחמימות בחורף בלי להשתמש במיזוג אוויר מלאכותי. הכפר הוא מיזם חברתי ייחודי, וגרעינו הוא ארבע אחיות (לבית ורטהיים) – שלוש מהן רקדניות בלהקת 'ורטיגו' – שעברו לכאן עם בני זוגן וילדיהם כדי לשוב לאורח חיים "מחובר" יותר ופשוט יותר, כדי לחיות שוב יחד וכדי להגשים את החזון המשותף שלהן בדבר זיקה אינטימית בין אדם לאדמה, בין נפש לגוף, ואת אמונתן שחיים טובים ונכונים מתחילים בפשטות וצניעות.

מפגשי לימוד עם ברוך ברנר בורטיגו                  צילום: אלעד דבי

מפגשי לימוד עם ברוך ברנר בורטיגו צילום: אלעד דבי

בכפר מצוי הסטודיו של להקת "ורטיגו" שנוסדה לפני 20 שנה על ידי נעה ורטהיים ובעלה עדי שעל, להקת מחול מודרני המופיעה רבות בארץ ובחו"ל, ומתקיימות בו סדנאות וקורסים במחול ובתחומים נושקים, ובהן גם כאלה המותאמות למוגבלים בתנועה. על רקע כל זה מתקיימת בכפר גם פעילות של "מעבדתרבות" בתמיכת מפעל הפיס, מעין בית מדרש לאמנים, שאותו מוביל ברוך ברנר, המחבר בין אמנות למקורות יהודיים (ולא רק) וחוקר תהליכי יצירה.

מזה כמה שנים הפך הכפר גם למרכז של חגיגה יהודית בשבועות, בראש השנה וביום כיפור. גם השנה, בפעם השישית, יימלא הכפר בראש השנה – ובשבת הצמודה לו – באנשים, נשים ומשפחות המחפשים עבודה רוחנית משמעותית, שאותה יחוו בשילוב של תפילות כהלכתן, סדנאות שונות, ארוחות משותפות והרבה מפגש בלתי אמצעי בין אנשים בעלי תשוקה לביטוי רוחני. האחיות ורטהיים ובני זוגן, שהכפר הוא ביתם, חיפשו דרך מתאימה להיפגש עם החגים, ובנו במשך השנים את המתכונת הזאת יחד עם ברנר, בעצמו רב, אמן ואיש תיאטרון.

"המיוחד במקום הזה הוא שאין בו הגדרות", מסביר ברנר. "אנשים לא צריכים להצטדק, כולם חשים בנוח". רבים מהבאים לחוות את החג במקום הם דתיים ודתל"שים, וגם לא מעט אנשים שהמחזור זר להם. למרות שמעולם לא הוגדרו כללים, התפילה מתנהלת בצורה דתית קלאסית. עם זאת, גלומה בה שאיפה לעורר את הנשמה באמצעות הכלים השונים שכבר קיימים בתפילה – כמו עבודה בקול ובתנועה או התבוננות – כלים שלעתים איבדו מכוחם בשל התבניות שאליהן נוצקו. "צריך תשוקה ולא רק תבנית. איך אדם היה מתפלל לפני שהיה מחזור? לפני שהיו כלים? אני מאמין באלטרנטיבה שנוצרת מתוך הכלים, לא מחוץ להם. יש לנו כלים אדירים.

"אנשים באים כאן לשהייה ארוכה. זו לא תפילה שבאים לבית כנסת וממהרים הביתה. אין לאן למהר. הכול הוא חלק מהשהייה: הארוחות, הסדנאות, התפילות. לכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשלב הפסקות בתפילה, למשל לעשות חצי שעה של שירה, או של התבוננות. אנחנו מתחילים בוותיקין, אבל עם הפסקות לקידוש, להתבוננות, להכנת הגוף, להכנה לתקיעות, וכן הלאה.

"בשנים האחרונות אני מרגיש שבאים יותר ויותר אנשים עשירים. אנשים עם עושר בנשמה. ולכן אנו נוטים למעט בשיעורים ולהרבות בלימוד משותף, כי יש הרבה מה ללמוד זה מזה".

*

ישיבת חברון

מקום: ירושלים

מספר מתפללים: 1,700

דמויות מרכזיות: 
ראשי הישיבה – הרב יוסף חברוני, 
הרב משה מרדכי פרבשטיין, 
הרב דוד כהן, הרב שלמה כץ

חזנים: הרב ירחמיאל טוקר, 
הרב שלמה זלמן פאליי

נזהרים על ה"קנייטש" / אלחנן ניר

ישיבת "כנסת ישראל – חברון", אחת משתי ספינות הדגל של עולם הישיבות הליטאי (לצד אחותה ישיבת פונוביז' הבני־ברקית), נוסדה בשנת 1822 בסלבודקה, פרבר בעיר קובנה הליטאית, על־ידי הרב נתן צבי פינקל הידוע בכינויו "הסבא מסלבודקה". הישיבה נקראה בשמה הרשמי "ישיבת כנסת ישראל", על שמו של מייסד תנועת המוסר רבי ישראל סלנטר, והיוותה למעשה את ההמשך לישיבת וולוז'ין המיתולוגית שבה למדו ביאליק וברדיצ'בסקי לצד הרב קוק והרב נתן מליקובסקי – סבו של בנימין נתניהו.

צילום: שוקי לרר

צילום: שוקי לרר

בשנת 1924 עלתה הישיבה לארץ ישראל, אל העיר חברון, יחד עם ראשי הישיבה רבי משה מרדכי אפשטיין ו"הסבא מסלבודקה" ועם מאה וחמישים תלמידי הישיבה. כעבור חמש שנים, בפרעות תרפ"ט, נרצחו באכזריות עשרים וחמישה מתלמידי הישיבה, והישיבה העתיקה את מושבה לשכונת גאולה שבירושלים. בשנות השבעים עברה לשכונת גבעת מרדכי. במשך השנים הוציאה ישיבת חברון מקרבה בוגרים ידועים רבים לעולם הישיבות והדיינות, כמו גם להנהגה האקדמית והפוליטית בישראל.

ישיבת חברון הושתתה על אדני תנועת המוסר אשר מקים הישיבה, הרב נתן צבי פינקל, היה מנושאי דגלה המובהקים באירופה שבין שתי המלחמות. למרות השינויים הרבים שחלו במהלך שנות קיומה של הישיבה, עדיין שוררים בה מאפיינים ייחודיים המבוססים על משנת "גדלות האדם" המדגישה את מרכזיותו של האדם כנזר הבריאה ואת האחריות הנגזרת עליו מכך. בחברון הקפידו להתלבש טוב, להיראות טוב, לעשן טוב ולא לוותר על החיים הטובים מתוך תפיסה שללא אלו לא ייתכן לעלות במעלות הרוחניות.

לקראת הימים הנוראים חלה בישיבה התעוררות בכל הנוגע לסדרי התפילה. בימים אלו מתמלאת הישיבה מפה לפה במאות בוגרים המקפידים לבוא ולהתפלל באווירה המיוחדת שבישיבה. זאת בשונה מכל השנה, שבה התפילות אינן נמצאות במוקד ההתרחשות החברונאית, הנוכחות מועטת, ואף ייתכן כי זר הנכנס אל הישיבה יבחין בתלמידים רבים העסוקים בלימודם גם תוך כדי התפילה.

ובכל זאת לקראת הימים הנוראים הישיבה מקבלת צביון חדש. כבר מאמצע חודש אלול ניתן לשמוע בחורים החוזרים בכל פינה על המנגינות העתיקות שמקובלות זה עשרות שנים בישיבה, תוך שהם נזהרים לבל יפספסו סלסול מוזיקלי כזה או אחר ומציינים את החשיבות לדייק בשמועתם כחלק מ"מסורת הישיבה" העוברת מדורי דורות.

בראש השנה לאחר התפילה עוברים כל תלמידי הישיבה על פני ראשי הישיבה לאחל שנה טובה, ובבוקר לפני התקיעות נאמרת שיחה בהיכל הישיבה מפי ראשי הישיבה, ובמהלכה מעוררים הרבנים את התלמידים בבכיות על משמעותו של היום. בימי ראש השנה שוהים בישיבה כאמור בוגרים רבים וחלקם אף שוכרים דירות בשכונת גבעת מרדכי כדי להתפלל בישיבה.

נוסח התפילה הייחודי המכונה "נוסח חברון" הועתק גם לישיבות ולבתי כנסת רבים נוספים בארץ ובעולם. מקורו עוד בניגונים העתיקים שהיו נהוגים בליטא, והמשכו בצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, שקיבל את פני הישיבה בבואה לחברון ושימש לה שליח ציבור, אך הגיבוש הסופי של הנוסח נעשה על ידי שליח הציבור המיתולוגי של הישיבה, המגיד הירושלמי הנודע רבי שלום שבדרון.

למעלה מארבעים שנה שימש הרב שבדרון שליח ציבור בישיבה ונודע במנהגו לקיים תענית דיבור רצופה מראש חודש אלול ועד מוצאי יום כיפור. הוא ערך וקבע את הנוסח המהווה אבן יסוד למאות בעלי תפילה אחריו, שילב מנגינות שמקורן בחסידות חב"ד ומנגינות ירושלמיות עתיקות לצד קטעי חזנות ידועים והתאים אותם לקטעים שונים מתוך התפילה. גם בערוב ימיו ולמרות קולו הצרוד המשיך לשמש שליח ציבור בכוחותיו האחרונים.

עם פטירתו נתמנו הרב ירחמיאל טוקר ומשגיח הישיבה, הרב שלמה זלמן פאליי, לשמש שליחי ציבור, ולמרות שינויי מנגינות קלים שהנהיגו, המהווים לא פעם נושא לשיחה ערה ותוססת בין התלמידים הוותיקים, הללו מבקשים להמשיך את הנוסח המוכר שקבע בהיכל הישיבה הרב שבדרון.

*

קהילת "שערי רצון", הקהילה הספרדית־פורטוגזית בישראל

מקום: בית כנסת האיסטנבולי, סמטת בית אל 18, 
העיר העתיקה ירושלים

מספר מתפללים: כ־30

דמויות מרכזיות: פרופ' אייזיק בן אבו, ראלף אמילן, עזרא גורודצקי

חזנים: פרופ' אייזיק בן אבו, מוריס הנריקס דה־לה־פואנטה

הישיש והגביר בצילינדר/ חניאל רודריגז־גארסיא

לא תמיד קל להיות הילד היחיד בבית הספר, בשכונה או במושב הנמנה, מכל העדות שבעולם, דווקא על הקהילה הפורטוגזית. לא תמיד פשוט לסחוב על הגב שם משפחה בעל מטען היסטורי בן למעלה מחמש מאות שנה. ואמנם, כשליוויתי כילד את אבי, דוד רודריגז גארסיא, שהיה בעל תוקע ובעל קורא בבית הכנסת האיסטנבולי במשך שנים רבות, לא תמיד גיליתי הבנה או אמפתיה למסורת העתיקה שגזרה עלינו מהלך שעה וחצי ברגל לכל צד בכל אחד מימי ראש השנה. אולם, כדרכו של עולם, ככל שבגרתי והשכלתי נשאבתי עוד ועוד אל קסמה וייחודה של מסורת אבותיי.

צילום: יעקב נחומי, באדיבות אתר חדרי חרדים

צילום: יעקב נחומי, באדיבות אתר חדרי חרדים

בית הכנסת האיסטנבולי (נקרא לעיתים גם "האיסטמבולי") הוא אחד מארבעת בתי הכנסת הספרדיים שנבנו בירושלים במהלך המאות ה־17 וה־18. הוא נוסד בשנת 1764 בידי יהודים מקהילת איסטנבול, עובדה הניכרת היטב בסגנון הבנייה שלו – כיפה גדולה הנתמכת על גבי ארבעה עמודי ענק ובה קרועים חלונות משובצים זכוכית צבעונית.

לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת שיפוצו של בית הכנסת, הובאו אליו פריטי ריהוט מבתי כנסת באיטליה: ארון הקודש, עשוי עץ מוזהב, הגיע מאנקונה, והתיבה הגדולה והמרשימה הגיעה מפזארו. בניגוד לבתי הכנסת הספרדיים הרגילים, ב"איסטנבולי" ממוקמת התיבה בחלקו האחורי של בית הכנסת, ולא באמצעו, ואילו המתפללים יושבים זה מול זה לאורך האולם. גם המחיצה (הסמלית למדי, עשויה בד שקוף) נמתחת לאורכו של בית הכנסת ולא לרוחבו.

נוסח התפילה הפורטוגזי הוא נוסח הולך ונעלם. הקהילה הפורטוגזית המפוארת באמסטרדם, שממנה יצאו אנשי רוח כברוך שפינוזה, אוריאל ד'אקוסטה ואחרים, הושמדה כמעט כולה בשואה (בית הכנסת שלה, הסְנוֹחֶה, לעומת זאת, שרד באורח פלא בכיבוש הנאצי ומשרת גם כיום את הקהילה הקטנה שנותרה בעיר). הקהילות הפורטוגזיות בלונדון, בניו יורק ובפילדלפיה פעילות גם הן, אך בדומה לאחותן באמסטרדם הן נתונות להשפעות דומיננטיות של בני עדות נוספות שהסתפחו עם השנים אל שורותיהן.

קהילת "שערי רצון" נוסדה לפני כשלושים שנה בקירוב, בידי אנשים ששימור הנוסח הפורטוגזי הייחודי היה יקר ללבם. את ההיתר להשתמש במבנה בית הכנסת האיסטנבולי קיבלו מוועד העדה הספרדית בירושלים.

הקהילה הייתה ונותרה לאורך השנים קטנה, מיוחדת וצבעונית מאוד. נוסף על היהודים הפורטוגזים הספורים הנמנים על שורותיה, ניתן למצוא בה גם יהודים מג'יברלטר, סורינאם, אנגליה, הולנד, קיראסאו ואפילו קובה. עוד מצאו דרכם אליה גם כמה יהודים אשכנזים, וכן אי אילו גרי צדק, שהאפשרות המוקנית להם לבחור את עדתם בעצמם הביאה אותם ל"שערי רצון" דווקא.

 כמוסת זמן

נוסח התפילה דומה בכללות לנוסח הספרדי, גם אם נבדל ממנו בכמה מקומות, אולם המנגינות והנעימות מהוות ללא ספק את עיקר ייחודה של חוויית התפילה ב"שערי רצון". בעודם נסים ממדינה למדינה מאימת האינקוויזיציה – ספגו היהודים הפורטוגזים אל תוך בתי הכנסת שלהם סגנונות מוסיקליים רבים ומגוונים, החל מהשפעות אירופיות מתקופות הבארוק והרנסנס ועד למקצבים דרום־אמריקניים. התוצאה ניכרת היטב בעושר הליטורגי שאצרו ברבות השנים, והאקוסטיקה של בית הכנסת גבה־הכיפה אף מעצימה את חוויית ההאזנה.

עוד ראוי לציין, כדי למנוע הפתעות, את הנוהג הפורטוגזי להגות כל בי"ת כבי"ת דגושה (השפעה ערבית ברורה עוד מתקופת ספרד המוסלמית) וכל עי"ן – כמעין הצליל ng באנגלית (תופעה ידועה גם בחלק מקהילות יהודי איטליה).

ככלל, ההשתתפות בתפילות של “שערי רצון“ מזכירה במקצת כניסה לכמוסת זמן מבודדת. חלק מן המתפללים משמרים פרטי לבוש ייחודיים, ככובעי צילינדר גבוהים או טליתות צבעוניות. הברכות שלפני העלייה לתורה ואחריה שזורות שתי וערב מיני שירות ותשבחות בספרדית. עולה צעיר לתורה ייקרא “הבחור“, עולה בוגר יזכה לתואר “הגְבִּיר“ ואילו עולים מבוגרים מתכבדים בטייטל המחייב “הישיש“.

אם חפצה נפשכם בתפילה אקסטטית או ספונטנית – ה“איסטנבולי“ איננו המקום עבורכם. התפילות מנוהלות בסדר מופתי, לפי פרוטוקול קבוע ובאורח טקסי מאוד, לעתים טקסי מדי. אם יתמזל מזלכם, למשל, להתכבד בנשיאת ספר התורה מן התיבה אל ההיכל בצעידה לכל אורכו של בית הכנסת, יתלווה אליכם במיוחד אחד הגבאים כדי לוודא כי משך צעידתכם יהלום במדויק את משכו של “מזמור לדוד“ המושר באותה עת מפי החזן, לא צעד אחד יותר ולא מילה אחת פחות. העולה לתורה, למשל, יֵדע לסמן עוד במהלך הברכה במנוד ראש תכליתי את הזמן המדויק שבו מורשה העולה הקודם לו לרדת מן התיבה. אגב, אם ינסה האחרון לרדת ממנה באותן מדרגות שדרכן עלה – הוא יופנה באדיבות תקיפה אל גרם המדרגות המקביל. סדר צריך שיהיה.

עם סיום תפילת מוסף עורכת הקהילה קידוש עשיר לכבודם של המתפללים והאורחים. מאחר שמתפללי “שערי רצון“ מתכנסים בעיקר בחגים – זוהי ההזדמנות להתעדכן בחדשות הקהילה ובקורותיהם של חבריה ואורחיה. בפרדתם, מברכים המתפללים זה את זה בברכת “מוּצ‘וֹס אַנְיוֹס“ (שנים רבות) או בנוסחה העברי “תזכו לשנים רבות, נעימות וטובּות“. בואו בשלום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בספטמבר 2013, ב-גיליון ראש השנה תשע"ד - 839, פרוייקטים ופולמוסים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אפשר לקבל יותר פרטים על "שערי רצון"? (האם המניין פעיל בכל השבתות? מהן שעות התפילה?)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: