נטיית הלב וההלכה | חיים נבון

עם הבנת כאבו וצערו של המחבר, רב אורתודוקסי והומוסקסואל, הפתרונות הפרשניים וההלכתיים שהוא מציע לאיסור משכב זכר אינם מסלקים את הבעיה

966633עם אלוהים ועם אנשים

הומוסקסואליות במסורת היהודית

סטיבן גרינברג

מאנגלית: זיו מילמן
הקיבוץ המאוחד, תשע"ג, 252 עמ'

ספרו של סטיבן גרינברג אינו עוסק רק ב"הומוסקסואליות במסורת היהודית" באופן כללי, כלשון כותרת המשנה שלו. הוא שואף למצוא דרך שבה הומוסקסואליות יכולה לשכון יחדיו עם המסורת היהודית האורתודוקסית. ספק האם משימה זו עלתה בידו.

החלק המרכזי בספר עוסק בפסוק האוסר משכב זכר: “ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה הִוא“ (ויקרא יח כב). גרינברג מציע כמה טעמים אפשריים לאיסור זה: ראשית, אולי דין זה נועד לעודד גברים לפרות ולרבות, ולא להתמסר ליחסים עקרים. שנית, אולי מטרתו למנוע מגברים לבגוד בנשותיהם עם גברים אחרים. גרינברג דוחה פירושים אלו, ומציע פירוש שלישי: אולי יש כאן הכרזה על הצורך להבדיל באופן חד בין המגדרים, כך שגבר לא ימלא תפקיד של אישה במסגרת יחסי המין (הצעה זו נוסחה בידי דניאל בויארין, שהחוב הגדול שחב לו הספר אינו מודגש דיו).

גרינברג דוחה גם פירוש סביר זה, וטענתו המרכזית היא שבימינו איננו נרתעים עוד מטשטוש מגדרי: “הרציונל של בלבול קטגוריאלי תלוי בתפיסת ההבדל בין גברים לנשים, שאני אינני מאמין בה עוד… לרובנו הגבול כבר לא כל כך חד, ולהפרתו כבר אין חשיבות מוסרית“ (עמ‘ 176. ועיין גם שם בעמ‘ 181). זוהי טענה תמוהה למדי: אם זהו המסר של התורה, נראה שאדם אורתודוקסי צריך לכוונן לפיו את ערכיו, ולא לבטלו בהבל פיו.

גרינברג, שהוסמך בעבר כרב אורתודוקסי, אינו מגדיר מהי אורתודוקסיה, ולמִצער: מה מבדיל אותה מזרמים אחרים ביהדות. הזרם הרפורמי אינו מענייננו כרגע, משום שבאופן מוצהר הוא אינו רואה בהלכה היהודית מקור סמכות. אך מה מבדיל פוסק אורתודוקסי מפוסק קונסרבטיבי? גם אם נוותר לעת עתה על הגדרה מדויקת, ודאי נדגיש את החשיבה ההיסטורית של הקונסרבטיבים, הרואה כל הלכה כקשורה במהותה במצב חברתי והיסטורי מסוים. זאת בניגוד לגישה האורתודוקסית, הסבורה שיש בהלכה גם ממד אוטונומי, על־היסטורי, שאינו כפוף לתמורות העתים. לאור התובנה הזאת קשה לראות בטענה של גרינברג אופי אורתודוקסי.

השיקול של "אנוס" אינו מתיר את העבירה מלכתחילה, אלא לכל היותר פוטר מעונש בדיעבד. מצעד הגאווה בחיפה צילום: מורן מעיין

השיקול של "אנוס" אינו מתיר את העבירה מלכתחילה, אלא לכל היותר פוטר מעונש בדיעבד. מצעד הגאווה בחיפה צילום: מורן מעיין

הפוך ממשמעות הפסוק

מחבר הספר נוטה לפירוש רביעי לפסוק בספר ויקרא: לדבריו, האיסור על משכב זכר מתייחס רק לאקט מיני שכרוכה בו השפלה של אחד השותפים ושליטה בו. גרינברג מצהיר שלנימוק זה צריכות להיות גם השלכות הלכתיות (אף שהוא מודע לכך שהקפיצה מן הטעם אל הפסיקה היא בעייתית כשלעצמה): אין בעיה במשכב זכור אם לא מעורבות בו השפלה ושליטה אלא אהבה ושותפות.

הן הפירוש והן הפסיקה מפוקפקים מאוד לפי כל קנה מידה פרשני שאני מכיר, וגם מנותקים לחלוטין מכל מסורת הפרשנות והפסיקה. אינני מכיר שום דוגמה דומה (בתוך גבולות העולם האורתודוקסי) לפירוש מודרני שהופך את משמעות הפסוק ב־180 מעלות, לא רק כנגד משמעו הפשוט אלא גם כנגד האופן שבו קראו אותו חז"ל וכל ממשיכיהם, עד ימינו.

גרינברג עצמו מודה ש"רוב הרבנים האורתודוקסיים לא יהיו פתוחים לפרשנות החדשה שהוצעה בפרק זה". לכן בחלק השני של הספר הוא מציע שתי גישות פרודוקטיביות יותר. הראשונה היא להתייחס לבעלי נטייה הומוסקסואלית כ"אנוסים", היינו כמי שכפויים בידי יצרם ואין להם בררה אחרת. אפשר להתווכח על תקפות השימוש במונח זה; ובכל אופן, בעולם ההלכתי השיקול של "אנוס" אינו מתיר את העבירה מלכתחילה, אלא לכל היותר פוטר מעונש בדיעבד.

רב גדול אמר לי פעם שאינו מבין למה אנשים דתיים מתייחסים להומוסקסואלים ביתר חומרה מאשר למחללי שבת: להם הרי קשה יותר להימנע מחטא. הוא ודאי צודק – בדיעבד; אך שיקול זה בשום אופן אינו יכול להכשיר את המעשה מלכתחילה.

קרנבל תרגומי

אפשרות שנייה שהציע גרינברג היא להימנע משיח של ערכים, ולהצטמצם לשיח ההלכתי הפורמלי: משכב זכר אסור, אך מדאורייתא לא נאסרו דרכים אחרות של אינטימיות גופנית ומינית בין גברים. גם כאן אינני רואה פתרון מרווח מלכתחילה לדתיים בעלי נטייה הומוסקסואלית, שכן אלו רוצים להקפיד גם על דינים דרבנן. ומעבר לזה: האם אכן אפשר להימנע לחלוטין מגזירתם של ערכים מתוך עולם התורה וההלכה?

נדמה שגרינברג עצמו שולל זאת, כאשר הוא מודה: "אנשים שיכולים לקיים קשר מיני ורגשי אמיתי ומספק עם בן המין השני – יש לדרוש מהם לעשות זאת מבחינה הלכתית. מבחינה דתית, איחוד הטרוסקסואלי ורבייה אמורים להישאר האידיאל" (עמ' 245). אם כן, ודאי יש לתורה מסר ערכי, שרואה בזוגיות של איש ואישה את המודל הראוי. התורה אינה רואה נטיות אחרות כקרנבל מגוון ומשמח (וגם לא כ"סטייה" או "מחלה"), אלא כבעיה. אמנם, בעיה שיש להתמודד עמה ביושר ובאמפתיה.

על הקריאה בספר מעיב התרגום, שלוקה מאוד בכל הקשור לענייני יהדות המוזכרים בו. פעם הפסקתי לקרוא ספר על מרדכי קפלן, אחרי שנתקלתי באזכור הספר "תמצית שולחן ערוך". הפעם סיימתי את הקריאה, ועדיין חשתי שהמוציאים לאור זלזלו בי ובקוראים אחרים כאשר לא דאגו לעורך מדעי המתמחה ביהדות.

כמה דוגמאות לכשלי התרגום: הרב יחיאל ויינברג היה "ראש ישיבת הילדשימר" (עמ' 92). ספר השו"ת שלו מכונה לעתים בשמו הנכון ("שרידי אש"), ולעתים "סידרי אש" (עמ' 210). הרב משה פיינשטיין לימד ב"מסיבתא תפארת ירושלים" (עמ' 129). בן זמנם, הרב סולובייצ'יק, היה "הדיקן הנערץ של האורתודוקסיה האמריקנית המודרנית" (עמ' 203). ר' מרדכי ליינר גר בעיירה "איזביקא" (עמ' 224, ועוד הרבה). משונה למה מכנים אותו דווקא "האיזביצר" (שם). ראשי התיבות ת"ל מפורשים כך: "תורה לימדה" (עמ' 89). לא נשכח את המניין הירושלמי "שירה הדסה" (עמ' 44). ולסיום: "התלמוד הוגדר כקרנבל דיוניסי רווי באסוציאציות" (עמ' 42). הדבר האחרון שאפשר לומר על התלמוד הוא "דיוניסי", ואכן המחבר לא כתב זאת; במקור נכתב: "קרנבל בכטיאני מלא בהשוואות".

מה אני בכל זאת לוקח מהספר של גרינברג? בעיקר את הכאב, את המצוקה ואת הצער הנורא, צערו של אדם שרוצה לעבוד את אלוהיו מתוך המקום שבו הוא נמצא. הפתרונות שמציע גרינברג לדעתי אינם פתרונות כלל; ולכן האתגר שהוא מתאר עדיין ניצב לפנינו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-30 באוגוסט 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון ניצבים-וילך תשע"ג - 838, יהדות, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 22 תגובות.

  1. תמיד אני שמח לקרוא את מאמריו של הרב נבון בבמות בהן הוא כותב ובבמה זו אני מרגיש נחת רוח מיוחדת בכך שברוב מאמריו כאן הוא באופן עקבי מביא את דגלה של תורה בגאון ובבהירות וחדות הוא מסביר איך עובד המנגנון ההלכתי ומה מגדיר בעצם את הדרך הסלולה של היהדות האורתודוקסית

    זה חשוב מאוד דווקא בבמה זו שבה לפעמים לא ברור לא לחלק מהכותבים ובוודאי לחלק מהמגיבים הקבועים מה ההבדל בין האורתודוקסים לקונסרבטיבים ולמה בכלל צריך לתייג ולעמוד על ההבדל החשוב הזה בין הטהור לשאינו טהור ובין האמת לשאינו אמת

    יפה עשה כאן הרב נבון שהוא העמיד את חשיבות ההגדרה לאורתודוקסיה במקומה המתאים

    לא חסרים כאן כל מיני קונסרבטיבים מתחזים ל"אורתודוקסים ליברלים" בעוד הקשר בינם לאורתודוקסיה הוא אפילו לא בגדר מקרי ,חלקם בחוצפה שלא תאמן עוד מנסים להסתמך על רבנים אורתודוקסים בשביל לקבל תנאים דמסייעים לשיטתם והם הופכים את דעות אותם רבנים כלהט החרב המתהפכת

    בקיצור יפה עשה הרב נבון במאמר הזה כשהחזיר את השפיות המושגית על כנה

  2. בטהור ואמת אתה ודאי מתכוון לקונסרבטיביים. הרי אם חז"ל התאימו את ההלכה ושינו את החוק המקראי בהתאם לתפישת זמנם ודאי שאין סיבה להשאר עם תפישות של ימי ביניים.

  3. יופי אברם

    סוף סוף ההודאה המתבקשת לאחר שהסתרת את עצמך תחת ההגדרה "דתי לאומי סטנדרטי" ותחת התחמקויות נוסח "למה צריך לתייג כל אחד?"

    סוף סוף הודית בכך שאתה בעצם קונסרבטיבי מיסיונר שמנסה להחדיר את "פסיקת ההלכה" הקונסרבטיבית לתוך המחנה האורתודוקסי בתחבולות ומכבסות מילים

    מעניין מתי תתחיל לצטט במפורש מדוד גולינקין במקום מהרב שרקי

    יש עכשיו קצה חוט שגם זה יגיע,איחולי

  4. "אך מה מבדיל פוסק אורתודוקסי מפוסק קונסרבטיבי? גם אם נוותר לעת עתה על הגדרה מדויקת, ודאי נדגיש את החשיבה ההיסטורית של הקונסרבטיבים, הרואה כל הלכה כקשורה במהותה במצב חברתי והיסטורי מסוים. זאת בניגוד לגישה האורתודוקסית, הסבורה שיש בהלכה גם ממד אוטונומי, על־היסטורי, שאינו כפוף לתמורות העתים."
    מעניין לראות כמה בעבר חז"ל היו קשובים למצב החברתי וההיסטורי בהם היו שרויים כדי לפסוק הלכה ולשנות מצווה מדאוריתא, כך היה כשעקרו למשל את מצווה 'בן סורר ומורה', אך רבנים אורתודוכסיים כיום לא מסוגלים לכך בטענות משונות. מעניין לראות כמה ה'אורתודוכסים' של היום פוסקים הלכות כמו 'צניעות', 'צבא', 'ארץ ישראל', על פי צו השעה בהתחשב במציאות חברתית-היסטורית, למרות שהם טוענים שלא כך האורתודוקסיה פוסקת הלכה.
    האורתודוקסיה לא באמת יודעת מדוע היא פוסקת כך ולא אחרת, היא משתמשת בהלכה כקרדום לחפור בה ולא מקיימת אפשרות ל'וחי בהם'. בעיניי, האורתודוקסיה יכולה למצוא פתרונות הלכתיים כפי שעשתה במקרים רבים (כמו שמיטה למשל) אלא שהיא מתנגדת באופן בולט ליחסי אישות 'הומוסקסואליים', ובכך יוצרת קושי אנושי עמוק ולא קשוב, לא מכיוון שאיננה יכולה לייצר פתרון הלכתי אלא מכיוון שאיננה מעוניינת בכך. משהו ערכי-חברתי-תרבותי מפריע לאורתודוקסיה לקבל תופעה זו. אפשר להתפלסף על כך הרבה אלא שעומק העניין תלוי בעיניי בזה, קל להסתתר מאחורי ההלכה ולומר שזו 'בעיה הלכתית' במקום לומר שזו תפיסת עולם 'מגדרית אנושית' צרה ופרמיטיבית.

  5. אלנתן, 3נקודות:

    1. חז״ל לא שינו את מצוות בן סורר ומורה בהתאם ל״רוח התקופה״ ודווקא בתקופתם היחס של הורים לילדים היה הרבה יותר שטלתני ולאב למשל היו סמכויות גדולות יותר על בניו מה שהביא בעניין זה את יוסף בן מתתיהו לסטות מההלכה בהסברו את עניין בן סורר ומורה בספרו המופנה כלפי חוץ ״נגד אפיון״. ההבדל בין המסר הנוקשה של התורה ליחס המרכך של חז״ל בעניין קיים בעוד לא מעט תחומים משום שהתורה שבכתב משולה ל״אבא״ שאומר את האמירה הכללית והנחרצת ואילו התורה שבעל פה היא משולה ל״אמא״ שאומרת את אותו מסר רק באופן מרוכך ופרקטי כך הדבר ב״עין תחת עין״ ובארבע מיתות בית דין ועיר הנידחת ועוד ועוד דוגמאות.

    2. מעבר לזה יש לזכור שחז״ל ובתי הדין של כל דור אכן יכלו במצוות מסויימות לדרוש פסוקים במידות שהתורה נדרשת בהן ולפסוק אחרת מקודמיהם במצוות דאורייתא, אולם מאז חתימת התלמוד הבבלי רבינא ורב אשי סוף הוראה ואין לדרוש פסוקים מדעתינו בניגוד לפסיקת התלמוד בבלי כל עוד לא קמה סנהדרין חדשה (וניסו במהלך הדורות כמה פעמים להקימה מחדש ולחדש את הסמיכה ולא עלה הדבר בידינו ואכמ״ל בכך ויהי רצון שבמהרה היא תקום)

    3.אכן בהלכה כמו שהבאת דוגמאות יש כלים להתמודדות עם קשיים ויש לא מעט פתרונות למצבים בעייתיים ב״ארגז הכלים ההלכתי״ אבל יש לזכור שהכלים הללו מוגבלים ואין פיתרון לכל דבר ואין הוקוס פוקוס שיכול לפתור הכל ולפעמים מגיעים למצב בו מרכינים ראש ואומרים שאין עצה ואין תבונה כנגד ה׳ ואנו מקבלים את ציוויו ללא עוררין

    כך העניין בנושא הנידון כאן – איסור משכב זכור ובעוד נושאים. צריך לזכור את זה כשמשברים על כל הפתרונות ההלכתיים הקיימים

  6. אמיר,יפה כתבת,מסכן צבי ליפשיץ שהפעם הוא חייב להסכים איתנו!

  7. ד״זאן תודה רבה! אלנתן גם כתב את אותם דברים בעמוד הפייסבוק של הרב נבון וכמה מגיבים שם הגיבו לו בדומה לדבריי כאן , דברים פשוטים וברורים לכל מי שמבין איך ההלכה פועלת

    • אמיר שלום,
      א. אינני מכיר את המשל כי התורה שבכתב משולה ל'אבא' והתורה שבעל פה ל'אמא', ובכל זאת חז"ל עקרו את מצוות ה'אב' וחיזקו את מצוות ה'אם' – כך שהטענה שלי בנוגע לשינוי ההלכתי הקיים באורתודוקסיה עדיין קיים. אינני מבין את טענתך העיקרית כלפי השינוי ההלכתי. האם לדעתך גם ריב"ז לא שינה את ההלכה מ'רוח התקופה' אלא עשה זאת כיוון שראה בתורתו 'אמא'?!
      אינני מבין היגיון שמרני הרואה באנשים שחיו לפני 2000 שנה פוסקים הלכות לאדם המודרני, אוכל להבין את העקרונות המנחים – אלא שבהצגתך אין שום עקרון מנחה חוץ מ"אסור, כי כתוב בתורה". גם כתוב שגבר שאנס אישה יקח אותה לאישה, זה הופך את זה למוסרי בראייתנו כיום רק כי נכתב על ידי האל?!?
      ב. מאז תקופת רבינא ורב אשי עברו הרבה מאוד דברים שאינם רלוונטיים עבורם, והם לא הכירו כלל. אין בינם ובין התורה שבכתב קשר רלוונטי כלשהו (כמו חשמל בשבת). בכל זאת רבנים מודרניים בוחרים לדרוש פסוקים או לדרוש את חז"ל מכאן והלאה כפי שהם מבינים כדי לאסור או להתיר. אין כאן משום ההוכחה כי דווקא במצווה זו יש סיבה שלא לשנות, הרי אין כאן כלל הלכתי אחיד בנוגע להתייחסות ההלכה למציאות האנשים.
      ג. לגבי הכלים וההוקוס פוקוס – נדמה כי מי שחי את היהדות ועיניו בראשו, ידע להבחין בין תורת אמת ובין פרשנות שאין בה אלא ייסורים כלפי אוכלוסיה שלמה. תורה שלא מאפשרת לאדם לחיות בתוכה אין בה אלא רשעות בעיניי. ומשפט אחד הבהיר את תורתך: "אין עצה ואין תבונה כנגד ה'" אוסיף שאין חסד ואין אמת לתפיסה בלתי אנושית זו – אם האלוהים כפי שאתה מציג אותו נטל מן האדם את התבונה לא נותר לי אלא לרחם על צרות אופקיו של עבדיו ולאחל להם בכל ליבי שייפקחו עיניהם ויקיימו חברה טובה ואנושית יותר.

      כשההלכה מבריחה את האדם מן המציאות…

  8. שלום אלנתן בוקר טוב לשאלותיך:

    1.המשל על האבא והאמא הובא רבות ע"י הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בשם הזוהר ואין הכוונה בו שהיה שינוי הלכתי אלא שמראש התורה ניתנה ככה שתהיה בה אמירה נוקשה יותר ברמת ההצהרה ואמירה מרוכחת יותר ברמת המעשה בפועל ככה שלפי השיטה האורתודוקסית אין כאן שום שינוי הלכתי או עקירת "מצוות האב" אלא מראש נותן התורה נתן כך את תורתו בשתי בחינות אלו וחז"ל העבירו לנו את מסורת זו ולא המציאו אותה מנהמת ליבם ככה שטיעונך איננו נכון

    יש לך הוכחה כל שהיא שלפני תקופת התנאים והאמוראים ההלכות של "האב" נהגו כפשוטם בעם ישראל?

    ואיפה מצאת אצל ריב"ז פסיקת הלכות שהושפעו מ"תפישת התקופה"? זה שהוא נאלץ לפסוק במציאות שאין מקדש? הרי זה עניין טכני ולא מהותי ואין כאן שום פסיקה הלכתית "מהפכנית"

    תוכל להסביר את דבריך בקשר לכך?

    ולגבי מה ששאלת על אותו "הגיון שמרני" נתחיל בכך שלולא אותו הגיון ושמרנות בסיסית היהדות כדת ואומה לא היו קיימות כיום אם פוסקי ההלכה וגדולי המחשבה בעם ישראל היו מנחים את דרכו של העם לפי הטרנדים האידיאולוגים ההולכים והשבים[תאר לעצמך מה היה קורה אם למשל רבני ברית המועצות היו מקדשים את המרקסיזם והיו טוענים ש"על פי דרך התורה על פי מציאות ימינו צריך לקדש את תורתם של מרקס ולנין ירום הודם ולא להתפלל כי הדת היא אופיום להמונים" וכו'?] היות ועמוד השדרה המרכזי נשאר יציב כמו בטון התורה המשיכה להיות איתנה וחזקה עד ימינו אנו למרות כל ההפרעות הקיימות[חילון,השפעות חיצוניות וכיו"ב]

    חוץ מזה שאכן לפי כללי הפסיקה יש שינויים לפי שינוי המציאות והוא הדין גם בדוגמא שהבאת אבל

    כמובן שצריך לברר היטב בכל הלכה והלכה איפה יש את הממד הזה ואיפה לא

    תסכים איתי שיש בתורה גם ערכים שאינם מתחלפים והם מבטאים אמת מטאפיזית גם לפני 2,000 שנה וגם כיום ללא הבדל?

    2.נכון מאוד שמאז חתימת התלמוד עברו הרבה מים בירדן ומלא דברים השתנו ללא הכר ולא לחינם ספרות הפסיקה לא יצאה לפנסיה ויש גם שינויים שנעשים בפסיקה לאור "השתנות הטבעים" וכו' אך כל השינויים הללו לא נעשים ע"י דרישת פסוקים [מאיפה הבאת את זה? ] ולא כמחלוקת עם חז"ל אלא תוך כדי הבאת ראיות מחז"ל עצמם ובדימוי מילתא למילתא בסגנון "לפי הגמרא מה היו אומרים היום אביי ורבא על חשמל בשבת" וכיו"ב וחוץ מזה יש אכן מקרים שבהם פוסקים אומרים "בזמן הגמרא נהגו אבל האידנא לא"…. ושאם חז"ל בבירור דיברו על מציאות ספציפית הפוסקים יפסקו אחרת בהתאם למציאות בנימוק שחז"ל לא דיברו על אותה מציאות שלנו [למשל איסור שתיית מים מגולים, לימוד תורה לנשים לדעת חלק לא מבוטל מהפוסקים ,יחס לגויים על פי שיטת המאירי והר"ן ועוד ראשונים ועוד דוגמאות]

    יש גם מצבים שאין בסמכות הפוסקים לשנות למרות חוסר הרלווונטיות בגלל חוסר סמכות פורמאלית לבטל גזירת בית דין קודם ללא סנהדרין

    3.מה שאתה כותב הוא בעצם שיש פרשנות יצירתית ומופתית לכל דבר ובעצם הורה היא חומר ביד היוצר שהפוסקים לא מפרשים אותה אלא עושים בה כרצונה

    אז אם כך למה לנו תורה ? נעשה מה שאנו רואים לנכון בשכלינו האנושי וזהו?

    איפה לדעתך התורה כספר מנחה נכנסת לתמונה אם ממילא אנחנו יכולים לשחק עם ההנחיות שלה כרצוננו ?

    • לאמיר –

      חז"ל בדרך כלל החמירו ועשו סייגים ומשמרת לדין התורה, כדברי אנשי כנסת הגדולה: 'ועשו סייג לתורה'. הקולות נעשות בדרך כלל על הסייגים.

      למשל,

      מן התורה כל מקום שמוקף מחיצות הוא 'רשות היחיד' באו חכמים והחמירו ברה"י של שותפים, אך בזה הקילו על ידי 'עירוב חצרות'.

      מן התורה, גם למ"ד 'תחומין דאורייתא' אפשר ללכת י"ב מיל. חכמים צמצמו לאלפים אמה, אך הוסיפו עוד אלפים אמה ע"י 'עירוב תחומין'.

      מן התורה, צרכי שבת נעשים ביו"ט. חכמים חששו שיבואו להתיר גם הכנה מיו"ט לחול, ולכן הצריכו 'עירוב תבשילין' כדי שיהיה היכר שמותר לבשל רק לצורך יו"ט ושבת.

      לגבי המשל של 'אבא' ו'אמא'. דומני שדעתו של הרצי"ה לא היתה נוחה מהסברת ענייני הלכה במושגים קבליים, והיה מזכיר את דברי החת"ס שאין לערב הלכה באגדה. הן החת"ס והן הרצי"ה היו מקובלים גדולים, אך שמרו על 'הפרדת רשויות' בין הלכה לאגדה.

      אם נכנסת ל'אבא' ו'אמא' – אולי יש להסביר ע"פ פרופ' קרול גיליגאן, בעמח"ס 'בקול שונה', שאיש חושב במושגים עקרוניים, ואישה חושבת על הפן החברתי-מעשי. וזה מחייב לעיתים קרובות סייגים נרחבים. ראה ההבדלים בין 'אבא' ל'אמא' בהכנות לפסח.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  9. ש,צ, אכן כדבריך חז״ל החמירו לא מעט פעמים מעבר לדין דאורייתא וזה מן המפורסמות

    אני התכונתי בעניין ה״ריכוך״ לא לחז״ל וגזירותיהם אלא לדינים המסורים בקבלה שבאים כך כמו בן סורר ומורה ועיר הנידחת ושאר הדוגמאות שהבאתי שמראות על מסר והוראה שבאים בשני קולות משלימים.

    לגבי המשל של האבא והאמא- דומני שהרצי״ה לא התנגד להסברים רעיוניים השאובים מהסוד והרי כל כולה של תורתו של אביו מרן הרב זצ״ל הגיעה מהקבלה. דומני שהתנגדותו הלקוחה מדברי החת״ס שהבאת היא על עירוב קבלה בפסיקת הלכה קונקרטית שדיין לא יפסוק למשל בסכסוך כספי בין בעלי דין על פי מידת הגבורה והתפארת וכד׳ אלא על פי הדינים המוכרים בחושן משפט

    כך נראה לי

    • אינני רואה 'שני קולות'.

      כבר בפשטה של פרשת בן סורר ומורה, רואים שהתורה עושה הכל כדי למנוע. צריך 'ותפשו בו אביו ואמו', איזו אמא תקח את הן שלה לסקילה? צריך 'וייסרו אותו' לפני כן, ורק אחרי שייוסר ללא הועיל הולכים הלאה. וההורים צריכים להכיר בפה מלא שזה בנם, ולומר: 'בננו זה', עוד סיבה לעורר את רחמיהם. בקיצור -כבר במישור הפשט עולה שמדובר במקרה רחוק מהמציאות.

      ובכלל בדיני מיתה צריך 'ודרשת וחקרת היטב', צריך 'על פי שנים עדים או שלושה עדים'. איזה אדם נורמלי יעשה עבירה שחייבים עליה מות בפני שני עדים? אפילו במיתת שור יש צורך בהתראה מוקדמת 'והועד בבעליו' וכל שכן במיתת אדם! ואכן הידיעות מהמקרא על הוצאת אנשים להורג נדירות מאד.

      התורה שבעל פה, מיוסדת על המקרא ומיישמת את עקרונותיו. התורה שבכתב מבטאת את ערכי היסוד, בעוד התורה שבעל פה מדריכה בצורה פרטנית איך מיישמים את הערכים האלה במציאות ואיך נוהגים כאשר יש התנגשות בין ערכי היסוד.

  10. ש,צ, אני מסכים אתך שההדרכות הללו באות מדיוקים מהכתוב וכך גם בלימוד של ״עין תחת עין ממון״ ובכל זאת רואים בחז״ל שהעבירו במסורה הדרכות מפורטות הרבה יותר שלמעשה מביאים ריכוך של הנאמר גם במקומות שאין דיוקים מפורשים בכתוב כמו בעיר הנידחת או למשל הדין של ״ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא״(פה כדבריךשיש לא מעט סייגים של חז״ל גם החמירו ואסרו את הספקות ואכמ״ל)

    נכון הדבר שאין מדובר בשתי קולות שונים לחלוטין ויש רמזים לקול ה״אמא״ כבר בתורה שבכתב בסופו של דבר מדובר באותה תורה

  11. ו'לא תבשל גדי בחלב אמו', שתורה שבעל פה מרחיבה על כל בשר בהמה בחלב?

  12. אתה מנסה לומר שדווקא כאן ההרחבות מחמירות ולא מקילות?

    אתה צודק כמובן ולא ניסיתי לומר שמגמתה של התורה שבעל פה היא להקל

    ההיפך כמו שאתה רומז התורה שבעל פה ברוב המקרים מעמיסה פרטים קטנים על שורות ספורות בתורה שבכתב וגם בעניין בן סורר ומורה הנידון כאן

    מה שבאתי לומר הוא שבדיני נפשות במיוחד רואים מגמה ברורה של קולות בכדי להגיע למינימום של ביצוע דינים אלו הלכה למעשה והמשל הזה של האבא לעומת אמא מתכוון אליהם במיוחד

    לא מדובר באספקט היחידי של התורה שבעל פה מול התורה שבכתב

    לא נראה לי ותקן אותי אם אני טועה שתמצא בכל התורה דינים שכה נדיר יהיה לבצעם למעשה כמו דיני נפשות

    • וכפי שכתבתי לעיל, כבר בתורה שבכתב ניכרת המגמה להגביל מאד את עונש המות – על פי שנים עדים; ודרשת וחקרת היטב; 'והועד בבעליו' התראה אפילו בשור; העברת גאולת הדם לבית הדין; ערי מקלט.

      אגב, גם המגמה להחמיר בבשר וחלב מובעת בתורה שבכתב: 'לא תבשל גדי בחלב אמו' הוא הפסוק החותם את 'ספר הברית' שבמשפטים ובכי תשא ואת איסורי המאכל בפרשת ראה.

      בין ה'אבא' וה'אמא' שוררת זוגיות מופלאה.

      • לגבי הדימוי לאבא ואמא –

        לפי מה שהצעתי, שתורה שבכתב מתווה את העקרונות הכלליים, בעוד שתורה שבעל פה נותנת את ההנחיה הפרטנית איך ליישם את העקרונות.

        יש לומר שהדבר מקביל לדברי אליהו לר' יוסי על מעלתה של האישה:

        'אדם מביא חיטין – חיטין כוסס? פשתן – פשתן לובש? לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו?'

        (יבמות סג,ב)

        כמו שהאישה מוציאה לפועל את החיטים והפשתן שמביא האיש, ומשכללת אותם להיות לחם לאכול ובגד ללבוש, כך תורה שבע"פ מפתחת את העקרונות שבתורה שבכתב..

        • וכן מסביר הגר"א בליקוטיו על הפסוק: 'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך' (משלי א,ח):

          'וסיבה אשר נשוותה תורה שבכתב לאב, שהתורה שבכתב כל המצוות שבה הם רק בכללות, שלא נתבאר בה פרטיהן,כאשר האב יצוה לבנו הדרך הטוב בכללות

          והאם תשים תשים עיניה וליבה עליו להדריכו בנתיבות הטוב ובכל מסילות הנאות, להזהירו מכל פרטי העבירות, ולהוליכו בכל חלקי המצוות… כן תורה שבעל פה מבארת לנו חלקי המצוות'

          (מובא בספר משלי עם ביאורי הגר"א, מהד' ר' משה פיליפ, פרק א,ח, הערה 75)

  13. לגבי זה שהכל נמסר למשה רבינו פשיטא! מהו דתימא? זה הרי מה שכתבתי במפורש בתגובתי לאלנתן וגם לא ללקתי עליך שהיסודות של הדינים ה״מרככים״ של התורהשבעל פה מבוססים גם הם ברובם על דיוקים מהתורה שבכתב שהתורה שבע״פ מחדדת אותם ןמעצימה אותם

    כמובן שגם זה מפי הגבורה ודאי ודאי

    • בס"ד כ"ח אלול ע"ג

      לאמיר – שלום רב,

      אם לעשות הבחנה בין תורה שבעל פה ולתורה שבכתב בתחום ה'קושי' וה'רוך', נראה שהבחנה זו תהיה לגבי הסגנון.

      התורה שבכתב תקבע בנחרצות 'עין תחת עין'..אף שהיא עצמה תאמר בפרשת שור מועד:שהמית אדם שיש מקום לכופר לנפשו של בעל השור הממית (ורק ברוצח אוסר הכתוב לקחת כופר), וממילא מובן שגם במזיק ניתן להיפטר מעונש ה'עין תחת עין' על ידי כופר. יש באמירה התקיפה של התורה מסר ערכי ברור לפוגע, שהוא היה ראוי לעונש גוף אלא שניתנה לו אפשרות להינצל על ידי כופר.

      יש באמת דיעה בגמרא שהמזיק צריך לשלם את דמי עינו של עצמו, כך היה בא לידי ביטוי ברור יסוד הכופר, אך למעשה נפסק כדיעה שמשלם את דמי עינו של הניזק והועדף צד הפיצוי לניזק על צד הענישה למזיק.

      בצד המעשי מחמירה התורה שבעל פה על המזיק וקובעת ש'אדם מועד לעולם' ואף בלא כוונה להזיק הוא חייב על מעשה החבלה. דין שאינו נאמר בפירוש בתורה שבכתב.

      ואכן כפי שכתבת, הסגנונות השונים של התורה שבכתב והתורה שבעל פה משלימים זה את זה, ושניהם יחד חיוניים לעיצוב נפשו של האדם..

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      הבדלי הסגנון מקבילים למה שתיארו חז"ל על הבדלי החינוך בין האב המלמד את בנו תורה ומביאו ליראה, לבין האם ה'משדלתו בדברים' ומעצימה בו את הרצון להיטיב ולכבד (מכילתא על הפסוק 'כבד את אביך ואת אמך)

  14. ש, צ שלום רב

    אני מקבל את מה שאתה אומר ומסכים אתך שהעניין של ״אבא״ ו״אמא״ מתבטא בסגנון ולא בשתי מהויות שונות כמו שכתבתי בעצמי התורה היא אחת ואין מסרים סותרים לתורה שבכתב ושבעל פה וההבדל הוא אכן כדבריך בסגנון ובדגשים

    ביטאת את הדברים באופן בהיר ודעתי כדעתך

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: