חטא הסליחה | שלום רוזנברג

האם הסליחה תמיד אפשרית, גם לאלה שמעשיהם "בלתי נסלחים"? 
הרהורים על תשובה וכפרה ערב השנה החדשה 

אני זוכר בנוסטלגיה את הדרשה שדרש מורי ורבי הרב יעקב פינק זצ"ל על התשובה בפנינו, תלמידים במעין ישיבה תיכונית שהוא הקים בישימון הדתי הדרום־אמריקני. הוא סיפר לנו בדרשתו על אמרתו של הרקליטוס הפילוסוף היווני הגדול: "אין אדם יכול לרחוץ פעמיים באותו נחל". אמנם כן, ניתן להתעקש שאפיק הנחל קבוע. לא כך הנחל עצמו. הוא זורם כל הזמן, ולפיכך הוא אב־טיפוס של הדינמי, העובר, המשתנה.

כנחל כך האדם. הוא זורם, לימד אותי רבי, הוא משתנה, ביולוגית ופסיכולוגית. תופעה זאת מאפשרת את התשובה, שינוי חלקי ולפעמים רדיקלי של האדם. לפנינו אדם אחר. אי לכך, להעניש אדם על מה שחטא לפני התשובה, פירושו בעצם להעניש אדם אחד על חטאיו של אדם אחר. כאן שורשי הסליחה. כיצד מודדים אנו את התשובה? הרמב"ם קבע קריטריון (הלכות תשובה ב, א): "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח". כלומר, היכולת לשוב לאותה הסיטואציה ולא לחזור על אותה השגיאה – זהו מבחן התשובה.

הראָיה הנפלאה לאפשרות הזאת נמצאת בסיפורי יוסף בספר בראשית. בתחילת הסיפור האחים מוכרים את יוסף. הכפרה מתרחשת כאשר יהודה מוכן להפוך לעבד במקום בנימין. המהפך, אומר הרמב"ם, מסומל בשינוי השם, המהווה סמל לתשובה: "ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" (שם, ב, ד). התשובה מאפשרת את הסליחה, וגם מהווה תנאי לה.

התייסר שמא חטא בכך שלא סלח. שמעון ויזנטל צילום: גטי אימג'ס

התייסר שמא חטא בכך שלא סלח. שמעון ויזנטל
צילום: גטי אימג'ס

שלושה פילוסופים יהודים

דברים אלה של רבי מביאים אותי לאחד הפולמוסים החשובים שפרצו בצרפת שלאחרי מלחמת העולם השנייה. היה זה פולמוס על גבולות הסליחה, על האפשרות לסלוח לגרמנים על מעשיהם בשואה. בשני קצוות הוויכוח עמדו שני אינטלקטואלים יהודים חשובים, ולדימיר יַנְקילֶביץ', פילוסוף ומוסיקולוג, וז'אק דֶרידָה, מפתח תיאוריית הדקונסטרוקציה.

ולדימיר יַנְקילֶביץ' כתב שני חיבורים נגד כל אפשרות לסלוח לנאצים ולמשרתיהם. הוא הציג את מה שניתן לתפוס כעמדתה המקובלת של היהדות. הסליחה מותנית בהכרת החטא, בחרטה, ובייחוד בבקשת סליחה. למבצעי השואה לא ניתן לסלוח. חטאיהם היו שטניים, והם בכלל לא ביקשו מחילה.

בחיבוריו הציג דרידה אלטרנטיבה שבה הוא מציע תפיסה שונה של מושג הסליחה. יש להבדיל באופן ברור בין פיוס על גווניו לבין סליחה. סליחה לא מתייחסת לניסיון לתקן את העולם. סליחה לשם פיוס פסולה, היא בנויה על חשבון התוצאות, במעין "כלכלה" של היחסים האנושיים. סליחה חייבת להיות סליחה לשמה, "לשמה" קיצוני. כן! אי־רציונלי. אם נקבע שה"סליחה" מותנית, אם אנו מצפים מאדם שיחזור בתשובה כדי שיהא ראוי לסליחה, אזי אנו סולחים לאדם אחר, ולא לפושע.

אחרי שנים רבות עומד אני בפני ה"דקונסטרוקציה" של דברי רבי. הנגטיב של התמונה. אין לי ספק שדרידה הכיר את הרעיונות היהודיים שהבאנו לעיל, והפך אותם במעין "אדרבה" מחוכם. מי שקורא את חיבוריו לא יכול אלא להתרשם שעומדת בפניו דמותו של הפילוסוף הגרמני הגדול מרטין הַיידֶגֶר שתמך בנאציזם, ושאף אחרי המלחמה לא ביקש סליחה, לא הכיר בחטא ולא הפנים את משמעות הרצח האיום. דרידה סלח לו ואמר: "רק על הבלתי־ניתן־לסליחה – אפשר לסלוח". דרידה כושף על ידי היידגר, ובגלל זאת אני סולח לו.

כדמות השלישית בפרשה מבקש אני להביא את עמנואל לוינס. הוא עסק ב"סליחה" בהרצאה בכנס לאינטלקטואלים יהודים שנערך בצרפת ב־1963 ("אל עבר הזולת" בספר "תשע קריאות תלמודיות", עמ‘ 9). נקודת המוצא שלו הייתה בסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת יומא (דפים פה־פז). מסופר שם על סכסוך שהיה בין קצב אחד לבין האמורא הגדול רב, אחד הממונים על תקינות השוק. הקצב העליב את רב, ולא הצטדק. רב החליט “להזדמן“ בפני הקצב בערב יום הכיפורים, לעורר את מצפונו, לתת לו הזדמנות לבקש ממנו סליחה. “שימו לב“ – מדגיש לוינס – “הסליחה הטרידה את הנפגע ולא את הפוגע“. רב לא הצליח. הקצב מעליב אותו שוב: “אין לי דבר איתך!“. עונש קשה נופל אז על הקצב, עצם שהוא חתך פוגעת בו והוא נהרג. לוינס מעיר בעצב רב הערה איומה אך אמיתית:

אין לי דבר איתך… האנושות משתרעת על פני רמות שונות… בני אדם אינם יוצרים עדיין אנושות אחת… הסיפור אינו בא לתאר את הנס… אלא את הטוהר המסוגל להרוג כשהאנושות עדיין נמצאת בשלבים שונים של התפתחות, ואת גודל האחריות שרב קיבל על עצמו, כשהאמין בטרם עת באנושיותו של האחר.

יודע תעלומות

נחזור עתה אחורה כמה שנים לפלנטה אחרת, איומה וסוריאליסטית, ובה נפגוש את שמעון. שמעון נולד בגליציה המזרחית, בבוצ'אץ'. הוא נלקח ב־1943 למחנה ריכוז, ובו צורף לאחת מפלוגות העבדות שהועסקו בעבודות כפייה שונות. באחד הימים הזדמנה פלוגתו לעיר למברג, לא רחוק מבניין הפקולטה שבה למד, שהפכה לבית חולים. לתדהמתו פנתה אליו אחת הנזירות שטיפלו בנפגעים הגרמנים, ושאלה אותו אם הוא יהודי. השאלה הייתה כמובן מיותרת, אך שמעון הנהן. היא ביקשה ממנו להתלוות אליה, והובילה אותו לחדר, לפנים חדרו של הדיקן.

שכב שם פצוע, כל גופו מכוסה בתחבושות. בשארית כוחו אחז הפצוע בידיו של שמעון וביקש ממנו להאזין לו. היה זה קארל, בן למשפחה דתית מהוגנת, שבהיותו בן 21 התנדב לאס־אס והיה לקצין. קארל סיפר שהוא נשלח לחזית המזרחית. יחידתו הגיעה לדנייפופטרובסק, ובה מצאו קבוצה של כ־150 יהודים, רבים מהם ילדים, שלא הצליחו לברוח. אנשי האס־אס ימ"ש דחסו אותם באחד הבתים, הביאו חביות נפט והכניסו אותם לתוך הבית. בשמעו זאת רצה שמעון לעזוב, אך קארל אחז בידו והמשיך. אנשי האס־אס זרקו רימונים דרך החלונות והבית עלה באש. באחד החלונות בקומה השנייה הופיע אדם, שמעילו בער. הוא אחז בידו את בנו הקטן, וקפץ איתו. אחריו קפצה אשתו. אנשי האס־אס ירו אליהם והרגום.

קארל הפצוע ידע שהוא לא יקום ממיטתו, וחיפש יהודי שאליו הוא יכול לפנות בשעותיו האחרונות, כדי לבקש ממנו מחילה על מעשיו. תמונות הזוועה מלוות אותו כל הזמן. ירא הוא להתייצב בפני משפט השמים. הוא ביקש להביא יהודי כדי להתוודות לפניו ולבקש את סליחתו. היהודי שמע, עזב את החדר בלי להגיד מילה, וחזר אל פלוגתו.

יהודי זה היה שמעון ויזנטל. שריד השואה שנלחם לעשות משפט ברוצחים. מאז שחזר למחנה התייסר ויזנטל אם טוב עשה שברח. אחרי המלחמה, בשלהי שנות השישים, ושוב בשנות השמונים, הפנה ויזנטל את הדילמה שבפניה עמד ליותר מחמישים הוגים ואנשי דת מכל העולם, מאברהם יהושע השל ועד לדלאי לאמה, מדסמונט טוטו ועד להרברט מרקוזה, מהחשמן פרנץ קניג ועד לפרימו לוי. את תיאור האפיזודה ואת תשובותיהם הביא בספרו The sunflower, החמנית. מאז נדונה הדילמה הזאת באלפי הזדמנויות. בספרו הכריח ויזנטל את כולנו להרהר בשאלת הסליחה – בשאלה מה היית עושה במקומו.

יותר מכול מדהים שבזמן אמת, בחזרתו לגיהינום המחנה, למצב שבו הוא כלל לא היה בן־אדם, הוא התייסר שמא חטא בכך שלא סלח! ייסורים אלה ליוו אותו שנים רבות. זאת היהדות! המדברים בשם הסליחה רדפו אותנו במשך אלפיים שנה על חטאים שייחסו לנו. הם היו מוכנים לסלוח לרוצחים, אך לא סלחו לנו על חטא אי־הסליחה.

הדיון בשאלה מעמיד אותנו בפני פרדוקסים קיומיים נוראים. ראשית, כמובן, כיצד אנו יכולים לסלוח בשם המתים – אך את זאת נשאיר בין סוגריים. בקוראי את תיאורו של שמעון, מתרשם אני שקארל היה כן בווידויו וחרטתו. אך הלוא למדנו שתשובה חייבת להיעשות בזמן אמת. תשובה אמיתית פירושה עזיבת החטא (את האס־אס, במקרה זה). ולמרות זאת מבטא הרמב“ם את עמדת היהדות ולפיה לא בכל המצבים אפשר להפעיל את הקריטריון שציטטנו לעיל. לפעמים לא יכולים המעשים להעיד על השינוי. או אז, קריטריון התשובה עובר לידי אלוהים: “ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא“ (שם, ב, ב). ואכן, כותב הרמב“ם: “אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין“ (שם, ב, א). שני סוגי התשובה מבוטאים בפסוקים בקהלת (יב, א־ ב): “וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ“. זאת התשובה הנעשית כאשר עוד ניתן לחטוא. “עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ…“, ומסביר הרמב“ם: “שהוא יום המיתה… מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו“ (שם, ב, ב). עד ועד בכלל. ייתכן שחסד עשה ויזנטל עם קארל שלא סלח לו. אולי דווקא היום האחרון מלא הצער כיפר לפחות במקצת על חטאיו.

לא ייענש בסיבתי

קארל ביקש סליחה מיהודי כדי להינצל מעונשי שמים. התנהגותו היונקת ממקורות יהודיים רחוקים מלמדת אותנו שאכן הסליחה אינה מושג מיותר במילון. הסליחה מתמודדת עם העונש על תיקון העולם. התנהגותו של רב, שלוינס ניתח, מלמדת אותנו על כיוון אחר במחשבת חז"ל. רב הנפגע נותן הזדמנות לסליחה לפוגע. לדעתי מאחורי מעשה זה עומדים הבדלי גישות בין החכמים לבין החסידים בימי חז"ל. עיון במקורות יפגיש אותנו עם מושגים שונים שאליהם לא הורגלנו. על התפיסה החסידית למושג הסליחה נוכל לעמוד אם נעיין בתפילה אחת שבה אנו מתייחסים לסליחה. תפילה זאת הושמה בתחילת "קריאת שמע על המיטה" ונכנסה בשינויים מסוימים ל"תפילה זכה" הלקוחה מספר "חיי אדם" של ר' אברהם דנציג, תפילה אישית הנאמרת לפי מנהגי האשכנזים לפני תפילת "כל נדרי" הציבורית. וכך אנו קוראים שם:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵינִי מוֹחֵל לְכָל מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בְּמָמוֹנִי בֵּין בִּכְבוֹדִי בֵּין בְּכָל אֲשֶׁר לִי, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד; בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה… וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי.

יש כאן עדות ברורה לשורש ההגותי של הבנת הסליחה על פי החסידות. "וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי". הסליחה נולדת ברצון שלא להזיק לזולת, או בצורה כללית יותר, שלא לגרום לו צער. וזאת אפילו אם צער זה הוא תוצאה של עונש מוצדק שהזולת סובל, עונש בידי אדם או בידי שמים, על פגיעה שהוא פגע בי. החסיד, והיהודי ההולך בעקבותיו, מרגישים צער זה, רגש הקרוב למה שמבוטא בדברי הרמב"ם (ב, י):

אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפצה ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה… וזהו דרכם של זרע ישראל. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן (הלכות תשובה, ב, י).

לראיָה מביא הוא את דברי עמוס על פשעי אדום (א, יא): "וְשִׁחֵת רַחֲמָיו וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח". היהדות מנוגדת באופן קוטבי לאכזריות, כלומר לסדיזם, שלפעמים מתבטא בהנאה שיכול המעניש להרגיש כשהוא מעניש. ואף על פי כן אין החסידות יכולה לפעול אלא עם המיזוג הדיאלקטי שלה על ידי ההלכה. כדברי היהודי עמנואל לוינס, עלינו להבין את גודל האחריות שאדם מקבל על עצמו, כשהוא מאמין בטרם עת באנושיותו של האחר ואין הדבר כך. או אז עלולה הסליחה להביא חורבן במקום תיקון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013

פורסמה ב-30 באוגוסט 2013, ב-גיליון ניצבים-וילך תשע"ג - 838 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: