מפגשם של דוד בן גוריון והחזון איש עורר עניין רב בשעתו והניב אגדות שונות. על מיתוס ואמת בסיפור העגלה המלאה והריקה במלאת לו שישים שנה

בשנת 2013 ימלאו ארבעים שנה למותו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, ושישים שנה למותו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ הידוע בכינויו "חזון איש". בשנת תשע"ג מלאו גם שישים שנה לפגישתם הידועה של השניים בביתו של החזון איש בבני־ברק (20 באוקטובר 1952, א' בחשוון תשי"ג).

סיפור הפגישה צף ועולה במשך השנים בשיח החרדי, בדרשות רבנים ובאתרי־אינטרנט חרדיים, ומתוכה מצוטט בעיקר המשל שהעלה החזון איש על "הגמל הטעון והגמל שאינו טעון" (או הביטוי הנפוץ בציבור: "העגלה המלאה והעגלה הריקה") שבו רואים החרדים תשובה ניצחת ומשפט מכונן ביחסי דתיים־חילוניים במדינת ישראל.

ברקע הפגישה יש לזכור שלמרות היותו של בן־גוריון אדם חילוני הרי שבתקופתו נחקקו לא־מעט חוקים דתיים. כבר במכתב מפורסם ששלח לרב יצחק־מאיר לוין, מראשי "אגודת ישראל", שנה לפני קום המדינה, הבטיח שהשבת תישמר בחיים הציבוריים, הנישואין יהיו כדת משה וישראל ובמוסדות־הציבור תישמר הכשרות. הפרדוקס מתעצם לאור העובדה שמאז פרישת בן־גוריון מראשות הממשלה ומהנהגת מפא"י לא נחקק שום חוק דתי נוסף.

מדוע לא דיבר בן־גוריון על מלאותה של "העגלה החילונית"? 
יחיאל אופנר, "ערימת חסידים נוסעים לרבי מליובאוויץ", 2010

שאלת היהדות

בערב ראש־השנה תשי"ג פרשו מהממשלה "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל" בשל הצעת־חוק לשירות לאומי לבנות המשוחררות משירות צבאי. גדולי־התורה החרדים וגם הרבנות הראשית אסרו על שירות לאומי כלשהו, והרב צבי־פסח פראנק, רבה של ירושלים וחבר מועצת הרבנות הראשית, אמר כי אפילו אם הבנות יגויסו לאמירת תהילים, וכל בת תצויד בסידור "קרבן מנחה" (סידור לנשים שהיה מצוי במזרח־אירופה), שירות לאומי לבנות יהיה אסור. בין המתריעים היה כמובן גם החזון איש.

להפתעת רבים הודיע בן־גוריון כי הוא רוצה להיפגש עם החזון איש. אחת הסברות לכך היא שהיות שבן גוריון ראה כי הוא אינו מסוגל להשליט את מרותו על הציבור הדתי ובמיוחד החרדי, הוא יזם את הפגישה כדי להשפיע בכך על המפלגות הדתיות ואפילו על "הפועל המזרחי". בן־גוריון שלח את שלישו נחמיה ארגוב לביתו של החזון איש, וזה הסכים לביקורו של ראש־הממשלה בשוויון־נפש וללא התפעלות.

על הפגישה מספר בן־גוריון ביומנו:

יצאתי הבוקר לבני־ברק לפגישה עם חזון איש… העיתונים שיוו לביקור ערך סנסציוני, ומצאתי בדרך וסביב ביתו קהל. קהל חסידיו חיכו בחוץ ובחדרים הקרובים. אבל נכנס רק יצחק נבון.

העמדתי לפניו השאלה אשר עד כה לא קיבלתי עליה תשובה מספיקה ממכרי האדוקים. בחו"ל לא היה היהודי תלוי בכלל היהודי, הגוי היה מוציא לחם מהאדמה, והיהודי היה קונה אותו. הגוי עשה חוקים, והיהודי נשמע או לא שמע לו. לא היה שלטון הכלל היהודי על היהודים, והיהודי באמריקא למשל אינו תלוי במאום בצבור היהודי. מאז קום המדינה נוצר מצב חדש שלא היה קיים אלפיים שנה. היהודים מוכרחים להתפרנס זה מזה – הוקם משק לאומי. היהודים מקיימים שלטון ועושים חוקים לעצמם, וכל פרט יהודי תלוי בכלל… 'חזון איש' הקשיב בבת צחוק קלה ופיקחת. יש לו פנים ועיניים של איש רוח… ישבנו ליד שולחן ריק בחדר שיש בו ספה וארון־ספרים… הוא ענה… מדוע לא יכולים גם אתם לשמור שבת – כלום זה מזיק?… אמרתי גם אנו מוקירים השבת, ורוצים בעונג השבת, אבל תפיסתנו שונה… והן לא תיתכן שתאנסו אותנו… כלום אינו מודה שאהבת ישראל קודמת לכל?… דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין.

מן הצד החרדי מספר על הפגישה הרב יצחק מאיר בספרו "על חומותייך בני ברק":

מקורבי החזון איש סיפרו כי ביום הפגישה, שעה קלה לפני שהגיע בן־גוריון לביתו, התהלך החזון איש בחדרו אנה ואנה ושפתותיו מלמלו פסוקי תהילים. בזמנו סיפר לי אחד מהמקורבים אצל החזון איש, כי כשנודע לבאי ביתו על הפגישה העומדת להתקיים בינו לבין ראש הממשלה, הציעו להחליף את הריהוט בחדר שבו עמדה להתקיים הפגישה, להכניס לשם שולחן וכסאות חדשים ולסייד את החדר. אולם החזון איש התנגד לכך בתקיפות ולא נתן לשנות דבר.

דבריו של החזון איש הסעירו את בן־גוריון והוא הגיב בתרעומת למשמע קביעה זו, כי ספינתו ריקה ומנוערת מכל… בן־גוריון השיב, כי כיבוש שממה ועבודת הצבא ובניין הארץ אף הם אינן מלאכות קלות ותענוגות. אחר כך הניף ידיו בתנועת ייאוש ואמר: נו, טוב, מה לעשות? הוא קם מכסאו, וכשעמד על סף הדלת, חזר שוב לאותו נושא והכריז: 'למרות הכל אין ספינתנו ריקה לגמרי. בכל זאת צריכים לתת תשובה לשאלה'. והחזון איש, בחיוך, ענה לעומתו: 'זאת התשובה'.

בציבור החרדי קושרים עוד סיפורי־לוואי שונים לביקור:

בביקור ההיסטורי שערך ראש הממשלה מר דוד בן־גוריון אצל מרן החזון איש זצ"ל בביתו בבני ברק, ידוע שמרן זצ"ל הוריד את משקפיו בטרם ייכנס האורח לביתו, וזאת מפני שאמרו חז"ל שאסור להסתכל בפנים של אדם רשע (מגילה כח, א), אולם קם לקראתו ונהג בו כבוד, וזאת מפני כבוד המלכות (מעשה איש, חלק א, עמ' רלד).

ללא פשרות

את העובדות המדויקות על השיחה מביא יצחק נבון, האיש היחיד שהיה נוכח בפגישה ורשם את הדברים: "אף אני נכנסתי פנימה לחדר והתיישבתי בפינה ורשמתי את השיחה. ראיתי יהודי נמוך־קומה, בעל סבר־פנים נאה, כפוף, שולחן, כיסא, מיטה רעועה וספרים, ספרים, ספרים. הכל חשבו שידבר איתו על גיוס בנות, אך לא היה לכך זכר. הם ישבו זה מול זה, מעבר לשולחן קטן.

בן־גוריון פתח ואמר לו: 'באתי לדבר איתך על נושא אחד, איך יהודים דתיים ולא־דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים? יהודים באים הנה מהרבה ארצות, למאות ולאלפים, עם מסורות שונות, מתרבויות שונות והשקפות שונות. המדינה עומדת בסכנה חיצונית, הערבים עדיין רוצים להשמידנו, ועלינו למצות כל מה שמשותף בין חלקי העם. ויש בעיה יסודית: אלה יהודים ואלה יהודים, ואיך יחיו יחד?' "ענה החזון איש בסיפור על הלכה בתלמוד: 'אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך'.

אמר לו בן־גוריון: 'ועל הגמל הזה אין עול של מצוות? (תופף על כתפו שלו), ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?'.

אמר החזון איש : 'בזכות זה שאנו לומדים תורה, הם מתקיימים'. אמר בן־גוריון: 'אם הבחורים האלה לא היו מגינים עליכם, היו האויבים שוחטים אתכם'. אמר החזון איש: 'להיפך. בזכות זה שאנו לומדים תורה, הם יכולים לחיות ולעבוד ולשמור'. אמר בן־גוריון: 'אינני מזלזל בתורה, אבל אם לא יהיו בני־אדם חיים, מי ילמד תורה?'. אמר החזון איש: 'התורה היא עץ החיים, סם החיים'. אמר בן־גוריון: 'גם הגנה על הנפש היא מצווה, כי לא המתים יהללו י־ה. ובכל זאת אני שואל, איך נחיה יחד?'.

אמר החזון איש: 'אני רואה חילול שבת, מכוניות ומשאיות בשבתות, נוסעים לים במקום להתפלל וללמוד תורה…'. אמר בן־גוריון: 'אני לא נוסע במשאית לים בשבת, אבל אם אלה פועלים העובדים כל השבוע, לא מגיע להם לטבול בים בשבת? זאת זכותם. אי־אפשר להכריחם ללמוד תורה. אבל גם הם יהודים, ועושים הרבה דברים חשובים… ואם לא ילכו לים, אתה חושב שיבואו לבית־הכנסת?'. אמר החזון איש: 'אנו מאמינים שיבוא יום וכולם ישמרו שבת ויתפללו'. אמר בן־גוריון: 'אם ירצו, לא אתנגד שיעשו זאת. אבל אי־אפשר לכפות זאת עליהם'.

הוויכוח נמשך זמן רב. הם נשארו בעמדותיהם, בלי שהתקרבו זה לזה. לבסוף הפסיקו את הוויכוח וניגשו אל ארונות הספרים ושוחחו על הספרים. אחר־כך נפרדו בידידות ובלחיצת־יד. כשיצאו משם אמר לי בן־גוריון: 'זהו יהודי יפה, חכם, יש לו עיניים יפות וחכמות, צנוע. מעניין מנין כוחו והשפעתו. אבל איך נחיה יחד בארץ? זו שאלה חשובה ביותר. זו סכנה חמורה. יותר מאויב חיצוני'.

ומוסיף יצחק נבון באותו הקשר:

אחר־כך כתב אהרון מירסקי ספר, והוסיף עוד פרטים שלא היו ולא נבראו. הוא בא אלי, לשאול מה היה באותה שיחה. וסיפרתי לו בפרטות – הייתי עד יחיד ורשמתי את הדברים – והוא ניסה בכל זאת לומר 'שמעתי שכך וכך דיברו'. אמרתי: 'לא דיברו. הייתי שם'. והוא כתב מה שרצה, אך הוסיף הערה: 'חבר־הכנסת נבון טוען שהדברים האלה לא נאמרו, אבל כנראה שהוא לא הבין, מפני שהם דיברו אידיש'. ועל זה אני רוצה לומר שני דברים: ראשית, הם לא דיברו אף מילה אידיש, אלא עברית. ושנית, אילו דיברו אידיש הייתי מסתדר עם זה. אידיש רעדט זיך אליין.

רעש תקשורתי

בעיתונות התפרסמה הידיעה על הפגישה מתוך נקודות־מבט שונות. נכתב שבן־גוריון יעלה בפני החזון איש את בעיית גיוס הבנות ועוד בעיות קואליציוניות. אך מתברר שהפגישה עסקה כולה בעולמה הרוחני של היהדות.

"מעריב" דיווח ב־20.10.52 בכותרת הראשית:

בן־גוריון נועד עם חזון איש, קהל רב הצטופף ליד בית הרב הישיש בבני ברק". והוסיף: "נערכה הבוקר הפגישה מיוחדת במינה בין חזון איש… לבין בן־גוריון, שבא לשאול לדעת הרב בן ה־73 בנוגע לשאלה החמורה של גיוס בנות מחוץ למסגרת הצבא. בחדר, שבו נערכה הפגישה, נמצאים שולחן פשוט וארבעה כסאות, מיטת ברזל, שעליה מבלה חזון איש את רוב שעות היום, מספר ארונות עם ספרי קודש… חזון איש היה לבוש חלוק משי כחול־כהה וכיפה לראשו, ואילו ראש הממשלה לבש חליפה כחולה בהירה, ללא עניבה, ולראשו מגבעת־קש.

נושא גיוס הבנות הדתיות לשירות לאומי נחשב עקרוני ביותר בעיני החזון איש, אך בפגישה עם בן־גוריון העניין לא הוזכר. רק לאחריה הפציר החזון איש בבן־גוריון, באמצעות עסקנים חרדיים, שהצעת־החוק תבוטל וגם כתב על כך לבן־גוריון. הצעת החוק לשירות לאומי של בנות דתיות אמנם התקבלה בכנסת – אך החוק מעולם לא מומש.

חבר הכנסת החרדי שלמה לורנץ סיפר כי בן־גוריון אמר לו לאחר השיחה כי לא זו בלבד שלא פגש מימיו אדם כה פיקח, אלא שגם לא העלה על דעתו שיכול להיות אדם כזה פיקח. רפאל הלפרין מביא בספרו "במחיצת 'החזון איש'" צילום ממכתבו של בן־גוריון שנשלח לחזון איש לאחר הפגישה, ובו כתב: "ירשה לי כבודו להוסיף שביקורי אצלו היה עבורי חוויה בלתי נשכחת".

בספרו "החזון איש – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית" כותב ד"ר בנימין בראון מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית: "וכשאמרו לו שבן־גוריון רוצה להיפגש עמו, הוא ענה שדלתו פתוחה בפני כולם". ומוסיף בראון:

הפגישה הזו באה על רקע מאבקים ושאלות בנושאי דת ומדינה, כמו שאלת השבת, גיוס בנות וחוק השבות. בן־גוריון רצה מודל עקרוני, איך מסדירים את מערכת היחסים בין דתיים וחילונים ובין דת ומדינה, כך שלא ייווצר קרע. לשאלה זו ענה החזון איש במשל הידוע על הגמל הטעון בסחורה שפוגש על הגשר גמל שאינו נושא סחורה. בן־גוריון כעס וטען כנגדו שהציבור החילוני אינו גמל שאינו טעון, מאחר שהם נושאים באחריות של הכלכלה, הביטחון וההתיישבות. בסיומה של הפגישה בת 40 דקות, בן־גוריון לא קיבל תשובה שיכלה להניח את דעתו לגבי נכונותו של החזון איש להגיע להסכמה. לא הייתה שום התגמשות אמיתית, והתוצאה היא שעל כל דבר רבו בנפרד".

על אותה פגישה כותב יאיר צבן באתר האינטרנטי "זמן יהודי חדש":

נקל לשער מה הייתה תגובתם של רבים למשמע מנהיגה של היהדות החרדית האנטי־ציונית המתאר אותם ככלי ריק. לא הייתי שלם עם תשובתו של בן־גוריון. תמהתי מדוע קיבל את הנחתו של איש שיחו, כאילו יש 'עגלה דתית' אחת ומאוחדת וכאילו מולה ניצבת 'עגלה חילונית' אחת ומאוחדת. וקשה מאלה: בהציגו, לשיטתו, את תכולתה של 'העגלה המלאה החילונית', מנה בן־גוריון עניינים כגון ההגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה, יישוב הארץ, בניינה ופיתוחה, ואני שאלתי את עצמי: האם לא נכשל בן־גוריון בכך שלא הדגיש דווקא את הישגיה של התרבות היהודית החדשה, ובמיוחד את התרבות העברית, על ריבוי פניהן?.

נותרת אפוא התמיהה מדוע לא העלה בן־גוריון את מלאותה של "העגלה החילונית" בערכים רוחניים שהתגבשו במשך דורות, ערכים של תרבות, פילוסופיה, מדע, רפואה, ספרות, אמנות, תיאטרון, מוסיקה, וגם תחייתה המופלאה של הלשון העברית. ההייתה סיבה לכך? האם עשה זאת במודע משום שלא האמין כי החזון־איש ירד לעומק חשיבותם של כל הערכים הללו?

בן־גוריון המשיך בקשריו עם החזון איש למרות שהשיב בשלילה על מכתבו שבו ביקש כי חוק השירות הלאומי יעבור מן העולם.

בכנסת סיפר בן־גוריון בהתייחסו להבדלי ההשקפות בעם: "בשאלה זו הלכתי לחזון איש. לצערי עליי להגיד שיצאתי ממנו מאוכזב. לא פניתי אליו כפי שכתבו בעיתונים בשאלת גיוס נשים. חזון איש לא היה מומחה לביטחון, פניתי אליו בשאלה שהבאתי עכשיו לפניכם. אמרתי לו: הנה ישנם שני יהודים כמוני וכמוך, ויש עוד אלפים כמוני וכמוך, ואנו מוכרחים לחיות יחד מתוך כבוד הדדי. מהי הדרך?".

לשאלת אחד החכי"ם החרדים מה אמר לו החזון איש, ענה בן־גוריון: "שאל־נא את חבר־הכנסת לורנץ, שסיפרתי לו את פרטי הדברים, וגם לרב כהנא". כשנפטר החזון איש הספידו בן־גוריון בישיבת הממשלה, אך דברי ההספד לא פורסמו.

דוד מלמד עוסק בכתיבת פרוזה ותולדות א"י ופרסם שבעה ספרים בנושאים אלה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013