יקיר בן־משה מלווה את חוויות הנישואין וההורות בשירה צבעונית ומלאת הומור לצד ידע עשיר במוזיקה קלאסית

רגע של פליאה מתרחש בשירה כשמשורר מוצא את קולו. מבעד לניסיוניות, למחיקות, לחוויות החיים ולדממה הוא מוצא איזה טון נכון, משלב מתאים, הוא מצליח לעצב את הצליל האישי, הפרטי, בתוך רעש הצלילים של הכותבים סביב. החיפוש אחר קול זה אינו פשוט ואולי אפילו עוד יותר מורכבת ההצלחה לשמור עליו, שמירה שמאלצת גם התפתחות שלו, חיפוש והזנה תמידית; ופעמים רבות הפרויקט האינדיבידואלי הזה אינו מצליח ואת מקומו תופס החיקוי.

ישנה פליאה נוספת בשירה, כאשר מוצאים את הקול הנכון לנושא מסוים. עניין זה נבדל מעט מהקול האישי, או מתגורר בתוכו. כלומר, אותו קול אישי מבין כיצד הוא מתמודד עם נושאים שונים – כתיבה פוליטית ומוסרית, כתיבה ביתית, מופשטת, רליגיוזית וכדומה. לכל נושא צבע אחר וממילא אוצר מילים, תנוחת־כתיבה וקצב אחר, לכל אזור התייחסות צרכים אחרים מבחינת המורכבות והניסוח, זה שזקוק לשדות ידע רחבים כדי להתממש וזה שמבקש רק את חווית הנפש לבדה.

אלגנטיות וסערות נפש. יקיר בן משה
צילום: גדעון מרקוביץ

נדמה שבספרו החדש של יקיר בן־משה מתרחש הפלא הכפול. בהמשך לספרו הקודם "תנשום עמוק, אתה נרגש" מוצא בן־משה את קולו האישי מאוד, המרענן והיוצא דופן בשירה העברית. גם אם הספר הנוכחי הוא הספר "המשפחתי" של בן־משה, המלווה את חוויות הנישואין וההורות, וספרו הקודם הוא ספר "הרווקות" שלו, הרי שיש בהם סימנים דומים: שירה צבעונית, מלאת הומור, אהבה, בדידות, אושר. זאת לצד ידע כמעט מוחלט במוזיקה קלאסית, מוזיקה שעומדת כדימוי הגדול לכתיבתו של בן־משה: אלגנטיות וניקיון המסתירים בתוכם תהומות וסערות נפש, "כל החורף הקשבנו לאמנות הפוגה של באך/ ובסופו נכנסה שירלי להיריון/ בבת אחת פרץ האביב לתוך הבית/ בבת אחת נתלה העולם על צלילים ארוכים/ כמעט הלכנו לאיבוד בין הגוף המתמלא בעוברו / לבין עיוורונו הנוגה של המלחין הישיש (…) כמה פעמים מעדתי! ולא ידעתי/ שאני פוסע מקצה השקט/ ועד סופו".

בספר הנוכחי משורטטת חווית ההורות. אותו קול נכון ביחס לנושא זה מורכב מדיבור אינטימי, בין־אישי, ההופך לשיחה מתמשכת, רצופה, העוקבת באופן צמוד וקרוב אחר תהליך הקמת המשפחה. השיחה מתחילה מההיכרות עם שירלי, בת־הזוג, דרך החרדה מהלידה ועוצמת ההתרגשות מולה ומשם לאותם רגעים מכוננים של הורה צעיר: גילוי העולם הרגשי של הילד, הדאגה והקרבה ובעיקר חווית היסוד שבה החיים חוצים גשר והנוף מהעבר האחר שונה בתכלית: "ביום בו נולדת גדלתי בתוך עצמי/ אמנם קודם התבוננתי בגוף שלי/ כתבתי עליו שירים/ להבין היכן הוא מתחיל, נגמר ־/ אך רק בהולדתך התמלאה הבטן/ ערמת חציר/ מספוא לסוס שבתוכי".

בתוך הקול הנכון בספר ואולי דווקא בגלל החוויה הנפשית והרגשית החזקה שמבוטאת בו ישנה התמעטות של סוג מסוים של שירים שבן־משה מצוין בהם. אלו השירים שבהם הוא מניח בבנייה כפולה את החוויה האישית, את הכרוניקה היום יומית, מול זו הקולקטיבית, בדרך כלל – הפוליטית. שיר כמו "כל מטוסינו" מדגים מבנה זה באופן מושלם: "לפי מקורות זרים, בלילה בו הכרתי את שירלי – צה"ל תקף בסוריה/ 17 טון חומר נפץ הופלו ממטוסי חיל־האוויר / וחדרו את הכור האטומי, בשעה שאני ואשתי לעתיד/ התנשקנו לראשונה/ בפאב הלני‘ס בפלורנטין (…) אחזתי כל אצבע ואצבע/ ואמרתי שלא תעז לפחד/ אני אשמור עליה/ רק בבוקר נודע שכל מטוסינו שבו בשלום/ לבד ממטוס אחד, תועה ואבוד, שהשליך מכל ריק/ של דלק אווירי על אדמת תורכיה. ידעתי שמוצפנת בו/ שפה חדשה“.

כוחם של שירים אלו בכך שהם מבטלים את ההיררכיות המוטעות של הקיום החדשותי, בן־משה חותר תחת הישראליות שמקדשת פעמים רבות את מהדורת החדשות על פני האנשים המרכיבים, בסופו של דבר, את אותה מהדורה. אולי, באמת, בחוויית ההורות הטרייה, המרוכזת, יש מקום בהתחלה רק לתא המשפחתי הגרעיני ומקומן של מהומות החוץ עוד יגיע. ואולי גם כאן בן־משה ממשיך את אותה חתירה; הוא מתמסר כל כולו לחוויה האישית, המשפחתית, שהיא המכנה המשותף המובהק של כולנו, “בתנור הבית/ השטיח מצע לגחלים צוחקות/ אני בא הביתה, רואה את הילדים משחקים/ ושוכח את כל מה שלמדתי על עצמי/ תמיד מחדש: החופש ניצת/ בהטיית ראש, בעפעוף העין ובתנופת גפרור הלב/ הניתז למרחקים/ כשהגוף מתלקח, בוער ודועך/ השקט נוגס את בדידותך?/ קום ובנה מלשונות האש את קירות המשפחה/ השעה תמיד מאוחרת“. 0

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013