השד העדתי הדתי־לאומי | אפרת שני שטרית

ההגמוניה האשכנזית־דתית מעניקה לכאורה לדתיים המזרחים "בית", אך במחיר דרישה להתאים אליה את תפיסת עולמם. קריאה לשינוי

בשבועות האחרונים, בעקבות צפייה בסדרה "השד העדתי" של אמנון לוי, אני פוגשת תגובות מגוונות שעיקרן – אמנם בעבר היו זכויות יתר, אך כיום, בישראל 2013, לא קיימת הדרה מזרחית. המספרים אכן מלמדים על הבדלים (למבקשי עבודה בעלי שם משפחה אשכנזי סיכוי גבוה ב־34% להיות מזומנים לראיון עבודה מאשר לכאלו בעל שם משפחה מזרחי), אך מי שטוב – מצליח. השיח על גזענות והדרה, טוענים באוזניי רבים, נובע מאינטרס פרטי של אנשים שעשו מזה מקצוע, ויש להם עניין להנציח את המצב.

כנגד תגובות אלה, טענָתי היא שמאז ימי קום המדינה ועד היום מתקיימת כל העת הדרה מזרחית, ובמגזר הציונות הדתית מתקיימת הדרה של היהדות המזרחית. מקור המהלך הזה הוא בפרויקט הציוני ששלל מורשת של מאות שנים. את הדפוס הזה שכפלה הציונות הדתית בכך שיצרה הזחה של היהדות המזרחית אל השוליים. אדייק, ההגמוניה האשכנזית־דתית לכאורה מעניקה לדתיים המזרחים “בית“, אך המחיר הוא ויתור על הבית (בה“א הידיעה) ובעצם דרישה להתאים את תפיסת העולם הדתית לזו האשכנזית.

באולפנא לא היה כל ביטוי למזרחיות          צילום: פלאש 90. למצולמות אין קשר לכתבה

באולפנא לא היה כל ביטוי למזרחיות צילום: פלאש 90. למצולמות אין קשר לכתבה

 הרגשתי זרות וניכור

אמחיש את טענתי בנימה אישית־פוליטית.

למדתי באולפנת בני עקיבא גדולה וותיקה. הגעתי לאולפנא מהבית המזרחי שלי בעיירת פיתוח, ומדובר באולפנא שבה לא הייתה גישה גזענית מודעת. באותה תקופה, אך לפני עשרים וכמה שנים, בבתי ספר דתיים אחרים, כדוגמת "צייטלין", התקיימה הפרדה על רקע עדתי בין הכיתות, כאשר בכיתות המדעיות היו בעיקר אשכנזים, ובכיתות הרגילות הייתה הפרדה בין כיתת האשכנזים מצפון העיר לכיתת המזרחים מהדרום.

אך כאמור, באולפנא שבה למדתי התקיימה אינטגרציה מלאה. התקבלו בנות שעברו את מבחני הקבלה והכיתות היו מעורבות. לכאורה מצב שוויוני. אך השוויון לא באמת התקיים והגזענות גם אם לא הייתה מודעת – הייתה נוכחת.

כל הוויית האולפנא זעקה אשכנזיות. התלמידות שפגשתי היו מוצלחות וידעניות ממני, מפני שהגיעו מאזורים שבהם הרמה הלימודית הייתה גבוהה יותר מזו שאני זכיתי לה. בעיירה נחשבתי לתלמידה חכמה ומצליחה אולם באולפנא נדרשתי להשלים פער לימודי גדול. פגשתי לא מעט בנות של רבנים (אשכנזים כמובן), ובכלל בנות אשכנזיות שהאולפנא היוותה עבורן המשך ישיר של החינוך שקיבלו עד כה.

הר"מים היו אשכנזים, המדריכות אשכנזיות, ראש האולפנא אשכנזי, נוסח התפילה אשכנזי, זמירות השבת אשכנזיות, הפסיקות אשכנזיות, לימודי ההגות והמוסר – מהוגים אשכנזים. במילים אחרות, היה ניסיון להטמיע אותי המזרחית במערכת הקיימת, אך בתנאי שאשתלב בקיים, בשפה הדומיננטית השלטת של הציונות הדתית. הרגשתי זרות וניכור.

האם הדמויות החינוכיות היו ערות לחשיבות הגשר בין הבית לאולפנא? בין שני העולמות?

 קול לא לגיטימי

באולפנא לא היה כל ביטוי למזרחיות, לא הייתה אפשרות להזדהות עם התפיסות שהנחילו לנו בבית. במוסד חינוכי שטוען לסימון של מה שרצוי, מה שנכון, מה שטוב, לאן עלינו לשאוף, הרי שהמסרים מהבית, הערכים, המנטליות, תפיסת העולם, תפיסת הפסיקה ההלכתית, כל אלה נעדרו. הזהות שלי מבית הפכה למעשה – וזה היה המסר המובלע אך הנוכח – ללא לגיטימית. וכך, ללא כוונה מוצהרת להדיר את הבית, התבצעה הדרה.

שתי האפשרויות שעמדו אז לרשותי היו או להיאחז בבית על כל מה שהוא מסמן ולהיות לא רלוונטית או לאמץ זהות חדשה. החלטתי להיות רלוונטית והדרתי את הבית. הדרה הישרדותית. הדרתי את הבית על מנת להצליח בעולם החדש, להצליח בעולם היחיד ששווה. להשתלב בנורמות, בערכים ובסדרים של ההגמוניה.

בביקורים הלא תכופים בבית, אקבל אזכורים למחירים שאשלם – חמושה במראה דוסי, בלבוש וסגנון אולפניסטי, בהקפדות דתיות שהבית לא הכיר ובערכים של השיח האידיאולוגי של הציונות הדתית, בשפה המופשטת הרב קוקניקית, הרגשתי שאני נמצאת בעמדה מוסרית ודתית גבוהה יותר. התנשאתי. התביישתי בהורי המחזיקים בתפיסה פריפריאלית, שלא טורחים להשתתף במרוץ "הנכון". המרוץ היחיד שנחשב.

כל הדודים שלי היו מסורתיים. כמה פעמים אמרו לנו באולפנא שמסורתי נחשב בזוי? כמה פעמים לעגו למסורתיים, נעדרי האג'נדה, שבשבת עושים קידוש ואחר־כך מדליקים טלוויזיה? החילונים עדיפים כי אפשר לנהל איתם דיאלוג מושכל. הם בחרו באופן מודע ומוסבר את דרכם. יש בסיס תבוני להחלטה שלהם. עם החילונים הללו נפגשנו במפגשי חילוניות־דתיות. לא עם המסורתיים (המהווים כמעט מחצית מהיהודים בארץ).

סיגלתי את החשיבה המרכזניקית או ההר עציונית, שבאופן מובנה לא יוצרת מגע עם הרחוב, לא רוצה לגעת בבעיות קיום בסיסיות, אלא נושאת עיניים אל המעבר. אבל מה מקום החשיבה הזו בבית? במשפחה המורחבת? בעיירה?

וכמו באולפנא כך במדינה. המזרחים שקולם נשמע, שהגיעו לעמדות מפתח, שהצליחו להתברג היטב, ש"הצליחו בחיים", היו צריכים לוותר על חלק גדול מהעצמיות שלהם, מהתרבות שלהם, מאורחות החיים שלהם, ולפלס דרכם אל עבר החברה השלטת. על מנת לסמן הצלחה אישית או להיות בעל השפעה, עליהם היה לשלם מחיר – והמחיר היה זניחתה של הזהות המזרחית. השתכנזות.

זה מביא אותי לחשוב על כל הנערים והנערות שסירבו להשתכנז, ששימרו את כל מאפייני ההשתייכות שלהם למשפחתם על מה שהיא מייצגת, שכתוצאה מכך נדחקו לשוליים, ללא דריסת רגל בקולקטיב המתווה את הטון. אך טבעי שחלקם גדלו להיות במקרה הטוב בעלי השפעה מצומצמת על סביבתם, ובמקרה הפחות טוב הגיעו לפשע, שבבסיסו גם חלק ממרד וקריאת תיגר על הסדר הקיים; סדר שלא רוצה לקבלם בין שורותיו, כפי שהם, על תרבותם, אפיוניהם ודתיותם.

אני חושבת על כל אותם מזרחים שכישרונם לא בא לידי ביטוי. אני חושבת על כל אותן ספרדיות בעלות אמירה שקולן נדם ולעולם לא נוכל, כקולקטיב, ליהנות מאמירה זו. ואני תוהה לעצמי בקול: כמה אנשים בעלי יכולת, בעלי אמירה, בעלי תעוזה, החברה ובתוכה החברה הדתית לאומית הפסידה? ואני חושבת גם על אנשים לאו דווקא "מוכשרים", יוצאי דופן או חכמים במיוחד, על אחד העם המרוקאי שחי בחברה שבה קולו אינו לגיטימי.

המשך ישיר לבית

אם אנחנו רוצים שלא להמשיך במסורת ההדרה ומעוניינים להעניק מקום שווה עבור בנות האולפנא המזרחיות, יש לחולל שינויים בתוך המערכת, שיאפשרו פרט להענקת מקום שווה גם שינוי רחב יותר, אל עבר חברה דתית לאומית פחות גזענית.

השינויים הם בעצם היפוך של מה שהוצג כבעיה, והנה אפרוט כמה מהם:

א. דמויות חינוכיות מזרחיות החיות את חייהן בתודעה מזרחית. כלומר, כאלה שיכירו במקום שהבנות המזרחיות באות ממנו, יתייחסו אליו וייתנו לו מקום שווה. דמויות שיהוו מודל לחיקוי אך גם יהיו המשך ישיר ואינהרנטי לתרבות ולמנטליות בבית.

א. תפילות בנוסחים רב־עדתיים. כך כלל הבנות יוכלו להתעשר ממגוון הנוסחים והמנגינות.

ב. לימוד פיוטים – הפיוט כמשאב. בדומה למתרחש ב“קהילות שרות“ – מפגשי קבוצות לימוד של פיוט שלומדות הן את הטקסטים הנפלאים של הפיוטים והן את שירת הפיוט במנגינה ובעיטורים מוזיקליים על פי התרבות והעדה הרלוונטית.

ג. לימוד הפסיקה וההגות הספרדית – כדוגמת הרבנים לבית משאש, הרב עובדיה יוסף, הרב בן ציון חי עוזיאל והרב חיים דוד הלוי. ומעבר לחשיפה, גם נתינת מקום ויישום לתפיסת העולם הדתית הספרדית כיהדות אורגנית שאינה מחדדת דיכוטומיות.

ד. פעילות של מעורבות חברתית אשר לא מגיעה מן החוץ, לחלץ ולסייע ל“ילידים“, אלא כבניית מערכת של אמון הדדית, מערכת שבה כל צד יופרה מהשני. מערכת של ערבות במובנה המקורי. בהשראת המימרה של הרב ישראל סלנטר: “הדאגות החומריות של חברי הן הדאגות הרוחניות שלי“.

ה. במסגרת מפגשים עם בני נוער, קיום מפגשים עם נערים ונערות מסורתיים, וכמו כן מפגש עם התפיסה המסורתית (ע“ע ד“ר מאיר בוזגלו). בתפיסה זו, המסורת היהודית מועברת בראש ובראשונה ובעיקר על ידי מוסד המשפחה. על כן דיאלוג בין בית הספר והמשפחה הינו הכרחי, בפרט בשלב גיבוש הזהות היהודית.

 יישום שינויים אלה, הנותן מקום שווה ליהדות המזרחית, תואם את התפיסה שגם ביצירה המקורית שלנו כעם הפרט לא השתייך ישירות לעם, אלא השתייך דרך סדרה של תיווכים – דרך המשפחה, העדה או השבט ודרך קבוצות של שבטים. כך גם היום, לא תימשך מחיקה של תרבות, אלא הכלה רב תרבותית. תתקיים התחלה של תיקון העוול, יתאפשר פילוס דרך לכל התלמידות והתלמידים המזרחים אשר ישמיעו את קולם ויתוו דרך תוך זיקה לתרבותם, מסורתם, ביתם. בכך יאפשרו את המשך שינוי התודעה בחיים הבוגרים. תיקון שהוא בבחינת “אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה“.

אפרת שני שטרית היא מנתחת מערכות בחברת תקשורת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013

פורסמה ב-23 באוגוסט 2013, ב-גיליון כי תבוא תשע"ג - 837 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 40 תגובות.

  1. בתור אשכנזי שמביט על העניין מבחוץ אומר שיש צדק בדברי הכותבת שיש הגמוניה אשכנזית בישיבות של הציבור הדתי לאומי במובן התרבותי אבל זה כמובן לא בא מלמעלה ומתוך רצון מודע להשכיח את ההגות ההלכתית והתרבותית של עדות המזרח

    מדובר במחדל אמתי שנובע מתום לב ושאכן צריך לשפר אותו ובין היתר בעזרת העצות הנכונות של הכותבת ובעוד דרכים

    -דווקא כיום במחקר האקדמי בתחום מדעי היהדות יש טרנד בעיסוק נרחב בפסיקה ההלכתית ובדמותם של גדולי צפון אפריקה והמזרח -לפי הידוע לי נכתבים כרגע 8 או 9 דוקטורטים על הרב יוסף משאש זצ"ל-אך לצערי מדובר במעשה רצוי מאוד עם כוונות מאוד לא רצויות כי המטרה במחקרים הללו לא מעט פעמים היא לנסות להראות על "פסיקה ספרדית מתונה" שמתיישבת עם "אתגרי דורינו" ובמילים לא מכובסות לעודד סוג של קונסרבטיביות ולהסתמך על גדולי עולם שאותם מצטטים סלקטיבית לשם מטרות נלוזות אלו ואכמ"ל-

    ובחזרה לעניין-יש לציין שיש גם תופעה גדולה של "השתכנזות" של בני"שים מעדות המזרח שמעדיפים אפילו להתפלל בימים הנוראים עם האשכנזים ולא במניין ספרדי והדוגמאות רבות ולכן קשה להאשים כאן איזה ממסד או מערכת ואנשים פשוט מצביעים ברגליים.

    בכל אופן כיום בישיבות מאוד מקובל לפייט בסעודות שבת זמירות שבת ספרדיים ומזרחיים [כמו "יה חביבי" "נגילה הללויה" "אל מאוד נעלה" ועוד רבים]ואני בתור אשכנזי מכיר את הזמירות הללו בזכות סעודות השבת מהישיבה

    בתחום הלימוד של הפוסקים הספרדים-אכן בלימוד הלכה הם נלמדים ודומני שכל ישיבה שלומדים בה מסכת שבת פותחים בה את "מנוחת אהבה" של הרב משה לוי זצ"ל וכן לומדים את "כף החיים" ואת "ילקוט יוסף" וה"בן איש חי" וזה נכון שיש מה לשפר בתחום לימוד המחשבה ולהוסיף מדבריהם בלימודים אלו

    בלימוד גמרא עיון שהוא הלימוד המרכזי מטבע הדברים פחות יעסקו בתורתם של גדולי המזרח משום שרובם התעסקו בלימוד אליבא דהלכתא ולא בלומדעס המוכר .

    נ.ב

    בישיבה בה אני למדתי ראש הישיבה שלי האשכנזי עודד את התלמידים הספרדים ללמוד את ספרי הפסיקה שלהם בלימוד ההלכה היומי[הוא העיר זאת לכמה מהם שלמדו משנה ברורה דווקא] וחשוב לו העניין של מורשת יהודי המזרח וכשהתלמידים הספרדים עושים בישיבה את ההילולא לר' יעקב אבוחצירא זצ"ל ה"אביר יעקב" בכ' בטבת הוא גם מגיע ומשתתף

    איך אמר אז בגין בתגובה ל"נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז "אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים! לוחמים!"

    אכן כך-כולנו יהודים

    • איזו הגמוניה אשכנזית?

      הראשונים לציון הגר"י נסים והגר"מ אליהו זצ"ל, היו אשכנזים? ויבל"א הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת הר עציון והרב בן ציון אלגזי, ראש ישיבת כרם ביבנה – אשכנזים? הרבנים שבתי וחיים סבתו – אשכנזים? פרופ' אבנר שאקי ז"ל, ויבל"א הרב יצחק לוי, שהיו ממנהיגי המפד"ל – אשכנזים? ד"ר יעקב הדני, שהיה ראש אגף החינוך הדתי ומכללת ליפשיץ – אשכנזי?

      המאפיין של הרוח הספרדית, מתואר בהקדמתו של רבי יוסף חיים ל'רב פעלים' המתאר את דרך הפסיקה הספרדית השואפת להקיף את כל הספרות התורנית שדנה בסוגיא. דוגמא קלאסית לדרך זו הם ספרי 'כף החיים' ו'יביע אומר' שהלומד בהם מתוודע לכל שיטות הפוסקים, אשכנזים וספרדים. אף שיטת העיון שהיתה מקובלת בישיבות הספרדיות, עסקה רבות במהרש"א מהרש"ל ובמהר"ם שיף.

      ולאידך גיסא, דרך העיון הליטאית, יסודה בדרכי העיון של חכמי תורכיה, רבי אפרים נבון בעל 'מחנה אפרים', רבי יהודה רוזאניס בעל משנה למלך ורבי יצחק נוניס בעל 'שער המלך'.

      עולמנו המחשבתי מיוסד על הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, הרמב"ן ורבי יונה גירונדי, שפעלו בספרד. על האר"י, שאמנם היה אשכנזי במוצאו אך פעל בתוך יהדות ספרדית; על הרמח"ל – שפעל באיטליה.

      התלמוד הבבלי מוקף בפירושיהם של רש"י ובעלי התוספות מצרפת, הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והר"ן מספרד, ומהרש"ל, מהרש"א, מהר"ם ופני יהושע מאשכנז ופולין.

      יחד מפתחים אנחנו הגמוניה כלל ישראלית.

      בברכת שבת שלום, ש.צ. לוי-נג'אר

      • הראי"ה קוק מבחין בדרכי הלימוד בין הדרך הביקורתית, בה מתאפיין הלימוד הספרדי, לבין הדרך הפלפולית-ההרמוניסטית, בה מתאפיין הלימוד האשכנזי:

        'כח הביקורת אינו נזקק כל כך ליישב סתירות שבין מקום למקום. ספר כהתלמוד המכיל בתוכו כל כך הרבה דעות שונות במה שהוא מפורש, אין הביקורת מצטערת אם אחרי העיון יימצאו עוד איזה שינויי דעות ושיטות שאינן מפורשות כל כך במקומן. העיקר הוא להכריע איזו השקפה ואיזו שיטה בהלכה או באגדה היא היותר יסודית, וזה מתברר מתוך הביקורת הנקנית על ידי הבקיאות על ידי כללים קבועים…

        אמנם לא בכל פעם תצדק הביקורת במשפטה. לא כל מה שנראה לעין שהיא סתירה, היא באמת סתירה, ויש מקום להשווייתן של דעות על ידי התעמקות בתוכן העניין בהגיונו ובטעמו, ומזה נולדת היא השיטה הפלפולית…

        ('לשני בתי ישראל', מאמרי הראי"ה, א, ירושלים תשמ"ד, עמ' 46-47)

        הרמב"ן והגר"א התוו את הדרך למזג בין שתי דרכי הלימוד:

        'מהגדולים אשר התאמצו למזג את הביקורת עם הפלפול, ביחש להגיון התלמודי… מצויין הוא הרמב"ן בדורות הראשונים בין חכמי הספרדים, והגאון מוילנה בדורות האחרונים בין האשכנזים.

        כל חלק מחלקי האומה מוכרח הוא לשכלל את כשרונו, ועם זה חובתנו עכשיו גדולה היא יותר מבכל זמן, להיות כל אחד משפיע ומושפע מחברו, ואז ישתלמו בנו שני הכשרונות הללו, וכל הענפים הרבים והגדולים, שבכל צדדי החיים המעשיים והתרבותיים המסתעפים מהם…

        ומתוך שמירת הצביון המיוחד והתעמקות הסגולות המפורטות, יצא התוכן הלאומי השלם כלול בהדרו, שישוב להיות לכח פועל בכושר גדול על כל דרכי החיים הכלליים, אשר על ידו ייבנה ישראל להיות לגוי אחד בארץ באור קדוש ישראל וגואלו'.

        (שם, עמ' 48).

        • דיון בשאלת 'ההגמוניה האשכנזית' שכביכול ישנה בציבור הדתי לאומי: בתגובות ל'האמנות נותנת הזדמנות להחיות את היהדות' מאת גב' רחל ריף.

    • כן , תום לב

      גם בית המשפט העליון משחרר משחרר פושעים אשכנזים בגלל תום לב.

      כמה אפשר לדבר על תום לב אחרי כל מה שנכתב מאז שנות השבעים? תום לב של עיוורים חרשים אילמים.

      אז אם תום לב נראה שזה משתנה עכשיו ומיד. טענת התום לב עומדת רק פעם אחת בחיים. אי אפשר להשתמש בה כל יום ויום

      • ל"רוע לב",אם אתה רוצה לסבור שיש איזו מזימה זדונית להשכיח את המורשת של עדות המזרח בממסד הדתי לאומי או כל ממסד אחר שיבושם לך כתבתי מספיק דוגמאות בתגובה שלי שמפריכות את טענות הקיפוח החוזרות ונישנות שלא בצדק[בטח שלא כיום]בעניין

        אגב כמו שחיים כתב כאן וצדק שגם התרבות האשכנזית בארץ של הוואי המזרח אירופי וכיו"ב לא נשמרה באופן אותנטי ובמסגרת כור ההיתוך שבן גוריון רצה לעשות לאחר קום המדינה הוא גם שם על הכוונת את שפת היידיש השנואה עליו והיו אף תקנות נגד תיאטראות יידיש! [רק "סלבס" בתחום כמו דז'יגאן ושומאכר בגלל הפופולאריות והמעמד שלהם קיבלו היתר להעלות הצגות ביידיש בתנאי שיוסיפו קטעי קישור קצרים בעברית]

        ככה שלא מדובר באיזו מלחמה מומצאת בעדות המזרח ושים לב שהמוזיקה המזרחית כיום היא מיינסטרים שבמיינסטרים של המויזקה הישראלית כיום

        • אכן שכטר לך אין בעיה
          יש תום לב
          ומה הבעיה שלך?

          שימשיכו לדכא את המזרחים ואת תרבותם
          אחר כך תמשיכו לדבר על תום לב.

    • שאלה לי אליך : ראש השנה ויה"כ איך נראים? באיזה סיפורים עסוקים ועוסקים אצלכם בישיבה? על איזה מנעד דנים שם בסוגיות. מה הרושם הכלל המועבר אצליכם באלול?
      כזמגיע לבסוף למעשה ויוצא מה'אוכל' או מהשירים והשמח אל תוך החוויה הדתית כמו שאמרה הכותבת האמריה 'לציבור המזרחי יש אמונה תמימה'. כזמגיע לראש השנה החוויה הדתית היא שלא עיירה יהודית בפולין ולא אווירה חוויתית המהמלאח במרוקו. דנתה פעם מה ההבדל בין ספרידם לאשכנזים.
      יש גישה ככלל בוסרית וילדותית כאשר מעיינים בכתבי הרב קוק, הגישה שאומרת 'רב המחבר על המפריד' ויש מציאות אחדותית וכו' וכו'. אבל ששוכחים מה המגדיר אותנו אזי שוכחים את היחיד ואחריו איך באמת אפשר לאהוב.
      כפי שאמרה אני רק מוסיך שראוי ורצוי לעורר דיון מעמיק על ההבדלים שיש בין העדות. על ההבדלים ההשקפתיים חינוכיים ועוד. על האדאלים של 'תורה ומלאכה' על אדאלים של לימודי אמונה ותנך כחלק יותר מחייב מלימוד של ספרי התלמוד.[לצורך העניין מהש"ע יש הדרה שלמה של ספרדים, וכן לימוד אמיתי של אמונה בעת האחרונה בצורה ספרדית] מתי בפעם האחרונה לא שאלת מה אפשר לתת לספרדי, אלא שאלת 'מה אוכל ללמוד ממנו'?
      תדון תשאל תברר, ותפסיק להיסתכ בשולחן שבת או בעוד פסק ספרדי כזה ואחר,תסתכל על הכלל, תשמע סיפור טוב, תדון על מה החוויה הדתית של הספרדי, על המכלול השלם של התרבות

    • כבוד הורים ומורים - יסוד לשילוב .

      בס"ד ד' מרחשון ע"ה

      בניגוד לתיאורה של הכותבת, שביהדות המזרח עברה המסורת בעיקר בתחום המשפחה – יהדות המזרח היתה מליאה בחכמים גדולי תורה בנגלה ובנסתר, ואופיינה ביחס של אהבה וכבוד לתורה ולחכמיה, שאת ידיהם נשקו בכבוד ובהערצה, אותו יחס של כבוד ניתן גם למקדשי המעט, בתי כנסיות ובתי מדרשות, שהקפידו לנהוג בהם כבוד ויקר. וכמובן היה היחס להורים – יחס של כבוד.

      אותה תכונה מושרשת של כבוד הורים ומורים – מיתנה את הרוחות הסוחפות של החילוניות והמודרנה שבאו מתרבות המערב. גם אלה שנפגעו מהחילוניות נשארו במידה רבה שומרי מסורת ומוקיריה.

      תלמידי חכמים ששורשיהם ביהדות המזרח, יכלו לאמץ גם דרכי לימוד וחשיבה תורניים שהתפתחו ביהדות אשכנז, בלי לאבד את צביונם המקורי, הושפעו והשפיעו.

      הראש"ל הג"ר בצמ"ח עוזיאל מינה לראש ישיבת 'שערי ציון' את הג"ר אליעזר יהודה ולדינברג, שהשו"ת שלו 'ציץ אליעזר',מלא וגדוש באיזכורים של פוסקים ספרדיים אותם הכיר בספריית הישיבה. הראש"ל הג"ד יצחק נסים הביא ל'בית המדרש לרבנים ודיינים' שיסד גם חכמים ספרדיים כגאונים רבי עובדיה יוסף ורבי סלמן חוגי עבודי וגם רבנים אשכנזיים כגון הג"ר יעקב אריאלי שלימד בדרך העיון הליטאי והגרי"ש אלישיב שהיה מגיע מדי פעם לביהמ"ד לדון עם התלמידים בהלכה. באוירה ממזגת זו גדלו גאונים כרבי מרדכי אליהו ז"ל ויבדל"א רבי עזרא בצרי שליט"א, שמתורתם נאותים בני כל העדות.

      אף רבה של ירושלים, הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א ממזג בעולמו התורני את המזרח והמערב. ראשיתו ב'תומכי תמימים' של חב"ד בקזבלנקה, וגידולו בישיבת 'תפארת ציון' הליטאית בבני-ברק; בכולל של הגאון רבי יעקב רוזנטל בחיפה, ולא פחות מכך מעוגן הוא בעולם הפסיקה של הגאונים רבי שלום משאש ורבי עובדיה יוסף זצ"ל

      הנה כי כן, יהדות שביסודה 'כבוד הורים' ומורים', היא שיכולה לשלב גאוה במורשתה עם פתיחות למורשת וליצירה הכלל-ישראלית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אכן היחס של יהודי המזרח לתורה ונושאיה היה תמיד מכבד ומוקיר גם אצל אלו שלא שמרו מצוות באופן סדיר ומדוקדק

        כמו שכתב ש.צ בצדק היה כבוד גדול הן לגדולי התורה והן לבתי הכנסת ובתי המדרש

        דוגמא מעניינת לכך היא תקנתו של רבה הגדול של קהיר הרב רפאל אהרן בן שמעון זצ"ל [כיהן כרבה של קהיר 30 שנה בין 1891 ל1921 למניינם] בקהילתו שחופות יערכו דווקא בתוך בתי הכנסת בידיעה כי שם גם מי שלא מקפידים קלה כבחמורה ומי שלא מקפידות על לבוש צנוע יקפידו על כך בשל כבוד בית כנסת ולכן יש לבתי כנסת עדיפות מאשר לאולמות ובתי קפה שם נערכו בדר"כ החתונות של היהודים וכמתואר בדבריו

        ויעוין בספרו של הרב בן שמעון "נהר מצרים" הלכות קידושין אות יד

        נ.ב

        מעניין שבניגוד לרבנים אשכנזים שהתנגדו מאוד לחופות בתוך בית הכנסת משום שזה מזכיר את החתונות של הנוצרים הנעשים בכנסיה הרב בן שמעון בדבריו מביא את מנהג הנוצרים והמוסלמים בעניין כדוגמא טובה אותה יש לאמץ בבחינת "כמתוקנים שבהם עשיתם" בראותו שכך האירוע מקבל ארשת של כבוד וקדושה יותר מאשר אירוע באולם אירועים או בית קפה

        אותה סיבה שגרמה אצל גדולים מאשכנז לאסור בתוקף את הדבר גרמה במהופך אצל הרב בן שמעון דווקא לעודד את העניין ולאמצו גם אצלינו ויעויי"ש בדבריו במקור שציינתי

    • על בתי המדרש של הראשונים לציון, רבי יעקב מאיר, רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל ורבי יצחק נסים – ראו במאמרו של הרב ד"ר שלמה א' גליקסברג, 'בתי מדרש לרבנים בנשיאות הראשונים לציון', פעמים 135 (תשע"ג), עמ' 61-104.

    • התנגדות רבי יוסף משאש לחופה בבית הכנסת

      לעומת זאת, רבי יוסף משאש התנגד לעריכת חופות בבית הכנסת.

      וכך הוא כותב לראש"ל רבי יצחק נסים, ביום כ"ט בשבט תשכ"ז:
      'פה בחיפה יש בתי כנסיות של הספרדים שמסדרים בהם חופות. וכדי בזיון וקצף למקדש מעט בארץ, שכולם ק"ק [קודש קדשים], הן מצד הקרקע והקירות והתקרה, שכולם מאבני המקום ועפר הארץ, וקדושת ביהכ"נ [בית הכנסת] של רבים שקדושתו חמורה. והחופות כולם נעשות בחוצפה גסה,זרועות נשים מגולות עם החזה ,והרגלים עד הארכובה, וחבוקין ונשוקין, ונבול פה וכו'. ולא הועילו כל תוכחות ולא משגיחין. עד שהרבה בני אדם אומרים: "מדוע אנחנו מזלזלים בתי הכנסיות שלנו, כלום אין בהן קדושה כשל האשכנזים?". ובכל אופן יש חלול ה' גדול. ובכן עלה בדעתינו לאסור הדבר כמו אחינו האשכנזים…'.

      בתשובתו מיום ג' באדר א', מסכים עמו הרב נסים:
      'קבלתי את יקרת מכתבו מיום כ"ט בשבט ש.ז. [שנה זו],, בו מתריע על עריכת חו"ק בביהכ"נ [חופה וקידושין בבית הכנסת], שגורם לחלול הקודש, ורצונו לגדור פרצה זו ולבטל המנהג – יישר כחו ותחזקנה ידיו!'.

      (חליפת המכתבים הובאה ב'ובץ 'זכור לאברהם – ענייני נשואין', חולון תשס"ה, עמ' רכב.
      על הצורך לחדש סייגים וגדרים בצניעות עקב ירידת הדורות, כותב הרב משאש גם בשו"ת מים חיים ח"ב, סימן קמ. הבאתי חלק מדבריו שם, בתגובתי ל'תורה על הבר' מאת אריאל הורוביץ, באתר זה. ש.צ. לוינגר)

      • וכמובן אלו ואלו דברי אלוקים חיים

        מה שהכריע בשני המקרים זו המציאות בקהילתו של הרב בן שמעון הוא ראה שדווקא החופות בבתי הכנסת יגרמו ליותר כבוד והתנהגות נאותה של המוזמנים ואילו הרב משאש ראה במקומו שזה לא עוזר ולכן עדיף שהחופות לא יהיו בבית כנסת

        ועל זה נאמר שהחכם עיניו בראשו

    • עצה טובה איך להציל כלל ישראל? הירושלמי מביא במסכת פאה, שיוסף הצדיק, הוכיח את האחים שהם מסתכלים בבנות הארץ, אמר להם מה אתה מסתכלים? אמרו לו "לנו זה לא מזיק". אבל יוסף שהי' קדוש אמיתי טען, שאפילו אם אדם הוא קדוש וטהור וחושב שההסתכלות לא מזיקה לו אעפ"כ אסור לו להסתכל! כי עצם הראיה היא כן מזיקה לו אע"פ שהוא לא מרגיש ההזק מיד.

      על זה מסביר ר' נתן ז"ל למה זה מזיק כל כך, משום שמהעינים של כל יהודי (גברים ונשים וילדים) יוצאים כאלה אורות חזקים, כאלה אורות נפלאים, כל החיות של האדם עובר דרך העיניים, אדם מעביר את כל החיות שלו, את כל הנשמה שלו, את כל הנפש שלו הכול הוא מעביר לאלה שהוא מסתכל עליהם, כי עצם ההסתכלות, עצם הראיה עצמה מעבירה כוחות, מעבירה חיות, כי האדם מלא תורה מלא תפילה מלא אלוקות, אבל כשמסתכלים על הקליפות, על בנות ונשים, על חרדקי"ם, על הרשעים, על הציונים, על הגויים, אז מעבירים להם את חיות וכח של קדושה, פשוט הוא מפסיד הקדושה שלו. וזה מה שהוכיח יוסף את האחים ומר להם: "נכון שלכם הראיה לא כ"כ מזיקה, אבל אתם שבטי ק-ה קדושי עליון, ובעצם רק בהסתכלות עצמה אתם מעבירים כוחות לסיטרא אחרא, כוחות לטומאה, ולכן אסור לכם להסתכל, וכ"ש לנו לדור חלש אם הרבה נסיונות שאנחנו צריכים ללחום "24 שעה כל יום" נגד היצר הרע, המפתה אותנו להסתכל בדברים האסורים.

      אדם שפותח את העיניים, לא משנה גבר או אשה, שהולך עם עיניים פתוחות ברחוב וכו' , אז ח"ו כל התורה שהוא לומד והמצות שעושה הולך לקליפות לסיטרא אחרא, התורה הולכת לאויבים, לרשעים, הכל הולך אליהם, הכל הולך למסינרים ומשמדים, הוא מחייה אותם! הוא נותן להם את הכח לרדוף אותנו! כי החיות שלהם ממך עובר להם, להחיות שלהם, לכח שלהם, זה בא ממה שלמדת תורה! למשל אם למדת 10 שעות ואמרת ששים ריבוא אותיות, עכשיו ע"י שהסתכלת וראית דברים אסורים, אתה החיית את כל הקליפות! כל ששים ריבוא האותיות עברו אליהם! אם לא היית מסתכל עליהם לא היה להם שום כח וחיות ולא היה לך הנסיונות להתגבר בקדושה כגון שמירת הברית שמירת העינים והמחשבה (הידים ידי עשו).

      אבל בצד הטוב: אם אדם יצא לרחוב בשמירת עיניים, בקדושה מלאה, אז הוא יעלה את כל הניצוצות שנמצאים בקליפות לצד הטוב! אדם שסגר את העין הוא שרף את כל הקליפות! בכל קליפה יש ניצוץ קדוש, ברגע שאדם עבר ברחוב בשמירת עיניים הניצוץ השתחרר לצד הטוב שלו.

      הניצוץ הקדוש שבתוך הקליפה הוא נמצא בבית הסוהר! וצועק אליך "אל תסתכל!, אחי רחם עלי! אל תסתכל עלי שחרר אותי! משום שכשאתה מסתכל על האשה וכדומה וכו' אתה קובר אותי! אתה קושר אותי עם עוד כבלים לצד הרע" והניצוץ מתחנן לכל בן אדם "אחי רחם עלי, שחרר אותי מבית הסוהר, אם תתגבר ולא תסתכל עכשיו, כשהייצר בוער בקרבך אתה תביא את הגאולה!!! עד עכשיו אף אחד לא גאל אותי ולא תיקן אותי, רחם עלי תוציא אותי עכשיו מהמאסר שלי, איך? רק אל תסתכל! כל אחד צריך לזכור שבפעם אחת שאתה לא מסתכל אתה מפיל את האין סוף חומות ואת האין סוף קליפות שסובבים אותי וכך בא הישועה".

      בני אדם בדור חלש שלנו, שהם רק בשר ודם צריכים מסירות נפש אדירה לשמור את העיניים, ברגע שהולכים בשווקים וברחובות יש להם ניסיונות נוראים, וע"י ששומרים את העיניים מעלים ומתקנים את כל הניצוצות שנמצאים שם.

      כשאדם מחליט למסור את עצמו לד' יתברך, הוא מיד מקבל רוח של עוז וגבורה אז הוא יכול ע"י הרוח הזאת לעשות מלחמות אדירות ולנצח את כל הרשעים, את כל המתיוונים, ולהביא את הגאולה כמו שזכתה חנה ע"י האור של חנוכה הורידה את נשמת משיח. "חנוכה" חנה-כו', חנה מסרה את הנפש בשביל ד' יתברך, היא עשתה הכול רק בשביל ד', ביקשה בן רק בשביל ד'. והיום למסור את הנפש זה פשוט דבר אחד, דהיינו לשבת וללמוד תורה הקדושה המגינה עלינו! היום למסור את הנפש זה לא לעשות מלחמה עם אף אחד, היום למסור את הנפש זה פשוט לשבת וללמוד ולהכניס את הראש בתורה הקדושה, בגמרא הקדושה וספרי מוסר וחסידות.

      מורי ורבותי אחי ורעי: לא לחינם יוסף הצדיק זכה להיות אחד ומיוחד. במה זכה למדרגה הזאת להיכלל בקדושת האבות ולצרף ב' שבטים למניין בני יעקב? כל המדרגה הזאת בזכות שעמד על המשמר, לא נכנע, והתרחק מהעבירה בכל מה שיכל להתרחק, ובזכות זה יוסף הצדיק זכה לגדולתו הנצחית. כתוב 'ויוסף הוא המשביר' – מכאן למדים על פי המקובלים, שאם בן אדם חס ושלום אין לו פרנסה, זה מתוך שפוגם במידת הברית, כי מידת 'ויוסף הוא המשביר' קשורה לפרנסה. וכדאיתא בגמרא, קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף וקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, שהכל קשור במידת היסוד. והדרך להצליח כבחינת יוסף: 'וינס ויצא החוצה'.

      כל אחד ימצא בדברים אלו חיזוק להתמיד בשמירת כל דבר שבקדושה ובפרט בשמירת בריתו של אברהם אבינו. הדור שלנו הוא דור פרוץ ביותר, לאחרונה התוודעתי במספר מקרים, בהם אנשים בני תורה, אברכים, יראי שמים, יושבים ועוסקים בתורה, נכשלים בכל מיני מכשלות שיש. ראוי שנגדור עצמינו בשגרת היום יום כדי שנביא על עצמינו הנהגה מיוחדת מאת הקב"ה שישמור עלינו מנפילות בעצת היצר.

      יה"ר שעל ידי קיום מצווה זו של שמירת עינים יזרז הקב"ה את ביאת המשיח והוא יכניע כל סוגי החמריות הזדון והרשע, התאוות הבהמיות, והקושיות והשכחה בתורה, ונהיה כולנו טהורים וקדושים, ונזכה לקבל פני משיח בקרוב מתוך תשובה שלמה.

    • הבדלי העדפה של התפילה האשכנזית והספרדית נובעים גם מהבדלים באופי התפילה. האשכנזים נוטים למהר (חוץ מאשר מנייני 'קרליבך'), בעוד הספרדים נוטים להאריך; התפילה הספרדית נוטה להיות קהילתית, בעוד האשכנזית היא יותר תפילה של יחידים. הבדל הבא לביטוי גם בצורת הישיבה. הספרדים יושבים כשפניהם אל חבריהם, בעוד שהאשכנזים – פניהם אל הקודש.

  2. ש.צ שלום רב

    דבר ראשון יישר כח על הבאת הדוגמאות מגדולי תורקיה בעניין לימוד העיון,לא הייתי מודע לכך כל כך וחידשת לי אשריך!

    לגבי ה"הגמוניה האשכנזית"-נכון שמדובר בתהליכים שבשנים האחרונות נשחקים אך המציאות הראתה שהרבה מבחורי הישיבות יוצאי עדות המזרח השתכנזו ובעצם איבדו הרבה מהמורשת המשפחתית שלהם דבר שבא לידי ביטוי למשל בהעדפת תלמידים ספרדים בתפילות האשכנזיות הישיבתיות בימים הנוראים ולא רק בזה

    כמובן שלא מדובר באיזה תכנון מגבוה שזומם להשכיח את מורשת יהדות ספרד צפון אפריקה והמזרח וכמו שהזכרת נכוחה שבציבור הדת"ל יש לא מעט רבנים ואנשי ציבור משפיעים שהם ספרדים וכך גם בלימוד

    בקיצור מדובר בהגמוניה תרבותית בלתי מודעת שכיום ב"ה נשחקת

    • לגבי העדפת התפילה האשכנזית, זה לעיתים קרובות עניין של העדפת אוירה וטעם מוסיקלי. יש אשכנזים שאוהבים את סגנון התפילה והפיוט המזרחי, ויש ספרדים ותימנים גאים, המחבבים דוקא חזנות אשכנזית. ד"ר רוני שוויקה, בן למשפחה של פייטנים חלבים, נעשה דווקא חובב רוק, עד שעושה מדרשים על שירי רוק. טעם מוסיקלי לא עובר בתורשה!

      • באחת התגובות בדיון על 'מות המתפלל' לר' אלחנן ניר, העליתי את הרעיון שההבדל בין פתיחת תפילות יום הכיפורים – אצל הספרדים בפיוט רווי הכיסופים 'לך א-לי תשוקתי' ואצל האשכנזים ב'כל נדרי' – מבטא את ההבדל שבין תשובה מיראה שבה 'זדונות נעשים לשגגות', לבין תשובה מאהבה שבה 'זדונות נעשים לזכויות'.

  3. ש.צ,אתה צודק שטעם מוזיקלי הוא לא קשור לגנטיקה ומוצא משפחתי אבל שים לב מציאותית שתראה יותר ספרדים שהולכים לתפילות הישיבתיות האשכנזיות מאשר המצב ההפוך

    זה לענ"ד כן מראה על מציאות שיש ל"אשכנזיות" יותר דומיננטיות בישיבות ושוב כמובן לא דומיננטיות מודעת לעצמה אבל בכל זאת

    שים לב גם לעובדה שבחתונות אצל הספרדים מאנ"ש כמעט תמיד השירים והניגונים בריקודים הם שירים חסידיים או ניגונים חסידיים ודומים להם בסגנון

    שהייתי לפני לא מזמן בחתונה של חבר שהוא בעל תשובה ספרדי בסגנון "ש"סניקי" שאשתו באה מבית "ש"סניקי" הסגנון היה שונה ורוב השירים היו שירים מזרחיים דתיים[כמו שירי חיים ישראל,מידד טסה ושירים עממיים של עדות המזרח בחתונות "ישמח חתני" וכיו"ב] ושאלתי את עצמי באמת מדוע בחתונות של הספרדים אצלנו רוב החתונות "משוכנזות" כמעט ללא מוטיבים מזרחיים כל שהם

    זה כן מראה על השתכנזות שיש אצל עדות המזרח בציבור שלנו ושוב מדובר על מגמה ותופעה ולא דוגמאות בודדות

    • הייתי בלא מעט חתונות "ש"סניקיות" שגם שם רוב השירים היו מה שאתה מכנה "חסידי".

      ושוב, כמו שכתבתי בתגובה נפרדת גם בהקשר זה לא מדובר על "השתכנזות" אלא על "התמערבות" (מלשון מערב). הטעם השולט בחברה הכללית היום מושפע מפופ אמריקאי-מערבי וכך גם המוזיקה הפופולרית הדתית המכונה "חסידית". ומצד שני גם למוזיקה זו חודרים אט אט מוטיבים מזרחיים לא מעטים.

  4. תודה לכותבת על המאמר ועוד יותר על הרעיונות בסוף.
    רק דבר אחד צרם לי מאד, וסביר שהכותבת לא התכוונה לכך
    משמע מהמאמר שהקפדה על מצוות שקולה ל'השתכנזות'.

  5. "מזרחיות" את יודעת להגדיר יופי, אבל מה שעומד כנגד זה לא "אשכנזיות".

    מי שחושב שהתרבות, המנטליות, המוסר וכו' בציונות הדתית הם "אשכנזים" לא יודע מה זה אשכנזי.

    רוב רובם של האשכנזים הציונים יוצאי מזרח אירופה (בסופו של דבר רוב מוחץ של האשכנזים הגיע משם) השיל מעליו כמעט כל סממן שדומה למה שהיה בבית הוריו. הוא לא מדבר אותו דבר, לא מתפלל אותו דבר, לא לומד אותו דבר, לא אוכל אותו דבר, לא חושב אותו דבר וכו'.

    התרבות השולטת אינה "יהודית אשכנזית" אלא צברית אשר מורכבת מתמהיל של מערביות-אמריקאית, מזרחיות ים תיכונית, וגם קצת סממנים אירופאים. האשכנזים במודע ויתרו על זהותם הקודמת לטובת יצירת דמות של "ישראלי חדש", כן, גם הדתיים! (לא החרדים)

    מי שמתעקש לשמור על זהות ייחודית וללכת נגד הזרם זה המזרחיים שאח"כ מתלוננים על כך שהם "מודרים" ו"מופלים" וכו' וכו'

    תפסיקו לקדש את ה"מזרחיות" שלכם ותבלעו בכור ההיתוך. כבר כיום ההשפעה המזרחית הולכת וגדלה. זמירות מזרחיות לשבת שגורות כמעט על כל לשון במוסדות ואפילו בבתים "אשכנזים". מאכלים מסורתיים "מזרחיים" הפכו להיות נחלת הכלל (לעומת מאכלים "אשכנזים" שיצאו לחלוטין מהתפריט)

    • ההשואה הרלבנטית שקשורה לנושא התרבות של עם ישראל בארץ זו ההשואה בין בן-יהודה לרב אברהם קוק. שניהם נתקלו בתגובה עויינת מצד העדה החרדית אשכנזית לניסיונותיהם בהתחדשות התרבות של עם ישראל ולעומת זאת ליחס הרבה יותר טוב מהקהילה הספרדית. בתגובה בן יהודה החליט, שהעברית תדובר בהברה ספרדית, והצליח להחיות את העברית בקרב הישוב החדש, שהתנגד לשפות הגלות. לעומתו הרב אברהם קוק לא ניסה להפוך לחכם ספרדי של הישוב החדש אלא נשאר רב אשכנזי וניסה לקרב את העדה החרדית אשכנזית שהייתה עוינת כלפי רבות מתפיסותיו. הרב קוק לא התנתק ממנהגי גלות מזרח אירופה וזה כמובן יצר נתק בינו ובין הישוב החדש.

      • אתה מדבר על היסטוריה.

        כיום בצה"ד כמעט אין אף אחד שמתפלל בהברה אשכנזית (בעניין זה אפילו החרדים אימצו את ההברה הספרדית כשפת הדיבור).

        זה שהרב קוק היה "אשכנזי" לא רלוונטי לשום דבר. ברור שהמנטליות שלו מהבית היתה אשכנזית וכן ברור שפסיקת ההלכה שלו כמנהג עדתו. (מנגד, שיטת הלימוד שלו כבר אינה אשכנזית קלאסית אלא היא יצירה חדשה. האם בגלל שאשכנזי ייסד אותה היא הופכת ל"אשכנזית"?).

        בכל מקרה זה היה לפני כ-100 שנה. כיום, ולו בגלל העובדה שנולד דור שלישי ורביעי של צברים שמושפעים מהלכי רוח בינלאומיים ומהסביבה הקרובה במזה"ת ממש לא שייך לדבר על "תרבות אשכנזית" בכל הנוגע לבני הצה"ד.

        • נכון שהמצב בנושא משתפר אבל אפשר לשפר אותו יותר. בעבר הלא כל כך רחוק ולא בגלל מדיניות מכוונת אלא בגלל מצוקת כח אדם היו הרבה ר"מים חרדים אשכנזים במוסדות הצה"ד בדבר זה יש שיפור ניכר.
          ועדיין איזה כור היתוך יש:
          -בפסח כשדתים אשכנזים לא אוכלים ממאכלי הספרדים
          -בין יז בתמוז ל-א באב ובין לד בעומר עד שבועות יש הפרדה בולטת במנהגים
          -כשאין אפשרות להיות יהודי סתם אלא צריך להשתייך לאחת המגרות גם לכאלה ממוצא מעורב ו\או כאלה שלא גדלו במסורת כזו או אחרת?
          בעיה נוספת זו העדפת הדיאלוג עם ציונים כופרים על מפגש עם המסורתיים.

          לדעתי דוקא בגלל שהרב קוק התקרב כל כך בדברים מהותיים לחכמי הספרדים כולל בפסיקות מהותיות כמו בנושא השמיטה, בולטת דבקותו במנהגי ליטא וחוסר הבנתו לדחיה של מנהגי הגולה.

          לדעתי אם יש אפליה מכוונת זו האפליה כלפי שומרי המצוות והמסורתיים למשל:
          -אין להם ערוצים רדיו וטלויזיה
          -מקצועות רבים חסומים בפניהם.
          לדעתי השד האנטי-דתי הרבה יותר משמעותי מהשד העדתי.

      • אליעזר בן יהודה הצהיר בעיתונו בעת הויכוח על 'תכנית אוגנדה': 'רק בעלי הועד של "חיפוש חטאים" לא פנו עורף להעבר שלנו, ואנו כולנו פנינו עורף להעבר וזו תהילתנו ותפארתנו'.

        על דבריו אלה הגיב בחריפות הראי"ה קוק (באיגרת יח):

        'אני דן לכף זכות גם האבר המדולדל הזה שלנו… הוא איננו חולם כי אם מהרהורי ליבו. שמו היהודי אולי כבר נרקב אצלו. הוא יכול להיות שכבר איננו מרגיש בעצמו שום קשר אל העבר שלנו ויכול לאמור במנוחה שפנה אליו עורף…

        אבל כשבא להעיד גלוי שאנחנו כולנו כולנו הננו אברים מדולדלים שכמותו ושיכולים אנו לומר שהננו פונים עורף להעבר שלנו, שהוא מקור חיינו הקשור עם ההווה והעתיד שלנו עדי עד – אנו חייבים למחות בדבר, ולהודיע שלא מליבנו, כי אם מליבו הוציא אלה הדברים המחרפים מערכות ישראל'.

        בן יהודה שאף ללאומיות חילונית המושתתפת על ארץ ושפה, ללא זיקה לדת. והרב קוק שלל גישה זו בחריפות.

        למרות זאת, לא דחה הרב את בן יהודה בשתי ידים, והיה משיב לשאלותיו בענייני ביאורי מילים ומקורותיהם. ראו איגרות ראי"ה, שכד, תקפט.

        תלמידו של הראי"ה, הרב יצחק אריאלי, מספר שיום ששי אחד נכנס בן יהודה אל הרב קוק ושאל אותו בענייני לשון, ולפתע פנה אליו הרב קוק: 'אולי הגיע הזמן לחזור בתשובה?', ובן יהודה השיב: 'אולי'. באותו ליל שבת נפטר בן יהודה, והרב קוק ראה בזה הרהור תשובה.

        ראו במאמר באתר 'כיפה' על 'אליעזר בן יהודה והיהדות'.

        • ללא בן יהודה לא הייתי יכול לקרוא תנ"ך ולשאול שאלות באתר זה. דוקא העברית מהוה קשר לעבר.

          • יהודים בכל הדורות למדו תורה וידעו לקרוא בכתבי הקודש. בן יהודה היה אחד מהמעוררים (לא היחיד!) לחידוש הדיבור היומיומי בעברית, דבר שתרם רבות לאחדות בתוך החברה הישראלית, שעם הבדלי הדעות אנחנו יכולים להבין איש את שפת רעהו.

            ברם התפיסה הציונית החילונית שלו ששאפה לנתק את הלאומיות היהודית מהדת, הביאה בשעתו ליתר קשר עם התנ"ך שניתקו אותו מהקשרו הדתי קראוהו כספר המנחיל ערכים לאומיים וחברתיים, אך כיום יש אצלם בעיה רצינית של חוסר עניין בתנ"ך, גם בגלל שבבתי הספר החילוניים עוסקים בפירוקו לגורמים יותר מאשר בלימוד הערכים שבו. כשניגשים לתנ"ך ללא אמונה, בסופו של דבר מאבדים את העניין בו.

            לא כל המעוררים לדיבור עברי היו שותפים לחילוניותו של בן יהודה. היה ר' יחיאל מיכל פינס שאצלו היתה השאיפה לתחיית הארץ והלשון משולבת באמונה ובשמירת תורה ומצוות.

            אף הראי"ה קוק ראה בחיוב את תחיית הדיבור בעברית. מסופר שהעביר שיעור במשנה ביידיש לפי העדפת רוב השומעים, אך כשאחד מהם דרש שהשיעור יהיה בעברית קיבל הרב את עמדתו, ואמר על זה כדברי המשנה בפאה: 'אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז – לזה שומעין שאמר כהלכה'.

            • לגבי המנהגים היתה עמדתו של הרב קוק שראוי שכל עדה תשמור את מנהגיה הייחודיים, כשם שהוא שמר על מנהגי ליטא, כך הורה ליהודי תימן לשמור על מבטאם ומנהגיהם הייחודיים. כמדומני שבמכתבו אליהם הוא משבח את מנהגיהם כאותנטיים ביותר.

              היו גדולים ששאפו למזג את המנהגים. כך הראש"ל הרב עוזיאל (שהיה עמיתו של הרב קוק כרב ביפו). וכך הרב שלמה גורן, שבהיותו רב ראשי לצה"ל הנהיג בצבא 'נוסח אחיד'.

              כידוע היווה הנוסח האחיד בעיה לחלק מהחיילים הספרדים שלא היו רגילים אליו, והיו כאלה שחדלו להתפלל משום שלא התחברו לנוסח האחיד. דוקא שיטתו של הרב קוק שכל אחד ישמור על מנהגיו, היתה מונעת בעיה זו.

              על כל פנים, מה שברור בציבור הדתי-לאומי אין בידול חברתי בין אשכנזים לספרדים. נישואין בין-עדתיים נפוצים מאד בציבור שלנו. אם אני מסתכל על השכנים שלי, נדמה לי שאין משפחה שאין בה חתן או כלה מעדה אחרת. וממילא באות על פתרונם בעיות הבדלי המאכלים. החתן או האורח מבני אשכנז אוכלים לשובע מהבשר הדגים ושאר המטעמים, והימנעותם מהאורז והקטניות אינה מורגשת כלל.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

              • ש.צ, אכן כדבריך ב"ה נישואין בין עדות שונות הן דבר שבשגרה בציבור הדתי לאומי ולא נדיר כלל לראות למשל את המחזה המשעשע אולי לראות אשכנזים בלונדיניים בעלי עיניים כחולות לבושים בג'לביה ותרבוש בחינה שלהם לאחר שהתארסו עם נשים מעדות המזרח

                עדיין אני מבין את דברי הכותבת היות ולא מעט מיוצאי עדות המזרח אצל אנ"ש ובמיוחד בציבור הישיבתי יותר לא מעט "משתכנזים" עד כדי הימנעות מתפילה בנוסח אבותיהם בימים הנוראים ובכלל

                זה נכון שבציבור החרדי זה קיים עוד יותר במידה מסויימת עד שאנשי ש"ס קצת איזנו את העסק[אך עדיין לא מעט מהם שולחים את בניהם לישיבות אשכנזיות] אבל עדיין גם אצלינו תופעת ה"התשכנזות" קיימת ודומני שכל מי שלמד בישיבת הסדר/גבוהה מכיר מקרוב את מה שאני מדבר עליו

                כמובן יש להדגיש שוב ושוב שאין מדובר במהלך מוכתב מגבוה וכמו שהזכרתי בתגובה אחרת כאן

              • על הבדל הגישות בין הרב קוק לרב עוזיאל בשאלת שמירת המסורות העדתיות או איחודן, ראו במאמרו של הרב גיל דביר, 'ריבוי מנהגים, ריבוי השלום', באתר 'ישיבת פתח תקוה המתחדשת'.

                שם מוזכרים גם דברי הרב קוק על מעלת ההגייה של יהודי תימן. וראו עוד בויקיפדיה, ערך 'הגיה תימנית'.

  6. אני שותף לתחושותיה של כותבת המאמר , ויש לי גם חברים השותפים לתחושות אלו.

    יש לציין כי לדעתי לא הייתה מעולם "כוונה רעה" בעניין הזה : מעולם לא הייתה כוונה "לכפות" אשכנזיות בישיבות תיכוניות וכדומה. אך איכשהו באווירה זה עבר , באידאל ה"למדני" זה עבר , במודלים לחיקוי זה עבר.
    בעניין הזה אין לי כלל טענות כלפי ר"מי וראשי הישיבות התיכוניות ובפרט במקום בו הייתי. הם בפירוש עשו את ההכי טוב שלהם , וחינכו לפי מה שהיה נראה להם חינוך ראוי , ולפי הדרך בה הם עצמם חונכו.

    (זאת בניגוד לאפליה עליה מדבר אמנון לוי בסדרה "השד העדתי" , שחלק גדול ממנה היה מכוון ומגמתי.
    כמו כן יש לי טענות כלפי הישיבה התיכונית בנושאים אחרים – אך לא בזה).

    אני מאמין שלא היתה זו "אשכנזיות" של השטייטל , אלא איזשהו "יציר כלאיים" ישראלי , אבל העובדה היא שהיתה תחושת אפליה באיזשהו מקום. התחושה שלי ושל חברים מזרחיים אחרים איתם דיברתי לגבי הישיבה התיכונית היא כמו "נטע זר".
    האידאל אותו הציבו לנו היה שונה מאוד מהאידאל אותו היכרנו מהבית , ובאיזשהו מקום נדרשנו להתיישר איתו.
    וזה לא היה פשוט.

  7. http://www.kipa.co.il/jew/53171.html

    מעניין לראות בהקשר זה את מאמרו של הרב ישראל רוזן

  8. שתלמידה שלי בויכוח קשה עם הרב רונצקי על פסיקתו הגזענית בנושא חילול שבת עבור הצלת גוי, הביאה את דברי הרב חיים דוד הלוי ("עשה לך רב") כטענה לערך האוניברסלי של האדם, זכתה לבוז וזלזול: "אז אמר, אז מה…"
    שווה קריאה:http://odmachshevetisrael.weebly.com/uploads/1/3/2/5/13250620/8257542.jpg?171

    • הגאון רבי חיים דוד הלוי מביא את הטעם לחילול שבת לצורך פיקוח נפש,:בשם בעל 'אור החיים':

      'ואין זה חילול, אדרבה זה קרוי שמירת שבת, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה… וגכמר אומר: "כי אות היא ביני וביניכם", פירוש: ואם כן אם אין שומר אין שבת, ואמרו: "לדעת כי אני ה' מקדשכם", כאן נתחכם הקב"ה להודיע שקדושת נפש ישראל גדולה מקדושת שבת, שזה נדחה מפני זה, ודבר פשוט הוא שהקטן נדחה מפני הגדול, והוא אומרו: "לדעת", פירוש: בזה אתה יודע "כי אני ה' מקדשכם"'

      (מקור חיים, הקדמה לפרק קעג)

      לפי טעמים אלה – קדושת נפש ישראל; ו'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה' – לא יהיה ניתן לחלל שבת באיסורי תורה בסכנה לאחד מאבריו של יהודי שאינה כרוכה בפיקוח נפש.

      ברם בפועל אומר רח"ד הלוי: 'כהיום קובעים הרופאים שכמעט אין לך אבר שלא יהיה כרוך בו גם סכנת חיים כתוצאה של הרעלה וכדומה, ולכן כל מה שיש לחוש שעל ידי האבר שיישאר בלי טיפול תשלוט ותתפשט המחלה בכל הגוף, נקרא זה סכנת הגוף ומחללים את השבת לכולי עלמא' (שם, סעיף ל), הלב ובאיברים כרוכים זה בזה.

      ומשיקול זה התירו פוסקים רבים חילול שבת גם להצלת נכרי, מחשש לאיבה העלולה להביא לפיקוח נפש (ראו פסקי תשובות, חלק ג, או"ח סי' של, עמ' רי-ריא, ושם מובאים דברי החתם סופר והדברי חיים, שזו תקנה קדומה), וכמדומני שאף הרב רונצקי סובר כך.

      הרב חיים דוד הלוי מאריך (עשה לך רב, חלר ח, סי' סח-סט) שההבדלות ההלכתיות בין ישראל לאומות ומושג 'סגולת ישראל' אינן קשורות ל'גזענות': אדרבה היהדות מצפה שהנכרים יצטרפו אליה ויהיו לחלק ממנה:

      'מקומו ומעמדו של הגר, בן לגזע נכר, שקיבל עליו את תורת ואמונת ישראל, אינו נופל במאומה ממעמדו של בן אברהם יצחק ויעקב. ומן הרגע אשר נפרשו עליו כנפי האמונה, הרי הוא כישראל לכל דבר' (עמ' רא).

      מדברי ריה"ל מוכיח רח"ד הלוי:

      'הרי שגם הוא מודה שעתיד העולם כולו לבוא על תיקונו, וידבק בו בעניין האלקי. הוה אומר: גם גישתו הלאומית של ריה"ל, לא לשם צמצום באה, אלא אדרבה, גישה לאומית תוך ייעוד ברור לשכלולה והרחבתה לאוניברסלית… "ואלה האומות הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה אשר הוא הפרי, וישובו כולם פריו כאשר יודו לו וישוב העץ אחד" 0מאמר רביעי, כו)…' (עמ' רח)
      '

      .. .

      • כדאי לציין שיש דברים בהם לפי ההלכה פיקוח נפשו של גוי חזק יותר. בעוד שישראל חייב למסור את נפשו על קידוש השם, על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ובשעת השמד יש מצב שגם על עבירות אחרות).

        בן נח אינו חייב למסור נפשו על עבודה זרה וגילוי עריות. ולגבי שפיכות דמים נחלקו הפוסקים אם הוא חייב למסור את נפשו. ראו משנה למלך, מלכים י,ב; ערוה"ש העתיד, מלכים פ,ד; תוה"מ עמ' פט-צא).

  9. שלום אפרת
    עניינה אותי הכתבה
    אני עובדת במכון פסגולוגי דתי
    אשמח שתחזרי אלי ל contactltd@bezeqint.net
    050-9113083
    תודה
    דלית

  10. בן גוריון תעב את עדות המזרח, את החרדים והסרוגים, חובשי הכיפה ואת לוחמי המחתרות וסירב להכיר בפצועי האצ"ל והלח"י כפצועי צה"ל עד לשנת 1956…
    .
    בספרו של יחיאל קדישאי, מנהל לשכת ראש הממשלה מנחם בגין, "יד ימינו" .
    .
    לוחמי המחתרות ובני משפחותיהם, בעלי נתונים, מהגבוהים בצה"ל (קב"א גבוה) מודרו מהיח' "הממיינות" בצה"ל; קורסי קצונה וסיירות מובחרות (בניגוד ל"משפחתיות", למשל בח"ח ובנמל אשדוד)…
    .

  11. השאלה היא באיזו מדינה את מעונינת. התרבות משפיעה על אופי השלטון.

כתוב תגובה לעמית לבטל