בנק דימונה | יורם וולמן

סיפור

1.

פתאום, באמצע דצמבר, אפרים אפשטיין מת.

כשהשמועה על מותו פשטה בבניין ההנהלה של הבנק, החליט יוסף הלחמי שלמחרת הלוויה יפנה למנהל הכללי של הבנק ויכתוב לו ישר ולעניין, שהוא, יוסף הלחמי, הוא האדם המתאים ביותר להתמנות למשרת המבקר הארצי של הבנק במקומו של אפרים. הוא לא ראה מועמד אחר מתאים.

למחרת בשעה ארבע ושלושים אחרי הצהריים הגשם פסק לרגע, והאבלים הזדרזו לסיים את ההספדים. כל הזרים הונחו כבר על הקבר הרענן. כשכולם עזבו את בית הקברות וחזרו לבתיהם, חזר יוסף הלחמי למשרד.

כשהדליק את האור במנורה שעל שולחנו היסס אם לכתוב את המכתב בכתב ידו המסודר, שעליו זכה במחמאת המחנכת בכיתה ה' אך גם בגיחוך התלמידים – “איזה ילדה“. הוא פנה אל מכונת הכתיבה החדשה ותקתק בה במהירות ובהתרגשות. כמה פעמים שלף בזעם את הדפים מתוכה, כידר אותם בכפות ידיו וזרק אותם לפח. שלושה בדצמבר, אלף תשע מאות חמישים ותשע. הוא, יוסף הלחמי, המנהל מזה חמש שנים את מחלקת הסליקה בהנהלת הבנק בתל אביב ברחוב הירקון מספר חמישים ושלוש, מבקש להיפגש בהקדם עם המנהל הכללי של הבנק מר אברהם גולני כדי לדון בבקשתו להתמנות… אך לא, לא, לא, הוא לא יפנה אל המנהל הכללי עכשיו, לא כל כך קרוב למותו של אפרים אפשטיין, שלא יחשבו… אבל עוד שבוע, כן בעוד שבוע, לא יותר, הוא ימסור את המכתב למזכירה של גולני ובינתיים יתפוס איזו שיחה עם עציוני, סגנו של המנהל הכללי, בפגישה כאילו מקרית איתו בקפיטריה של הבנק.

הוא לא יציע את עצמו לתפקיד שרצה בו  אלא יעלה רעיונות לשיפור עבודת מחלקת הביקורת. הסגן בוודאי ידבר עם המנהל הכללי וזה יבין את כוונתו. אחר כך ימתין הלחמי להזמנה. לבו דהר.

כשסיים לכתוב את טיוטת המכתב הראשונה נעל אותה במגרת השולחן והדליק את האורות בחדר. כל הצללים נעלמו וגם הספקות. הוא נשם נשימה עמוקה מאוד וחזר והתרווח בכיסאו, כפות ידיו מאחורי ראשו ורגליו נשענות על קצה השולחן. עברו כמה רגעים ולמרות שמזכירתו הנאמנה דפנה, אחייניתו של המנכ“ל, אמרה לו בהלוויה שלא תוכל לבוא אליו הערב, קם והציץ בחדרה הסמוך. אחר כך חזר אל שולחן הכתיבה ומבטו נדד בחדר. שני הוריו הצעירים הסתכלו אליו מהתמונה הישנה הכהה ששלחה לו בת דודתו מקנדה. "ליוסי בן אחותי יש ראש של מיניסטר", דודתו הייתה מתגאה בו. דודתו הפולנייה. הוא חייך אליהם.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

2.

שלשום, אחרי שנעל את עצמו באחד התאים בשירותים, נכנסו לשם שני עובדים בכירים ממחלקת המחקר. בזמן שהטילו את מימיהם וגם אחר כך, כשפנו אל הכיורים, דיברו ביניהם: "אומרים שיוסי הלחמי התחיל לעשות לובי לעצמו שגולני ימנה אותו למבקר הכללי במקום אפי המנוח… מה אגיד לך, הבחור הזה ידרוך על גוויות…". "נכון", ענה השני, "והוא לא היה כזה לא ביסודי ולא בתיכון. למדנו יחד, הוא היה תמיד בסדר כזה, נקי כזה, חביב המורות כזה, מביא את האוכל מהבית בשקית, לא רודף אחרי הבנות ולא פוצע את הברכיים  במשחקי הבנים, ובתיכון היה מה שנקרא בחור טוב, רציני לאללה בלימודים, תמיד נותן לך להעתיק את שיעורי הבית, אתה יודע…".

"כן, אני מבין", אמר הראשון, "הייתי איתו בצבא…". והשני המשיך: "רציני כזה אבל לא בולט ותמיד תמיד היה בצל של אחיו הגדול גבי, הפייטר מהמאה ואחת והצנחנים… היחסים ביניהם לא היו מי יודע מה… אתה יודע, זה היה אפילו בעיתון, שברגע האחרון אריק שרון מנע ממנו להגיע לפטרה… אין מה להשוות, פיוזים קצרים אבל פייטר רציני היה אחיו…".

והשני אמר: "אני מכיר את יוסי עוד מהסדיר, סתם פקיד של השליש… כבר שם הוא היה כזה. בסדר… ידעת ששמו היה ברויטמן… עכשיו זה יעני הלחמי, נהיה מנהל גדול, הבחור… טוב, עם משפחה עם ייחוס כזה, עם אח כזה מפורסם. נכון שהם לא היו כל כך ביחסים… זה לא פלא… אבל, אתה יודע, הוא זאב בודד כזה, אני לא מכיר חבר אחד טוב שלו…". "שמע, שמע", אמר הראשון, "מקורות בהנהלה לחשו לי שהם רוצים  שהלחמי…", יותר לא שמע כי קולו של הדובר נחלש ועוד שנייה הדלת נטרקה אחריהם.

   "נבלות", מלמלו שפתיו של הלחמי.

3.

   יוסף הלחמי קם מכיסא המנהלים שלו והביט מערבה. ממרומי הקומה הרביעית נפרש הים לפניו ומתחתיו. צבע הים היה אפור פלדה ומבין העננים האפורים בצבץ פה ושם פס ורוד עז של שקיעה. כשפתח את החלון ריח עז של ים הגיע לנחיריו, כמו שהריח בפעם הראשונה בחייו, בקיץ, כשמלאו לו שבע שנים בסיום כיתה א'. באותו היום בבוקר נסע עם אביו, אמו ואחיו הגדול מירושלים לבלות בתל אביב.

הם נסעו בכרכרה רתומה לסוסים וירדו אל חוף הים שבקצה רחוב אלנבי. על החול הזהוב תקעו את שיניהם בקלחי התירס החם שנשלפו מן המים הרותחים שבדוד, ליקקו גלידה מהגביע ואסקימו לימון ויוסי השתדל ללמוד לשחות בים כמו גבי אחיו הגדול, שהיה אלוף בית הספר בריצה. אחרי הצהרים נסעו לבקר בגן החיות ליד גן הדסה. בשביל יוסי היה זה יום גדול. כשהחלה שנת הלימודים החדשה בכיתה ב', ביום ראשון אחרי שבת, הודיעה המורה שהנהלת בית הספר החליטה שממחר תלמידים אחדים יעברו ללמוד בבית ספר אחר, חדש לגמרי, לא רחוק משם. “אתם תהיו החלוצים הקטנים שלנו“, ניחמה אותם המורה.

יוסף היה אחד מהם. הוא לא שמע את כל דבריה. מיד קם ממקומו ורתם את הילקוט לכתפיו, לקח את שקית האוכל והלך אל הדלת. כמה תלמידים פרצו בצחוק. הוא פנה אליהם מופתע ומבויש אך הדמעות טשטשו אותם. המורה הושיטה ידיה אליו ועצרה אותו ברכות. היא הוציאה ממחטה מכיסה, ניגבה את דמעותיו ושלחה אותו בחזרה אל שולחן הכתיבה. עד הצלצול הגואל של ההפסקה הוא לא עשה ולא שמע כלום. מדי פעם עבר בו רעד.

   הוא מישש את לחייו ורקותיו בכפות ידיו וחזר להביט בים. שנים אחרי התקרית ההיא בבית הספר הוא למד את הלקח, הוא יהיה אדון לגורלו. ועכשיו, הנה היא ההזדמנות של חייו. יוסף הלחמי – המבקר הכללי של הבנק. כך יהיה כתוב בשלט על דלת המשרד. ורק בן עשרים וחמש, הנה החול הזהוב, הנה הים והשמים הכחולים והנה הסנדלים. כל כך ישראלי. מדינה צעירה וכולם רצים כאן קדימה וגם הוא ירוץ, אך הוא ירוץ מהר מכולם ויגיע לפניהם. שוב הפנה מבטו אל תמונת הוריו.

יומיים אחר כך עלה מהקומה הרביעית לקומה החמישית בבניין ההנהלה. דלת חדרו של אפשטיין המנוח הייתה סגורה. הוא עבר על פניה הלוך ושוב כמה פעמים. המסדרון היה ריק וכשלחץ בקלות על ידית הדלת והיא נפתחה פתח אותה יותר והציץ פנימה. לא היה שם איש. בבת אחת קפץ פנימה ובמהירות סגר את הדלת מאחוריו. את שולחן הכתיבה הוא יזיז שמאלה אל החלון הגדול ומשם יוכל להסתכל על הים ואת הספה בעלת הריפוד האדום הוא יסובב כך שגבה של הספה ייראה למי שנכנס פנימה, ולשם, לפינה הרחוקה, יעביר את המקרר הקטן ובו המשקאות האלכוהוליים. על הקיר יתלה את תמונתו של הרצל ומתחתיה כמה תעודות שלו ואיזו תמונה אישית שלו מהצבא… הוא עוד יראה.

4.

ביום ראשון עלה יוסף לפגישה שחיכה לה. הוא דפק בדלת ונכנס. האיש המבוגר שישב מאחורי  שולחן המנהלים היה כבד אך לחץ בזריזות את ידו של יוסף. הוא לא ענב עניבה והצווארון שלו היה מופשל על המקטורן החום. הייתה לו רעמת שיער אפור מסביב לראשו הקרח ופניו המוכרות בציבור היו עייפות. הוא בחש בכפית בכוס התה שלו ושתה ממנו במשיכות קולניות. על הקיר מאחוריו היה תלוי הדיוקן של בן גוריון.

“תראה, יוסי“, אמר אברהם גולני בזמן שדפדף בתיק האישי של יוסף, “קראתי את המכתב שלך. אני עוקב אחריך מאז שהצטרפת לבנק שלנו ובמיוחד מאז שהתמנית למנהל מחלקת הסליקה כאן. אתה יודע שאני חתום על המינוי שלך? יפה מאוד. אין ספק, יש לך הישגים יפים“. הוא עצר לרגע ומשך לגימה קולנית מכוס התה. “עציוני סיפר לי על הרעיונות שלך והבאתי את בקשתך לישיבת ההנהלה של הבנק“. הוא פסק לרגע. יוסי פכר את אצבעותיו והרגע נראה לו ארוך מאוד. המנהל המשיך: “ואני שמח לבשר לך שההנהלה החליטה לקדם אותך בדרגה ובתפקיד וממליצה מאוד…“, הוא כח בגרונו, “שתנהל סניף חדש שלנו במקום שבאמת אנו צריכים בו אנשים צעירים, מוכשרים, משכילים ורציניים כמוך וזו תהא חלוציות לשמה. אתה תהיה החלוץ של הבנק, ברוח חזונו של ראש הממשלה שלנו. בקיצור, אני מתכוון, יוסי, שתקבל לידך להקים“, הוא נקש באצבעו על השולחן, “ולנהל“, שוב נקש באצבעו, “להקים ולנהל את סניף הבנק החדש של הבנק בדימונה“.

החיוך הקל על פניו של יוסף נעלם. הוא הסמיק.

“דימונה! דימונה?“, הוא נטה מעט קדימה לעבר המנהל ומיד נסוג . “מה פתאום, מה פתאום דימונה… איפה זה בכלל? הרי זה סוף העולם . לא? ובכלל, איך הגעתם לזה… אבל…“. הוא לא יכול היה להמשיך. גולני הביט בו במבט חד. יוסף שתק.

“תראה“, אמר גולני שמבחינתו העניין נסגר, “סע לשם, כן, סע לדימונה. נספק לך דירה וכל מה שצריך, תגייס לך אנשים מתאימים, תלמד אותם, תראה להם מה זה צבר, ובכך תלך בעקבות הוריך המורים החלוצים, וזו תהיה ההזדמנות שלך להקים משהו חדש, מהמסד… שב שם שנה שנתיים ואחרי זה… אחרי זה נחזיר אותך ארצה“, חייך.

   “ודפנה? איך אראה אותה? אנחנו יוצאים ברצינות…“, ניסה יוסף שוב אך קולו נחנק.

   “אדבר איתה שתיסע איתך ותהיה המזכירה הראשית של הבנק“, ניחם אותו המנכ“ל. “כמובן שמשכורתך תעלה ותוכל לחזור הביתה בסוף השבוע ואנו נשלם את הנסיעות. חשוב על זה, חשוב על זה ברצינות“. יוסף צנח בכיסאו ונד בראשו.

 5.

   הגשם ירד בקילוח דק מאז השעה שתיים בצהרים ופסק לפני השעה חמש. הערב ירד במהירות והיה קר מאוד. זה עתה חזר יוסף לדירתו החדשה מביקור קצר אצל משפחת עולים שהגיעה ממרוקו לדימונה לפני שבועיים והזמינה אותו להדליק איתה נרות חנוכה. יוסף עמד ליד החלון וראה שבהרבה בתים הדליקו כבר את החנוכיות. כשפתח לרגע קט את החלון שמע שירה של ילדים מבית סמוך. הוא הדליק את הלהבה בתנור הנפט הגדול וחום נעים התפשט בחדר. אחר כך הזדקף כשידיו פשוטות מעל הלהבה. מדי פעם שפשף את זרועותיו בכפות ידיו החמות. הלילה היה שקט מאוד ובשעה עשר נכנס אל חדר השינה הקטן. הוא הניח בקבוק גומי מלא מים חמים בין המצעים. מחר תבוא דפנה לבלות איתו את סוף השבוע. הוא קיווה שהאוטובוס של "אגד" לא יאחר או ייתקע בדרך.

  יוסף נרדם מיד. השמים היו לפתע אדומים כמו הארמונות הענקיים הבנויים מאבן אדומה בתוך צלע הר אדום. הוא ראה אותם ממרומי הגבעה שעליה טיפס בקושי רב. עוד מעט יגיע. השיחים הקוצניים חדרו דרך מכנסיו הארוכים וגרמו לברכיו לדמם מעט אך הוא היטיב את התרמיל על גבו והמשיך לטפס. השלג שהחל לרדת כשיצא מהבית נערם לאטו וליווה אותו כל הדרך אל הגבול. הוא הסתכל בשלג וראה בבירור את עקבותיו. לפתע הבחין בעוד עקבות עמוקות ובהן שקועות נעליים שחורות, מעליהן מכנסיים בצבע זית וכשהרים את ראשו ראה את אחיו הגדול, הלוחם הגיבור מהצנחנים, מחייך ומדבר אליו אך הוא לא הבין דבר.

אחיו נעלם.

כשהיה מרוחק כמאה מטרים מהגבול וקרוב כל כך אל הארמונות האדומים משאת נפשו שמע משק כנפיים מעליו: הנשר שחג מעליו, קרוב אליו, החזיק עצם שחור במקורו הגדול והתכוון לנחות ממש עליו. יוסף נבהל, שלף את הסכין מהתרמיל והחל לרוץ אך מעד וקם ורץ ושוב מעד וקם ואז שמע יריות קרובות אליו. החיילים התקרבו וירו באוויר נור צבעוני. יוסף הבחין בבירור איך הכאפיות האדומות שלהם סוגרות עליו. היריות נמשכו עוד זמן רב והוא התעורר בבהלה כולו מכוסה זיעה. אז הבין שמישהו דופק בדלת. כשקם בקושי מהמיטה נדמה לו ששמע את דפנה קוראת לו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013

פורסם ב-23 באוגוסט 2013,ב-גיליון כי תבוא תשע"ג - 837, סיפורים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: