בחמש אותיות | רונן לוביץ

בעידן הפוסט־מודרני זוכה התשובה למשמעות אקטואלית. הרהורים על תורה ואמונה, משפחה ואחריות בתוך עולם גדוש באפשרויות גם בתחום הדתי

מצוות התשובה חובקת, כידוע, את כל המצוות כולן, וכיוון שכך, הדרך שבה הוגי דעות או זרמים רעיוניים תופסים אותה מלמדת על הדרך שבה הם תופסים את היהדות על אופייה ומאפייניה, ייעודה ותכניה. בדברים דלהלן ברצוני להצביע על שלוש גישות שונות למושג התשובה המייצגות שלוש השקפות לגבי אידיאל החיים היהודיים, ולגבי מרכז הכובד והמיקוד של היהודי הנאמן לתורה. שלוש העמדות שאציג מתייחסות למילה "תשובה" כאל ראשי תיבות של עקרונות יסוד ביהדות, ובתוך כך מעניקות לה פרשנות מחודשת. שתי הגישות הראשונות הן משל חכמים מדורות קודמים, ואילו השלישית מהווה הצעה משלי לעיבוד עדכני של אתגר התשובה בזמננו.

כיצד תוסיף התפילה להיות בעלת חיות בסדר היום העמוס של האדם המודרני? 
שמואל הירשנברג, "המתפלל האחרון", 1897

כיצד תוסיף התפילה להיות בעלת חיות בסדר היום העמוס של האדם המודרני? 
שמואל הירשנברג, "המתפלל האחרון", 1897

בין מלנכוליה ושמחה

לא ברור בוודאות מי היה אותו חסיד שמקולמוסו יצא לראשונה הרעיון שיש לפענח את המילה תשובה כראשי תיבות, אולם בתנועת החסידות ייחסו זאת ל"חסידים הראשונים", ונראה שהכוונה לחסידי אשכנז. חסיד זה קבע כי "תשובה" היא ראשי תיבות של המילים: תענית, שק ואפר, בכי, הספד. ניתן לראות על נקלה שמושג התשובה שמצייר לעינינו אותו חסיד רווי צער ומרירות, והוא משדר אווירה של מלנכוליות עמוקה.

ואכן, תשובה שמתרכזת בצומות ובמנהגי אבל אופיינית לעולמם של חסידי אשכנז, שחיו בצל מסעי הצלב ותחת גזרות ורדיפות למיניהן. ההנחה שעמדה בבסיס התשובה במשנתם הייתה שכגודל החטא – כן צריך להיות גודל העינוי שהאדם מקבל על עצמו בעשותו תשובה. דרכם של חסידי אשכנז בהבנת מושג התשובה לא אומצה בשדרות רחבות של עם ישראל, וסגנון חייהם הסגפני לא הפך להיות דרך מקובלת בעבודת ה' בדורות הבאים אחריהם.

במאה הי"ח הופיעה החסידות החדשה, ואיתה באה לעולם שיטה חדשה של חיים יהודיים ותפיסה חדשה של רעיון התשובה. גם בין אישי החסידות היה מי שתמצת את רעיונות היסוד של השקפתו בראשי התיבות של המילה "תשובה". היה זה רבי זושא מאניפולי, ולפי גרסה אחרת רבי אורי מסטרליסק, שאמר כי המילה היא ראשי תיבות של חמשת הפסוקים הבאים: "תמים תהיה עם ה' א־להיך", "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו", "היכון לקראת א־להיך ישראל" או (כפי דברי הרש"ב מחב"ד): "הצנע לכת עם א־להיך".

ניתן למצוא שלוש גישות שונות להסברת הרעיון המגולם בדברים אלה:

א. האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד, רבי שלום דובער שניאורסון מלובביץ', סבור שבעל האמרה בא ללמדנו על חמישה סוגים שונים של תשובה, ולהורות שכולם אהובים וכולם לגיטימיים.

ב. גישה אחרת להבנת ראשי התיבות הללו מאפיינת רבנים שאינם נמנים עם מורי החסידות. הללו פירשו את הפסוקים הנ"ל כמייצגים חמש מצוות מרכזיות או חמישה עקרונות יסוד של היהדות (ראו לדוגמה: הרב אברהם אורנשטיין, הנאום והדרוש, דברים, עמ' 277־270). עקרונות יסוד אלה טעונים תמיד חיזוק, ולכן התשובה צריכה להתמקד בהם.

ג. גישה שלישית שברצוני להציע היא שפסוקים אלה משקפים את תפיסות היסוד של תנועת החסידות, אותן תפיסות שעיצבו, למעשה, את התובנות החדשות של תנועה זו והקנו לה את צביונה המיוחד. להלן אנסה להראות שאכן פסוקי התשובה הללו מייצגים רעיונות יסוד ביהדות, אשר הודגשו ופותחו ביתר שאת במחשבת החסידות.

יסודות של פשטות

תמים תהיה עם ה' א־להיך – היהדות מעלה על נס את ערך התמימות, שמשמעה לנהוג בפשטות, להתרחק הן מן ההתחכמות והן מן ההתנשאות. עובדה זו שבה ועולה בכל חגי ישראל, אך מודגשת בעיקר בחסידות. ר' נחמן מברסלב הגדיל לעשות כאשר אחד הנושאים המרכזיים החוזרים ונשנים לאין מספר בדבריו הוא שבחי התמימות. בשיטתו התם עולה על החכם, והוא היהודי האידיאלי – בניגוד לחוקר המשכיל שחוכמתו מרחיקה אותו מהאמונה השלמה.

שיוויתי ה' לנגדי תמידפסוק זה של משורר תהילים (טז, ח) זכה להיות המשפט הפותח של הגהות הרמ"א לשולחן ערוך (שולחן ערוך אורח חיים א, א): "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא־להים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך".

לא בכדי נבחר הפסוק "שויתי" להיות נגד עיני המתפללים ברבים מבתי הכנסת, אם על הפרוכת ואם על עמוד התפילה של הש"ץ. בחסידות הושם דגש על עיצוב מחודש של התודעה הדתית שעיקרו בכינון מחשבה וכוונה המאפשרת יציקת קדושה בתוככי עולם החולין וחיבור הקודש והחול. דרך זו התפרטה לרעיונות ולטכניקות של העלאת המחשבות הזרות והעלאת ניצוצות במעשיו של האדם, הפועל מתוך תודעה שהבורא ניצב מולו.

ואהבת לרעך כמוךעל מרכזיותו של הכלל הגדול בתורה אין צורך להכביר מילים, ואידך זיל גמור. בחסידות העלו על נס את הערך המכונה "אהבת ישראל" והטמיעו את התפיסה שערך זה מחייב אהבה וקירוב לבבות גם כלפי יהודים פשוטים ואף עמי ארצות. ידוע שהאר"י ז"ל ביקש שכל אדם יקבל על עצמו את המצווה "ואהבת" לפני תפילת שחרית, ורש"ז מלאדי פעל ליישם הוראה זו.

בכל דרכיך דעהודרשתו של בר קפרא בתלמוד על פסוק זה מעידה כאלף עדים על מעמדו, וכך דרש (ברכות סג, א): "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה – בכל דרכיך דעהו". מימוש הייעוד הדתי בעולם עומד למעשה על שלוש מילים אלה, שכן הן משקפות את הדרך לקיים את הציווי "והלכת בדרכיו" ולהידמות לבורא עולם.

המחשבה החסידית העלתה על ראש שמחתה את הרעיון המגולם במילים הללו, ועיצבה אותו לכלל פרקטיקה דתית של עבודת ה' בגשמיות, עבודה שיכולים לבצע גם בעלי המלאכה הפשוטים באמצעות עשיית תיקונים בחיי המעשה הגשמיים, אף הנמוכים ביותר. בד בבד יכולים צדיקי החסידות לנסוק לגבהים בעזרת המודעות המתמדת לידיעת ה' בכל הדרכים.

היכון לקראת א־להיך ישראל –  ההכנה היא פעילות חיונית לפני כל דבר שאנו מייחסים לו חשיבות. באורח החיים היהודי הדבר בולט בתחומים רבים. דוגמה מובהקת לכך היא הפרקטיקה הטקסית של האכילה. לפני שמגיעים לאכילה של סעודת קבע מתכוננים על־ידי נטילת ידיים, ברכה וכללי בציעת הפת. לפני אכילת בשר יש סדרה של הכנות למן הכנת סכין השחיטה ועד להכשרת הבשר, ולסעודת שבת וחג מתווספים קידוש, מזמורים ושאר ומנהגים. בחסידות הפכה ההכנה לנושא בעל חשיבות דתית מיוחדת כאמצעי להוספות קדושה וטהרה: טבילה במקווה, לימוד חסידות לפני התפילה, אמירת ייחודים, שירה וכדומה.

דת כאופציה

חסידי אשכנז, כמו גם חסידי הבעש"ט, השכילו אפוא ליטול את המילה תשובה ולצקת לתוכה את מיטב התכנים שאפיינו את עבודת ה' לפי הרעיונות והדרכים שהתחדשו בזמנם. מאז עבר העולם שבו אנו חיים שינויים מרחיקי לכת. נראה שיש מקום להציע קריאה חדשה לפי מפתח המושג "תשובה", קריאה שתערה לתוכו, או שמא תשאב מתוכו, את משמעות תהליך התשובה עבור בן העידן הפוסט־מודרני. התעלמות מהתמורות שעבר עולמנו ומחזור של אותם דפוסי מחשבה ומטבעות לשון שרווחו בעבר תהיה בעוכריו של הקיום הדתי, ותהווה מעילה בתפקידנו לשמר את היהדות. הטמעת השלכותיהן של תמורות אלה איננה רק אינטרס אנושי, אלא היא בראש ובראשונה אינטרס דתי מובהק.

שורה של מרכיבים שלא היו קיימים בעבר מהווים כיום את החומרים שמהם עשויה הוויית החיים של זמננו, והם הגורמים המעצבים של עולמנו התרבותי והחברתי: עולם הטכנולוגיה, התקשורת (מדיה וניו־מדיה), התרבות, הכלכלה, השינויים הדרמטיים במעמד האישה, התמורות במוסד המשפחה, תרבות הצריכה, טרנדים של ניו־אייג' למיניהם, גלובליזציה בעולם החברתי והתרבותי ומעבר מעולם של ערכים קולקטיביים לערכים אינדיבידואליים, מדגש על ערכים לאומיים וחברתיים לדגש על ערכים של מימוש עצמי ומעולם של חשיבה טרום־מודרנית למודרנית ופוסט־מודרנית.

הנקודה הארכימדית של מכלול השינויים שחלו בחיינו היא העובדה שעולמנו מציע מגוון עצום של אפשרויות ופלורליזם כמעט בלתי מוגבל בכל תחום. מציאות זו נוגעת ופוגעת בכל רובד בחיים הדתיים, ועקב כך הרעיון המרכזי שחורז את מושג התשובה המוצע בזה נעוץ בשימוש מושכל ביכולת הבחירה של האדם בתוך עולם השפע והמגוון. אם עד לתקופה המודרנית אנשים חיו בתרבות אחידה ובתנאי חיים הומוגניים, בחברה מונוליטית ובמסגרות חיים קונבנציונליות, הרי שכיום חיינו רוויים בהתלבטויות אישיות, שכן אנו חיים בעולם רב־אופציות ורב־בררה. בעוד שבעבר הבחירה הייתה בדרך כלל בינארית, בין שתי אפשרויות שהתחלקו בדרך כלל לטובה ורעה, הרי כיום ישנו בכל תחום מנעד רחב של אפשרויות בחירה, ורבות מהחלופות מתאפיינות במעמד ניטרלי. על האדם לנתב את דרכו בתוך מגוון רב הנדמה כאין־סופי.

דרך החיים הדתית היא בזמננו עוד אופציה בשוק האפשרויות. לא זו בלבד שהאדם הפוסט־מודרני מסוגל להתקיים יפה בלעדיה, אף זו: הוא חשוף למבחר גדול של אפשרויות בתחום הדתי עצמו. הסוציולוג של הדת פיטר ברגר דיבר בשעתו על כניסת הדת למודל השוק. בזמנו התחרות על לבם של בני אדם הייתה עדיין מינורית בהיקפה ומוגבלת באפשרויותיה, והתאפשרה בעיקר לשכבות האליטה. כיום היא חובקת כול ואוניברסלית. לאור זאת השאלה הקרדינלית של נושא התשובה, האם אנו הולכים בדרך הרצויה בעיני ה‘, קשורה בזמננו בטבורה בשאלה אילו בחירות אנו בוחרים בתוך עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות.

על מנת לשרטט כיוון ממוקד למושג התשובה בזמננו אלך עתה בדרכם של הדגמים שבחסידות, ואציע ראשי תיבות מחודשים של המילה תשובה, כשלכל אחת מהמילים ניתן למצוא יותר מפסוק אחד מתאים. באמצעות ראשי התיבות הללו ברצוני להמחיש את התהליך שעל בן־זמננו לעבור בימי התשובה של המאה ה־21.

זמנים של בחירה

ת'־ "תורה ציווה לנו משה", "תורת ה' תמימה משיבת נפש", "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו", "תכון תפילתי קטורת לפניך" – תורה ותפילה.

ללימוד התורה ולתפילה המסורתית לא היו בעבר מתחרים. לימוד התורה היה הלימוד הבלעדי. מתקופת חז"ל ועד תקופת ההשכלה היה כל אדם מישראל צריך להכריע הכרעה אחת: ללמוד תורה או לא ללמוד. כיום לימוד התורה מתחרה עם אין־ספור אפשרויות לימוד נוספות. מי שיש לו מסוגלות ללמידה, צימאון לידע וסקרנות אינטלקטואלית יכול להרוות אותם במגוון תחומי לימוד. לימוד התורה מצוי כיום בתחרות עזה על הזמן, על יכולת החשיבה והריכוז ועל הפנאי הנפשי ללמידה של כל אדם.

יתר על כן, גם בתחום לימוד התורה עצמו יש לאדם בחירה רחבה. אין עוד דרך אחת בלעדית ללימוד. יכול אדם לבחור בין סוגים וסוגות שונים ובין רמות שונות של איכות הלמידה. הוא עשוי ללון בעומקה של הלכה, לקבוע עתים לדפים יומיים או ללמוד תנ"ך בגובה זה או אחר, אך עלול בה במידה להשקיט את מצפונו באמצעות דפדוף בעלוני שבת, גלישה באינטרנט או הצטרפות לסדנה כלשהי שהמעביר אותה נושא בתואר רב. חשבון נפש של תשובה כיום מחייב שימוש מושכל בבחירה החופשית שלנו, תוך קבלת הכרעה מודעת בשאלה מה טיבו של לימוד התורה שלנו עד כה, ומה ראוי היה שיהיה.

גם התפילה נהנתה מבלעדיות באלפיים השנים האחרונות, אך כיום יש משלומי אמוני ישראל שמדברים על החוויה הרוחנית ביוגה, במדיטציה ובמגוון שיטות של הניו־אייג' שמתחרות על הערוץ הרוחני שבנפש. אלפיים שנה הייתה בעולם עבודת קרבנות, אלפיים שנה עבודה שבלב זו תפילה, ועתה אנו באלפיים שנה של בחירה בעבודת התפילה המצריכה מחשבה כיצד בסדר היום העמוס לעייפה של האדם המודרני, בעולם שבו הכול מוסבר בהבנה מדעית, מוסיפה התפילה להיות בעלת חיות ולזכות לפניות הנפשית ולריכוז הכוונה הנדרשים לה.

"עשה תפילתך רחמים ותחנונים לפני המקום" – זוהי כיום הכרעה המחייבת שימוש מושכל בבחירה החופשית שלנו, ביצוע הכרעה מודעת מתוך חשבון נפש של תשובה.

ש'־ "שמע ישראל ה' א־לוהינו ה' אחד" – אמונה.

פסוק זה מכיל את סיסמת האמונה של עם ישראל, וסביבו ראוי להצביע על בעיית האמונה בעולם הפוסט־מודרני שבו אנו חיים. אנו חיים בעולם שמכיר בריבוי אמיתות, וטבוע בחותמם של ספקנות עמוקה, יחסיות (רלטיביזם) וסובייקטיביזם. כל הנחה היא רק בחזקת אפשרות, כל אמת היא רק אמת יחסית, והיא עשויה להיות יפה לשעתה אך לא לעתיד לבוא. לכל עם יש הנרטיב שלו ולכל אדם הסיפור האישי שלו. בצד הצדק שלך ישנו גם הצדק של האחר, בצד הרפואה הנורמטיבית יש רפואה אלטרנטיבית ובמקביל לחינוך הקונבנציונלי יש חינוך מסוגים אחרים.

גם האמונה היהודית הפכה להיות עבור יהודים לעוד אחת מהאפשרויות הרבות במה להאמין.

במאה העשרים עוד המשיכו רבנים ואנשי חינוך לשכנע את הנוער והציבור באמיתותה של היהדות, כפי שעשו הפילוסופים הדגולים של ימי הביניים. כיום, מי שמנסים להוכיח את אמיתות האמונה נראים פתטיים למדי, שכן לא שאלת הסתירות בין אמונה ומדע היא שעומדת לדיון, ולא האם ההתגלות בהר סיני היא אמת היסטורית מוכחת או לא. בעולם המודרני ניסינו להוכיח שהתורה היא אמת, אולם הגישה של העולם הפוסט־מודרני היא שהעולם מלא אמיתות, והשאלה היא האם האמת הזו מדברת אליי או לו. האם היא נוגעת בנימי נפשי יותר מהבודהיזם הטיבטי או מהזן בודהיזם.

אלפיים שנה שרוי היה העולם באמונה אלילית, אלפיים שנה התלכד סביב אמונה מונותיאיסטית, ועתה אנו באלפיים שנה של בחירה באמונה מתוך מגוון אפשרויות אמוניות ובתוך עולם של ספקות. הכרעת התשובה של בן זמננו דורשת לעשות מורטוריום למחשבות הטורדניות של הספקות המכרסמים, ולבצע קפיצה אל שמי האמונה היהודית למרות ענני הספקנות.

עיקר החופש

ו' – "ודבק באשתו" – המשפחה.

הפסוקים שמכוננים את מוסד המשפחה בתורה מתחילים ב־ו' החיבור: "ודבק באשתו", "ושמח את אשתו אשר לקח", "ושננתם לבניך". על מרכזיותו של מוסד המשפחה בישראל אין צורך להכביר מילים. התא המשפחתי היהודי הוא מרכבה לשכינה, התרבותו וביסוסו יוצרים את המרקם החברתי השלם ליישום דבר ה' בעולם.

דא עקא, כיום מצוי מוסד המשפחה במשבר חריף הנובע מריבוי אפשרויות הבחירה שלא היה דוגמתו בעבר. רווקות מאוחרת, נישואים חד־מיניים, משפחות חד־הוריות, הבאת ילדים לעולם  באמצעות תרומות זרע, קיום יחסים לפני הנישואין – כל אלה ועוד מהווים צורות שונות של איום על מוסד המשפחה. המשפחה עומדת גם בפני אתגרים קשים הנובעים משינוי צורת החיים ובעיקר כתוצר לוואי של המהפכה – המבורכת כשלעצמה – במעמד האישה, היוצאת לעבוד, מפתחת קריירה ושואפת למימוש עצמי אופטימאלי.

ב' – "בחרת בחיים" – בחירה.

לא במקרה באות ב' נמצא הגרעין המרכזי והיסוד המעצב של סוגיית התשובה ושל בעיית היהדות בזמננו. ב־ב' מתחיל הריבוי, וזהו כאמור הציר המרכזי שעליו סובב עולמנו. אם עד כה הצבענו על משמעות התשובה במרכיבים הבסיסיים ביותר של היהדות: אמונה, תורה ותפילה, הרי שבאות ב' ברצוני לדבר על הבחירה בכל מרקם החיים המגוון שאנו חיים בו היום. בעבר יהודים חיו בצילה של הבחנה חדה בין עולמם היהודי לבין העולם הנוכרי הסובב. הם שמרו על מסורת יהודית מול זו הנוכרית. בעולם החרדי מנסים לשמר דיכוטומיה זו וממשיכים לקיים השקפת עולם של שחור ולבן, אנחנו לעומת כל השאר.

לא כן בקרב הציבור הדתי־לאומי. אנו חיים, בלשונו של הלל צייטלין הי"ד, "על גבול שני עולמות", או בלשון אריק איינשטיין – בבחינת "יושב על הגדר, רגל פה רגל שם". אנו מחוברים לתורה, אך בה בעת מצויים בנבכי המבוכים של התרבות המערבית והתרבות הישראלית, על הספרות, האמנות, התיאטרון, הקולנוע, המוזיקה והספורט שלה. אנו מקיימים מצוות אך בה בשעה גם שרויים בתוככי התככים של התקשורת למיניה, האינטרנט (עם סינון או בלעדיו), הרשתות החברתיות, הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות (שעליהם אנו מרבים למתוח ביקורת, אך מקפידים לצרוך אותם בנאמנות). אנו שומרים על הלכה ומנהג, אך גם עוסקים במעמקי המעקשים של עולם המשפט והעסקים, האקדמיה והמדע, וכן הלאה והלאה. אנו מבקשים אפוא לקיים "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך".

בתוך נפתולי הפיתולים של מלאות ההוויה רבת הממדים הזו אנו נדרשים להכרעות יום־יומיות קשות, רבות ומאוד משמעותיות. לגבי רוב ההכרעות הללו לא ניתן למצוא בשולחן ערוך הדרכות מפורשות וחד־משמעיות, ודווקא משום כך באות ב', אות הבחירה, טמון האתגר הגדול ביותר. אלפיים שנה התמודדנו עם התרבות האלילית של העולם העתיק, אלפיים שנה הייתה לנו התמודדות עם התרבות המונותיאיסטית של העולם הנוצרי והמוסלמי, ועתה אנו באלפיים שנה של בחירה חופשית מול התרבות הכללית.

כיצד אני מכריע באותו מגוון עצום של אפשרויות עיסוק ובילוי? מה הם הערכים והעקרונות שמנחים אותי? מהי דרך קבלת ההחלטות? האם כאשר אני שוקל את החלטותיי בשאלות אלה וכאלה אני לוקח בחשבון את רצון ה', ושואל את עצמי מה הקב"ה מצפה ממני להחליט? שאלות אלה הופכות את המושג חופש שהרמב"ם העמידו במרכז הלכות תשובה שלו והגדירו בתור "העיקר הגדול" של היהדות למושג בעל משקל ומעמד גדולים ועצומים שכל עולמנו הרוחני סב סביבו.

ה' – "הוכח תוכיח את עמיתך" – השפעה.

במובן הצר מצוות התוכחה קובעת כי "הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצווה להחזירו למוטב" (רמב"ם, דעות, ו, ז). אולם יש למצווה זו משמעות רחבה הרבה יותר. היא מהווה קריאת כיוון לאדם ליטול אחריות ולגלות אכפתיות כלפי מגוון הבעיות הרבות שבחברה שלנו. היא אומרת לנו שבראותנו עוול לא נעבור למדרכה השנייה, ובהבחיננו בבעיה אנושית לא נמשיך להפטיר כדאשתקד. בעיות דוגמת מצוקות נפשיות וחברתיות, אי־צדק חברתי, אלימות, עוני, גרימת נזקים אקולוגיים ורבות אחרות דורשות מאיתנו מוכנות למעורבות ולעשייה. לכל אדם יש כיום חופש בחירה נרחב מאוד להחליט האם להתערב בנושא זה או אחר, כיצד ליטול אחריות ולקחת חלק בשינוי פני החברה ובהוספת נדבך לתיקון עולם, באילו דרכים הוא יכול להשפיע ובאילו מעגלים הוא מסוגל לפעול – זהו מרחב התמרון של חופש הבחירה של מבקש התשובה בן־זמננו.

ימי התשובה היו מאז ומעולם ימים של חשבון נפש. חשבון הנפש של בן המאה ה־21 צריך להתמקד בשאלות של מימוש הבחירה האישית שלי בתוך המנעד הרחב של אפשרויות הקיום והעשייה בעולמנו.  

הרב רונן לוביץ הוא רב המושב ניר עציון

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 באוגוסט 2013, ב-גיליון כי תבוא תשע"ג - 837 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. שלום רב,
    קראתי בעניין רב את מאמרך.
    אהבתי מאד את הדרך הפתוחה בה אתה מציג את האתגרים העומדים לפתחנו בעידן השפע.
    ההתייחסות למוסד המשפחה חורג באופן מעניין מהדרך הניטרלית יחסית שבה אתה מציג את האתגרים האחרים.
    "דא עקא, כיום מצוי מוסד המשפחה במשבר חריף הנובע מריבוי אפשרויות הבחירה שלא היה דוגמתו בעבר. כל אלה ועוד מהווים צורות שונות של איום על מוסד המשפחה"
    זה המקום היחיד בו אתה משתמש במילים כגון "איום" ו "מוסד".

    האם שמת לב לכך? האם זה מכוון?

    שנה טובה ומבורכת
    חיה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: