אחרית דבר | חבצלת פרבר

פולחן האישיות הסטליניסטי של המנהיגים, שליטת המקורבים בארגונים כלכליים, בתקשורת ובהוצאות הספרים, שוביניזם וסמלי סטטוס. הרעות החולות מראשיתו ועד קריסתו של הקיבוץ בכתב אישום ממוסמך

קיבוץהאמת על הקיבוץ

הקיבוץ – לא מה שחשבת ולא מה שסיפרו לך

ראובן שפירא

פרדס, 2013, 374 עמ'

ספרו של ד"ר שפירא מהווה כתב אישום חמור ביותר נגד האליטה הקיבוצית, ובראשה המנהיגים – "האדמו"רים" של הקיבוץ, כפי ששפירא (ולא רק הוא) מכנה אותם – המואשמים בשרשרת הכישלונות שהביאו לקריסת הקיבוץ המסורתי ולמפולתו הערכית, החברתית והכלכלית.

מהצהרת הכוונות של שפירא בתחילת הספר מתבהר כי ספרו אינו נשאר ברמה המקובלת של ביקורת החיים החברתיים בקיבוץ (הלינה המשותפת, השליטה הקולקטיבית על גורל הפרט, היווצרות המעמדות וכו'), או של ניתוח פרטני של כישלון תעשייה זו או ענף אחר. הוא עולה למבט־על רחב יותר ומתייחס לקיבוץ כחלק מרשת צפופה של ארגונים שהוא קשור אליהם, ובוחן את מבנה המנהיגות ואת התרבות הארגונית־ניהולית המאפיינת רשתות אלה. אגב כך אין הוא נרתע מלפגוע ב"כיסאות הכבוד" של התנועה הקיבוצית, "האדמו"רים", מי שהנהיגו את המפעל הקיבוצי בכללותו והובילו אותו עשרות שנים מראשיתו ועד קריסתו.

שפירא תוקף בשצף קצף את המנהיגות הקיבוצית המיתולוגית ומתאר את השפעתה ההרסנית  על המסגרות הקיבוציות ועל התרבות הארגונית־תנועתית, ומן המבט הארגוני־ניהולי הרחב והמסועף הוא מגיע לתובנות שיורדות עד לרמה החברתית של הקיבוץ הבודד ושל הפרט – למשל בשאלות השוויון בין החברים ככלל ושוויון האישה בקיבוץ כפרט, או בשאלת הדמוקרטיה, סמלי הסטטוס, יכולת ההשפעה ורווחת היחיד.

הספר מכיל כמות עצומה של מידע ודוגמאות, ולמרות הרוח הלוחמנית ששורה עליו או אולי דווקא בגללה הוא משכנע מאוד, בעיקר בזכות הסיפורים המפורטים הכלולים בו, שרובם לא נחשפו מעולם לציבור וביניהם אף דברים שגובלים בשחיתות ממש.

הודרו מעמדות השפעה. חברת קיבוץ מעברות צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

הודרו מעמדות השפעה. חברת קיבוץ מעברות צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

הקיבוץ הוא אני

במוקד הספר עומדים כאמור מנהיגי התנועות הקיבוציות וראשיהן, ה"אדמור"ים". שפירא אינו מהסס לחשוף אף את המכובדים והחשובים שבהם בקלונם. כך למשל ציטוט מדברי יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, המכריז באוזני אחד ממתנגדיו: "מה אתה חושב, אני חשוב לתנועתנו [יותר] משהיה לנין לרוסיה!" או הכרזתו של מאיר יערי (מנהיג הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ומפ"ם) "אני מאיר – מפ"ם. אני 'השומר הצעיר'!". חשיפה כזאת של הלקסיקון הסטליניסטי ופולחן האישיות של המנהיגים המיתולוגיים איננה דבר זוטר, והספר כולו הוא כתב אשמה ממוסמך, שפולחן האישיות הוא רק פרט אחד בביקורת שהוא מכיל.

היו דרושים תנאים מסוימים ומסגרות ותרבות ארגונית מסוימת כדי שאנשים אלה יוכלו להרשות לעצמם לצאת בהכרזות כאלו, ואת המסגרות והתרבות הללו חוקר, מנתח ומבקר ד"ר שפירא בפרוטרוט בספר: "על פי הדימוי המקובל, שלושתם (טבנקין, יערי וחזן)… היו מנהיגים רוחניים שלא היה פסול בהנצחתם", הוא כותב. איש בסביבתם החברתית והארגונית של השלושה לא ראה פסול בכך שהם ראו את עצמם כמנהיגי־על, ושהם הובילו, ניהלו, קבעו עובדות ומדיניות ומינו והסירו בעלי תפקידים מבלי לתת דין וחשבון לאיש ומבלי לעמוד לביקורת.

המנהיגים שלטו ללא מצרים בתנועות ההתיישבות ובמוסדות הקשורים להן, בארגונים הפוליטיים והחברתיים ובמוסדות הכלכליים שהיו כפופים או קשורים לתנועות הקיבוציות. ההצלחות הפוליטיות והכלכליות והעוצמה הגוברת של ארגונים ומוסדות אלה "סייעו להנציח את שלטון טבנקין, יערי וחזן כמו אדמו"רים בחצרות חסידים…".

עוצמתם של המנהיגים והצלחותיהם האמיתיות או המדומות סיפקו להם שדה פעולה כמעט בלתי מוגבל, ואפשרו להם למנות את מקורביהם לתפקידים בראש כל הפירמידות: מן התנועות הקיבוציות, ארגוני הקניות, ארגונים כלכליים וארגוני־רווחה כגון תנובה וקופת־חולים, ועד משרדי ממשלה ומפלגות פוליטיות. בעלי התפקידים שמונו על ידי המנהיגים "הונצחו ונעשו לפטרונים על ידי שליטתם בצירקולציה (כלומר: בתחלופה ובתזוזות התפקידיות) של מנהלים בדרגי הביניים… שמעמדם נעשה תלוי בפטרונים".

כך נוצרה פירמידה אוליגרכית עתירת כוח ומשאבים, ששלטה למעשה לא רק בחברה הקיבוצית, אלא בנתחים גדולים מן הממסד הארץ־ישראלי. בראש הפירמידה עמד קומץ של מנהיגים ונצחיותם של מנהיגים אלה ושל שלוחיהם, שלא היו צריכים לעמוד מעולם לביקורת ציבורית או לבחירה מחודשת ומעמדם היה מובטח, הקרינה במשך עשרות שנים על הקיבוצים ועל המערכות הקשורות אליהם.

הנצחיות הזאת היוותה "חלק מתופעת עיקור הדמוקרטיה הקיבוצית" ויצרה את הסטייה החמורה מעקרונות השוויון בקיבוץ. בעלי התפקידים נהנו מסמלי סטטוס (טלפון, רדיו, מכונית), היו פטורים מחובת תורנויות, לנו בבתי מלון ואף החזיקו דירות בעיר. לעומתם, האנשים שערערו על “נצחיות המנהיגים“ או שדרשו שינוי או בחירות או חילופי גברי הושתקו.

השתקת הביקורת

השליטה של נאמני האדמו"רים על עמדות המפתח בתנועות ובארגונים הכלכליים והפוליטיים נתמכה וחוזקה גם באמצעות ההחזקה באמצעי תקשורת ובימות ציבוריות מרכזיות כגון העיתונות המפלגתית והוצאות הספרים הגדולות. עשרות שנים שלטו הוצאות ספרים מטעם כגון "ספריית הפועלים" ו"הקיבוץ המאוחד" ועיתונים כגון "דבר", "על המשמר" ו"למרחב" בנתח ניכר של הזירה הרעיונית והתרבותית, והמנהיגות שלטה באמצעותם בשוק התקשורת המרכזי. תהליך השתקת הביקורת והקולות הסרבניים היה פשוט, יעיל וקטלני: כתבות ומחקרים ביקורתיים לא פורסמו, ספרים שהכילו ביקורות כאלו לא פורסמו, בימות ציבוריות נמנעו מלשתף את ה"מורדים" והמבקרים.

שפירא מתאר עוד אסטרטגיות שונות שנקטו האדמו"רים יערי, חזן וטבנקין והמנהיגים הסמכותיים שירשו את מקומם כדי לבצר את מעמדם. כך למשל מוסברת ההליכה שמאלה של מאיר יערי והזיקה החזקה שלו לסטלין ולבריה"מ, וגם התנודות שמאלה־וחזרה של יצחק טבנקין, כחלק ממאבקי הכוח וההישרדות של שני אלה מול בן גוריון וההגמוניה של מפא"י. יערי וטבנקין פנו, כל אחד מהם בזמנו, אל ברית המועצות בתקווה שתהווה מקור כוח פוטנציאלי במאבק זה.

גם על קיבוצי "חבר הקבוצות" או "האיחוד", שהשתייכו היסטורית למפא"י, לא פסחו אותם תהליכים של הנצחת המנהיג ובניית אוליגרכיה של כוח ומעמד, ואולי ביתר חומרה. מנהיגותו של בן גוריון לא הייתה שונה במהותה מזו של טבנקין או יערי, ואותו נוהג של רוטציה בתפקידים, מינוי מקורבים ומקורביהם והעדר בקרה דמוקרטית והישגיות אמיתית פשה גם שם.

כוחה הרב יותר של מפא"י לפני הקמת המדינה ואחריה, ואחיזתה במשרדי ממשלה מרכזיים, אפשרו לה לתגמל ביתר שאת את מי שהמנהיג והפטרונים שניצבו מתחתיו חפצו ביקרם. הדבר יצר גם בקיבוצי "האיחוד" את אותו אי־שוויון בין האוליגרכים והאנשים מן השורה שתואר לעיל (במאמר מוסגר יצוין שלתופעת המנהיגות והפטרונות היו השלכות גם בחברה האזרחית שמחוץ לקיבוץ, ומושגים כגון "פרוטקציה" ו"יד רוחצת יד" לא נולדו אתמול…).

שוביניזם ב"ארץ השוויון"

פרקים אחדים בספר מוקדשים להשוואה בין שלושה קיבוצים המופיעים כאן בשמות פיקטיביים "רמה", "כרמלית" ו"כוכב". שפירא בוחן את הפתיחות שלהם לחדשנות וליצירתיות, את רמת הדמוקרטיות ואת האמון ההדדי של חברי הקיבוץ מרבדים שונים זה כלפי זה. אמנם ניסיונו של הכותב למיין קיבוצים אלה לקטגוריות של "שמרן" מול "חדשן" אינו צולח לנוכח העובדות, אולם הדוגמאות החיות שמובאות בפרקים אלה מעשירות את הטיעונים העקרוניים של הספר והופכות אותם לקונקרטיים יותר. הן מדגימות בפירוט את התוצאות ההרסניות של ניהול שמרני־אוטוקרטי ואת חוסר השוויון שיוצר מונופול של אוליגרכיה בעמדות מפתח, ובעיקר את ההשלכות של מצב זה על חייו ורווחתו של חבר הקיבוץ כפרט, ועל יכולת ההישרדות של הקיבוץ כקולקטיב מול מציאות משתנה.

פרק מיוחד מקדיש שפירא לשאלת אי השוויון של האישה בקיבוץ. גם הוא אינו מצליח להעלות הסבר מקורי כלשהו לעובדה שבניגוד לאידיאולוגיה השוויונית, נשים בקיבוץ נדחקו תמיד לתפקידי שירות־טיפול־סיעוד בעלי יוקרה מעטה ודרישות השכלה נמוכות, והודרו במידה רבה מענפי הייצור ("המשק") היוקרתיים או מתפקידי ניהול ועמדות פוליטיות. למרות מאמציו האנליטיים נאלץ ד"ר שפירא להודות שלא מבנה מערך המנהיגות והניהול הוא שהיה בעוכריהן של נשות הקיבוץ, אלא אותו שוביניזם גברי, אנטי־פמיניזם ואפליה לרעה כמו אלה שרווחו בחברה הקפיטליסטית הסובבת. רק השינויים שחלו בחוץ בשנות השמונים והתשעים שינו והיטיבו את מעמדן של נשות הקיבוץ.

הופעתו של ספר הביקורת החריף הזה עברה בשקט כמעט מוחלט. אולי משום שרבים מן האנשים שאליהם הוא מכוון את חיציו הם מזמן ישני עפר, ואולי בעיקר משום שהתנועה הקיבוצית התפוררה  ועברה תהליכי הפרטה והשתלבות במרחב הקפיטליסטי, כך שכל מה שנאמר עליה בדיעבד כבר אינו נוגע בלבם ובכבודם של מרבית תושבי הקיבוצים, אלא אולי רק במתי מעט משרידי הדור הישן. עם זאת, המסקנה שמנהיגות שאינה מגובה בהישגים ממשיים מחד גיסא ובמנגנוני ביקורת ותחלופה חופשית מאידך גיסא, ושאוליגרכיה שמשמרת מבנים ארגוניים כדי להנציח את מעמדה וכוחה ורק לשם כך – סופן קיפאון ומפולת, מסקנה זו שרירה ונכונה לכל ארגון וחברה באשר הם.

והערה לסיום: ניכרת בספר השקעה עצומה בליקוט החומר ובארגונו ובניתוח אירועים ועדויות המשתרעים על עשרות שנים ומאות מקורות. למרבה הצער התוצאה היא ספר דחוס מאוד שכתוב בסגנון כבד, מסורבל ולא ברור דיו. גם העיצוב הגרפי עמוס וצפוף, ולזה מתווספות כותרות הפרקים ותתי־הפרקים, שהן מורכבות ובלתי ידידותיות לקורא. חבל גם שמפתח העניינים מבולבל ומפריע במקום לסייע להתמצאות בכמויות המידע העצומות הכלולות בספר. מן הראוי היה שטקסט כה חשוב ורב־עניין יהיה נגיש יותר לקורא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013

פורסם ב-23 באוגוסט 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תבוא תשע"ג - 837, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: