צופה בגוף ראשון | חבצלת פרבר

ספרו האוטוביוגרפי של פול אוסטר, החש שהגיע לחורף חייו, גדוש בקטעים מרגשים ומרהיבים המוכיחים את כישרונו הווירטואוזי שנדמה היה שהתעמעם בספריו האחרונים

1536567-5יומן חורף

פול אוסטר

מאנגלית: אברהם ייבין

עם עובד, 2013, 196 עמ'

ספריו של אוסטר, או לפחות רובם, היו תמיד אוטוביוגרפיים במידה זו או אחרת, אבל עד כה הייתה להם בדרך כלל מראית עין של בדיון, גם כשהמרכיב האוטוביוגרפי היה בולט בהם. הרומן החדש, "יומן חורף", הוא אוטוביוגרפיה מוצהרת של ממש.

וכך הוא מנמק לעצמו ולנו מדוע עכשיו – ומדוע בכלל – אוטוביוגרפיה:

דבר עכשיו לפני שתאחר את המועד… הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה… עובדה שאין עוררין עליה היא שאתה שוב לא צעיר. בעוד חודש ימים בדיוק תהיה בן שישים וארבע. ואף על פי שאין זו זקנה ממש, לא מה שייחשב כזקנה מופלגת, אינך יכול למנוע מעצמך לחשוב על כל האחרים שלא הצליחו להאריך לחיות כמוך…

המספר הזה – 64 – חוזר שוב ושוב בספר. והמחשבה עליו ועל מי שמתו צעירים יותר מגיל זה היא המפתח שפותח את תיבת הזיכרונות: במספר הזה מסיים אוסטר את עמוד 196 הנועל את הספר: "רגליך היחפות על הרצפה הקרה כשאתה קם ממיטתך… אתה בן שישים וארבע, בחוץ האוויר אפור, כמעט לבן… אתה שואל את עצמך: כמה בקרים עוד נותרו?… הגעת לחורף חייך". ובמילים דומות מאוד, באותו מקצב ובאותה תמונה, בפתיחת הספר, הוא מותח את קשת השנים ומחזיר את עצמו – ויחד עמו גם את הקוראים – אל ימי ילדותו: "כפות רגליך היחפות על הרצפה… אתה בן שש…".

בין השש לבין השישים וארבע נמתח כל מה שכלול במילים "נדמה לך שזה לא יקרה לך לעולם…", הפותחות את הספר. "זה" הוא כל אותם דברים ש"אחד־אחד הם מתחילים לקרות לך, כשם שהם קורים לכל אדם אחר", ו"זה" הוא בסופו של דבר גם הבגרות, הזקנה, גיל שישים וארבע ומה שהוא מביא עמו. על הקשת הזאת מתחיל אוסטר לסקור את חייו בספר שמורכב מקטעים קצרים או ארוכים שמדלגים מגיל לגיל, מן ההווה אל העבר, ומזירת חיים אחת של המחבר לאחרת. ולאחר שפתח את הספר בגוף ראשון, הוא עובר מכאן ואילך לגוף שני או, מדויק יותר, הוא עובר להתבונן בעצמו ובחייו מן הצד ולחוות או לנסח אותם לעצמו מחדש, כצופה בגוף שני.

חשבון נפש לאיש שחב לא מעט ליפי תוארו. פול אוסטר         צילום: איי.פי.איי

חשבון נפש לאיש שחב לא מעט ליפי תוארו. פול אוסטר צילום: איי.פי.איי

צלקת ברצפת הקניון

לאיש שחב לא מעט ליפי תוארו, לחיתוך פניו המפוסלים, הכהים, היהודיים־יווניים־קלאסיים, לאנרגיות התוססות והמבעבעות ולאשליית הנעורים הנצחיים שאפפו אותו – זקנה אינה בדיוק המצב הטבעי לו ביותר. אבל במפתיע, דווקא חשבון הנפש של בן ה־64 מחזיר לאוסטר את כל מה שייחד אותו כשהיה סופר צעיר ומבטיח: נעלמו המַניירות שאפיינו את כתיבתו בספרים האחרונים, וגם החזרה לאותם נושאים ולאותן סביבות, שגרמה לקורא תחושה שאוסטר דורך במקום וממחזר שוב ושוב את אותם חומרים – מפנה בספר החדש מקום למשהו תוסס, אנרגטי ורענן. הווירטואוזיות של אוסטר, יכולתו לדייק במילים, להעביר בצורה חיה, סוחפת וחסכונית את החוויות החושיות והרגשיות של גיבורו (הוא עצמו הפעם), להפוך אירועים של יום־יום למשהו שמעבר לכך, מעין "החיים כמשל" – כל אלה באים לידי ביטוי בצורה מיטבית בספר הזה.

"מצאי הצלקות שלך, בייחוד על פניך, הנגלות לך כל בוקר כשאתה מביט במראת חדר הרחצה כדי להתגלח או להסתרק…". המשפט הזה, על אודות הדברים הכי פרוזאיים ושוליים בקיומו של אדם, הופך תחת עטו של אוסטר למרתק, והצלקות הופכות לעניין שראוי לספר ולהפוך בו, משום שהוא נושא משמעויות, סיפורים וחוויות דרמטיות, גדולות כביכול מן החיים. למרות שלכאורה בסך הכול "אתה בן שלוש וחצי ואמך ההרה בת העשרים וחמש לקחה אותך איתה למסע קניות…", ובסך הכול קרה לך מה שקורה למיליוני ילדים – שיחקת והשתוללת קצת, ואז נתקלת במה שלא היית צריך להיתקל ונפצעת.

אבל מה שאמור להיות סתם תאונה של ילד, הופך לדרמה מרתקת ומורטת עצבים: אתם (הילד שהוא המחבר וחברו) מחליקים על רצפת הקניון, "אתם מגיעים בחנות לאזור שנעשות בו עבודות בנייה או שיפוץ ובלי לתת את הדעת למכשולים העלולים להימצא לפניכם אתם שוב מחליקים… כעבור שישים שנה אינך זוכר עוד את התאונה…". גם לא את המסמר שקרע את לחיו של פול הקטן ושאת תוצאות המפגש איתו היה צריך רופא לתקן ב"תפירה כפולה שהפחיתה את הנזק עד למינימום ומנעה את השחתת מראך לכל החיים…".

תאמינו לי, קראתי את הקטע הזה ורק חיכיתי שכבר ייגמר ואוכל לחזור שוב לנשום! עד כדי כך היה מרתק וטעון ומפחיד ומעורר חמלה… וכמוהו גם תאונת הבייסבול בגיל שתים עשרה, או תאונת הדרכים שנגרמה בגללו, למרות שלא היה אשם בה ושבעקבותיה "נדרת לחדול לנהוג… לכן לא ישבת מאחורי ההגה של מכונית… לא משום שאינך בוטח עוד בעצמך, אלא משום שאתה בוש ונכלם…".

 כל קטע כזה הוא בבחינת סיפור קצר, שהמתח והמשקל הרגשי־חושי שבו יכולים לפרנס עמודים רבים. וכאן הכול דחוס לתוך עמוד או שניים או, במקרה של התאונה ההיא, לתוך שבעה עמודים מכווצי בטן, שבעצם רק התכוונו להסביר כמה אסונות יכולה להמיט על אדם שלפוחית שתן מלאה שלוחצת ומתחננת להתרוקן…

כתיבה מסנוורת ביופייה

מרכזו של הספר מתחיל במילים "גופך בחדרים קטנים ובחדרים גדולים… גופך יושב בכיסאות, שוכב על מיטות… מקומות סגורים, מקומות מגורים, החדרים הקטנים והחדרים הגדולים שגופך מצא בהם מחסה מן החוץ". ואז: "החל בלידתך בבית החולים 'בית ישראל'… והלאה עד להווה… אלה המקומות שהחנית בהם את גופך במשך השנים – המקומות שלטוב או לרע קראת להם בית…", ומכאן מגיעה מעין כרוניקה של כתובות מגורים, וכל כתובת קשורה לשלב בחיים, לאירועים, ומאוחר יותר גם לזיכרונות ולחוויות.

הכרוניקה של מקומות המגורים משמשת חוט מקשר שעליו חורז אוסטר את זיכרונותיו ואירועי חייו. את יחסיו עם הוריו ואת חייהם, גירושיהם ומותם; את נישואיו הראשונים עם הצעירה ששוב ושוב נפרד ממנה וחזר אליה עד הפרֵדה הסופית והבן המשותף; ואת נישואיו השניים לאשה שעמה היה מוכן "ללכת לכל מקום שתרצה היא ללכת אליו", ושגם עשרות שנים לאחר אותו יום הם ממשיכים לגור באותה כתובת ותחת אותו גג.

אוסטר אינו מזכיר בשום מקום את שמה של אשתו (סירי הוסטוודט), אבל הוא מרבה להתייחס ליופייה, לאישיותה, לאינטליגנציה ולהשכלה הרחבה שרכשה ולכתיבתה. הוא כותב על האושר שהביאו לו נישואיהם, על ההבנה ההדדית והשותפות ביניהם. הקטעים האלה הם מן היפים בספר – יפים ובלתי סנטימנטליים, רגישים אך לא רגשניים, פקוחי עיניים אך מלאי הערצה: "לאור כישלונותיך בעבר, הטעויות בשיקול דעת, אי־יכולתך להבין את עצמך ואת זולתך… הפעם לא משהו מדומיין, לא השלכה של איזו גחמה שלך, אלא אדם אמיתי. היא אכפה עליך את אמיתותה ברגע שהתחלתם לשוחח… ומפני שהביטה לך ישר בעיניך, לא יכולת להפוך אותה למה שהיא לא… להמציא אותה, כמו שעשית לגבי נשים אחרות בעבר… היית שקוע בשיחה עם סובייקט אנושי חי ונושם. ולאחר שהסתגלו עיניך לסנווּר שמסנוור יופייה, הבנת שזאת אישה מבריקה…". האם אפשר לכתוב יפה ומלא שבחים יותר מזה?

הספר גדוש רגעים מרגשים, כואבים, מטלטלים: מותו של אביו וההודעה שקיבל על נסיבות המוות, קורות חייה רבי התהפוכות של אמו, ימיה האחרונים ומותה. המשפחה של אוסטר (אומללה ומסובכת) ושל אשתו (חמה, מאושרת, יציבה). יש בספר מחרוזת אין־סופית כמעט של פנינים ספרותיות, קטעי זיכרונות שמוציאים חוויות שגרתיות מפשוטן והופכים אותן לאפוסים ולדרמות בזעיר אנפין.

למרבה הצער, בנקודה מסוימת הספר מתחיל קצת לדשדש. החוט האסוציאטיבי נעשה מהוה, הקשר בין הקטעים נחלש ועל חלק מקטעי הזיכרונות אפשר לדלג בלי להפסיד הרבה. נראה שמוטב היה לקצר את הספר ולהדק אותו יותר, גם במחיר ויתור על קטע זה או אחר. ובכל זאת: אל תוותרו על הספר. הרשו לעצמכם לטעום וליהנות מן הקטעים המצוינים (שהם הרוב בספר), שכל אחד מהם הוא מעין רומן זעיר או רסיס נובלה. אם היינו צריכים להמתין עד שימלאו לפול אוסטר 64 או 65 שנה כדי למצוא שוב את הסופר המלהיב של הספרים הראשונים, המרהיבים בסגנונם ובקסמם עד עצירת נשמה, אין ספק שהציפייה השתלמה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-16 באוגוסט 2013,ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון כי תצא תשע"ג - 836. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: