עבודה במחיר כלב | שלום רוזנברג

היהדות שוללת את התפיסה שא־לוהים מקבל שוחד. המתנה היחידה שהאדם נותן לא־לוהים היא מעשים טובים

בפרשת ויקרא קוראים אנו על סדר הקרבנות במשכן, ומתוך כך גם, בעקיפין, על עבודת ה' בימינו, התפילה. עבודת הקרבנות במקדש עוררה מאז ומעולם במקורות היהדות את שאלת היחסים שבין פולחן וחסד, דת ומוסר, תפילה וצדקה. על כך התריעו הנביאים: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח… וְדַעַת אֱ־לֹהִים מֵעֹלוֹת" (הושע ו, ו). לקרבנות הייתה ללא ספק חשיבות מיוחדת בעולם האלילי, ואף לקרבנות אדם. במזרח הקרוב, משמשים בני האדם את האלים במעדניהם, בהודו – הם נותנים להם אנרגיה בעבודתם, במקסיקו – הם מבטיחים את מחזורי הטבע בדם אנושי. האלילים זקוקים לשירותם של בני האדם כדי למלא את צורכיהם. אם תרצו, זהו השוחד שהאדם נותן לאלים.

ההתנגשות עם המונותיאיזם הייתה הכרחית. תפיסת הקרבנות הייתה חייבת להיות שונה. הבורא אינו זקוק למתנותיה של האנושות. התורה אינה שוללת את עבודת ה' אלא את הפנמתה. כדי להדגיש זאת אנו מוסיפים את התחלת הקטע כמבוא לתפילת העמידה: "אֲ־דֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ", וכדי להדגיש שמוקד העבודה נמצא בלב נאמר: "זִבְחֵי אֱ־לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ־לֹהִים לֹא תִבְזֶה".

אלילות חדשה

הרמב"ן הביא לנו במקום אחר גרסה אחרת של שוחד, הפעם לאחר המעשה. זאת הוא עשה כפירוש לפסוק בדברים (כג, יט): "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱ־לֹהֶיךָ… כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ־לֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם". הרמב"ן כותב:

הזונות יעשו באתנן שלהם מצוות, חושבות לכפר על חטאתן… ולכך אסרה תורה אתנן לכל נדר כי עתה יוסיפו לחטוא בהן. וכן עניין מחיר כלב, בעבור כי הצדים בכלבים ושומרי החומות יגדלו כלבים עזי נפש מזיקים את הרבים, וידירו [=ינדרו] במחיריהם להיות כופר לנפשם וכן המנהג עד היום בפרשים אנשי הציד, שיעמידו צורת כלביהם בשעווה לפני עבודה זרה שיצליחו בהם…

הרמב"ן מפנה אותנו למדרש בויקרא רבה (ג, א) הכתוב ארמית. אנו נפנה למדרש מקביל בשמות רבה (לא, יז). המדרש מתעכב על הפסוק במשלי (כח, ח): "מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ". בחלקו הפסוק מובן, המלווים בריבית יאבדו את הונם שנאסף על חשבון דמעות העניים. אבל סיומו של הפסוק קשה. האמנם הונו ילך למי שחונן דלים? או שמא לשלטון הרומי המושחת, אדום או עֵשָו בלשונם?

ואמנם, יש שקראו את הפסוק באירוניה: "ואיזה חונן דלים? זה עשו. וכי עשו חונן דלים הוא והלא עושק דלים הוא? אלא כגון הגמונים ודוכסים ואפרכין שהן יוצאין לעיירות וגוזלין ובוזזין וכשהם חוזרין אומרים הביאו לנו עניים ונפרנסם והמשל הדיוט אומר מנאפת בתפוחים וחולקת לחולין". רבים המתחזים לרובין הוד, וטוענים שגנבותיהם באות להיטיב עם העם, או כמשל העממי, הזונות עובדות כדי לתרום את כספיהן לחולים.

פרק נוסף בהבנת השוחד הפסיכולוגי שהאדם עלול לחשוב שהוא נותן לקב"ה נכתב על ידי הנצי"ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1817־1893), שהיה ראש ישיבת וולוז'ין המפוארת במשך כארבעים שנה, ואחד ממנהיגי תנועת שיבת ציון. הנצי"ב מפרש את שני חלקי הפסוק המדבר על השוחד כמתארים שתי אופציות מנוגדות. כדי להסביר זאת מחזיר אותנו הנצי"ב לפסוק משמואל שהבאנו לעיל: "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר". יש כאן הקבלה ניגודית בין שני המושגים, המֶרִי וההַפְצַר. "מרי" הוא הסירוב לעבוד את ה', המרד. "הפצר" הוא בדיוק להפך, הרצון לעבוד את ה' מעבר לחובה, "כמו שאדם מפציר את המלך לקבל ממנו דבר שלא כהוגן". וגם עשייה זאת שמעבר לחובה יכולה להיות עברה, בדיוק כמו אָוֶן וּתְרָפִים.

מסירות שטנית

הנצי"ב מגדיר את ה"שוחד… לפני ה'" כ"התקרבות ועבודת ה'", ואף כמסירות הנפש למען "כבודו והוא באופן שאין רצון ה' בכך". דברים אלה מקבלים בימינו, מאה שנה מאוחר יותר, משמעות איומה. הם מתייחסים עכשיו לפנטיות הדתית, למתאבדים "לשם שמים", ומקריבים את עצמם ב"זִבְחֵי מֵתִים" (תהלים קו, כח) של אלילות חדשה.

החלק הראשון של הפסוק, "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים" יוצא כנגד אמונתם של רבים וטובים החושבים שתרומתם לציביליזציה ואף מעשי החסד מספיקים להם להגיע לרמה הרוחנית שהקב"ה מצפה מהם. ובגין כך "אינו צריך לחצוב דרכו כלל ביהדות". הדת חייבת להיות חלק אינטגרלי של זהותנו האנושית. אולם החלק השני של הפסוק, "וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד", דורש מאיתנו להיזהר בהתלהבות הדתית, ולא לנסות לשחד את הקב"ה. מסירות הנפש של האדם יכולה להיהפך שטנית. ובעקבות אבותינו היינו יכולים לומר: "גם הקוזקים של הקב"ה מתועבים הם".

ולמרות הכול קוראים אנו במדרש תהלים (יז) שהקב"ה מוכן לקחת שוחד! והמדרש מוסר לנו מעין דו שיח בין הקב"ה לדוד, משורר התהילים:

אמר הקדוש ברוך הוא לדוד בחנם בראתי סנהדרין, לך ודון בפניהם. אמר לפניו ריבונו של עולם כתבת בתורתך (דברים טז, יט) "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד", והם [הסנהדרין] מתיראים ליקח שוחד, אבל אתה נוטל שוחד מן הרשעים שנאמר (משלי יז, כג) "שֹׁחַד מֵחֵיק רָשָׁע יִקָּח".

המדרש הופך את משמעות הפסוק. לא הרשע לוקח את השוחד, אלא הקב"ה! "אמר הקב"ה לישראל בני עד ששערי תשובה פתוחין עשו תשובה שאני נוטל שוחד בעולם הזה…". אנו יכולים לשחד את הקב"ה בתשובה ומעשים טובים, אך קודם כול עלינו לעזוב את הרוע, ולהשתנות שינוי מוחלט. כל זמן שאנו בעולם הזה יכולים אנו לתקן את הרע שעשינו!

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-16 באוגוסט 2013,ב-גיליון כי תצא תשע"ג - 836, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: