משתלבים בחיים | ראם דה־האן

בן סורר ומורה הוא הארכיטיפ של האדם המודרני שאינו מסתפק בקיים ונדרש לפרוץ גבולות ולהביא את העתיד. אנו נדרשים לראות את הגדלות בחיים הפרקטיים

הרעל שהורג אנשים חלשים מטבעם ממריץ את החזקים (פרידריך ניטשה, "המדע העליז")

הנטייה הטבעית שבה ניחן "החניך הממוצע" בעולמנו היא להיות גדול. החינוך, האווירה ואפילו השיח הציבורי נותנים לאדם תחושה שהוא יכול, צריך ואף חייב לעשות את הכול עד הסוף, ללכת לקצה. האדם המתבגר במערכת החינוך כיום שומע הרבה על ערכים מאוד גדולים. בחינוך החילוני הוא ודאי ישמע על הגשמה עצמית, מיצוי, חיים מלאים, ביטחון כלכלי ורוחני. בחינוך הדתי הוא ישמע על אידיאליזם, על תיקון עולם, על מלכות ש־די, על עולם הבא וכו'. הצד השווה שבהם הוא הדמויות המוערצות, והכמיהה להיות כמותן. אני לא חושב שיש ילד שלא שמע או גדל על "דמויות על". הן נמצאות בכל מקום בחיינו. בסרטים ניתן למצוא אותן בדמויות כמו סופרמן, ספיידרמן, באטמן, פיטר־פן וכו'. דמויות מודרניות ניתן למצוא באילי הון ובכוכבי ספורט. דמויות דתיות ניתן למצוא באתוסים רבים על רבי עקיבא, על בן עזאי ועוד.

כך נוצרת דמות שברירת המחדל שלה היא שאיפה בלתי מתפשרת לגודל, לכיבוש העולם. באטמוספרה הציבורית כיום, אדם הוא לא אדם אם הוא לא "על אדם". כלומר אני אני רק אם הצלחתי לממש את עצמי לגמרי, רק אם פרצתי דרך, יצרתי משהו חדש בעולם, שעוד לא היה. החיים הם מרוץ, שבו הניצחון הוא היכולת להיות על אנושי, להיות האדם שפרץ את מסגרות החיים הרגילות, שמסר את הנפש על משהו מסוים, שהצליח למות על קידוש ה', או בשפה החילונית לחיות על הקצה.

תפיסה זו מביאה למסקנה המתבקשת – לעולם כפי שהוא עכשיו אין הרבה מה לומר לי, אין בו הרבה עניין, אלא רק בעולם ההולך ובא, בשכלול, בפיתוח, בעתיד. ערכיות ההווה מתפרשת רק דרך העתיד. התחושה שנוצרת בועטת בכל מה שהיה עד עכשיו, ובכל מה שיש כאן ועכשיו. ההורים שלי הם אותם "בינוניים" שנעצרו בדרך, שלא עמדו בפרויקט, שלא מימשו את עצמם ונכנעו לבינוניות החיים, לעבודה רגילה, לאישה רגילה, לבית רגיל ולדת רגילה. אני דומה לא־לוהים, ואצליח להיות כא־לוהים אם רק אקח את עצמי ברצינות, "אתאבד על זה". כל השאר, אלו שחיים את העולם הזה, הם "אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו, התאבדו או הלכו לעזאזל“ (שלמה ארצי, “נבראתי לך“, מתוך “חום יולי־אוגוסט").

שימו לב מי גיבורי התרבות בימינו, לאור מי אנו מגדלים את ילדינו ואת עצמנו. דמויות כמו רועי קליין או אלירז פרץ ז"ל, או ייבל"א רבני מיסטיקה ומקובלים. האם אנו מחנכים על פי אנשים שמתים על קידוש ה', או על פי אנשים שחיים קידוש ה'? האם בכלל מעניינים אותנו אנשים רגילים, כאלו שעדיין חיים?

כיום, אדם הוא לא אדם אם הוא לא "על אדם". כריסטופר ריב כסופרמן

כיום, אדם הוא לא אדם אם הוא לא "על אדם". כריסטופר ריב כסופרמן

פריצה אל החוץ

דבר אינו בעל ערך גדול יותר מאשר להגיע לרמה גבוהה של עוצמה (פרידריך ניטשה, "הרצון לעוצמה")

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם. ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו. ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע בקלנו זולל וסבא. ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו (דברים כא, יח־כב).

מיהו אותו בן סורר ומורה? מה חטאו? חז"ל (משנה סנהדרין ח, א־ה), בעיסוקם בעניינו של אותו בן סורר ומורה, פותחים לנו כמה פתחים להבנה במי מדובר. המשנה מדברת על בן סורר ומורה כאדם בגיר שחטאו בכך שהוא גונב ואוכל תרטימר בשר ושותה חצי לוג יין. הוא צריך לגנוב את אותן כמויות עצומות מאביו ומאמו, ולאכול ברשות אחרים.

מה הוא עושה? בלימודיי בישיבה התיכונית ניסיתי להיות בן סורר ומורה טכנית. ניסיתי לאכול כל כך הרבה בשר ולשתות כל־כך הרבה יין (תפסתם אותי, בירה). מניסיון, זה לא אפשרי. אלו כמויות שלא ניתנות לגישור, גם לארבעה שחקני פוטבול. אלו כמויות שלא קשורות לעולם הזה. אם כן, מה קורה כאן? מה התורה רוצה להגיד לנו?

אני מבין שבן סורר ומורה קיים בכל אחד מאיתנו. בן סורר ומורה הוא אותו רצון לפרוץ, לנצח את הקיים, ליצור מציאות שלא הייתה פה עד עכשיו. בן סורר ומורה הוא אנחנו. הוא הנטייה שלנו להפוך ל"על אדם". התחושה ש"יש שם איזה שיא שאתה לא שברת, יש בחוץ חיים שאתה לא הספקת, יש עוד אהבה שאתה לא אהבת, ויש איזה כפתור שרק אתה יכול לסגור…" (יהודה פוליקר, "זה הילד שבך").

בן סורר ומורה גונב את אותה כמות אוכל לא הגיונית מהוריו. הוא לא מכיר ביכולת שלהם לרכוש, הוא לא מצליח לחיות עם התחושה שיש רכוש קנייני לאנשים שהם לא כל־כך אנשים. ההורים שלנו מייצגים את העולם הרגיל, העכשווי, ההורים הם פתח להכלת העולם בהווה ובעבר. אנו תמיד חיים בתוך ההורים שלנו. כל מעשה שלי מתכתב עם הוריי. אם אני הולך בדרכם – זה המשך שלהם, ואם אני הולך כנגדם – אני מורד בהם. כל צעד הוא התכתבות עם ההורים, עם המציאות העכשווית.

לכן דווקא הפריצה כאן בולטת. הבן איננו אוכל ברשות הוריו, הוא לא לוקח את קניינם ומשתמש בו, אלא הוא פורץ החוצה, אל עבר המרחב הציבורי. כאן מובן שמה שמעניין אותו הוא לא האכילה, לא הגניבה מההורים, כמו שמעניינת אותו היציאה החוצה, הפריצה לעולם חדש, היכולת לנצח את עצמי. זו לאו דווקא נהנתנות, אלא אידיאליזם צרוף. תחושה שאני הולך לנצח, אני מביא משהו שעוד לא היה כאן עד עכשיו.

סכיזופרן רוחני

החטא לא־לוהים היה לפנים גדול החטאים, אך הנה מת הא־לוהים ובזאת מתו גם החוטאים ההם. כעת הדבר האיום ביותר הלא הוא לחטוא לארץ (פרידריך ניטשה, “כה אמר זרתוסטרא“)

מה הבעיה בזה? מדוע הבן הסורר והמורה נסקל? מה הבעיה בשאיפה לחיות את החיים עד הסוף, לא להיכנע לבינוניות, להיות גדול בכול? הבעיה היא לא בשאיפה, אלא במה שהיא יוצרת. תחושה זו יוצרת מעין "סכיזופרניה רוחנית". אני לא חי את העולם הזה, הוא לא מעניין אותי, הוא לא אומר לי כלום. אין לי עולם הזה, ובמידה מסוימת הזדכיתי על העולם הזה שלי לצורך עולם הבא. כשאני רואה משהו, מעניין אותי מה ניתן לעשות איתו ולא מה שהוא עכשיו. כשאני אומר משהו, כשאני מביע רגשות, אני בעצם מדבר על העתיד, על הרצוי ולא על המצוי. כשאני אומר למישהי אני אוהב אותך, אני לא מתאר רגשות עכשוויים, שהרי מה הם? הם כציץ נובל, כענן פורח, אלא אני מתאר את מה שאני רוצה להיות. אני מתאר הכול מתוך זווית של כאבק פורח וכחלום יעוף. אלו חיים ללא חיים, אלו חיי מלאך. אין כאן שום רצון לחיות במובן של כאן ועכשיו, אלא רצון לחיות את העתיד. אם תדע שמחר אתה הולך למות, לא תצליח לחיות את היום, כיוון שהוא לא מעניין אותך.

אנשים לא מעטים מספרים על תחושה הרובצת בקרבם, ועל פיה אין להם היכולת לשנות ולהשתנות בעצמם. זו תחושה שאני מחכה לאירוע שיזעזע לי את החיים, שאני לבד לא יכול למשוך את עצמי מתוך הסרט שאני חי בו. אני מוכרח לעבור איזו מחלה, פיגוע או מרעין בישין אחרים כדי להתחיל לחיות. הרבה פעמים דווקא אנשים חולים מגלים את החיים, מודים למחלה שהחזירה אותם לחיים שפויים והוציאה אותם מהמרוץ לעתיד, מ"מלחמה קרה" בינך לבין עצמך.

מחנכים על פיו. רועי קליין הי"ד צילום: דובר צה"ל

מחנכים על פיו. רועי קליין הי"ד
צילום: דובר צה"ל

חינוך של תבליט

הוא אשר נלחם עם מפלצות – שייזהר, פן יהפוך הוא עצמו למפלצת (פרידריך ניטשה, “מעבר לטוב ולרע“)

מה האלטרנטיבה? האם אנו רוצים לייצר אדם "פרווה", אדם ללא שאיפות גדולות, אדם שלא מתבונן כל הזמן למרום, שבשבילו השמים הם באמת גבול, ואולי יש כמה גבולות עוד לפניהם? האם אנו מעדיפים דפוס אחר של בן, של תלמיד, של עצמנו, דפוס של אדם נאיבי, אפָּתי, חסר חשק לנצח את החיים? אדם המשלים עם מחלות ולא מחפש להן תרופה?. אדם המשלים עם המגבלות ולא עמל כל חייו לפתור אותן? אדם שחי את העולם הזה, ולא מתרומם אל עולם שהולך ובא?

כאשר אדם רוצה להגיע ממקום מסוים למקום אחר, הוא צריך למצוא את הדרך. ליכולת זו קוראים ניווט. עולם הניווט יכול להתבסס על שני מישורים – תבליט ותכסית. התבליט מבוסס על מה שגלוי בשטח עצמו, על הרים, נחלים, קווי רכס וגובה וכו'. התכסית היא הכיסוי של התבליט: כבישים, בתים, יערות וכו'. יתרונה של התכסית הוא ברור. כולנו יודעים שבית הוא דבר בולט, ויישוב הוא דבר שנראה למרחוק. אך ביתרון התכסית גם חסרונה. היא דינאמית, משתנה בכל יום. כביש שקיים היום לא בטוח יהיה פה גם מחר, אולי הוא ייהרס או יתרחב. יישובים קמים ונהרסים לעתים. לעומת זאת, עוד לא צץ הר במקום לא צפוי. ההליכה על בסיס התבליט היא יותר קשה, אך היא מדויקת. היא לא משתנה ועל כן היא בסיס פשוט ואוניברסלי ליכולת לנווט, למצוא את דרכך.

החינוך יכול להיות דרך בעלת אמירה, בעלת נוכחות, רק אם המחנך מבין שהוא תבליט ולא תכסית. כלומר, הורה או מחנך לא יכולים לתת לילד את העולם הערכי השלם, את כלל הנתונים על מנת להצליח בחיים. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". אם תנסה לחנך ילד על עולם בנוי, אשר יש בו כבישים ויישובים, אידיאלים ודרכי הגשמתם, הוא יבין שזה עולם שהיה כבר ואיננו. לרוב הוא לא יצליח לכבד עולם זה, שהרי "אבד עליו הכלח", או שיצליח לכבד אך כמובן שלא להזדהות.

לעומת זאת, חינוך אשר מתמקד ביסודות בונה עולם שלא יכול להשתנות. זהו חינוך הנותן את הבסיס וקורא את התלמיד לבנות עליו את עולמו, להוסיף את התכסית המיוחדת לו, זאת המבטאת את מי שהוא באמת. קריאה לתלמיד לחיות את העולם של המחנך נידונה לכישלון, שהרי במהותם הנפש שונה והדור שונה, ועל כן אין יכולת מוסרית וטכנית לחנך להיות מי שאתה לא, לחנך לחיות על פי אמות המידה והקריטריונים של המחנך. לעומת זאת, היכולת לתת עולם ערכי, עולם רוחני מוחלט, שממנו אתה תבנה את עצמך, שעל בסיסו אתה תכסה את העולם על פי מי שאתה, היא יכולת החינוך שיכולה להחזיק מעמד, ולתת למתחנך ולעצמנו את הכלים לחיות על פי העצמיות שלהם בתוך עולם שלא ממציא את עצמו כל יום מחדש.

חיים דו ממדיים

בכל פעם שהחיים זורחים, האושר והאינסטינקט זהים (פרידריך ניטשה, “שקיעת האלילים“)

אנו נדרשים לחיות בשני מישורים. האחד, לחיות את החלומות שלנו מתוך ההורים שלנו. אנו נדרשים לקבל את התבליט של הורינו, ובעצם להפנים שלא אנחנו יצרנו את העולם, יש כאן דברים שקיימים יותר זמן מאיתנו, ויישארו כאן גם אחרינו. כדברי גתה: "מי שאינו נותן דעתו על שלושת אלפי שנות ניסיון דן את עצמו לבערות חשוכה של חיים מיום ליום". אנו נדרשים לרסן את יצר הכיבוש שבנו, לא לפרוץ את גבולות הקיים, לחיות את ההווה, לחיות את המהות, את מה שקורה עכשיו, ולא רק את העתיד.

בלחיות את החיים דרך הערכים של העולם שאותו חיו ההורים שלי יש אמירה שאני מאמין במציאות, אני מאמין שכל אותם ערכים שהיו קיימים כאן לפני שאני הגעתי הם אמיתיים ונצרכים, ואני צריך לקחת אותם למקום יותר טוב, לקדם אותם, אך לא ליצור מציאות חדשה.

מאידך גיסא, אנו נדרשים לא לרסן את יצר היצירה שלנו, לא לדכא את רצון הפריצה וכיבוש העתיד. אנו נדרשים לחיות את העולם הבא, לפנטז, לדמיין, לשאוף כל הזמן אל הלא מוגדר, אל המוחלט, אל המציאות שעוד לא קיימת. רק כך ניתן לשנות, לתקן, ליצור מציאות שלמה. השאיפה היא התיקון בכך שהיא מייצרת את ההנעה, את הרצון לשנות. אנו נדרשים ליצור את התכסית שלנו, לכסות את העולם בדברים שעוד לא היו פה, אך מתוך פרספקטיבה, מתוך נקודת מוצא שהעולם הוא טוב, שהעולם הוא שפוי, ואני מוסיף משהו ולא בורא יש מאין. אנו נדרשים להיות סופרמן אך עם רגליים על הקרקע, לחיות את רבי עקיבא בתוך מציאות של זוגיות, להצליח להנכיח את הגדלות בתוך החיים הפרקטיים שלנו.

בה במידה שהמצאנו את השקר של עולם אידיאלי, רוקנו את המציאות מתוכנה, ממשמעותה וממהימנותה (פרידריך ניטשה, “הנה האיש“)

"בן סורר לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר" (סנהדרין ע, א). בשורה מדהימה זו מתומצת עיקרון רוחני שלם. ישנם דברים שלא היו, לא קרו ולא יקרו. אם כך לשם מה הדיבור עליהם, למה הם נצרכים? כדי לדרוש ולקבל שכר. הדרשה היא הנותנת את השכר. בניגוד לבן סורר ומורה שרואה את השכר בעתיד, בעולם הבא, הדרשה היא עצמה השכר. עצם הלימוד, עצם היכולת להתחבר לעולם אחר, שהוא אתה ולא אתה, שהוא מורכב, שיש בו מצב של שקלא וטריא, של התקדמות, הוא השכר. הלימוד הוא החיבור בין העולם הזה לעולם הבא, הוא לחיות את העולם הבא בעולם הזה.

דרישה וקבלת שכר פירושן לחיות את החיים העכשוויים, להאמין בהם, לתת להם מקום, יחד עם האידיאל של קבלת השכר, של העולם ההולך ובא, של הרצון לקדם ולקחת את העולם למקום שהוא עוד לא היה בו. קבלת השכר היא האהבה לשאיפה אל הבלתי אפשרי, אך גם היכולת למצוא את זה כאן ועכשיו, לממש את זה, ובעיקר לראות את השאיפה לעתיד כבר במציאות העכשווית.

ראם דה־האן לומד ומלמד בחבורת "גלי מסכתא" 
בישיבת ההסדר ביפו

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 באוגוסט 2013, ב-גיליון כי תצא תשע"ג - 836 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. פשוטו של מקרא

    רביעית לוג היא 86 סמ"ק, אז חצי לוג היא כוס אחת! הנכונות להמרות את פי ההורים ולגנוב בשביל כוס יין אחת, נובעת מריקנות רוחנית, לא משאיפות גדולות.

    שאיפות ערכיות גדולות, המלוות בסבלנות ויכולת ללכת גם בצעדים קטנים ולא להישבר גם כשהשאיפות לא מתמלאות במלואן – הן התרופה לריקנות.

    • תרטימר בשר הם כ-258 גרם,

      כמבואר בדברי הרמב"ם: 'והרביעית מחזקת מן המים או היין, משקל שבעה עשר וחצי דינרים בקירוב' (הלכות עירובין א,יב). משקל דינר הוא, איפוא: 86:17.5 גרם. כ-4.914 גרם.

      בתרטימר (חצי מנה) יש 50 דינרים (רמב"ם, הלכות ממרים ז,ב)

      הווה אומר: תרטימר בשר הוא כ-258 גרם.

  2. יעל זילברשטיין

    מאמר מדהים. איזה יופי של ניתוח ויכולת להגיד משהו על החיים שלנו, מתוך פרשת השבוע והמדרש. כתיבה רהוטה ועניינית. למדתי עם ילדיי את המאמר בצוותא ונהנינו מאוד.

    תודה רבה

  3. ד"ר אייל נחום

    לכל המגיבים הקודמים… ממש לא פשוט ציון המידות אותם הבאתם. ישנם מחלוקות לגביי גודלו של הטרטימר וניפחו של הלוג. והמעיין הרוצה לעמוד על דיוק הדברים יעיין באנציקלופידה התלמודית בערכים שהוזכרו מעלה.

    אך החלק החשוב במאמר מצוין זה לא נשמן על גודלו ונפחו של מידה זו או אחרת. אם הבנתי נכון הנקודה הארכימדאית היוצרת את הסררה בבן, היא דווקא הלקיחה מרשות הוריו ואכילה ברשות אחרים. כאן מדייק הכותב בצורה חדה ויוצאת דופן את שאיפתו של הסורר לפרוץ, לא להכיר בזכותם הטבעית של הוריו, אלא אדרבא
    לחפש את הלא קיים, את המעבר.

    בקריאתי את המאמר התרגשתי מאוד. הרגשתי כאילו הוא כותב אותי לפני שלושים שנה. יש בכתיבה הישירה הזו משהו מרגש עד מאוד. יחד עם זאת מאמר זה רלוונטי לחינוך בימינו, והלוואי וכל הורה ומורה בישראל יידרש ללמוד אותו בעיון. הדור הנוכחי הוא דור פורץ- פורת תחומים ופורץ מסגרות, אך בעיקר פורץ גבולות. טוב נעשה אם במקום לבדוק את כמויות החומרים אותם מציין הכותב, נפנים את הלקח החינוכי הרלוונטי לכל אחד מאיתנו

    הרב ראם- ישר כוח גדול. מחכה בקוצר רוח למאמר הבא…

    • הכמות הקטנה שבטרטימר ובחצי הלוג (לכל שיטה שהיא), אכן יכולה לתמוך גם בכיוון המוצע על ידי הכותב, שהמניע האמיתי אינו התאוה, אלא הרצון לעצמאות.

      רק חבל:

      א. ששאיפת החירות מתבזבזת על דברים חסרי משמעות, הנאה רגעית שאין בה כל תועלת לעולם.

      ב. שהנער משתמש במה שנתנו לו ההורים, בלי להכיר להם טובה על כך.

      וזאת יש לדרוש ולקבל שכר: להשתמש בחירות מתוך אחריות ומתוך הכרת הטובה.

  4. מאמר מדהים ומעורר חשיבה. לצערי, אני לא מכיר את הכותב, אך התחושה בקריאת מאמר כגון זה היא שעומד למולך אדם בעל שיעור קומה, המבין את הנפש שלך, היודע לקראת מה אתה הולך, ומה מעניין אותך בחייך. בקריאת הדברים חשתי כמרחף מעל למרחבי נפשי, סוקר ומרפרף על כל חיי עד כה, וצופה אל עבר חיי העתיד. חוייה מדהימה זו יצרה בי את הרצון העז להודות לך על הדברים אותם כתבת, בהם לימדת וריגשת אותי.

    אשמח לקבל עוד מילים מפרי עטך.

    תודה רבה.

  5. ד"ר יעקב גולומב

    פרידריך ניטשה, הפילוסוף המטורף, אותו האיש שמשחק באש כל חייו. כאילו חייו הם משחק פינג-פונג אל מול השפיות, כאשר הגרמני נמצא לרוב בצד המפסיד. ישנם ציטוטים נוספים שלא הזכרת במאמרך (ודאי מפאת קוצר הזמן והמקום):
    האדם הוא דבר שהכרח לגבור עליו (כה אמר זרתוסתרא)
    האדם הוא יצור שיש לנצחו. מה עשיתם היום על מנת להרוג את האדם ולהפוך לאל אדם.

    אכן, במאמר זה הצלחת בכתיבה רהוטה ומילות חדות, לצד שפה עשירה ומכוננת להסביר את אחד מגדולי הטבע, הבעלים של אחד מהמוחות הכבירים העולם הכתוב ידע. אני חוקר את הגותו של ניטשה כבר עשרות שנים, ומאוד נהנתי לקרוא את דבריך. ראיתי בהם הערות מחכימות וקריאה מדויקת באיש שחיפש כל חייו את המדויק. הרגשתי שהפשטות המתחדשים בדבריך, מאירים ומעירים את ניטשה באור נוגה אשר הוא ייחל אליו כל חייו הקצרים.

    • ברם, ר' דה-האן בפיסקה האחרונה שלו שולל את התפיסה של ניטשה, החיה רק בשאיפות הגדולות להיות 'על-אדם' ואינה מוצאת טעם בהוויה האנושית הרגילה. הוא רואה את העולם הבא, כעולם ההולך ובא, 'דורש' שואף לעתיד גדול, אך 'מקבל שכר' כבר כאן ועכשיו, שמח בהיותו 'משתלם' אף שלא הגיע לשלימות הנכספת. יודע לשמוח גם בצעדים קטנים שיש בהם גילוי של עוצמה רוחנית.

      אולי היו חייו הטראגיים של ניטשה נראים אחרת, אילו היה מצוייד בתובנה זו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אגב, אכילת הבשר ושתיית היין של הבן הסורר והמורה, מזכירה את נח שהותר לו לאכול בשר אחרי המבול ושמעשהו הראשון אחרי המבולהיה נטיעת כרם.. ניתן לומר שהבשר והיין הם פיצוי נפשי לאדם שעבר 'מבול', שעולמו הרוחני חרב וכעת עומד הוא לבדו וצריך לבנות מחדש את עולמו.

        הבשר והיין לגיטימיים כמביאי שמחה (אין שמחה אלא בבשר ויין) וניחומים (תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. משלי לא), כאשר הם כרוכים בגבולות. יין מועט מעורר את האדם ומחדד את תודעתו ('חמרא וריחני פקחין', יומא עו,ב), אך כשעוברים את הגבול עלולים לאבד שליטה.

        וכך מזהירה אמו של המלך למואל (משלי לא): 'אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ורוזנים אי שכר פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין כל בני עוני… פתח פיך לאלם אל דין כל בני חלוף פתח פיך שפוט צדק ודין עני ואביון' – העוצמה ראויה למלך, כשהיא באה עם ייעוד מוסרי, לעשות צדק ולעזור לחלש.

        למואל משיב לאימו בשירת 'אשת חיל מי ימצא…'. אולי משום כך נוהגים לומר פרק זה לפני סעודת השבת, ללמדנו שיש טעם בהתענגות בבשר וביין, רק אם הם מובילים למטרה ראויה.

        • הקישור הניטשאני שעשה ר' דה-האן, למעשה הבן הסורר והמורה כמבטא שאיפה לגדלות, יכול להסביר גם את תפקידם של הבשר והיין. היין מביא את האדם להרגשה מרוממת. הבשר הוא ביטוי לעליונותו של האדם על בעלי החיים, שהוא מורשה אפילו לאכלם.

          וכבר אמרו חז"ל: 'עם הארץ אסור לאכול בשר'. רשות זו ניתנה לאדם רק אם הוא יודע לתרגמה לעוצמה רוחנית, ולהעלות את 'הנפש הבהמית' למדריגת 'נפש אלוקית'.

          כדאי לציין, שפרופ' יעקב גולומב במחקריו על ניטשה מראה שה'עוצמה' שעליה דיבר ניטשה היא 'עוצמה רוחנית', מליאת חירות; בניגוד לפרשנותם של בני עמו של ניטשה שמשכו את דבריו לכיוון של 'עוצמה פיזית' אלימה ומדכאת.

    • כי יהיה ל'איש' בן

      כמדומה שבעולמו הרוחני של הבן הסורר יש רק 'איש'. הוא רוצה להיות 'גדול', עצמאי ועוצמתי, גבר בגוברין, שאין עליו מרות. לעומת זאת, הוא מנוכר לגמרי לדמות האם. עדינות ורוך 'לא מדברים' אליו.

      וכדרך ניכור – הניכור דו-צדדי. האם קיימת, אך היא שוה לאב 'בקול במראה ובקומה'. אביו ואמו ביחד, גוערים בו, מייסרים אותו, תופשים בו וגוררים אותו לבית הדין.

      כבר עמד הרב ליאור אנגלמן על כך שהתורה מחייבת אותם להצהיר בפה מלא: 'בננו זה', אולי ייזכרו מחדש במה שכבר נשכח מזמן בכל מסכת העימותים והמריבות – הם ישובו לזכור שזה בנם, הוא ישוב לזכור שאלו הוריו, וישוב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

    • מדוע צריכים הוריו של בן סורר ומורה להיות שוים בקול, במראה ובקומה?

      בס"ד כ"ט תשרי ע"ה

      לעומת זאת, הראש"ל הרב יצחק נסים זצ"ל, רואה כמעלה את השוויון 'בקול ובמראה ובקומה' שדורש
      רבי יהודה: 'אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה, אינו נעשה בן סורר ומורה' (סנהדרין עא,א),

      לדברי הרב נסים מבטאים הקול המראה והקומה את שלושת יסודות החינוך. ה'קול', הוא המסר החינוכי, המגמה אליה מנסה המחנך להוביל; ה'מראה' הוא הדוגמה האישית שנותן המחנך; ה'קומה' היא הגאוה המבטאת את אמונתו של המחנך בצדקת דרכו ובצדקתם של הערכים אליהם הוא מחנך.

      רק כאשר יש תיאום בין ההורים במסר החינוכי, והם מאמינים וגאים בדרכם ומיישמים בחייהם את הערכים בהם הם דוגלים – רק אז ניתן לומר שהבן חונך כהלכה. אבל:

      'אם ההורים אינם שוים בקולם… דהיינו אינם שוים בתוכחתם ובלימודם לבניהם; ואף אם שוים בזאת, ידברו בקול אחד, אבל יתנהגו אחרת מכפי שידברו 'ואינם שוים במראה'; ואם שוים זה בזה, אבלאינם שוים 'בקומה', מילת 'קומה' היא תואר לגאוה'. אם אינם שוים בזאת, והבן לא נתחנך טוב – לא נוכל לדונו כבן סורר ומורה'

      (הרב יצחק נסים, 'על שלושה דברים החינוך עומד', לדור ולדורות א' – מאמרים ונאומים, ירושלים תשע"ג, עמ' תב)

  6. ענק!!! מאמר מרתק וייחודי. קריאה מדהימה, וניתוח מבריק.

    מאוד נהנתי. תודה רבה!

  7. יוחנן גולדין

    הדבר הבא בתחום הכתיבה. מגשריה של הציונות הדתית האוחזת בתורת הנצח, אך מדברת בשפת הדור והעם.
    יישר כוחך!!!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: