מורשון לעלני | יעקב עציון

מקור בתרגום

ביום ב' ח' בתשרי תרע"ד, 28.9.1914, תחילתם של ימי מלחמת העולם הראשונה, פורסמה בעיתון הירושלמי "האור" בעריכתו של אליעזר בן יהודה הידיעה הבאה: "ראש הוזרה הבולגרית, רדוסלבוף, הצהיר במורשון הבולגרי שהיחוסים בין תורקיה ובולגריה אמיצים מאד. בולגריה תשאר לעלנית".

וזרה? מורשון? לעלנית? במשפט זה מכונסים יחד שלושה מחידושי הלשון של אליעזר בן יהודה שלא קנו שביתה בעברית המתחדשת. וזרה היא ממשלה, על פי הערבית (וזיר בערבית הוא שר, ו־וזארה הוא חבר שרים, משרד ממשלתי או ממשלה). מורשון הוא קיצור של בית המורשים (חידוש נוסף של בן יהודה), הלא הוא הפרלמנט; ולעלנית פירושה ניטרלית.

בהמשך המלחמה בולגריה כבר לא הייתה לעלנית, והמילה לעלנית עצמה לא האריכה ימים. בן יהודה חידש את לעלן כנוטריקון של המילים "לא עם לא נגד" – ומהתואר לעלן גזר גם את המילה לעלנוּת, ניטרליות.

במשפט הקצר המצוטט מופיעה עוד מילה שחידשה בן יהודה, והיא דווקא נקלטה היטב: הצהיר. במקורותינו "הצהיר" פירושו "האיר כצהרים", ולעתים השתמשו בפועל זה במובן מושאל במשמע "אמר דברים ברורים ומאירים". את ההצהרה הזו נטל בן יהודה והשתמש בה כתחליף למילה הלועזית דקלרציה, וכיום היא נדמית בעינינו כמילה עתיקה וותיקה (הצהרת כורש, הצהרת בלפור).

מדוע נקרא הפרלמנט מורשון? המילה פרלמנט עצמה מקורה בפועל הצרפתי parler, שפירושו לדבר, שהרי מלאכתם העיקרית של חברי הפרלמנט היא בדיבור (עגנון כינה את הפרלמנט בעוקצנות “בית שפתותיים“). בלטינית נקרא הפרלמנט “סנאט“, מילה הגזורה מהתואר היווני “סן“ שפירושו “זקן“ (ומכאן גם, מעט לא נעים, המילה “סנילי“). כינוי נוסף לפרלמנט הוא “בית הנבחרים“. במקום “נבחר“ בחר בן יהודה את המילה “מורשה“, שהרי הציבור הוא המַרשה של הנציג הנבחר. במשנה מצאנו (מסכת תרומות פרק ג): “הִרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום – תרומתו תרומה“. הִרשה את בן ביתו היינו מינה אותו לפעול בשמו – כשם שעורך הדין כיום מורשה על ידי מרשו לייצגו בבית המשפט.

המילה רשות משמעה אפוא כוח וזכות הניתנים לאדם. בפרשת שופטים הצטווינו: “לא תוכל לתת עליך איש נכרי“ – ובתרגום: “לית לך רשו למנאה עלך גבר נוכרי“. המילה “רשות“ אינה במקרא, והיא חלחלה עמוקות ללשון חז“ל. היא משמשת לרוב לא רק כניגוד לחובה או למצווה (“תפילת ערבית רשות או חובה“, מלחמת רשות) אלא גם ובעיקר כמקום הנתון לשליטתו של אדם, ובו הוא רשאי לעשות כרצונו: רְשות הניזק, רְשות היחיד, רְשות הרבים (ואין להחליף עם רָשות – גוף שלטוני, כמו בצירופים רָשות העתיקות, הפרדת רָשויות).

כיום איש לא קורא לחברי הכנסת בשם מורשים, אך אף את מקורותיה של המילה כנסת עצמה נוכל לפגוש בתרגום. “כנישתא דישראל“ הוא התרגום הקבוע של “עדת ישראל“ באונקלוס, וייתכן שבהשראת תרגום זה נבחר לימים השם “כנסת הגדולה“ – שבהשראתו נבחר שמו של בית המחוקקים הישראלי דהאידנא.

בקטע הבא, שפורסם במוסף זה לאחרונה, מצויה מילה שאינה במקרא ומקורה מתועד בתרגום אונקלוס לפרשת כי תצא. מצאתם? שלחו נא דוא“ל לכתובת makorbatargum@gmail.com. פרסים יוגרלו בין הפותרים נכונה.

בשיטוט באתר של "בית הלל" נתקלתי בטקסט הבא: "הארגון מביע זעזוע מדברי חגי עמיר. שפיכות דמים היא מן העבירות החמורות ביותר בתורה, וגאווה על שותפות בעבירה זו היא חילול שם שמים ברבים". מדוע לא יתנער הארגון מכל הדתל"שים מחללי השבתות בפרהסיה עד שישובו לה' ולתורתו? וכי אין השבת מן המצוות החמורות בתורה? 

המילה המבוקשת בטור השבוע שעבר: "רשות". הזוכה: ישראל חג'בי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013

פורסם ב-16 באוגוסט 2013,ב-גיליון כי תצא תשע"ג - 836, מקור בתרגום. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: