זכירה שנשכחה | רא"ם הכהן

לצד החובה לזכור את עמלק, התורה מצווה גם לזכור את מעשה מרים ואת חטא הלשון הרע. לשתי הזכירות לקח מעשי שראוי להזכיר בכל בית כנסת

בפרשת השבוע מוזכר אירוע מכונן בתולדות עם ישראל, אירוע שלו השלכות מעשיות והלכתיות. התורה רואה חשיבות כה רבה בזכירת המאורע, עד כדי כך שהיא מצווה אותנו, מעבר להלכות הנגזרות ממנו, לזכור אותו ולא לשכוח. לאמור: עצם זכירת האירוע והעלאתו על נס ההיסטוריה היא חובה הלכתית בפני עצמה. למען האמת, לא אירוע אחד שכזה מוזכר בפרשה, אלא שניים – מלחמת עמלק ופרשת מרים. בתורה אנו מכירים שישה אירועים שעליהם חלה חובת הזכירה בסך הכול, ושניים מהם מופיעים בפרשה. הדבר אומר דרשני.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

לקח לדורות

סיפור המלחמה בעמלק זכה למקום מכובד בתודעה ההיסטורית היהודית. כולנו מכירים את הסיפור ויודעים להסביר למה הכוונה ב"אשר קרך בדרך". חובת מחיית עמלק נידונה שוב ושוב בהקשרים העכשוויים שלה, ומדי שנה נדרשים בעלי רשומות ומבינים מחדש מהו ה"עמלק שבנפש". קריאת הפרשייה בשבת שלפני פורים מוכרת כחובה מדאורייתא ועם ישראל מקפיד על התייצבות מלאה בבתי הכנסיות, שם מועלה מחדש בכל שנה זכרו של עמלק. בנסיבות כאלו ואחרות גם פשטו מנהגי קריאה מרובים, ובבתי הכנסת קוראים בזה אחר זה את הפרשייה בטעמים ובנוסחים שונים.

החשיבות של המלחמה בעמלק לא כהתה עם השנים: גם היום, כמו פעם, ישנם אויבים מובהקים הקמים עלינו לכלותנו, וכפי שקבע הרב סולובייצ'יק – לכל אויב שקם להשמיד את עם ישראל יש "בחינה" של עמלק. האתגר הרוחני שהציב עמלק בפני העם, ניסיון טשטוש הקשר בין ישראל ובין אביו שבשמים על ידי הטלת הספק וצינון להט האמונה, נכון בימינו כפי שהיה נכון לפני אלפי שנים (גם אם באופנים אחרים).

האירוע הנוסף שאנו מצווים לזכור כתוב בספר במדבר: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח. ויאמרו: הרק אך במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר!" (יב, א־ב). ה' מגיב בנחרצות לדברים אלה ומעניש את מרים בצרעת. האיסור על דיבור לשון הרע והוצאת שם רע, הנלמד והנסמך רבות על מאורע זה, מונצח בפרשה שלנו המצמידה את נגע הצרעת לחובת זכירת מעשה מרים, ובכך מודגשת החשיבות של השמירה על אופן הדיבור שלנו ותוכנו: החובה ההלכתית לא מתמצה רק בהקפדה על הלכות לשון הרע, אלא גם בזכירה מתמדת של סיפור המעשה.

גם עוון לשון הרע נועץ טריז בין האדם וא־לוהיו. האדם, שבדיבורו מקלקל את האחווה ואת האחדות, אבני הבניין של החברה האנושית, נענש בנגע הצרעת ומורחק מן המחנה, כביכול אומר עליו הקב"ה – אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת. המצורע מורחק מההתנהלות החברתית, ובתקופת הבידוד שלו מחוץ למחנה הוא זוכה באפשרות לתקן את עצמו ולהכשיר את עצמו מחדש לחיים משותפים תקינים בחברה.

בעונשה של מרים לימדה אותנו התורה לקח חשוב, על חשיבות הכשרת החברה להשראת השכינה. כמו בשאר מצוות הזכירה, אין זו מצווה בעלמא; גם כאן ישנו לקח מעשי שעלינו להקפיד עליו, וגם חיוב ממשי של "זכירה בפה". לשיטת הרמב"ן, כמו שבחובת הזכירה של מחיית עמלק ישנו חיוב של שמיעת הפרשה, כך גם בפרשת מעשה מרים. על פי גישתו יש להעלות על נס ולהדגיש בבתי הכנסת את הנושא, יש לכנס את הקהל כולו, לדבר על חשיבות הנושא ועל הרלוונטיות שלו לחיינו, ללמוד את הלכות לשון הרע ולדון במשמעותן העמוקה בדבר הקשר בין האדם, החברה והקב"ה.

ריבוי עמלקים

ברם, "הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל", ובעוד שפרשיית עמלק וחובת הזכירה שלה מתקיימות בהידור רב – שמירת הלשון וסיפורה של מרים זכו לפחות מוניטין. יתרה מזאת: בשנים האחרונות מתקיימת בחברה הישראלית תופעה שיש לתת עליה את הדעת, והיא שימוש הולך וגובר בכינוי "עמלק" לתיאור ציבורים שונים בחברה. מדי פעם שומעים על מגזרים כאלו ואחרים או על דמויות מסוימות שזוכות לשאת בכינוי מכובד זה או בכינויים אחרים (כמו "ערב־רב", "אספסוף" וכו').

הטרגדיה הגדולה בכך היא כפולה: מצד אחד יש כאן פגיעה בזכרו של עמלק עצמו, שעובר תהליך של זילות – אם כל אדם שלא מסכים בדיוק עם הדרך שלי הוא עמלק, כנראה שעמלק בעצמו לא היה משמעותי כל כך. ואם כך, הרי שהמשמעות העמוקה של "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", ושבועתו של הקב"ה שאין שמו וכיסאו שלמים עד שלא יימחה שמו של עמלק, מתעמעמות ונחלשות. מצד שני, הכרזות המלחמה החוזרות ונשנות פוגעות במישרין במצות הזכירה השנייה, זכירת מעשה מרים. הצמדת התארים והכינויים לאנשים ולמגזרים מלמדת קטגוריה קשה על עם ישראל ופוגעת אנושות באהבת ישראל וביכולת שלנו להתאחד כעם אחד. הרכילות והלשון הרע שנאמרים בדרך זו מעיבים על העין הטובה שדרכה עלינו להסתכל על אחינו.

בפרק ו' בספר ישעיהו מתאר הנביא התגלות משמעותית שהוא חווה. ישעיהו נבהל מהחיזיון ואומר "אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב". בתגובה לוקח אחד מהשרפים גחלת מעל המזבח, נוגע בה בשפתיו של הנביא ואומר לו: "וסר עוונך וחטאתך תכופר". על פי המדרש, כעס הקב"ה על התגובה: "ישעיהו, בעצמך אתה רשאי לומר 'איש טמא שפתים', אבל לישראל אתה אומר 'בתוך עם טמא שפתים', שהם הקדימו עשיה לשמיעה, ומייחדין את שמי פעמים בכל יום, ואת קורא אותן 'עם טמא שפתים'?!". המדרש ממשיך ומסביר שנתינת הגחלת הבוערת על פיו של ישעיה הייתה עונש על הלשון הרע שהוא הוציא על עם ישראל.

יהי רצון שבשבת זו, שבה אנו קוראים ומזכירים הן את מחיית עמלק והן את פרשת מרים, נדע לקיים את שני העניינים: לזכור את האתגר הרוחני שמציב בפנינו עמלק מחד, ומאידך להקפיד על היוצא מפינו מכל משמר ולא לקטרג על עם ישראל.

 הרב רא"ם הכהן הוא רב היישוב וראש ישיבת ההסדר בעתניאל

ֿפורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013

 

פורסמה ב-16 באוגוסט 2013, ב-גיליון כי תצא תשע"ג - 836 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ב"ה

    למה הזכירה נשכחה ?

    אחרי קריאת המאמר של רא"ם הכהן "זכירה שנשכחה" עדיין נשארת השאלה, מדוע נהגו העם לזכור את
    מחיאת זכר עמלק ופחות מכך לזכור את עונשה של מרים?

    כדי לענות תשובה משביעה רצון נעזר בשיטת אלחנן נאה המוזכרת בעיתון זה במאמר "תלמוד אוניברסלי",
    נעצים את השאלה: למה נהגו העם לזכור 2 זכירות בהידור : זכירת יציאת מצרים, וזכירת מחיאת עמלק.
    ואת 4 הזכירות הנותרות מ – 6 הזכירות לא זוכרים בהידור רב?
    ונעצים עוד יותר את השאלה, בסידורים של עדות המזרח נוספות כמה זכירות מהנביאים, למה אנו לא זוכרים
    אותם ?

    נראה לי שתחת השלטון הנוצרי צונזרו הזכירות,
    ורק הזכירות שמקובלות על הנוצרים אנו מורשים
    לזכור בהידור.

    כי לפי הנוצרים הברית הישנה
    מפנה את מקומה
    לברית החדשה,
    ולכן אין מה לזכור ממנה.
    בכל זאת הנוצרים
    משאירים לנו שתי זכירות :

    מזכירים את היציאה
    מארץ המִצרִים,
    כי ישו עלה
    מארץ המצרִים
    אל ארץ ישראל.
    כפי שמזכירים בגמרא
    במסכת סנהדרין (ק"ז
    עמוד ב),
    שישו ברח עם יהושע
    בן פרחיה לאלכסנדריה
    של המצרִים,
    ולבסוף הם שבו חזרה
    אל ארץ ישראל.

    וזכירת מחיית עמלק:
    הם רוצים שנזכור
    את מלחמת עמלק
    כדי להוכיח את
    הנצרות מהתורה
    כפי שסבר טריפון הנוצרי:
    כשמשה הצטלב עם ידיו,
    כלומר הרים
    את ידיו לצדדים כשהן
    פרוסות בגובה הלב,
    גבר ישראל על עמלק.
    וכאשר הוא התעייף
    וסילק את שתיהן
    גבר עמלק.

    על זה ענה הרמב"ן
    תביט על הזווית
    וצריך לחלק בן המקרים:
    כשמשה הרים ידיו אל השמים,
    והעולם נזכרו בא-ל,
    והעייפים והיגעים מתייהדים,
    גבר ישראל. וכאשר ידיו
    התעייפו וירדו למטה עד
    שנפרשו לצדדים,
    ורבים מישראל פרשו זדים,
    הניצחון עבר לעמלק.

    עכשיו מובן למה זכירת
    עונשה של מרים לא
    נוהגים בהידור
    כי לנוצרים יש שתי
    קדושות בשם מרים:
    אמו של ישו, ומרים
    המיגדלית, ולא כדאי
    לפגוע בשמן הטוב.

    ומובן למה לא זוכרים
    את הקללה שנהפכה
    לברכה על ידי בלעם.
    (כמו שמוזכר
    בסידורים מעדות המזרח)
    כי חז"ל משווים את
    בלעם לישו.

    ומובן למה יהודי
    יודע איך לשמור שבת
    ומתקשה לזכור את
    השבת. כי לפי
    הנצרות השבת ניתנה לאדם
    ולא האדם מחויב לשבת .
    אמנם העם מקדשים
    בערב שבת.
    אבל לעניות דעתי
    אדם שלא מתכוון בקידוש
    לא מקיים את זכירת השבת.

    ולסיום לפי דעתי עיוות
    התורה שנגרם בגלל
    הצנזורה הוא הסיבה
    לשואת יהודי אירופה
    במאה שעברה כי:

    לי נראה שתלמידי החכמים
    עמדו על כך שבספרים
    נמצאת כל התורה :
    לדוגמה יש חיוב בזכירת יום
    השבת. ומקיימים
    את זכירת השבת
    על ידי קידוש ( אבל
    הכוונה בקידוש צונזרה).
    אומר היהודי בקידוש בשבת:
    "כי ששת ימים עשה ה'
    את השמים ואת הארץ".
    ובזמן מחשבתו
    הוא יוצר השיבוש נורא:
    הוא מכוון :
    מה הפירוש של ששת
    הימים הראשונים
    המוזכרים בתורה?

    אלו מיליוני השנים
    בהם העולם נברא
    לפי תורת האבולוציה-
    תורת ההתפתחות.
    בתורת האבולוציה
    המינים העיליים
    שורדים ומתרבים
    עד שמשמידים
    את המינים החלשים.
    והסברא מאששת
    את מיליוני השנים,
    כי הרי השמש לא נבראה
    עד היום הרביעי,
    לכן יום בבריאה
    לא היה 12 שעות
    באופן ודאי.

    התגובה של הקב"ה
    הא-ל נעצב ואמר אל ליבו:
    בעקבות המצב
    אמליך פה קצב,
    הנץ הנאצי יבלע
    אתכם אל קירבו
    אם לא תשרשו
    את החטא באיבו,
    כי תורתי הפכה
    לתורה אחרת,
    היא תורתכם המצונזרת.
    אם באבולוציה
    אתם מאמינים
    הרי אתם ככל המינים,
    בושו והיכלמו חכמי חלם
    וחזרו מיד לתלם!
    כי כאשר קידשתם
    כך אעשה לכם:

    הגזע הארי
    גזע עליון מכם
    הוא הנץ האכזרי
    ישמיד אתכם.
    כי הוא טוב מכם,
    כי הוא לא שקרן כמוכם,
    הטוענים שתורתכם
    המצונזרת היא התורה
    למשה מסיני .

    כפי שבחרי אפי
    על התורה
    בנפת סדום ועמורה
    כל הנפה נשרפה,
    אשא את הנץ לקבץ גלותכם
    מארבע כנפות הארץ
    במשך שלוש שנים
    אל תוך הכבשנים.

    ומחנה ההשמדה
    הראשון יהיה בחֶלֶם
    כדי שעמי ידע,
    שמשתלם להתעלם
    מתורת חכמי חלם.

    הבלדה על המדען הראשי
    ואל תחשוב שהנהיה
    אחר תורת האבולוציה
    או התקלה שבקבלתה,
    הייתה כשל אישי
    של דור מלחמת העולם.

    כי זו לא מעשייה
    שהמדען הראשי
    (הפקיד האחראי
    לתקצוב התעשייה)
    דוקטור גבי אביטל,
    קידש שם שמיים
    בפרהסיה
    בעודו בתפקיד:

    הוא הזמין את כולם,
    פתח אולם, ונאם מול העם.
    הוא הטיף לרבולוציה
    (להתנגדות והתמרדות)
    בתורת האבולוציה.

    אם איני הוזה
    הוא אמר דבר כזה:
    "כי יד על כס י-ה
    ומלחמה שלמה בקבלתה
    שהרי היא מדע מבוטל,
    כי הרי יש שיטות
    טובות יותר להסבר
    בריאת העולם."

    ראשי האקדמיה
    חרונם גבר
    ועדכנו את השר
    הנוגע בדבר.

    סער השר גדעון סער
    ואמר: "אם כך
    הוא מדבר בשמי,
    הוא לא יהיה
    פקידי הרשמי".

    הוא פעל בנידון,
    ואדון אביטל פוטר בזדון.
    ואפשר שמאז גדעון אביטל
    נשאר מובטל.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: