אנכרוניזם | יאיר שלג

עבודת הדוקטור של ארן משנות ה־80 עסקה בתופעת גוש אמונים ושורשיה ויצאה רק כעת לציבור הרחב. התוצאה הלא מחמיאה היא ספר לא מעודכן שחולשותיו מרובות

24900501061bקוקיזם

שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו

גדעון ארן

כרמל, 2013, 464 עמ'

גדעון ארן היה באמצע שנות השבעים סטודנט מחקר צעיר לסוציולוגיה, כשהתעוררות תופעת "גוש אמונים" החלה למשוך את תשומת לבו. הוא החליט להקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לתנועה החדשה ולחקר שורשיה, אבל כחוקר של תנועה בהתהוות לא הטקסטים היו מרכז ההתעניינות שלו, אלא ההתרחשויות בפועל. בתוך כך רכש לעצמו נקודת תצפית ייחודית: הוא התלווה למבצעי ההתנחלות ולמפגשי ההתייעצות של ראשי התנועה. במקרים מסוימים אפילו עזר למושאי מחקרו כנהג לעת מצוא.

כשהשלים את הדוקטורט אכן היו בו כמה חידושים חשובים, ובמיוחד שניים. האחד, ברמה העובדתית: ארן טען ששורשיו של גוש אמונים נטועים הרחק בשנות החמישים, בקבוצה של חברי בני־עקיבא צעירים שחיפשה את חיזוק זהותה הדתית והתארגנה ב"גרעין גחל"ת" (גרעין חלוצים לומדי תורה). בין חברי הגרעין הצעירים היו שמות שלימים אכן נודעו כמובילי "המהפכה התורנית" בציונות הדתית: הרבנים חיים דרוקמן, צפניה דרורי, יעקב פילבר, זלמן מלמד, שבתאי זליקוביץ ומשה לוינגר. החידוש השני היה קונספטואלי: בניסוח מחודד ומבריק, ארן הגדיר את המהפכה שיצר "גוש אמונים" כמעבר "מציונות דתית לדת ציונית", כלומר מזהות שעיקרה לאומי לזהות שעיקרה דתי והיא מבקשת להשתית את כל התוכן הלאומי על רגליים דתיות. בכך נדמה שאכן תמצת את הסיפור במשפט קולע אחד.

מהפכת ה"קוקיזם" נראית כיום הרבה מעבר לשיאה. ציון קברו של הראי"ה קוק            צילום: פלאש 90

מהפכת ה"קוקיזם" נראית כיום הרבה מעבר לשיאה. ציון קברו של הראי"ה קוק צילום: פלאש 90

בין חרד"לות להתנחלות

הדוקטורט של ארן הושלם ב־1987. הוא שימש רבים מחוקרי גוש אמונים, אבל לא פורסם כספר לציבור הרחב. רק בשנים האחרונות, אחרי זמן רב, החליט ארן לפרסם גרסה מעובדת שלו – בין היתר כתוצאה מעימות שלו עם אחד מתלמידיו, ד"ר יוחאי רודיק, על אודות קטעים נרחבים מהדוקטורט של ארן שרודיק פרסם במסגרת ספר משלו על גוש אמונים. העיבוד החדש הזה הוא הספר שלפנינו.

למרבה הצער, התוצאה לא מחמיאה לארן והספר גדוש בעיות חמורות. הבעיה החריפה והבולטת ביותר לעין היא כמובן בעיית האנכרוניזם שלו: ארן החליט, באופן מודע, לפרסם את העיבוד לדוקטורט שאותו השלים לפני חצי יובל שנים בלי שטרח כלל לעדכן אותו (למעט "סוף דבר" קצר וחלק מן המבוא). בהקדמה הוא אמנם מביע תקווה שהדבר יתרום דווקא להבנת המבט על גוש אמונים כפי שהיה בזמן התהוותו, אבל זה נשמע בעיקר כמו תירוץ גרוע להחלטה שגויה. התוצאה, בכל מקרה, מביכה: ספר היוצא לאור ב־2013 מתאר את מבצע של"ג (כך, בשמו המקורי) כאחרונה במלחמות ישראל (עמ' 194), ואת העיתון "נקודה" כדו־שבועון היוצא לאור על־ידי מועצת יש"ע (277).

יתר על כן: העובדה שהספר מביא לציבור מחקר שכתיבתו הושלמה ב־1987, המתבסס על מחקר שעיקרו נערך עוד בשנות השבעים, מעצימה גם את הבעייתיות בניתוחים שמציע הספר. ובעיקר את העובדה שהוא לוקה בערבוב חמור בין גוש אמונים ותופעת החרד"לות (פרקים שלמים המנתחים את תפיסת "גוש אמונים" והשפעתה על החברה הדתית עוסקים למעשה בחרד"לות), ובין גוש אמונים למפעל ההתנחלות.

ב־2013 כבר ברור שגם בשנות השבעים הייתה זו טעות לערבב בין כל הגורמים האלה. כך למשל רוב אנשי גחל"ת, שהוא מציג כ"מולידי גוש אמונים", בלטו יותר בהובלת התפיסה החרד"לית מאשר בהובלת ה"גוש" (למעט לוינגר). אבל מה שיכול היה להיחשב בשנות השבעים כטעות נסלחת, כאשר גוש אמונים אכן נחשב כמוביל גם את תופעת החרד"לות וגם את מפעל ההתנחלות, הוא טעות בלתי נסלחת ב־2013 – כאשר "גוש אמונים" כבר מזמן לא קיים, אבל הן החרד"לות והן מפעל ההתנחלות חיים ובועטים.

זאת ועוד, הספר מייחס ל"קוקיזם" (תפיסת העולם שפותחה על־ידי הרבנים קוק והונחלה באמצעות ישיבת "מרכז הרב" ובוגריה) השפעה ששינתה את פני הציונות הדתית. ב־2013 אנחנו כבר יודעים שהשפעתו של ה"קוקיזם" אכן הייתה דרמטית ומרחיקת לכת, אבל לא באופן ששינה את פני כל הציונות הדתית, ובוודאי לא באופן בלתי הפיך. למעשה, מהפכת ה"קוקיזם" נראית כיום הרבה מעבר לשיאה, ועם כל עוצמתה ונוכחותה היא נראית, לפחות בשעת כתיבת הדברים, כנמצאת בנסיגה מובהקת. אפילו ארן עצמו נאלץ להודות בכך ב"סוף דבר" האקטואלי שחיבר לספר. אבל אפילוג בן 16 עמודים לא יכול לחפות על הבעייתיות בספר לא מעודכן בן קרוב ל־500 עמודים.

בין גחל"ת לרב טאו

הבעייתיות של הספר נמצאת גם בנקודות שאינן קשורות למועד פרסומו. ארן בוחר משום מה להרחיב בנקודות שבהן חולשתו גדולה (ניתוח תיאולוגי) ומצמצם בנקודות שבהן עיקר כוחו (התיעוד הבלתי אמצעי של אירועי שנות השבעים). עיקר כוחו ותרומתו של הספר נמצא בפרק השלישי, שבו הוא מתעד את עולמו של הרב צבי יהודה קוק, את "מרכז הרב" שבהנהגתו ואת זיקתם המורכבת ל"גוש אמונים".

ממרחק הזמן, כמו בשל בעייתיות המסמוך של ארן שתפורט בהמשך, קשה לדעת אם תובנותיו בנושאים הללו נכונות, אבל הן לפחות מציעות מבט מעניין ומקורי. כך למשל הוא טוען שהרב צבי יהודה התעניין יותר בריבונות מאשר בהתיישבות, ולכן שאלת "השליטה בשטח" הייתה חשובה לו יותר משאלת ההתיישבות. הוא טוען ששאלת העימות עם "הגויים", ובעיקר עם הנצרות, העסיקה את הרב צבי יהודה יותר משאלת ארץ־ישראל, ולכן הוא התקשה במיוחד לקבל התערבות של "הגויים" כנגד השליטה היהודית בארץ, יותר מאשר החלטה פנים־יהודית על ויתורים.

הוא גם מביא פרטים וניתוח מעניינים על העימות הפנימי ב"מרכז הרב" בין חבורת גחל"ת, בעלי זהות צברית ואוריינטציה מעשית וחברתית כוללת, לבין הרב צבי טאו, שגדל בחו"ל ולא היה כלל בעל זיקה לחברה הישראלית ולמכלול בעיותיה. בסופו של דבר, טוען ארן, העובדה שאנשי גחל"ת, המעורים בחברה הישראלית, התפזרו בתוכה למגוון של משימות, השאירה את הרב טאו בישיבה כגורם המקורב ביותר לרב הישיש. המשמעות הטמונה בדברים היא שהרב צבי יהודה (או מה שנאמר בשמו) ביטא תפיסה תיאולוגית ערטילאית יותר מאשר מנהיגות הקשובה למורכבות הישראלית הממשית.

אבל כל זה מפורט כאמור רק באחד מתוך שבעת פרקי הספר. גם בפרק הראשון יש כמה עמודים מעניינים על סיפור גחל"ת, אבל כל אלו טובעים בים של ניתוח היסטורי ובעיקר תיאולוגי של השקפת העולם של הרב קוק ו"גוש אמונים" (למעשה, כאמור, יותר השקפת החרד"לות מאשר "גוש אמונים"). לאור כל מה שכבר נכתב על הגותו של הרב קוק, ניתוחיו הארכניים של ארן נשמעים גם מיותרים וגם פשטניים מדי, כמי שמסכם לחבר'ה הגות מורכבת ומסובכת.

במקום שיסתפק בכמה עמודי רקע המתבססים על עבודות של מומחים, הוא מעדיף משום־מה את ניתוחיו שלו (שאולי מתבססים על עבודות אחרים; אין לדעת בהיעדר רשימת מקורות מסודרת). נראה ששוב צצה כאן בעיית האנכרוניזם של הספר. בדוקטורט שנכתב במהלך שנות השמונים אולי היה טעם בניתוח עצמי וארכני של כתבי הרבנים לבית קוק. אבל אחרי שהתפרסמו עבודותיהם של בנימין איש שלום, דב שוורץ, אבינועם רוזנק, אבי רביצקי ורבים אחרים בעניין זה, דומה שפרסום הניתוח הפרטי של ארן רק תורם להגחכת הספר.

בין אדוקים למאמינים

אם לא די בכל אלה, הספר לוקה גם בבעיות של סגנון ומקורות. הסגנון של ארן נע בין קרבת האנתרופולוג, שלמד את מושאי מחקרו מקרוב ובזמן אמת, לריחוק של הסוציולוג היושב במגדל השן האקדמי. זה לא פסול כשלעצמו, אלמלא היו מעורבים בכך גם כמה ביטויים מנוכרים היוצרים תחושת התנשאות. אין מדובר דווקא בעצם השימוש במושג "קוקיזם", שהוא כינוי טבעי לתפיסת עולם המיוחסת לצמד רבנים, אב ובנו, הנושאים את אותו שם משפחה.

הכוונה בעיקר לביטויים מסוג "פמפום אלוקי" (254), שאינם ראויים לחוקר מכובד, או לשימוש הרווח במושג "המאמינים" שבו משתמש ארן לתיאור מושאי מחקרו, שהוא בעייתי מעצם העובדה שאינו מגדיר באמת את הקבוצה (הרי כל קבוצה דתית בעולם יכולה להיקרא "המאמינים"), ובעיקר יוצר תחושת התנשאות, גם אם לא זו הכוונה, מעין השימוש במושג "האדוקים" של שנות החמישים.

בעיית המקורות חמורה במיוחד. יותר מדי טיעונים דרמטיים, חדשניים לכאורה, של ארן מופיעים בספר ללא בדל של ראיה. לא רק שמתוך מאות מראי המקום של הדוקטורט המקורי הוא בחר, משום מה, באופן אקלקטי מאוד, להשאיר רק 84 מראי מקום. אלא שאפילו נניח שבספר המיועד לציבור הרחב יש רצון מובן לוותר על האפאראט המדעי המייגע, עדיין אי אפשר לוותר על הוכחת הטיעון בצורה של ציטוט ממקור כתוב או מריאיון, או אפילו בהסתמכות על יומני התיעוד של ארן עצמו. בכל מקרה, אי אפשר להשאיר את הקורא ללא הוכחות ולצפות שהוא יסמוך על אמונו בכותב.

יתר על כן, ישנן בספר הסתמכויות שיכולתי לזהות את מקורן (למשל ציטוטים בעמ' 264 מכתבה של במבי ארליך, היום שלג, על המושב קשת, מגיליון ישן של "נקודה"), בלי ציון המקור, ומבחינה זו חבל שארן עשה למקורותיו מה שלא אהב שרודיק עשה לו. גם העובדה שלספר אין מפתח היא תקלה חמורה. במקרה זה לא מבחינת אמינותו של הספר, אבל בהחלט מבחינת יכולת השימוש והסיוע בו. ככלל, ראוי שספר עיון, בוודאי כזה העוסק בתופעה חברתית מרכזית ומציין מאות שמות של אנשים, גופים ומושגים, יכלול תמיד מפתח מפורט.

שורה תחתונה: נראה שארן לא היה צריך להתפתות לכתוב ספר על ה"קוקיזם" כתופעה תיאולוגית, אלא ספר על "גוש אמונים" כתופעה פוליטית־סוציולוגית. במקרה כזה, לעובדה שזכה ללוות את התופעה בזמן אמת היה יכול להיות ערך משמעותי אפילו ב־2013. באופיו הנוכחי, הספר הוא החמצה קשה המעיבה על הישגיו החשובים של ארן במחקרו המקורי. מבחינה זו עדיף היה, בעיקר לטובתו של ארן עצמו, שהוא לא היה מפרסם את הספר כמות שהוא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ג, 16.8.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-16 באוגוסט 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תצא תשע"ג - 836, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. 13 תגובות.

  1. מוצש"ק כי תצא תשע"ג

    קשה לומר שהרב טאו אינו מעורה בתרבות הישראלית העכשוית. הרי חלק גדול מהמכינות הקדם צבאיות הוקם ופועל בהשראתו, ותלמידיו ותלמידי תלמידיו בצבא קשורים עם כל מגזרי הציבור הישראלי.

    הרב טאו הוא שמדגיש יותר מאחרים במחנה תלמידי הרצי"ה את הצורך בממלכתיות ובבדיקה מתמדת האם 'העם איתנו'? הנושאים המדיניים בהם היה הוביל את המאבק, כגון יהדות בריה"מ ו'העם עם הגולן', היו יותר נושאים השייכים ל'קונסנזוס'.

    לעומת זאת בתחום התרבותי-דתי, המצב ממש הפוך. כאן הרב טאו מוביל כיוונים שנחשבים 'קיצוניים' ולא-פופלריים במחנה הדתי-לאומי ואפילו בחלקיו ה'תורניים' יותר. בשנות הששים הוביל הרב טאו את המאבקים נגד מופעים של מוסיקה כנסייתית. וכיום הוא מוביל את המאבק נגד חדירת העיסוק הביקורתי-אקדמי ביהדות אל מערכת החינוך הדתי ואל עולם התורה.

    כן הוא שואף ליצור קשר וגשר גם אל עולם התורה החרדי, ובפרט החרדי-המזרחי, שבו יש קשר חזק יותר בין בני התורה לבין הציבור המסורתי העממי, שהוא הבסיס הטבעי לתרבות יהודית שורשית וגאה, שכאשר תתחבר לעושר ולעומק הרוחני שבתורה – תעשה חיל.

    יכול להיות שדוקא היותם של הרב טאו, הרב צוקרמן והרב אבינר מעורים 'לפני ולפנים' בעולמה של התרבות האירופית, הוא שמביא ליתר התנגדות לחלק מצדדיה של תרבות זו. מי שגדל בישראל לא ממש יודע מה זה 'מתיאוס פסיון', מהי רפורמה ומהי 'ביקורת המקרא', ומה שקשור בתופעות אלה הרבה פחות מקומם אותו.

    הבעייתיות שבתרבות המערב, הובנה ביתר שאת בעקבות 'ההתנתנקות', וכך מסכם תלמיד תלמידו של הרב טאו, הרב ליאור אנגלמן:

    'ההתנתקות מהווה קצה של מערכת תרבותית משומנת, שראשה באקדמיה, גופה במערכת המשפט ובתקשורת, ועקביה דורכים בכל בית. מתוך הזדהות עם מערביות נטולת אמת אחת, קשה להכיר בצדקת דרכנו. אין צידוק מוסרי לשיבתנו לארץ, ובאופן טבעי הנכונות להיאבק עבור עמנו והרי אלוקינו הולכת ופוחתת… המערביות שפשתה בחברה הישראלית הטמיעה בקרבה שפה של 'עכשוויזם'… הגדרה מטושטשת של העם היהודי ואבדן תודעת הנצח – הם דרך סלולה המובילה להתנתקות.

    בלא שנציב עמדה משלנו אל מול תרבות המערב, בלא שנתעמת עם חסרונותיה ונאמץ את מעלותיה, קשה לצפות לשינוי מהותי.

    …עם ישראל מצפה לבשורה… עם ישראל שהוא עם ערכי ביסודו, מתחנן לתוכן. רובו ככולו רוצה להיגאל מהמצב הקיים. אחריותנו להתמודד באופן רחב עם הלכי הרוח הנוכחיים, תוך העמדת חזון גדול הנשאב מתורתנו. בעשותנו כך תהא תקווה גדולה לעם ישראל.'

    (הרב ליאור אנגלמן, כיסופים – פרקי התמודדות אמונית בעקבות עקירת היישובים מגוש קטיף, בית אל תשס"ו, עמ' 228-229).

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. דרך אגב, אזכיר כאן שני כללים ששמעתי בהבנת דברי הראי"ה קוק,

    אחד מהם, זכורני ששמעתיו מפי הרב ישעיהו הדרי, בשיעורים המעטים שלו אליהם נכנסתי בישיבת הכותל. את השני שמעתי לפי מיטב זכרוני מפי הרב טאו, בשיעורים הספורים שלו אליהם נכנסתי בתקופה שלמדתי ב'מרכז הרב'.

    מפי הרב הדרי זכור לי הכלל, שכל מקום שהראי"ה קוק מזכיר בדבריו פסוק – כוונתו לתת לפסוק פרשנות מחודשת.

    מפי הרב טאו זכור לי שאמר שעיקר כוונתו של הרב טמונה ב'שורה התחתונה' של דבריו בפיסקה, ואחרי שקוראים את הפיסקה צריך לחזור ולקראה מתחילתה לאור התובנה שהודגשה ב'שורה התחתונה'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בס"ד י"ג אלול ע"ג

      דבריו של ארן על 'גוש אמונים' כמוביל מהפך מ'ציונות דתית' ל'דת ציונית' נכונים לגבי גישתם של הרב שלמה אבינר והרב אלי סדן, שסברו, כהגדרתו של ד"ר יוחאי רודיק, כי:

      'המשבר בציונות החילונית הגיע לסופו של התהליך. מכאן ואילך תפקידו של "גוש אמונים" להצעיד ולהנחות את העם לעבר הציונות האמיתית, זו היונקת ממקורות היהדות' (י' רודיק, ארץ גאולה: שורשים אידיאולוגיים של הציונות הדתית, גוש אמונים והמחתרת היהודית, ומערכת יחסיהן עם העולם החילוני במדינת ישראל, ירושלים תשמ"ט, עמ' 153).

      לעומת זאת, רואה רודיק גם קולות אחרים בין אנשי 'גוש אמונים':

      'גישה זו היתה קיצונית מדי, לטעמם של חלק מאנשי הגוש, שעל אף תמיכתם ביוזמה ושינוי אקטיבי, המשיכו לראות בציונות החילונית שלב חשוב בתהליך הגאולה, ולפיכך ראו בפעולות הגוש פעילות המשך ולא יצירת דבר חדש מתוך ניתוק מקודמיו' (רודיק, שם).

      וכך אומר הלל וייס:

      'התועלת תצמח… מהשמעת אותם טיעונים בלי "משיח בן יוסף"… צריך ללמד, לחזק, לכוון, להאיר, לרומם, אבל צריך גם להקשיב ולשמוע, לעשות ולהאיר עם כל פלגות ישראל, על מנת ליצור סינתיזה אפשרית גבוהה יותר' ('בשורת בוסר', נקודה גליון 12, רודיק, שם).

      רודיק מציין, כי בעקבות 'המחתרת היהודית', שהביאה לביטוי מעשי קיצוני את התפיסה שהגיע הזמן שהציונות האמונית תוביל את העם, הסתייגו הרב אבינר והרב סדן מדבריהם שלעיל (שם). מכאן ואילך, דוקא הרבנים אבינר וסדן הם מובילי הקו 'הממלכתי', המקפיד לפעול בשיתוף פעולה עם המדינה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • את תגובת רבני מרכז הרב ל'מחתרת' מתאר רודיק:

        רבני 'מרכז הרב' הדגישו את ההבדל בין פעולות 'גוש אמונים' והחשיבה הגאולתית שעמדה ביסודם, לבין פעילות קבוצת הר הבית וה'מחתרת'.

        הרב אבינר הבדיל בין השניים בכותבו: 'חילוק גדול יש בין פעולה מתוך הנחה ש"העם איתנו" לבין פעולה כדי שהעם יהיה איתנו. כאשר קצין קורא "אחרי", עליו לבדוק אם הוא לא נמצא לבדו בין שורות האוייב… עמידה על כבוד המדינה בדרכים שאינן חוקיות, היא עצמה פגיעה בכבוד המדינה. קנאה אמיתית לכבוד המדינה, היא לפעול יחד עימה'.

        (ארץ גאולה, עמ' 188)

        את החילוק בין פעילות 'גוש אמונים' שנעשתה בהנחייתו של הרצי"ה לבין מעשי ה'מחתרת', מסביר הרב צבי טאו:

        'כוונותיהם היו לשם שמים, גם אם שגו… התמוטטו היסודות של 'הקץ המגולה', של ה'קמעא קמעא' מבית מדרשנו, מאותו מקום שצריך לבוא כבוד למדינת ישראל ויחס הערצה למוסדותיה. הנהגת הציבור היא תמיד רק על פי 'נגלה', ואסור לכופו להתנהג על פי הנסתר, המיועד ליחידים ובודדים בלבד, לאנשי עליה. בשעה שהרב צבי יהודה קוק זצ"ל הקים את 'גוש אמונים', הוא עשה זאת מתוך ידיעת הדופק בעם ישראל. הוא הבין שרוח העם לא היתה באותה פרופורציה לממשלה המנהגת אותו…'

        (שם, עמ' 189).

        אף אנשי גוש אמונים התנערו ממעשי ה'מחתרת'. וכך מתאר רודיק:

        בעקבות 'קבוצת הר הבית' קבע 'גוש אמונים' במסמך עקרונות פנימי – שלא זכה לפרסום צבורי – את קוי היסוד האמורים להדריך את אנשי 'הגוש' ואוהדיו בעקבות חשיפת 'המחתרת'.

        במסגרת המסמך הדגישו כותביו כי גאולת ישראל מתנהלת קמעא קמעא, וכי כל מעשה הנעשה לקירוב גאולת ישראל על חיסוד חישוב קיצים נסתרים, מבטא ייאוש באמונה, ומהווה סכנה להמשך קיום המפעל ההתישבותי של הגוש בכללו.

        יתירה מכך, לדעת ראשי 'הגוש': 'יש לעשות הכל שהשקפות ודרכים מהסוג האמור לא יקנו להם שביתה במחננו, באשר הם סילוף ופריצת גדרי הלכה ואמונה'.

        0שם, עמ' 187).

        • ניתן אולי לומר שדוקא תפיסת 'הדת הציונית' המקדשת את המדינה כ'ראשית צמיחת גאולתנו', נתנה יסוד אמוני לתפיסה הפראגמטית המחייבת לפעול בסבלנות ובשיתוף פעולה עם כלל הציבור ומייצגיו במוסדות המדינה.

  3. לדעתי בצדק מי שגדל בישראל מתרגש הרבה פחות מהרפורמה ומ'ביקורת המקרא' ולא רואה את צל צילם בכל קריאה להתחדשות.
    כפי שכתב יואב שורק: 'אין ביסודות שמשותף לכל חלקי הציונות ה"חילונית" יסוד אתיאיסטי או פסאודו נוצרי. יש בה רתיעה רבה מצביעות לסוגיה מחויבות גדולה לתיקון העולם הזה(תכלס). הציונות ה"חילונית" הקלאסית בזה לרפורמה. את העקרון האורתודוקסי, של חשיבות המעשה בעולם הזה וחולשת המילים הנשגבות, אימצה היהדות החילונית בעוצמה רבה.'

    • לעמית – שלום רב,

      מדבריך עולה חיזוק נוסף להתנגדותו של הרב טאו להכנסת הקריאה האקדמית ללימוד התורה. יש טעם בדיאלוג ובירור ערכי עם ערכי הלאומיות, הדמוקרטיה והליברליזם המקובלים על רבים מבני הדור. ולברר לעומק במה היהדות מסכימה ובמה היא חולקת ומדוע?

      לעומת זאת, אין טעם להתעסק עם תפיסה המתאמצת לטעון שהנביאים, חז"ל והספרות הרבנית היו בעצם רפורמטורים שהתאימו את המקורות לערכיהם המודרניים. תפיסה כזו לא תעורר שום עניין בציבור הציוני החילוני, ואדרבה יבוזו לה כמו שהם בזים לרפורמה.

      לפיכך, הרב טאו מנחה תלמידי חכמים שמילאו כריסם בהלכה ובאגדה, ללמוד ולהכיר את ספרי היסוד של ההגות המודרנית (כך שמעתי מאחד מבוגרי 'הר המור'), ולעומת זאת, שולל לגמרי את 'מדעי היהדות' בצורתם שבעולם האקדמי.

      אחרי שפורסם ספרו של הרב טאו 'צדיק באמונתו יחיה' בו תיאר בפירוט את הקלקלות היוצאות מהאקדמיזציה של עולם התורה – הערתי לו במכתב, שעל כל פנים צריך שיהיה מי שיתמודד מתוך אמונה עם השאלות שמעלה המחקר, ויאיר את לימוד התורה גם מההיבטים ההיסטוריים, הלשוניים והטקסטואליים. ויש להכשיר חוקרים שיעסקו בזה מתוך ובתוך עולם התורה, מעין הרב קאפח זצ"ל ויבל"א הרב יצחק שילת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • על איזו קריאה האקדמית מדובר הרי יש כל מיני קריאות אקדמיות? חלקן מביאות ממצאים מוחשיים כמו למשל העבודות אדם זרטל וזוהר עמר, שעוזרות להבין את התנ"ך והתלמוד גם למי שלא מילא כרסו בהלכה ובאגדה ואין לו אמונה גדולה. לבין כאלה שמפרסמים הגיגים ללא כל ביסוס ואומרים את ההפך מהחוקרים הנ"ל או עבודות שעוסקות בדברים לא רלבנטים כמו אריסטוטליות ופלטוניות. הרי יאיר שלג במאמר מדגים אנכרוניזם וחוסר אוביקטיביות בספר, שיצא מהאקדמיה.

        • על נקודה זו שאתה מעיר, באמת הערתי במכתבי לרב טאו, שבצד הדברים השליליים שבמחקר, יש במחקר גם צדדים חיוביים, בבירור הרקע ההיסטורי והתרבותי, ובבירור ענייני לשון ונוסח. ויש צורך שיהיו תלמידי חכמים שידעו לשלב בצורה מבוקרת את פירותיו של המחקר בלימוד התורה.

          ככל שאדם מכיר יותר את המקורות היהודיים מכלי ראשון, גדלה יכולתו לקרוא את ספרות המחקר בצורה ביקורתית, שתפרה את מחשבתו.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          נ.ב.

          אינני חושב שאריסטוטליות ואפלטוניות הם לא רלבנטיים. מדעי הטבע שלהם אכן לא נרלבנטיים, אך דיוניהם על משמעות העולם והדרכים הראויות להתנהלות האדם והחברה, ראויים להישמע, אם כי בהחלט ניתן להגיע למסקנות אחרות. יש להם חשיבות גדולה להבנת ההגות היהודית בימי הביניים שהתמודדה עמהם בקביעות.

          לגבי גדעון ארן, אני לא מצפה לאובייקטיביות משום אדם המטפל בנושא אקטואלי 'טעון'. קשה מאד להבדיל בין פובליציסטיקה למדע. וככל פובליציסטיקה שוה לשמוע את טיעוניו, ואחר כך להחליט לפי מיטב שיפוטנו והבנתנו, שאף להם לא מובטח כתר האובייקטיביות.

          בעובדה שלא עידכן את דבריו יש גם צד יתרון. יש כאן מקור היסטורי המראה איך הסתכל אדם חילוני משכיל שהביט ב'זמן אמת' על פעילותו של 'גוש אמונים'.

          • יכול להיות מעניין גם לראות איך קורא את כתבי הרב קוק, אדם שדוקא לא מעורה בעולם ההגות והפילוסופיה היהודית והכללית, אלא בא מעולם של סוציולוגיה ומדעי החברה. זה עשוי לעורר כיווני מחשבה מפתיעים.

            כמובן שרקעו הדל של ארן במחשבה וביהדות וזרותו לעולם האמונה מהווים גם בעיה לא קטנה, וכל עיסוק בהבנותיו מחייב ביקורת רצינית.

            • לחקור אישיות בהיקף וברמה של הרב קוק – זו בעיה קשה בכלל.

              כדי להבין לעומק את שיטתו, צריך להיות 'הוא'. גאון אדיר בתלמוד ובהלכה, שולט ללא מצרים במחשבה היהודית לכל זרמיה, פילוסופיה, קבלה וחסידות ובעל ידע רב גם במחשבה הכללית. אישיות בוערת בלהט של אהבת ה', אהבת ישראל ואהבת האנושות.

              ללמוד אותו יותר קל. גם אם לא הגעתי להבנה שלימה של מכלול שיטתו, עדיין אני יכול לתפוס כמה תובנות שמצליחות לעשות אותי לאדם טוב יותר, מבין יותר, אוהב יותר.

              זה לענ"ד עיקר פריו של הלימוד: 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה'!

              בברכה, ש.צ. לוינגר

              • להיות 'הוא' קשה להיות. אפשר להתקרב. ככל שלומדים את משנתו בהלכה ובאגדה; ככל שמקשיבים גם ל'תורה שבעל פה' של הרב, להדרכות שקיבלו תלמידיו ויבל"א תלמידי תלמידיו; וככל שמשתדלים לאמץ את דרכו והנהגותיו וליישמה בחיינו הלכה למעשה – כך ניתן להתקרב להבנה אמיתית של דרכו.

  1. פינגבק: ראשיתו של גוש אמונים, מבט מבפנים – ראיון עם גדעון ארן | לולאת האל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: