קב"נים במקום מפקדים | יהודה וגמן

ניתוח קרבות ממלחמת לבנון השנייה מעלה כשלים בערכי הלחימה של הלוחמים. אך הגורמים לכשל נעוצים בתפיסות שהנחילו אותם אנשים שעומדים בראש המערכת גם היום. שבע שנים למלחמה

4800036917bעוד ניצחון כזה

על רוח לחימה במלחמת לבנון השנייה

אלישיב שמשי

מודן ומשרד הביטחון

אלישיב שמשי היה מ"פ בחטיבה שבע במלחמת ששת הימים ומג"ד שזכה בעיטור המופת על תפקודו בלחימה בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. על פי המתכונת המוצלחת של ספריו הקודמים, גם בספרו החדש מציג שמשי מספר קרבות שמהם הוא מנסה ללמוד על מימוש ערכי הלחימה בצה"ל, והפעם במלחמת לבנון השנייה. הבחירה דווקא ברמת הגדוד מתבססת על הנחת המחבר שעל פיה גם בהינתן מצב של בלבול ועמימות – מאפיין בולט של אותה מלחמה – עדיין נתונה בידי המג"ד מספיק עוצמה פיזית ואישית כדי להטות את תוצאות הקרב לטוב או לרע.

לישיב שמשי היה מ"פ בחטיבה שבע במלחמת ששת הימים ומג"ד שזכה בעיטור המופת על תפקודו בלחימה בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים. על פי המתכונת המוצלחת של ספריו הקודמים, גם בספרו החדש מציג שמשי מספר קרבות שמהם הוא מנסה ללמוד על מימוש ערכי הלחימה בצה"ל, והפעם במלחמת לבנון השנייה. הבחירה דווקא ברמת הגדוד מתבססת על הנחת המחבר שעל פיה גם בהינתן מצב של בלבול ועמימות – מאפיין בולט של אותה מלחמה – עדיין נתונה בידי המג"ד מספיק עוצמה פיזית ואישית כדי להטות את תוצאות הקרב לטוב או לרע.

כדרכו בחקר קרבות, גם בספר זה לא הזניח המחבר פרט כלשהו, וכך יכול הציבור ללמוד לראשונה ובאופן מרתק ובהיר על חלק ממה שהתרחש בלחימת הקרקע בלבנון בקיץ 2006. לא רק מסיבה זו, אבל בעיקר בגללה, ראוי שהספר יהפוך לקריאת חובה של כל מי שעוסק באותה המלחמה.

לצד הכשלים בלחימת חלק מהיחידות, מלמד הספר גם על הנחישות שהפגינו יחידות אחרות, שביצעו את המשימות שהוטלו עליהן בשלמות, תוך הפגנת יוזמה והתקפיות. מהספר ניתן ללמוד שוב על תקפותם של  עקרונות המלחמה המסורתיים, הנשענים על הבנת טבע האדם ומציאות הלחימה. מתברר שגם במלחמה הנחשבת כחוסר הצלחה בולט מצד כוחות היבשה, בכל מקום שבו יחידה כלשהי הפגינה יוזמה והתקפיות היא התגברה על האויב, שיתקה את אשו והביאה לנסיגתו. כך למשל גדוד מילואים 7012, שבלחימתו בגזרה המערבית הפגין רוח לחימה, מורל גבוה ודבקות במשימות, כמו גם לחימת פלס"ר הצנחנים במרון א־ראס.

עם זאת, היו אלה חריגים בתמונה כוללת, שהייתה בעייתית, וזאת בלשון המעטה. מכיוון שהמטרה הכוללת של המבצע לא הוגדרה, לא ניתן היה לחבר את ההצלחות הטקטיות שהושגו פה ושם לכדי הצלחה מערכתית כלשהי וכך לא הייתה כל תועלת בהן ובמחיר ששולם בביצוען.

יותר ממאה הראיונות שערך המחבר עם מפקדים ולוחמים לימדו אותו כי "במלחמת לבנון השנייה נחשפו בעיות יסוד כוללות בכל הקשור ביישום ערכי הלחימה בצה"ל. בכמה גדודים התגלו נורמות שליליות שלא היו שכיחות במלחמות העבר ובהן: חוסר יוזמה ותעוזה, דוגמה אישית רופפת של מפקדים… היסוסים ותירוצים מפוקפקים מדוע משימות לא  בוצעו, דחיית משימות עד שאבד הצורך בביצוען, בעיות משמעת שמפקדים עברו עליהן לסדר היום, הזדקקות מוגברת לקב"נים תוך כדי המלחמה ועוד".

טענתו העיקרית של שמשי היא כלפי המפקדים שתירצו את ביצוע המשימות בפקודות הסותרות והמבולבלות שירדו אליהם, מה שהביא לכך שהן נתפסו ככאלה שלא ראויות לסיכון חיים עבורן. המחבר תוהה מה בדיוק לא ברור למג"ד שמגזרת אחריותו נורית אש על יישובים אזרחים. לטענתו, "דווקא במצבים כאלה נדרשת יוזמה מצד מפקדי הגדודים. המג"דים אמורים לחוש אחריות ומחויבות אישית לא רק כלפי הלוחמים שאותם הם מנהיגים, אלא גם לגבי מצוקתם של האזרחים בעורף שהיו באותה העת תחת הפגזות טילים וציפו לישועה שתבוא מלוחמי צה"ל". מכאן מסקנתו שללא כל קשר לאיכות הפקודות שקיבלו המג"דים, היה עליהם לנקוט כל יוזמה כדי להפסיק את אש האויב. חיזוק לטענה זו מוצא המחבר בעובדה שביחידות שבהן נשאלו שאלות בלתי פוסקות בדבר חיוניות המשימה והצורך לתקוף לא נשאלה כל שאלה על הפקודה לסגת חזרה לשטח ישראל, גם כאשר משימת שיתוק אש האויב לא בוצעה.

העדיף לפגוע בכוח הלוחם של צה"ל. בוגי יעלון, טקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1   צילום: פלאש 90

העדיף לפגוע בכוח הלוחם של צה"ל. בוגי יעלון, טקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1
צילום: פלאש 90

אספסוף לובש מדים

דווקא לאור אבחון זה, לוקה הספר בהעדרו של ניתוח מעמיק יותר על מקורותיה של התרבות הארגונית שהביאה את המג"דים לפעול בניגוד להיגיון הצבאי הפשוט שמציג המחבר. נראה ששמשי מנתח את מה שהתרחש ב־2006 דרך עיניה של התרבות הצבאית שאותה הוא הכיר ובה פעל בשנות ה־70, תוך שהוא מתעלם מהשינויים שהתחוללו בצה"ל מאז בכל מה שקשור הן להפעלת הכוח והן לערכי הלחימה. תקצר היריעה מלתאר כאן, שוב, את כל עיוותי החשיבה הצבאית שייצג, ובעיקר ייצר, רעיון האש שתכריע את האויב במקום התמרון, כפי שהונהג בצה"ל החל מאמצע שנות התשעים. אציין כאן רק שלוש השפעות מרכזיות של אותה תפיסה על התנהלות המפקדים ב־2006.

במספר מקרים מציין המחבר את העובדה שהיחידה הנדונה בפרק כלל לא התאמנה בשנים שלפני המלחמה, אך הוא איננו דן בהשלכות העמוקות שיש לעובדה זו על תפקודה בלחימה. מעל לפני השטח פגעה הפסקת האימונים בכשירות הקרבית, אבל מתחת להם היא יצרה נזק גדול הרבה יותר בדמות המסר שהועבר דרכה ליחידות על כך שהן לא חשובות לצה"ל מספיק כדי שהוא יאמן אותן כראוי. מכאן הייתה קצרה הדרך לאבדן האמון של מפקדים וחיילים בחיוניות פעולתם בלחימה בפועל. גדוד שאיננו מתאמן הוא לא יותר מאספסוף לובש מדים. ואם היו במלחמת 2006, כפי שמוצג בספר, כמה גדודים שתיפקדו למרות זאת באופן סביר, יש בכך להעיד, ככל הנראה, או על היכולת האישית החריגה של מפקדי צה"ל וחייליו או על איכותו הירודה של האויב או על שני אלה יחד.

הגורם השני המוזכר בספר, אך השפעתו איננה נדונה בו מספיק, הוא המהפך הערכי שעבר על צה"ל בעשרים השנים האחרונות בהתייחסותו לערך חיי אדם אל מול ערך השלמת המשימה. לא כאן המקום לדון במקורות התופעה אך אין עוררין על כך שהמסר מטעם ראשי צה"ל למפקדיו בשנים שלפני מלחמת לבנון השנייה היה להימנע מנפגעים, גם אם הדבר יביא לאי ביצוע המשימה. כך אכן נהגו חלקם כפי שמתואר בספר.

הגורם השלישי שפגע בכשירות היחידות בלחימה הוא העברת חלק מתחומי העיסוק המסורתיים של המפקדים אל היועצים הארגוניים והקב"נים, שבמקרים רבים הפכו למפקדי הצללים של היחידות. הנזק שגורמת ליחידה מעורבות היתר של גורמי חוץ במעשה הפיקוד היה ברור לכל מי שעיניו בראשו, והיו מי שהתריעו על כך – ללא הועיל. על פי הספר, במקרה של מלחמת לבנון השנייה התברר כי מג"דים שהורגלו להעדיף את הקב"ן על פני המפקד בטיפול בחיילים שלקו בהלם או בפחד הביאו על עצמם נזק לא ישוער בדמות שחרור המוני של לוחמים מהמשך הלחימה. שוב התברר כי לטוב ולרע אין תחליף לדמות המפקד, וכן שכל העברה של חלק מאחריותו אל בעלי מקצוע חיצונים תפגע קודם לכול ביחידתו שלו ובעיקר במוכנותה להמשיך להילחם.

לא למדו דבר

אל שלושת מייצגי התרבות הצבאית שלעיל, יש לצרף את העובדה שערב מלחמת לבנון השנייה היה צה"ל שרוי בתוך תוהו ובוהו תפיסתי בכל מה שנוגע להפעלת כוחו. הקקפוניה הקונספטואלית (כפי שמכנה זאת החוקר דימה אדמסקי) שהתרחשה בצה"ל תחת פיקודו של יעלון הרמטכ"ל וממשיך דרכו דן חלוץ יצרה תרבות ארגונית שבה אין כללים ועקרונות מחייבים. העדרן של דרישות חד משמעיות, גם ברוח המסרים הפוסט מודרניים מבית מדרשו של צוות החשיבה המערכתית, שיעלון הפך אותו למורה הנבוכים של צמרת צה"ל, הוא שיצר את העדר התגובה הנחרצת כלפי מפקדים שכשלו, כמו גם את אינפלציית הצל"שים של 2006, שרובם המכריע ניתנו עבור חילוץ נפגעים ולא עבור דבקות במשימה.

זו הייתה התרבות שבה פעל גדוד מילואים 7002 המתואר בספר: "הגדוד היה צריך ללכת כשלושה קילומטר בלבד עד ליעד, אך הוא נכשל בביצוע ונדרשו לו עוד שני לילות נוספים כדי להגיע אליו. בלילה השלישי, לאחר שהגיעו הלוחמים אל היעד, הם נסוגו ממנו עוד באותו היום בגלל הרוג ועשרים פצועים ונפגעי הלם… במקום לקחת אחריות פיקודית ערכית מלאה ולהכין את החיילים לקרבות הבאים… השאירו המפקדים את עיקר הטיפול ביד הקב"נים. התוצאות לא איחרו לבוא. מספר המשתמטים גדל והפגיעה המוראלית בחיילים רבים הייתה קשה". כך גם גדוד צנחנים מילואים בכפר רשף, שהפגין "אזלת יד, חוסר יוזמה וחוסר תעוזה מול קומץ לוחמי חיזבאללה, שניהלו קרב השהיה והביאו לכך שהכפר נפל לידי צה"ל באיחור של שתי יממות…".

כהונתו של יעלון הרמטכ"ל קוצרה, ולאחר מלחמת לבנון השנייה נראה היה שצה"ל הפיק את לקחיה. היחידות שבו להתאמן ורוח חדשה החלה לנשוב בין שורות הארגון. למרבה הצער והתסכול נראה שכל זה עומד שוב להיעלם עקב מינויו של יעלון לשר הביטחון. כאילו שדבר לא נלמד מקיץ 2006, שוב אנו מתבשרים על הכוונה לצמצם את אימוני היחידות, להקטין את סדר הכוחות ולבסס את הכרעת האויב בעיקר על הפעלת אש מנגד הנתמכת במודיעין מדויק. במקום לקצץ במפקדות, בפנסיה התקציבית, בשיקום ובעיקר באבריו המנופחים של הדינוזאור המכונה משרד הביטחון, בחר יעלון שוב לפגוע בכוחו הלוחם של צה"ל. ספרו של אלישיב שמשי מלמד היטב על התוצאות העגומות הצפויות לביטחון ישראל כתוצאה מאותן ההחלטות בדיוק, שהתקבלו על ידי כמעט אותם האנשים רק לפני כעשור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-9 באוגוסט 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון שופטים תשע"ג - 835, עיון. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. עם כל הכבוד לאלישב שמשי הכתובת על הקיר: אנחנו רחמנים בני רחמנים!!!!

    די עם הפילוסופיה נהלו את המלחמה חדלי אישיים שר בטחון שלא יודע להפעיל משקפת…רמטכ״ל שלא יריה והסתער על אוייב מימיו בקרב פנים … לא מבין בחי״ר טנקים ארטילריה והנדסה…אלוף פיקוד שבטעות קיבל פיקוד על פיקוד….

    מה שצריך לעשות פשוט להרוג כמה שיותר מחבלים להשמיד כמה שיותר מבנים ותשתיות או בשפה אחרת מי שנוגע בנו לחתוך לא את הראש או במקרה הטוב לחתוך לו את הרגלים והידיים….במלחמת לבנון השניה לא מבין למה הרסו את כל התשתיות בלבנון….למה לא שרפו את כל היערות שבהם הסתתרו המחבלים על מה חסו!?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: