מצוקת הלייט | יהודה יפרח

בעוד המסורתיות המזרחית אינה הופכת חולשה לאידיאולוגיה, המסורתיות הדתית־לאומית חוטאת בהונאה עצמית. כדי לשרוד מוטל על הלייטיות לייצר מתח רוחני

רווקים המבוקשים במגזר", "מאה האנשים שעושים את המגזר", "פנינת הנדל"ן של המגזר". מגזר, מגזר ועוד מגזר. לא לחינם החל להתרווח לאחרונה על מושבו המונח "המגזר" ולהציף את השיח, מונח שהחליף את קודמו: "הציונות הדתית".

פירוש: "הציונות הדתית" הוא מונח שכולל שני ערכים (ציונות ודת) ומרמז לאינטראקציה הסבוכה בניהם, ועל כן שיח על ציונות דתית היה מאז ומעולם שיח שעוסק בערכים. בראש ובראשונה בהגדרה שלהם, ומתוך כך בהערכה, בשיפוט, בתיחום ובקביעת מדדים היררכיים ביניהם. לעומת זאת, כאשר אתה מדבר על "המגזר" אתה מדבר על נקודת ייחוס סוציולוגית ניטרלית. השייכות המגזרית היא הרי שייכות משפחתית-שבטית. גנטית כמעט. היא עיוורת לחלוטין לערכים ולתכנים. נולדת למגזר ולכן אתה חלק מהמגזר.

מתוך כך אנחנו מגיעים לטענה המרכזית של הלייט: "דתי" ו"חילוני" זה פאסה, אומרים לנו החבר'ה. היום אין דתיים ואין חילונים, כולם חיים על הרצף של זיקה כזו או אחרת אל המסורת. וכשיורדים לפרטים, מה באמת ההבדל בין הלייט החדש לבין המסורתי הישן? הרי מאז ומתמיד היו בחברה הישראלית יהודים (לרוב ממוצא מזרחי) שמגיעים בשבת לבית הכנסת, עורכים קידוש ומפרידים בין בשר לחלב אך הולכים אחר כך למשחק כדורגל או צופים בריאליטי בטלוויזיה?

התשובה היא שהלייטיות אכן מספרת לעצמה שהיא מחזירה לזירה את המסורתיות, אבל זוהי הונאה עצמית. היא לא באמת מסוגלת לעשות את זה. הסיבה לכך היא שהיא פונה לתת-מגזר שצמח מתוך הציונות הדתית האשכנזית, ותת המגזר הזה סובל, בהגדרה, מבעיית זהות מובנית.

הלייטיות פונה לתת מגזר שסובל מבעיית זהות.         צילום אילוסטרציה: אופיר דוד

הלייטיות פונה לתת מגזר שסובל מבעיית זהות. צילום אילוסטרציה: אופיר דוד

חולשה אישית

לבן הדוד המסורתי שלי מטירת הכרמל אני מאמין. כמסורתי-מזרחי קל לו לחיות בשלום עם הזהות שלו. כי גם אם הוא מדליק אור בשבת הרי שציר הייחוס של ההגדרה העצמית שלו נשאר ציר ייחוס אורתודוקסי מובהק. הוא מאמין בכל לב בה' ובמשה עבדו וברבנים הנושאים את שושלת התורה שבעל פה, התמונות של הבבא סאלי ור' יעקב אבוחצירה מעטרות את סלון הבית שלו, וביום כיפור הוא יקנה בכסף רב את פתיחת הפרנסה בבית הכנסת. את הפערים הדתיים והמוסריים שלו הוא מייחס לחולשה אישית ולא לבעיה ב"מערכת". גם כשהוא צופה בכדורגל לאחר הקידוש זה תמיד לתיאבון ולא להכעיס. "קשה לי", "כבד עלי", יודה בינו לבין עצמו בכנות. "משה אמת ותורתו אמת ואנו בדאים".

אבל הניאו-מסורתי האשכנזי לעומתו איננו מסוגל נפשית למהלך כזה. כבוגר של מוסדות הציונות הדתית, שהתחנך ל"מצוינות" בסיירת ובאקדמיה וגדל על ברכי אתוס של מאצ'ואיזם מתנחלי, הוא לא יכול להודות בחולשה אישית. אחרי דובדבן וסיירת מטכ"ל ולימודי משפטים או רפואה אין לו המסוגלות לומר לעצמו "אני מחפף" או "אני חלש". הוא התרגל לראות את עצמו כשחקן בליגה הלאומית וקשה לו עם ההכרה בכך שבתחומים מסוימים הוא מתנהג כמו בליגה ג'. ולכן התנועה האינסטינקטיבית שלו היא להפוך את החולשה לאידיאולוגיה. להגדיר את הבדיעבד כלכתחילה. התוצאה היא שהלייט החדש נדחף בעל כורחו לכתוב תיאולוגיה חדשה ולנסח נרטיב מחודש שעִמו יוכל לחיות בשלום. אחרי הכול, הוא יהיה חייב להסביר לעצמו שמה שהוא עושה זה האידיאל וכל השאר טועים ומטעים.

דוגמה לנרטיב החדש הזה הוא התיאוריה של ד"ר מיכה גודמן ממדרשת "עין פרת". קחו למשל את תמצית דבריו של גודמן בשני ספריו האחרונים: אם חשבתם שר' יהודה הלוי האמין שעם ישראל הוא העם הנבחר בשל "העניין הא-לוהי" המיוחד השורה עליו, ושיש הבדל גנטי-רוחני בינו לבין הגוי – אז אני, אומר גודמן, אגלה לכם את האמת הנסתרת. הסוד הוא שלריה"ל היה כפל פנים: פנים חיצוניות, שבהם הוא אמר את מה שהחברה השמרנית והדכאנית שבתוכה חי דרשה ממנו לומר, ופנים נסתרות שבהן הוא היה חתרן, ליברל ודמוקרט. בתוך תוכו הוא האמין בערכים המערביים המודרניים וכל הדיבורים על סגולת ישראל הם רק אפולוגטיקה חתרנית המסתירה את הדעות האמיתיות שלו.

הלאה. חשבתם שהרמב"ם היה איש הלכה פנאט שהקדיש את רוב חייו למפעל היד החזקה? אז טעיתם. הרמב"ם היה פילוסוף אריסטוטלי שלא האמין באל פרסונלי אלא בתבונה קוסמית אוניברסלית. בתוך תוכו הוא היה הומניסט וליברל ודמוקרט, ואת ספרי ההלכה הוא כתב רק כדי לצאת ידי חובה מול החברה הימי-בניימית החשוכה והאינפנטילית שסבבה אותו.

והנה מעט ציטוטים מספרו של גודמן:

משה התבונן בטבע, הבין לעומק את חכמת א-להים שבו ותרגם אותו לחוקים המעצבים חברה אידיאלית. לא אלהים כתב את הספר. א־להים איננו מדבר, איננו כותב ואיננו מכתיב (סודותיו של מורה הנבוכים, עמ' 187).

ועוד אחד:

האל שאיננו ניתן לייצוג לשוני – לא זו בלבד שאי-אפשר לדבר עליו, אי אפשר גם לדבר איתו. האל השלם והסטטי של מורה הנבוכים חייב לכאורה להיות אדיש לגמרי למאורעות העולם (שם, עמ' 62).

גודמן כמובן לא המציא את זה. כל מי שמכיר קצת את כתבי אסכולת "חכמת ישראל" שנכתבו בגרמניה המשכילית והמתפקרת של המאה הי"ט יודע שהמהלך הפרשני הזה היה מאוד חביב על חלקם. אבל שאלת הקרדיט כאן איננה חשובה, חשובה השורה התחתונה. ובשורה התחתונה, גודמן מגיע אל המסקנות של ברל כצנלסון ואחד העם, ותיבדל לחיים רות קלדרון, אך מהכיוון השני. הראשונים הם חילונים, או בחורי ישיבה שנתפקרו לפני שנות דור, שגילו את תנורו של עכנאי בארון הספרים היהודי. הארון הזה מאפשר להם ללכת בלי ולהרגיש עם (והדברים נכתבים בלי ביקורת, בבחינת "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו"). גודמן, לעומתם, הוא אורתודוקס שגילה את קסמי הארון מהצד השני. הוא גילה שאותו ארון יכול לשמש גם מפלט לדתיים מהעול הכבד של המחויבות להלכה. וכך, במהלך פרשני מבריק, הוא הניח את היסודות התיאולוגיים לניאו-רפורמה האשכנזית החדשה.

שכפול של שכפול

ההבדל בין המסורתי האשכנזי למסורתי המזרחי ברור כעת (ואגב, היום, בעידן הערבוב העדתי המבורך, המושגים "אשכנזי" ו"מזרחי" לא מתייחסים בהכרח לזיהוי עדתי ביולוגי אלא להבדלי גישות מנטליות): המזרחי לא נוגע כהוא זה בציר הייחוס, לא מטיל דופי ברבנים ולא שופך את מררתו על ההלכה. הוא גם לא מרגיש צורך לכתוב תיאולוגיה חדשה בגלל האילוץ האישי שלו. האשכנזי לעומתו חייב לשנות את האתוס, להסביר לכולם למה דווקא הוא מבטא את המימוש השלם של היהדות הארץ ישראלית כפי שהיא אמורה להיות, וכל השאר הם סטייה מגונה מהדרך. אגב, זה בדיוק ההבדל שבין המסורתיות והרפורמה.

עד כאן היו אלה שישים שניות לסקירת מצב עובדתית. על בסיסן ארצה לטעון שתי טענות: הטענה הראשונה היא שמהפכת הלייט היא מהפכה פסימית שמתרחשת תחת צל של חרדה מתמדת. שכן הכול יודעים שחיי המדף של מצע דתי שכזה הינם קצרים למדי. אם הדור הראשון התלהב מהאופציה לאכול קטניות בפסח או לסמס בשבת מבלי שהשמים יפלו, הרי שהדור השני כבר יתקשה להבין לשם מה בכלל כל המאמץ.

כי הבן הזה אולי לא יודע לשאול, אבל להרגיש הוא עדיין מסוגל. ועובדה היא שהמאפיין הרגשי הבולט ביותר בעולם הלייטי הוא הארוס הדתי הנמוך, הליבידו הכבוי, החיוניות וההתלהבות שכמעט נעדרות. גם המעט שמוקדש לא-לוהים נעשה תחת מעטפת של מרירות ואירוניה וסטטוסים חצי מצחיקים וחצי ציניים בפייסבוק. ולכן מבחינה לוגית צרופה לבן של הלייט עדיף לבחור באחת משתי החלופות: או להוריד את הכיפה לחלוטין ולהיפטר מהדיסוננס המובנה בחייו של כל דתי החי בחברה מערבית חילונית; או לבחור במסלול של התחדשות דתית ממשית, באפיק החרדי (חב"ד וברסלב בראש הרשימה) או למצער בישיבות חרד"ליות.

הטענה השנייה עוסקת בגורמים, ותוכנה הוא שהלייט התפתח על רקע של ואקום קשה בעולם הרוחני של הציונות הדתית. ישיבות הקו שסיפקו למגזר את רוב בניינם ומניינם של המחנכים והמורים במשך שנות דור נקלעו לסטגנציה רוחנית עמוקה שממנה הן לא מסוגלים להיחלץ.

כדוגמה קטנה ראו את הפשקוויל נגד ברית לפיד-בנט שפרסמו שלושת ראשי ישיבת הר המור לפני מספר חודשים. הוא נכתב בשפה מדרשית שרוב הישראלים בקושי מסוגלים לקרוא (ובטח שלא להזדהות עמה), ובמקום לקרוא לילד בשמו (בנט ולפיד) בחרו הכותבים ברמזים פתלתלים ועקיפים ('מעוטי תורה ושונאי תורה').

כשהפשקוויל יצא שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: חצי גיליון בדפי החדשות של מספר עיתונים ארציים גדולים עולה לא מעט כסף, והאברכים של ישיבת "הר המור" הרי לא נהנים ממלגה חודשית נדיבה למדי. ועכשיו, אין כל ספק שאם רבני הר המור היו פונים לעורך החדשות בעיתון ומבקשים ממנו לפרסם מאמר דעה – הם היו מקבלים ללא היסוס אפילו עמוד שלם. ועכשיו השאלה מתחדדת: הואיל והפשקוויל לא כלל גרפיקה עשירה, תמונות צבע או פרסום – אז למה לשלם כל כך הרבה על מה שאתה יכול לקבל בחינם?

התשובה היא שהכול מכוון והכול מחושב. כי רבני הר המור לא מוכנים לרדת ממגדל השן של "הקודש" אל זירת הדיון הציבורי. הם לא יפרסמו טור שלהם ליד טור של כותב אחר בעיתון ולא "ישחקו את המשחק". מבחינתם הם נושאים את האמת המוחלטת, העל זמנית, זו שאינה תלויה בתהפוכות השעה, וכל השאר הבל ורעות רוח. הם לא באמת סופרים אף אחד אחר מחוץ ל"גדודי הקודש" שצמחו בחממה המאובטחת שלהם.

לאור זאת, מובן מדוע השכבה הצעירה בציונות הדתית, שהייתה כה מוקסמת ממשנתו וחזונו של הרב צבי יהודה זצ"ל, מתקשה להימשך למענה שמציעים תלמידיו. גם המשנה הרוחנית שהם שוטחים כמעט אינה מציעה דבר למאווייו וצרכיו של נפש היחיד. פתחו כמעט כל ספר הגות שיוצא מבתי המדרש הללו, ותמצאו שם שכפול של שכפול של שכפול של "אור יפעת הרצון העצמי היותר עליון ונישא" שהלהיט פה פעם לבבות רבים בחזון המהפכני שלו.

וכאן ישאלו קוראים רבים את עצמם, הרי יש היום בשוק הרוחני חלופות לא רעות. מה עם ההתחדשות הניאו-חסידית שרווחת בלא מעט ישיבות צעירות של הציונות הדתית, ומה עם מהפכת לימוד התנ"ך ובתי המדרש להתחדשות? התשובה היא שאלטרנטיבות אכן קיימות, אך במבחן התוצאה אף אחת מהן לא הפכה עדיין לכוח מניע משמעותי שמחזיק קהילות בהיקף רחב גם לאחר התקופה הסטודנטיאלית.

תוכן חיובי בעבודת ה'

השורה התחתונה של הדברים היא שכל עוד כל תתי המגזרים מייצרים בעיקר אנטגוניזם ואמירות לעומתיות קשה מאוד להציע אופק רוחני. כדי להינצל מהתפוררות ושקיעה אל תוך עצמה, חובה על הלייטיות לייצר איזשהו תוכן חיובי של עבודת ה'. משהו שיכניס מתח רוחני כלשהו למרוץ החיים האינטנסיבי והמנוכר. בלי עבודת ה' (כן, המילים המפוצצות האלה) המחויבות להלכה תקרוס ועִמה גם שארית ההזדהות עם הבשורה הרוחנית שהדת היהודית באה להביא לעולם.

מה זה אומר, להקהיל קהילות ללימוד דף יומי בביצה או לארגן קבוצות ללימוד וההתבודדות? התשובה היא שזה לא כל כך משנה. כי הבסיס להתחדשות לא נעוץ דווקא בסיליבוס ספציפי, אלא יותר בהעמקת הרצון והכמיהה (וגם העשייה) לחיים של תנועה רוחנית, לעבודה מתמדת שיש בה התפתחות והשתנות. את הניסוח האלמותי לגישה הזו כתב ר' שניאור זלמן מלאדי בספר התניא (פרק ט"ו). עבודת הא-לוהים, כך רש"ז, היא עצם התנועה כלפי מעלה, עצם המאבק, ההשתנות.

היכולת להיות "ניזוז ממקומו" היא המבחינה בין עובד ה' ל"אשר לא עבדו". יהיו מי שייקחו את זה למדרש, לתלמוד, להלכה, ליצירה, לתיאטרון יהודי, לדמיון מודרך ולכל תחום אחר. גם ההלכה, שהיא הבסיס שאין בלתו לכל עולם דתי ממשי באשר הוא, נובעת מלשון הליכה, תנועה, ועל הכיוון הזה יש עוד הרבה מה לשוחח ולכתוב.

 יש תורה בישראל

ועכשיו, אחרי שסיימתי להלום במקלדת, אני קורא שוב את הדברים ונזכר פתאום בימים שבהם הייתי ר"מ במכינה קדם צבאית. בשיעור הלכה היינו פותחים סוגיות במסכת שבת, וטור ובית יוסף וט"ז ומגן אברהם ומשנה ברורה וילקוט יוסף ושמירת שבת כהלכתה. הסוגיה הייתה מתבהרת אט אט ועִמה כל הנגזרות המעשיות.

אבל אחרי כן, בלילות, היה מגיע זמן השחנ"שים. שיחות נפש עם התלמידים. ואז הייתי מגלה שאחד לא מדבר עם ההורים והולך בשבתות להתארח אצל חברים, חברו צריך להתמודד עם החברה שלו שצריכה לעבור הפלה, שלישי חוזר בשבתות לבית חילוני שבו ההורים רבים איתו על כל נוהל חדש שהוא מביא מהמכינה, והחברותא שלו מתמודד עם התקפי חרדה כתוצאה מאכילת מנת יתר של עוגיות חשיש. ואז, כשפסיקת ההלכה נדרשה להתאמות בתפירה אישית לכל עולם ועולם, התמונה הייתה קצת משתנה.

וכשהחברה הללו יעברו עוד חמש-עשרה שנות חיים אז ביניהם נפגוש גם את הרווק המבוגר שצריך להעביר שבתות וחגים בגפו, כשמצוקת הבדידות אוכלת בו בכל פה. דיני אישות עבורו, גם אם נמתח את גבולות ההלכה עד לקצה, יהפכו אט אט מאתגר קשה למצוקה קיומית שלא תמיד אפשר להתמודד איתה עם פתרונות בית ספר. ועוד לא דיברנו על בעלי הנטיות ההפוכות, הגרושים, האלמנים ואלו שמתמודדים עם טראומות עבר או צלקות הווה.

ואם נהיה כנים, מה לנו לדבר מאחרים? האם מי שחי חיים נורמטיביים וזכה להצלחות איננו מוצא את עצמו לעתים בימים שאין בהם חפץ? האם אינו מיטלטל אף פעם בין תקופות שבהן הוא מאמין יותר מהבבא סאלי לתקופות של שיממון וכפירה שלידם ברנר ושופנהאואר צדיקים גמורים? האם אין לו בחיים דחייה וחוסר ובורות נפשיים שלא ניתן למלא?

מנקודת המבט הזו אין מקום לשיפוטיות ומה שהיצור האנושי צריך זה בעיקר אמפתיה וחמלה. חמלה על השבריריות של הסיטואציה האנושית, על הסבל שלה, על מה שקלייסט כינה פעם "המבנה הלוקה בחסר של העולם". וכאן אנו מגיעים לנקודה: האמפתיה היא חמצן, החמלה היא רוח חיים, אבל יחד איתם עדיין ניצבת וזוהרת לה גם חובת האדם בעולמו. כי אין פיתוי גדול יותר מלהכפיף את החיים כולם לסרגל הסובייקטיבי. אין התמכרות עמוקה יותר מאשר הרחמים העצמיים והרלטיביזם הנפשי המוחלט שמוחק כל קנה מידה. אין הונאה עצמית קשה מההתכחשות לכל ציר ייחוס של איכות שיש בו מעלה ומטה, גבוה ונמוך, אמת ושקר.

אנחנו רוצים לפגוש את התורה ואת נותן התורה. אבל בחיים הפוסט-מודרניים שלנו המשימה הזו קשה במיוחד. קשה לנו פסיכולוגית להתמודד עם עצם קיומו של הפער. אנחנו חייבים ממש שהכול יהיה בסדר לכתחילה, שהאושר אם ישנו יופע נא מיד. פוחדים פחד מוות מכל נימת מרחק שבין המצוי לרצוי, משתוקקים לעולם חסר גבולות שאין בו שיפוטיות והערכה ומדדים ושוכחים לפעמים שהמדד והציר וההערכה הם שיצרו עבורנו את הציוויליזציה.

עיקר חידושה של תורת משה הוא האמונה באחדות. אחדות משמעה שלצד הכוליות וההרמוניה יש בעולם גם תכלית ושאיפה וגם הוראות הפעלה. "אם בחקותי תלכו – ונתתי גשמיכם בעתם", "אם תאבו ושמעתם – טוב הארץ תאכלו". החובות קודמים לזכויות ביהדות, ככה זה. המשנה אומרת שתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו, וגם ראש הממשלה אמר פעם – ייתנו יקבלו, לא ייתנו לא יקבלו.

אנחנו חיים היום בעולם שבו הסדר הפשוט הזה השתבש. ומה שצריך היום זה גם אמפתיה, אבל גם מישהו שיצא לשוק ויצעק למסמ"סים החדשים "משוגעים רדו מהגג, יש תורה בישראל".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 באוגוסט 2013, ב-גיליון שופטים תשע"ג - 835, פולמוס 'המסורתיים החדשים' ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 28 תגובות.

  1. יהודה יפרח יישר כח גדול!

    כשקראתי את המאמר שלך באנ אר ג'י חשבתי עד כמה טוב היה אם המאמר שלך היה מתפרסם כאן

    והוא אכן התפרסם

    המוסף של השבת הזו אני רואה הביא תגובה חזקה ויציבה לכל ההבלים של הדתיים הליברלים שבדר"כ מתפרסמים במוסף

    מדובר במשב רוח מרענן במיוחד

  2. רק אוסיף שלדעתי יהודה התחיל טוב את המאמר ודיבר על כך שנהייה מצב הזוי בו ההגדרה לזהות דתית נהייתה סוציולוגית ולא אידיאולוגית וכך נוצר המצב הבלתי נתפס של "דתיים מחללי שבת" [מתי נגיע גם ל"דתיים אוכלי נבלות וטרפות"?]

    אך שהוא אמר שה"לייט" נוצר מחוסר רלוונטיות שמצאו צעירים בישיבות הקו הוא סטה דווקא מהבנתו הנכונה בתחילת מאמרו שמדובר לא בצעירים מחפשי דרך וכאלו שקראו את "לאמונת עיתנו" ויצאו מיואשים ונבוכים ויצרו בעצם את "הדור האבוד" נוסח 2013 למניינם אלא בצעירים שהדת לא מעניינת אותם ושהם לא העמיקו בה והם מעדיפים להישאר סוציולוגית ב"מגזר" כמו שהוא כתב בצדק

    מדובר לענ"ד לא בכאלו שהעמיקו לא במשנתו של הרב טאו ולא במשנתו של הרב דוד הרטמן ז"ל אלא ב"דתיים סוציולגים" ותו לא מידי

    זה ללא קשר שביקורתו על ה"קו" על אותו פשקעוויל יש בה מן האמת לענ"ד ואכמ"ל בכך במסגרת זו

    • בס"ד עש"ק שופטים ע"ג

      לאמיר – שלום רב,

      איני רואה סתירה בדברי יהודה יפרח. חוסר העניין בדת של אותם צעירים נובע מכך שאינם מקבלים את המזון הרוחני המתאים לנשמתם הגדולה. הרי אותם צעירים רצים ליחידות המובחרות ביותר ומוסרים את נפשם על אידיאלים. הלא זה דברו של הראי"ה קוק במאמר 'הדור'. הדור שלנו לא פחות אידיאליסטי, אך השפה והדגשים יכולים להיות שונים.

      דבר 'לייט' = קל, שואף אל על. כשיקבל את הכנפים המתאימות לו – הוא יפרח!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      למשל, דברי געגועים אל הציצית כ'חופה המבטאת את השייכות לכלל ישראל', אפשר שיביאו לקוראיהם להתחזק במצווה…

      • ולענ"ד התרופה שמציע יהודה יפרח היא נכונה: הליכה כלפי מעלה!

        כשנמצאים במגמה חיובית, במגמה של הוספה והגברה, הן בלימוד ובהבנת היהדות, הן בהתחזקות רגשית וחווייתית והן בעשיית טוב וחסד – מקבלים גם חיי השגרה משמעות אחרת.

    • ולגבי ביקורתו של יפרח על רבני 'הקו', למרבה הפלא, דוקא אנשי ה'קו' מצליחים להתחבר אל הנוער שב'מכינות'. אולי בגלל שהם מצליחים לתת משמעות אידיאלית לעבודת האדם בבניין הארץ, ביסוסה והגנתה. האדם מוצא את ה', לא מחוץ לחיים, אלא בתוכם. חיים שיש בהם משמעות -יש בהם גם טעם!

      [אולי לפיכך הקולה הוא 'טעם החיים', שיש ביכולתו להפוך את השחור והמר למתוק ותוסס :)]

    • לשמוח בעצם הצעידה את המטרה

      לתיסכולו של האדם השואף לדברים גדולים, אך מוצא את עצמו תקוע בעולם קטנוני ואפרורי – מציע ראם דה-האן ('משתלבים בחיים', באתר זה) את התרופה: 'דרוש וקבל שכר', גם כשלא הגעת אל המטרה הנכספת ואתה מרגיש שהיא רחוקה ואולי לא בת-השגה, ראה שכר בעצם הדרישה, שמח בחייך המכוונים למטרה נעלה, התענג על כל צעד קטן שעשית בכיוון הנכון, ושמחה זו היא שתחזק אותך בחתירתך אל הטוב!

  3. אני מזרחי , ודווקא רואה בדתי לייט האשכנזי את התקווה הגדולה ליהדות.

    לצערי המזרחיים לייט , הם אנשים טובים אך מעולם לא הובילו שינוי ולא יובילו שינוי. הם נגררים וחלשים.

    אולי לדעתו של יהודה יפרח זה מה שצריך להיות , יהדות ללא שינוי וחידוש , ואנו צריכים להתנהג בדיוק כמו אבותינו ואבות אבותינו , אך לי הקטן נראה שהשינוי הוא הכרחי.
    המציאות של "עם חופשי בארצינו" + מבול מידע מדעי ואחר ששוטף אותנו + מבול של פיתויים + אידאולוגיות שונות כמו פוסט מודרניזם + זירוז תהליכים בתודעה האנושית שלא היה כמותו (בזכות מהפכת האינטרנט) , כל אלו מחייבים יהדות גמישה ומשתנית פי כמה וכמה ממה שהיה באלפיים שנות גלות.

    מספיקים אפילו רק המושגים המדעיים הנוכחיים על גודל העולם ומקומינו בו כחלקיקי אבק כדי לגרום לערעור של כל המסורת היהודית – אם נתעקש להיות "שמרנים" !!!
    אך דווקא תפיסת האל כאל "לא פרסונלי" , כפי שמציע דר' גודמן בפרשנות על המורה נבוכים , זהו הפתרון האמיתי לבעיה זו !!!

    (וכפי שכתבתי כאן לא פעם , זוהי דיעה מקובלת ביהדות לפחות מאז ימי הביניים , וכדאי לקרוא פרק ראשון מדברי ר"י ג'יקטליא ב"גינת אגוז". אציין כי את ספריו של דר' גודמן לא קראתי אך אני מסכים חלקית לפרשנותו על המורה שהובאה כאן).

    היהדות נמצאת כעת במערכה לא פשוטה , ואחד הסודות לנצחון במערכה הוא גמישות ויכולת השתנות , תוך כדי שמירה על המהות.
    לכל התופעה של "לייט" יש תפקיד חשוב בגרימת השינוי , בחשבון נפש ועימות פנימי אמיתי ועמוק המוביל לאמת.

  4. יוסף וש.צ, דומני שבתגובות שלכם אתם מייחסים לאותם לייטים אידיאליזציית יתר

    בסופו של דבר מדובר בחבר׳ה שמסמסים בשבת לא מתוך עיון עמוק בהלכות שבת ולא מתוך איזה חזון ל״התאמת היהדות לדורינו״ מדובר בדיוק במה שיאיר שלג כתב בגיליון זה שמדובר ב״חפיפיניקים״ ומתביישים לקרוא להם ככה בגלל דיקטטורת הפי.סי

    כך למשל ש.צ הדוגמא שהבאת על האידיאליזם שמתבטא בשירות צבאי קרבי לא מעידה על אידיאליזם שצמח מתוך הדת אלא הרבה פעמים גם מדובר בהשפעה חברתית של ״מדורת השבט״ כאשר כל החבר׳ה נמצאים במגלן ואגוז והגיסים והבני דודים והאחים כולם שם אז ההוייה החברתית גורמת לזה לדעתי

    יוסף- אשאל אותך לגבי דבריך: את אותם שינויים שלדעתך צריך לעשות הרפורמים והקונסרבטיבים עושים לא רק בדיבורים אלא הלכה למעשה ואם השינויים הללו כה מבורכים ונחוצים שלדעתך ״יצילו את המצב״ מדוע כאן בארץ אין להם הצלחה מרשימה כמעט ואין להם קהילות פעילות ותוססות והציבור מצביע ברגליים ולא פונה אליהם בהמוניו?

  5. כפי שידוע לך , דעתי האישית היא שצריך ללכת לקראת יהדות של "חוויה ישירה" , יהדות בה יהיו כל עם ה' נביאים. זו לא דעת הרפורמים ולא דעת הקונסרבטיבים.

    אך מהרפורמים והקונסרבטיבים יצא דבר טוב : כי ללא הרפורמים והקונסרבטיבים שערערו את חומת השמרנות באירופה , סביר להניח שגם ציונות לא היתה לנו. כי למרות "מבשרי הציונות" הדתיים , הציונות הדתית לא הצליחה כי הראש הדתי הקלאסי הוא "שמרן". ובקיצור – ללא ערעור חומות השמרנות לא היינו יכולים לצאת מהגלות. כך שהרפורמים והקונסרבטיבים והאפיקורסים מילאו תפקיד מפתח בתחיתו של העם היהודי ובשובו לארצו – ערעור חומות השמרנות.

    כך גם כאן : אינני סבור שכל דיעה "לייט" היא בהכרח דיעה נכונה.
    מצד שני , בזכותה יש ערעור של חומות השמרנות ההלכתית – אמונית , ובדורינו זה חיוני. בלי ערעור זה לא נוכל לצאת מהגלות ה"הלכתית – אמונית" בה אנו נמצאים היום.

    המבנה ההלכתי אמוני הקיים הינו מבנה ל"שעת הדחק". מבנה של "הציבי לך ציונים" כלשון הרמב"ן , מבנה הרחוק מאוד מהדבר האמיתי ומאיך שהיהדות צריכה להיראות.
    אך במשך 2000 שנה הוא הפך למבנה היחידי שאנו מכירים , וכל אלטרנטיבה אפילו נכונה וטובה הרבה יותר ממנו , נראית לנו מעוררת חשד ו"חדש אסור מהתורה".
    כי הפכנו במשך 2000 שנה את ה"דיעבד" ל"לכתחילה" ואת "שעת הדחק" למציאות הראויה.

    לכן אני מברך על ערעורו של המבנה הנ"ל , כי ללא ערעורו של המבנה ההלכתי הקיים לא תוכל האלטרנטיבה לצאת. אני מברך על כך בדיוק כפי שאני מברך על שבירת הביצה בידי האפרוח.

    כמו כן –
    חלק מהדעות המצוטטות כ"לייט" הן אכן נכונות – כמו הדעות שהובאו במאמר זה.
    זה נכון ואמיתי שהרמב"ם למשל במו"נ ראה את האל כ"לא פרסונלי". הוא עשה זאת בין השאר כי הוא הבין את מימדי היקום לפי המדע של דורו.
    כל שכן בדורינו כאשר אנו מבינים שכל מערכת השמש שלנו היא בקושי גרגר אבק ביקום , מי שאינו מבין את האל כ"אל לא פרסונלי" הוא מן המתמיהים.

  6. יוסף,שיבחת את הרפורמים והקונסרבטיבים על "שבירת הקבעון" שהצליח להביא את המפעל הציוני לעולם

    אז להזכירך הרפורמים לפחות -לגבי הקונסרבטיבים למען האמת אני לא מכיר את דעתם בעניין בדור שלפני הקמת המדינה-היו מהמתנגדים הגדולים ביותר לתנועה הציונית ורובם שינו את דעתם בעניין רק לאחר השואה וקום המדינה

    לגבי רוב דבריך כבר התווכחנו על זה די רק אעיר ואמליץ לך על משהו לקרוא על עניין השמרנות שדיברת נגדה

    ובכן אני ממליץ לך בחום לקרוא את הספר של אדמונד ברק "מחשבות על המהפכה בצרפת" וגם את ההקדמות שנכתבו עליו שמסבירות את הרקע לכתיבתו

    לאחר קריאת הספר תראה ותיווכח ששמרנות היא לא מילה גסה ומדוע לא מעט פעמים המשנה ידו על התחתונה

    עצה טובה קמ"ל

  7. שבוע טוב.
    זה לא סותר את דברי – בלי שבירת ה"קיבעון" , שנעשה בזכות זה שאנשים התחילו להעז לחשוב בצורה עצמאית ולא שמרנית , לא היתה לנו היום מדינה.
    זה לא אומר שאני חושב שהרפורמה מצד עצמה היא דרך ראויה , אך היא הובילה לתוצאה טובה. לא אמרתי מעולם שהרפורמים \ קונסרבטיבים היו ציוניים.

    לגבי שמרנות – לפעמים היא לא מילה גסה , לפעמים היא כן. לדעתי רוב ככל הצרות של עם ישראל באלפיים השנים האחרונות נבעו משמרנות לא במקום.
    הגלות לא היתה אמורה להתארך כל כך !!! פשוט היינו כל כך "תקועים" על דרך לא נכונה ולא אמיתית שה' מעולם לא חפץ בה , היינו צריכים 2000 שנה רק כדי שחלקים מעם ישראל יתנערו ממנה , ותוכל לצאת דרך חדשה !!!

    זה לא מקרה שהציונות ומדינת ישראל נבנו ברובם על ידי אנשים חילונים , ה"ניעור" מהמסורת של בית שני היה הכרחי כדי שעם ישראל יוכל להיגאל .

    • וליוסף אמר-

      וזה לא במקרה שמרבית העליה לארץ, מן המאה ה-18 עד מלחמת העולם הראשונה, ומקום המדינה עד היום – באה מיהודים שומרי תורה ומצוות. מי שמתנתק מהמסורת – מתבולל.

      רק בתקופת המנדט הצליחו ראשי התנועה הציונית להגביל את העלייה לארץ לפי מפתח מפלגתי, שהגביל מאד עליית יהודים דתיים.

      גם החלוצים החילוניים שעלו באותה תקופה קיבלו ברובם בילדותם חינוך מסורתי. את מצוות הדת הם פרקו, אך אהבת הארץ שקלטו מה'סידור' ומה'חומש' שלמדו ב'חיידר' עוד נשארה. את זה הם לא קיבלו מתרבות המערב (וגם לא יקבלו מהצ'י-קונג…).

      את המוני העולים מארצות המזרח שהיו דתיים ומסורתיים, כפו במכבש לחצים לשלוח את ילדיהם לחינוך חילוני, שניסה לשכנעם שהדת 'אבד עליה הכלח'. כפי שנראה מתיאורו של יהודה יפרח – את עצם האמונה לא יכלו לעקור.

      לא יכלו ולא ויוכלו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בשורה התחתונה , מי ששינו כאן את המעמד של היהודים מ"קהילה" כמו כל קהילות הגלות , למעמד של מדינה , אלו הציונים שרוב ככל ראשיהם היו חילונים או דתלשי"ם.
        זה שעלו יהודים והצטרפו ל"ישוב הישן" בירושליים וכדומה , זה לא שינה כהוא זה לגבי הקמת מדינה. כנ"ל לא עלית החסידים ועלית תלמידי הגר"א או "אעלה בתמר" – עם כל הכבוד שאני רוחש לעליות אלו.

        כי עולים אלו לא תכננו באמת להקים מדינה, הם פשוט ציפו לאיזשהו אקט "משיחי" שיקים בשבילם את המדינה. ממילא הם לא שינו כלום בשורה התחתונה.
        לעומת זאת הציונות החילונית מבית מדרשו של הרצל , מההתחלה דיברה על הקמת מדינה , וחיפשה דרכים מעשיות לכך – החל מ"ציונות מדינית" וכלה בהתנגדות אקטיבית לשלטון הטורקים והבריטים. גם אם הם היו מעטים במספרם , המעשים שלהם היו משמעותיים הרבה יותר !

        (וראיה לכך ממשנה מפורשת במסכת פאה : "מי שיש לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם – הרי זה לא יטול." !
        50 זוז שהם "פעילים" שנושאים ונותנים בהם , שווים יותר מאשר 200 זוז המונחים להם בקרן זווית !)

        ומאחר והם בסופו של דבר הקימו כאן מדינה וגם "מוסדות" לניהול המדינה שבדרך , הם פשוט מאוד נהיו "בעלי הבית" כאן , וכפי שאתה אומר – הגבילו עליה לפי מפתח מפלגתי , וכאשר קמה המדינה גזרו פאות לתימנים וכו' וכו' ועוד ועוד.
        כי זה שעלו לכאן יהודים דתיים שהתמקדו בעיקר בלהתקוטט על כספי ה"חלוקה" , לא תרם כלום , וממילא הם נותרו מחוץ למעגל ההשפעה המרכזי. מי שניהל בסופו של דבר זה "מי שטרח בערב שבת" – מי שהקים כאן מוסדות , ומי שפעל במרץ בכל כוחו להקימת מדינה באמצעיים ארציים ומעשיים.

        החלוצים הציונים שעלו לארץ היו מחוברים מאוד לתנ"ך. וחלק גדול מהם ידעו תנ"ך יותר ממני וממך , אך הם התנערו מהרבה מהמורשת של המשנה והתלמוד (או שנטלו ממנה מה שהיה נוח להם) ויש לכך סיבה טובה.
        כי המורשת של המשנה והתלמוד כאשר מקבלים אותה "כמו שהיא" היא מובילה בעיקר למלחמות פנימיות והתפלספויות אינסופיות , ובריחה מהעולם המעשי. ואני אומר זאת בצער רב.
        גם בית שני שהוא ההשראה למורשת זו , נחרב בגלל מלחמות פנימיות והתפלספויות. ולמותר לציין שבגלות של 2000 שנה זה רק החמיר הרבה יותר משהיה בבית שני. . .

        לגבי צ'י גונג – "איזון פיזי" זה אחד התנאים הבסיסיים לנבואה , וגם הרמב"ם כתב זאת במורה נבוכים.
        וזהו אחד הדברים שהכי חסרו מאיתנו בגלות – עד היום.
        נער הייתי וגם זקנתי וחקרתי המון שיטות , ולא מצאתי שיטה טובה יותר להגעה לאיזון פיזי כמו צ'י גונג הנעשה באופן טוב.

        (סרט לדוגמה של צ'י גונג שהוא טוב בעיני : https://www.youtube.com/watch?v=E-EA86oKkPs שים לב למתינות , למודעות , לריכוז . ..)

        ואם יש דבר טוב להגיע אל המטרה אני ממליץ עליו , ולא אכפת לי מהיכן וממי הוא הגיע. בבחינת "קבל האמת ממי שאמרו".
        האיזון הפיזי גורם בסופו של דבר גם לאיזון תודעתי , ודווקא בגלל שהייתי בישיבות ויצאתי משם "לא מאוזן" וחולה , והצ'י גונג עזר לי להירפא ועזר לי גם להגיע לאיזון תודעתי , אני יודע עד כמה תרגול כזה הוא חיוני.

        (ואגב , גם חז"ל הכירו בכך שהתורה של זמנם גרמה לאנשים להיות חולים פיזית ולכן תלמידי החכמים נקראים "קצירי ומריעי")

        • אני לא דיברתי על היישוב הישן, אלא על אנשי העליה הראשונה שבנו את המושבות שרובם היו יהודים של בית הכנסת.

          על אנשי הפועל המזרחי שעשו להם קשיים בקבלת עבודה, כי לא היו ב'הסתדרות'. שלא איפשרו להם להתיישב, והיישוב הראשון 'שדה יעקב' היה צריך לעלות כ'מאחז בלתי חוקי' עד שזכה לאישור המוסדות הלאומיים.

          על מאות אלפי היהודים מארצות המזרח שהקימו את כל המושבים וערי הפיתוח, שהיו שומרי מסורת ועלו מתוך אהבה לארץ וציפיה לגאולה. ועל רבבות העולים מארצות הרווחה, שרובם יהודים שומרי תורה ומצוות, אנשי תורה ועבודה, בעלי השכלה אקדמית שלא פגמה באמונתם. ועל הציבור הדתי לאומי כיום שהוא המוביל כיום, הן בהתיישבות ביש"ע, הן בחיזוק ערי הפיתוח והן בהתנדבות ליחידות מובחרות בצבא.

          הציונות הדתית קוראת לדרך של איזון, הן עיסוק ביישובו של עולם והן עיסוק בתורה ובמצוות, ופיתוח חיי הגוף והרוח משלימים זה את זה. גם טכניקות כגון הרפואה הסינית יכולות לעזור לשיפור הבריאות וההרגשה הטובה, כל עוד שלא עושים מהן תחליף לדת.

          הציונות הדתית היא המשך של תורתם של חכמי ישראל, חז"ל ראשונים ואחרונים, שלימדו לעבוד את ה' בתוך החיים, מתוך ציפיה מתמדת והכנה לחידוש חיי העם בארצו. חלקים ניכרים בתלמוד וברמב"ם עוסקים במצוות התלויות בארץ ובענייני חברה ומדינה. בדורנו אנחנו זוכים ליישם מה שהכינו לנו רבותינו גם בהיותם בגולה.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          מעניין, שבכל חיי נפגשתי בתלמידי חכמים ששילבו את חיי הרוח בחיי המעשה, ללא סתירה ביניהם. הרב הראשון של הקהילה בה גדלתי, הרב נחום דיאמנט זצ"ל, יליד עיה"ק צפת, היה רב סרן במילואים, פקיד במשרד המסחר והתעשיה, שהרביץ תורה במסירות ובענווה, שלא על מנת לקבל פרס.

          ראש הישיבה התיכונית שלי, הרב אריה בינה זצ"ל, היה מעילויי ישיבת מיר, שעלה לארץ והתיישב בכפר הרא"ה כחקלאי. במלחמת העולם השניה התגייס לבריגדה ונפל בשבי הגרמני. מן המושב נקרא בשנות החמישים להקים את ישיבת בני עקיבא בירושלים. אחרי מלחמת ששת הימים הקים כמה ישיבות ההסדר, כישיבת הכותל וישיבת הגולן.

          הראש"ל הרב יצחק נסים זצ"ל, שעלה לארץ בגיל צעיר מבגדד, ושב אליה בשנת תרפ"ה אחרי שלמד בישיבות בבגדד, לא רצה ליהנות מן התורה ועסק לפרנסתו במסחר, כאשר תורתו היתה עיקר, ומבחר מתשובותיו פורסמו בשו"ת 'יין הטוב' (ירושלים תש"ז-תשל"ח), עד שבשנת תשט"ו, אחר פטירת הראש"ל הרב עוזיאל זצ"ל, נקרא לכהן כראש"ל (עד תשל"ג), ופעולותיו מתוארות בספר 'מן ההר אל העם' (ת"א תשנ"ג). מאמריו ונאומיו 'לדור ולדורות' יצאו לאחרונה בהוצאת 'יד הרב נסים'.

          • שוב , העובדה היא כי מי שנהיו כאן "בעלי הבתים" אלו הציונים החילונים האשכנזים , ומי שנהיו כאן ראשי המוסדות אלו הציונים החילונים האשכנזים , ומי שהובילו את המדינה בשנותיה הראשונות אלו הציונים החילונים האשכנזים – תפרש את זה איך שתרצה.

            (זה שהתייחסו רע לפועל המזרחי וליהודי המזרח – עוול היסטורי ידוע.
            אך זה לא משנה את מה שציינתי קודם).

            הציונות הדתית היא בעיני הקבוצה שמשלבת בתוכה את כל מה שטוב ויפה בעם שלנו , גם תורה וגם דרך ארץ. גם אם יש לה את החסרונות שלה ופלגים שונים ומשונים , הלוואי וכל עם ישראל ישלבו את זה וזה. היא אכן כיוון יותר בריא ומאוזן הן מהכיוון החרדי , והן מהכיוון החילוני.
            לשמחתי הן החילונים מתחילים ללמוד תורה , והן החרדים מתחילים לעבוד , כך שאני מקווה כי מתישהו כל עם ישראל יהיו "ציונים דתיים".

            (אני אינני עובד היום בשיטות הרגילות של הרפואה הסינית , למרות שלמדתי אותן 4 שנים. גם הצ'י גונג שאני מתרגל רובו המצאות שלי ! אני מניח שזה קרה כי אני מחובר למקומות "יהודיים" ולא "סיניים" ולכן השיטות שלי נהיו מאוד שונות תוך זמן קצר.
            ובכל זאת , אם אדם רוצה להגיע לאיזון פיזי ותודעתי , ההמלצה הכי טובה שיש לי עבורו זה לתרגל צ'י גונג).

            וזכית לרבנים טובים ו"מאוזנים" , ואין ספק כי זוהי זכות גדולה ומקור השראה לדרך טובה. 🙂

            • וגם מי שמנהל את המדינה כיום הם 'הציונים החילוניים האשכנזים', הם עשונו ולהם אנחנו עמם וצאן מרעיתם…

              אגב, המחתרות שנלחמו בבריטים. המון הלוחמים כלל צעירים רבים מזרחיים ומסורתיים. היתה 'ברית החשמונאים' שהיו דתיים.

              בראש האצ"ל עמד תלמיד ישיבת מרכז הרב, דוד רזיאל, עליו אמר הרב יצחק נסים בהספדו: 'נפש טהורה מושרשת עמוק בקנייני, בעל הכרה מוצקה וכמהה לדרור וגאולה גבור ועניו היה, חולם ולוחם מלא רוח חכמה ודעת תורה. מאמין גדול, שבימי מסה ואף בסערות המערכה, לא משו מצקלונו התפילין והתנ"ך, שמהם ינק ומאהבתם עוצבה אישיותו' (לדור ולדורות, עמ' תכז).

              על ממשיכו של רזיאל, מנחם בגין אמר הרב נסים: 'אהבתו את הארץ ינקה וניזונה ממורשת ישראל, מהאמונה בהשגחה העליונה, בניסי ה' ובנפלאותיו, ומעוצמתה של האמונה הלך בכוחו ועשה גדולות לשחרור ארצנו' 0לדור ולדורות, עמ' תל).

              דוד רזיאל השפיע על חבירו ללימודים באוניברסיטה, אברהם שטרן 'יאיר' מנהיג לח"י, וקירבו לאמונה ואף לשמירת מצוות מעשיות, כגון שבת תפלין וכשרות. ראו במאמרו של יואל יעקובי, 'רוח ולחימה', 'בשבע' גליון 247.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

              • בפיסקה 3: 'נפש טהורה מושרשת עמוק בקנייני הנצח…'.

                על שורשיו היהודיים של מנחם בגין, כתב משה פוקסמן-שעל, 'בראש יהודי', באתרא הדין.

                • על אביו של הרב משה נחום דיאמנט, ר' יעקב יהושע דיאמנט, כתב דוד תדהר ב'אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו', עמ' 1714. דודו של ר' יעקב יהושע, הרב ברוך בוכוולד-דיאמנט, היה רבה של סרייבו. בביתו הכירה קרובתו ז'נט דיאמנט (אמו של ד"ר בנימין זאב הרצל) את מבשר הציונות רבי יהודה חי אלקלעי.

                  הקשר בין משפחת הרצל לרב אלקלעי הוא גם מצד אביו יעקב וסבו שמעון לייב הרצל, שהיו מבני קהילתו של הרב אלקלעי בכפר זמלין. ראו בעבודתה של רות וינקלר, 'הרב יהודה אלקלעי ותיאודור הרצל – המקשר והמפריד בשיטתם' (ניתנת לצפיה ברשת). ד"ר י"צ זהבי, בספרו 'מהחת"ם סופר עד הרצל', מצא שיעקב הרצל היה מהמנויים על עיתונו של הרב יוסף נטונק, ממבשרי הציונות בהונגריה.

                  • אינני חושב שהרצל באמת זכר משהו ממה שאולי שמע מהוריו על רעיונותיו ה'ציוניים' של הרב אלקלעי. מילדותו עד שהגיע להכרה ציונית עברו הרבה מים בדנובה ובריין, ועולמו הרוחני של הרצל עבר תהפוכות רבות.

                    בכל זאת יש מקום לשער שרשמים שנקלטים באדם בנעוריו לא הולכים לאיבוד. הם שמורים ברובד התת-מודע של הנפש, ובשלב כלשהו בהמשך החיים הם חוזרים וניעורים ומשפיעים על החלטות גורליות ומעשים גדולים של האדם.

                    בתובנה זו אני חוזר לנקודת המוצא של הדיון: 'מצוקת הלייט'.

                    צעירים נמצאים בתהליך של חיפוש ובירור, שבמהלכו הם חושבים לוותר על חלקים מהמורשת שלאורה חונכו. לא צריך להיבהל – יחפשו ויבררו, ואדרבה בסופו של דבר יחזרו אל המקור, לא רק כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך הכרה והבנה עמוקה.

                    בברכה, ש.צ. לוינגר

                    נ.ב. השם המדוייק של המאמר של רות וינקלר, 'מהרב אלקלעי עד ד"ר תיאודור הרצל – המקשר והמבדיל בחשיבתם'.

                    • עמיתו של הרצל, ד"ר מאיר שמחה (מקס) בנו של המשכיל התורני ר' גבריאל זיידפלד, שינה את שם משפחתו בשלב המרידה במורשתו, לשם שיבטא את ההיפך הגמור: 'זייד' (דרום) הפך ל'נורד' (צפון); 'פלד' (שדה) היה ל'אאו' (נווה) – מ'זיידפלד' היהודי היה ל'נורדאו' גרמני גאה!

                      גם אותו הביאו חיפושי הזהות אל הדרך חזרה (לפחות בפן הלאומי).

                    • יופי.

                      על כל הדרעקים יש לך פירושים וחידושים.

                      דוד רזיאל היה "נפש טהורה", אברהם שטרן-יאיר היה צדיק נסתר, הרצל תלמידו של הרב אלקלעי, נורדוי חזר בתשובה "בפן הלאומי" – מחידושי מסרחניקעס… באיזה סימן בשו"ע נמצאים דיני לאומיות? מטורף, תלמידו של צבי-יהודה המטורף!!!

                      רק 'אחד העם', מסכן, לא זכה משום מה ליהנות מכל הטוב והחמלה שהרעיף צבי-יהודה המשוגע על כל פושעי ישראל, אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר. במה חטא יותר מכולם? מסכן!

                      נס גדול כי סוף כל סוף, אלוהים אינו עובד אצל צבי-יהודה המטורלל. כפי שאמר רבם של חרדים, 'חזון איש', שברגשי נחיתותכם אתם נוהגים ללקק; נטלוהו לצבי-יהודה, הביאוהו אצל עדת הצדיקים והלאומיים שלו במדרגה התחתונה במדור השביעי שבגיהנום, ואמרו לו (שם בגהנום עוד מדברים יידיש – לוקח זמן עד שהלאומיות מגיעה לשם): 'קוק!' (אמר זאת על אביו).

  8. שבוע טוב יוסף

    מה האלטרנטיבה שהיית מציע למסורת המקובלת של כל הדורות במהלך אותה גלות?

    אני מתכוון לדרך קונקרטית ובהירה שלדעתך הייתה צריכה לבוא במקום התלמודים הגאונים הראשונים והאחרונים שהובילו את עם ישראל

    לא רק רצון בעלמא להתקרב אל ה'-ואני מזכיר לך ולא בפעם הראשונה שגם כל מיני תמהונים מחגורת התנ"ך האמריקנית כמו דייויד כורש ואחרים טענו שהם רוצים קרבה לה' ושהייתה להם התגלות ממנו אני יותא מנקודת הנחה שאתה לא מתרשם מהם בדיוק כמוני

    ולגבי השמרנות שלטענתך גרמה להסתייגות מהציונות-אני עצמי דתי לאומי אבל בתור אחד שמכיר את הגישה החרדית בעניין הציונות[הייתה תקופה שהקדשתי לא מעט זמן לליבון הסוגיא של מחלוקת החרדים והדתיים הלאומיים בעניין היחס לציונות] אומר לך שלא שמרנות בעלמא גרמה להסתייגות של גדולי הציבור החרדי מהמפעל הציוני אלא ההתנגדות לרעיון הציוני החילוני ששלט בכיפה שבא לומר שהציונות היא תחליף לאומי לדת ושהדת אבד עליה הכלח ושלא צריך אותה בתור מגדיר זהות לעם היהודי

    נכון שהיו כאלו כמו המונקאטשער והסטמערער רבעס שגם התנגדו למפעל הציוני בגלל עניין שלוש השבועות אך זו לא דעת המיינסטרים של הציבור החרדי לא אז ולא כיום

    נכון הדבר שטעות גורלית הייתה שגדולי ישראל לא הוליכו את עניין שיבת ציון לאור קריאתם של הרב קלישר והרב אלקלעי וההולכים עמהם ושאלו הובילו את העניין הם כאלו שפרקו עול מצוות שלקחו את היוזמה [ויעויין ב"קול דודי דופק" של הרב סולוביצ'יק וב"אם הבנים שמחה" ובאיגרת קמ"ד של הרב קוק באיגרות ראיה בפנייתו ליהודים האורתודוקסים של גרמניה]

    אבל בכל אופן לא שמרנות היא זו ששיחקה כאן תפקיד

  9. מאחורי כל הנימוקים המלומדים "למה לא לבנות את ארץ ישראל" , בסופו של דבר מסתתר לו ראש שמרני.

    וכפי שכתב רבינו ה"מסילת ישרים" בעניין ה"עצל" על הפסוק "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות" :

    "חכמים זכרונם לברכה פרשו הענין כמין חומר, להראות עד היכן מגעת יראת ההבל להפריש האדם מן המעשה הטוב. ואמרו (דברים רבה פ"ח): שבעה דברים אמר שלמה בעצל: כיצד, אמרו לעצל, הרי רבך בעיר, לך ולמד תורה ממנו והוא משיב אותם, מתירא אני מן הארי שבדרך. רבך בתוך המדינה, אומר להם, מתיירא אני שלא יהיה ארי בין הרחובות. אומרים לו, הרי הוא בתוך ביתך אומר להם, אם אני הולך אצלו, אני מוצא הפתח נעולה וכו', עיין שם. הא למדת, שאין היראה גורמת שיתעצל אלא עצלה גורמת לו שיתיירא. וכל הדברים האלה, הנסיון היומי יעיד עליהם, ממה שכבר פשוט הוא ורגיל ברוב המון בני האדם אשר זה דרכם כסל למו. ומשכיל על דבר, ימצא אמת לאמתו, ודעת לנבון נקל"

    בקיצור : תירוצים למה לא לבנות את ארץ ישראל אין שום בעיה למצוא. וכך עם ספקות וספקי ספקות ואיכא מסתברא המסקנה תהיה בסופו של דבר "שב ואל תעשה עדיף" . . . ואם אתה חושב שזה נגמר עם בניית מדינת ישראל , טעות היא בידך :

    תראה מדד ברור בין כמות ה"דתיות" לבין כמויות הקנאות והמלחמות המיותרות.
    פונוביץ' , למשל – אותה ישיבה ואותו הקו – כבר מחולקת ל2 !
    תראה את ההבדלים בין "מרכז" ל"הר המור" !
    תראה את הפילוגים בתוך הציבור הדתי לאומי כפי שיצאו בבחירות האחרונות לרבנות הראשית !
    האם ציבור מפולג ומסוכסך בתוך עצמו יכול "לבנות" משהו ? הרי מייד כשאחד ירצה לבנות , יקום השני ויודיע שזה איסור חמור !

    ואתה יודע למה אין בית מקדש היום ? ? ?
    פשוט מאוד כי אם היום יבנה בית המקדש מחר כולם רוצחים את כולם לשם שמיים !!! דתיים לאומיים וחרדים , חסידים וספרדים !!!
    וכך , אגב , התנהל בית שני עד שנחרב !!!

    כל הבכיה בתשעה באב , היא פשוט מאוד צביעות . . . אף אחד לא באמת רוצה בית מקדש , וטוב מאוד שאין לנו היום בית מקדש !!!
    זו האמת.
    (אני אישית כלל לא בטוח שאני רוצה היום בית מקדש , במתכונת של בית שמקריבים בו קרבנות , אני חושב שריבונו של עולם לא דורש מאיתנו היום את סגנון העבודה הזה , אך זה עניין אחר)

    כל הדברים הללו , הדרך של הספקות והפילוגים והמלחמות הללו , זו מורשת בית שני.
    זו דרך המנותקת מאלהים ומכל גילוי אלוהי אמיתי. זו דרך המקדשת את השכל בלבד ואת ההכרעות האנושיות , ומתעלמת מהחיבור הישיר אל האל. ומאז הלכנו בה , עם ישראל חושב את עצמו ל"צדיק" אך הוא "אוכל כאפות" 2500 שנה ולא מבין למה . . ..

    האלטרנטיבה אותה אני מציע אני הדרך בה אני הולך היום. זו הדרך בה הלך אברהם אבינו כששמע "לך לך מארצך" , והדרך בה הלכו כל האבות ונביאי ישראל. דרך של חיבור ישיר לאלהים.
    אינני יכול להסביר אותה באינטרנט , אבל מי שרוצה באמת ללכת בה ומוכן למסור את נפשו על זה , ימצא מורים וספרים שיסבירו לו , וגם נשמתו תלמד אותו.

  10. יוסף,מדוע אתה לא יכול להסביר באינטרנט? מדובר בשפת קודים וסתרים?

    בקשר ל"וגם נשמתו תלמד אותו" -הוא שאמרתי שגם אנשים כמו דייויד כורש ודומים לו חשבו שנשמתם מדברת אליהם וכך גם כל מיני גורואים של כתות

    בכל אופן יהיה קשה עד בלתי אפשרי לדון אתך על העניין אם לא תציג כאן ולו מינימאלית דוגמאות קונקרטיות לשיטה שאתה טוען שלפיה צריך ללכת

    בקשר להתנגדות לציונות-תראה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואין לנו אלא את דבריהם של המתנגדים בכתב ובעל פה,מה שאתה עושה זה להיכנס להם לתוך נבכי נפשם ואתה מנסה לטעון בשמם טענות שנובעות מהתת מודע

    קטונתי ואין לי אלא את מה שהם עצמם טוענים בכדי להתייחס לדבריהם

  11. ראשית המלצתי פעמים רבות על ספרים ושיטות , אבל זה לא מספיק ולא יכול להחליף לימוד מסודר. לי לקח שנים רבות של ניסוי וטעיה עד שהגעתי למסקנות שלי היום. ואם היה לי מורה טוב הייתי חוסך הרבה סבל.
    ההמלצות הכי חשובות שכבר המלצתי כאן בעבר :
    הפרק הראשון של "גינת אגוז" הוא קריטי , פרקים מסוימים מהמורה נבוכים , תרגול גופני כמו צ'י גונג הוא חשוב מאוד , עיסוק במוזיקה חשוב מאוד. כנ"ל ההתבודדות בטבע מידי פעם חשובה מאוד.
    אבל כל אלו לא יכולים להחליף מורה.
    לגבי דויד כורש ושאר מנהיגי כתות – העולם מלא בשקרים , גם במה ששייך ל"קדושה" לכאורה , לא מזמן התבשרנו על רב גדול שהורשע במעשים מגונים. כך שבסופו של דבר , אדם צריך שכל וחוכמה להבחין בין טוב לרע ולא יעזור כלום.

    כלל אצבע : מורה טוב איננו דורש ציות עיוור אלא בעיקר מלמד , ומשאיר בידי התלמיד את הבחירה שלו מה לעשות. מורה ש"כופה" את עצמו ודרכו זה סימן אזהרה.

  1. פינגבק: על הדתיים החדשים; הערות בשולי מיכה גודמן | הכריכה האחורית

  2. פינגבק: על הדתיים החדשים; הערות בשולי מיכה גודמן – הכריכה האחורית

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: