מודדים באשמה | רא"ם הכהן

כשנמצא הרוג ולא נודע הרוצח, דייני בית הדין הגדול באים בעצמם כדי לערוך את המדידות לפני טקס העגלה הערופה. מתברר כי בראש ובראשונה הם האחראים

כחלק מהסדרת מערכות השלטון, דנה פרשתנו בעניין עגלה ערופה. זהו מקרה חריג ונדיר, שיכול ללמד אותנו רבות על ההתנהלות הרגילה של בתי הדין ומערכת המשפט. על פי המסופר, במקרה שבו נמצא חלל שלא ידוע מי רצח אותו אמורים הזקנים לצאת ולמדוד את המרחק לערים הקרובות ובכך לנסות להכריע לגבי זהות הרוצח. זקני העיר הקרובה ביותר אחראים לקיום טקס עריפת העגלה, והדברים ידועים. ברם, אם רק לאחר המדידה ניתן להטיל את האחריות על זקני העיר הקרובה – מיהם הזקנים המודדים? בעוד התורה חוזרת פעמים רבות על הביטוי "זקני העיר", זהותם של המודדים לא מוגדרת כלל, למעט היותם "זקניך ושופטיך".

המשנה במסכת סוטה (ט, א) דנה בשאלה זו ומביאה מחלוקת תנאים בנושא: על פי תנא קמא, שמזוהה בגמרא עם רבי שמעון, אלו שלושה דיינים מבית הדין הגדול שבירושלים, ואילו רבי יהודה לא מסתפק בשלושה אלא מצריך חמישה. הצד השווה שביניהם הוא שלצורך המדידה יש להביא דיינים מהערכאה הגבוהה ביותר, מבית הדין הגדול, ורק הם רשאים למדוד. הגמרא, שדנה בסוגיה זו, קובעת כי אין דין שליחות במדידה זו – הדיינים לא יכולים למנות מישהו אחר שימדוד במקומם, אלא חייבים להטריח את עצמם ממקום מושבם, לרדת לשטח ולמדוד במו ידיהם. הדבר תמוה: מאחר שבכל מקרה עריפת העגלה נעשית לא על ידי שופטי בית הדין הגדול אלא על ידי הזקנים המקומיים, מדוע המדידה צריכה להיעשות דווקא בפורום של לפחות שלושה דיינים גבוהים?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

אחריות עקיפה

השאלה רק מתחזקת לאור דעה נוספת המובאת בירושלמי על אתר: על פי דעתו של רבי אליעזר בן יעקב, לא די בשלושה דיינים וגם לא בחמישה – הסנהדרין כולה צריכה לצאת למעמד המדידה, ואיתה צריכים לצאת גם המלך והכהן הגדול. השאלה רק מתעצמת, שהרי על פי דעה זו כל הממלכה כולה מושבתת! כל הסנהדרין עוזבים את לשכת הגזית, המלך עוזב את מלאכת השלטון, ואפילו הכהן הגדול, המצווה בפירוש "ומן המקדש לא יצא" – יוצא ומצטרף למדידות. מדוע?

פרשני התורה השונים ניסו להתמודד עם הבעיה. האברבנאל, למשל, מסביר שהמדידה לא נעשית על ידי זקני העיר מכיוון שהם עלולים להיות מוטים בבדיקת המרחקים; הבדיקה עלולה, הרי, להטיל את האשמה עליהם או על העיר השכנה, ויש חשש שהיא לא תהיה מדויקת. גם אם נקבל תשובה זו, עדיין לא ברור מדוע יש להביא את זקני בית הדין הגדול, ולא שופטים עירוניים מערים אחרות. האלשיך טוען שזהו משפט בין שני ערים, הדומה למשפט בין שני שבטים – מקרה שבו רק בית הדין הגדול יכול לשפוט. ושוב, הדברים לא מתיישבים לגמרי, מאחר ש"אין עושין סנהדריות לשבטים אלא בבית דין של שבעים ואחד" (סנהדרין א, ה). הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מ) מציע רעיון נוסף: יציאת כל בית הדין תפרסם את הפרשה בכל ישראל, ואולי דבר זה יוביל לגילוי הרוצח.

דומה שיש להוסיף סיבה יותר מהותית לדין זה. אדם שרצח אדם אחר בשגגה גולה ממקום מושבו לעיר מקלט, ויושב בה עד מות הכהן הגדול. הגמרא מסבירה שיש קשר עמוק בין הכהן הגדול ובין הגלות: "אמר ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיעא לי, שהיה להם לבקש רחמים על דורן ולא ביקשו" (מכות יא, א). על פי הסבר זה, אחריותו של הכהן הגדול לא נגמרת רק בתחומי עבודת המקדש, אלא מתפקידו להתפלל ולבקש רחמים על כל בני הדור. אם הרצח התבצע בתקופתו של כהן גדול כלשהו, הדבר מעיד על כך שהכהן התרשל במלאכתו, שכן לו היה מבקש רחמים על הדור כנדרש ממנו – הרצח לא היה מתרחש, ונמצא שהאחריות לרצח מוטלת בעקיפין גם עליו.

רשלנות חינוכית

רעיון דומה מבטא המדרש בילקוט שמעוני לגבי התנהלות בית הדין הגדול בתקופת השופטים. התנ"ך מתאר שלאחר שיפתח חזר ממלחמתו עם בני עמון, בני אפרים כעסו על כך שלא שיתף אותם במלחמה. בעקבות כך התפתח מאבק בין יפתח לבינם, ובמהלכו נהרגו 24 אלף איש מבני אפרים. המדרש אומר על כך:

ומי הרג אותם? פנחס, שהיה ספק בידו למחות ולא מיחה, ולהתיר לו נדרו ליפתח ולא התיר. וכל מי שספק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר – כל דמים שנשפכין בישראל נשפכין על ידיו… וכשעשו בגבעת בנימין דברים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושניים אלף, ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם… (ילקוט שמעוני, שופטים סח).

המדרש נוקט כאן האשמות חמורות: האשם במותם של אנשי שבט אפרים היה לא אחר מאשר פינחס, הכהן הגדול באותו התקופה, שבתפקידו השיפוטי היה צריך להתיר את נדרו של יפתח ולמחות בבני אפרים על התואנה שלהם כלפי יפתח. מאחר שהוא לא עשה זאת התפתחה המריבה ומותם של בני אפרים תלוי בצווארו. אחריות דומה מטיל המדרש גם על הסנהדרין הגדולה בתקופת פרשת פילגש בגבעה, פרשה שגם בה השתתף פינחס: גם שם היה על הסנהדרין לעמוד בפרץ, למחות ולמנוע מהעם לעשות את מה שנעשה, אך הם לא עשו את המוטל עליהם והם הנושאים באחריות הישירה למותם של עשרות אלפי ההרוגים בפרשה המזעזעת הזו. מילותיו של המדרש נוקבות ולא משאירות מקום לספק: "ומי הרג אותם? פנחס… ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה". ההתרשלות של גורמי המשפט בתפקידם החינוכי מטילה עליהם את האשמה בפשע.

כאשר מחייבת התורה את דייני בית הדין הגדול שבירושלים לצאת ולמדוד את המרחק מגופתו של החלל שאיש לא יודע מי הכהו, יש בכך אמירה קשה כלפיהם וכלפי כלל עם ישראל: חיי אדם אינם זולים. כאשר נמצאת גופה באדמה יש לשבור את כל כללי המשחק, להשבית את כל מוסדות השלטון, להוריד את זקני העם אל השטח ולהוציא את הכהן הגדול מהמקדש. אם העם הגיע למצב שבו מתחולל רצח –  אזי אין משמעות לכלום ונדרש בדק בית רציני. ברם, האשמה לא מוטלת על העם אלא על זקניו ושופטיו, שחייבים בעצמם לבוא ולמדוד, ולא יכולים למנות שליח: על חכמי ישראל מוטלת החובה להיות גם אנשי חינוך, לא רק אנשי משפט; להוות דוגמה ומופת להתנהגות מוסרית, ולעשות ככל יכולתם לחינוכו של עם ישראל.

הרב רא"ם הכהן הוא רב היישוב וראש ישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013

פורסמה ב-9 באוגוסט 2013, ב-גיליון שופטים תשע"ג - 835 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: