יוצאות אל המרחבים | אלי חדד

סקירה הלכתית־היסטורית של מעמד הנשים בבית הדין מלמדת כי שילובן במערכת המשפט נעשה עם יציאתן למרחבים הציבוריים. הגיעה העת להכניסן אל הדרג השיפוטי

השינויים המפליגים במעמדן של נשים שהתחוללו בעת החדשה מחריפים את הפער בין הנוהג הכללי בחברה למעמדן של נשים בבית הדין על פי הפסיקה ההלכתית. העובדה שנשים אינן יכולות להיות שותפות מלאות להליך המשפטי המתקיים בבית הדין הרבני מנוגדת לעקרון השוויון בין המינים בתחום העיסוק המקצועי. יתר על כן, נראה שנוכחותן של נשים בבית הדין הרבני בתפקידים שונים עשויה לשנות את אופי הדיון ותוצאותיו בנוגע לנשים ולגברים. כמובן, אין הכוונה לכך שיצא דין מעוקל אלא לכך שנוכחותן של נשים תסייע לבירור האמת ולמציאת פתרונות צודקים יותר, בשים לב לסוגיות ולאפשרויות שנתעלמו מעיני הגברים העוסקים במלאכה.

על פי ההלכה, השותפים בהליך המשפטי בבתי הדין הרבניים נחלקים לשלוש קבוצות מרכזיות: בעלי הדין (תובע ונתבע), עדים ודיינים. למעשה, קבוצות אלו הן ביטוי לשלושה היבטים שונים של האנושיות: פעילות, ידיעה ושיקול דעת. רק מי שיכול לפעול בחירות ומתוך אחריות למעשיו יכול להיות בעל דין; רק מי שמכיר את המציאות לאשורה ויכול למסור עליה דיווח אמין יכול להיות עד, ורק מי שמסוגל לחרוץ משפט צדק מתוך שיקול דעת שאינו נושא פנים יכול להיות דיין.

להלכה, חז"ל קבעו שנשים יכולות להיכלל בקבוצה הראשונה ואף לתבוע ולהיתבע בבית הדין, אך למעשה, מסיבות שונות, צומצמה האפשרות שנשים נשואות יהיו בעלות דין. חז"ל לא הכירו בכשרותן של נשים לשמש עדות בבתי הדין והן נפסלו מלכהן כדיינות. בכך צומצמו אפשרויות הפעולה של נשים ונמנעה ההסתייעות באמינותן ובשיקול דעתן. במהלך הדורות חלו שינויים בקביעות הלכתיות אלו, ועדיין ניכר פער בין הנורמות הנהוגות באוכלוסייה הכללית בנוגע למעמדן ואפשרויותיהן של נשים ובין הנורמה הקיימת בהלכה. על רקע המצב בבתי המשפט הכלליים, שבהם נשים מכהנות כשופטות, בולט ביותר חסרונן של נשים דיינות בבתי הדין הרבניים.

הטוענות הרבניות תרמו תרומה ניכרת לשיפור מצבן של נשים בבתי הדין. נורית פריד בבית הדין הרבני צילום: מרים צחי

הטוענות הרבניות תרמו תרומה ניכרת לשיפור מצבן של נשים בבתי הדין. נורית פריד בבית הדין הרבני
צילום: מרים צחי

ממשפחה ליחידים

חכמים הורו שנשים יכולות לתבוע את זכותן לצדק בבית דין ושאפשר אף לתובען, ובכך הם הכירו באחריותן של נשים למעשיהן ובאוטונומיה שלהן. למרות קביעה זו, שתי סיבות צמצמו במידה ניכרת את נוכחותן של נשים בבית הדין: ערכי הצניעות, שנתפסו כהכרח להצניע את האישה בביתה, וראיית הרכוש המשפחתי כנכס הנתון בלעדית בידי הבעל. מבנה זה הגדיר את הנשים הנשואות רק לנוכח תפקידן בחוג המשפחה והותיר אותן מחוץ למעגל הפעילות במרחב הציבורי. החברה עצמה אינה מורכבת, לפי מבנה זה, מיחידים – גברים ונשים – אלא ממשפחות. היחסים בין המשפחות מתקיימים למעשה רק על ידי אבי המשפחה, המשמש נציגה כלפי חוץ.

שינויים שהתחוללו בימי הביניים, בעיקר בארצות אשכנז, ביחסי הממון בין בני הזוג ובתפיסת הרכוש המשפחתי מחד גיסא ובנורמות הצניעות הנהוגות מאידך גיסא הביאו לנוכחות נרחבת יותר של נשים בבית הדין כתובעות וכנתבעות (ראב"ן, קטו). קשה לקבוע אם אילוצים כלכליים גרמו ליציאת נשים מביתן ובכך לשינוי גדרי הצניעות או ששינוי נורמות הצניעות בחברה הכללית הוא שאפשר את שותפותן של נשים בפעילות הכלכלית. בין כך ובין כך, השינויים הובילו לנוכחות רבה יותר של נשים במרחב הציבורי והעסקי ותרמו להגדרת זהותן גם מחוץ לחיק המשפחה. משעה שהנשים החלו להשתתף בחיי המסחר, ניתן תוקף הלכתי־משפטי לפעולותיהן כלפי חוץ והורחבה שליטתן בנכסי המשפחה כלפי פנים.

ראיית הנשים בימינו כשותפות שוות זכויות בנכסי המשפחה מחוללת שינוי של ממש בזהות העצמית שלהן, במבנה המשפחתי ובמבנה החברה. כיום החברה נתפסת כאוסף של פרטים בוגרים, המייצגים את עצמם ללא תלות במעמדם המשפחתי. המשפחה נתפסת כשותפות בין שווים, ונשים נתפסות כיחידים אוטונומיים.

שינויים אלו יצרו מחלוקת בין דיינים (הרב דייכובסקי והרב שרמן) בשאלה אם אפשר, על פי ההלכה, לראות ברכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין יצירה משותפת של שני בני הזוג ואם אפשר לקבוע שהאישה הנשואה אחראית שווה לפעולותיה. הגדרה זו מרופפת את האחדות המשפחתית מבחינת המבנה שלה, ודומה שזהו החשש המרכזי של המתנגדים ל"שיתוף הנכסים" במשפחה. מנגד, עומדת הטענה שדווקא ההתכחשות לשינוי תפיסתי זה כבסיס להגדרה מחודשת של המשפחה תערער את היחסים במשפחה ותגרום מתחים מיותרים. השינויים במעמד האישה הם עובדות יסוד. חובה להביאם בחשבון, ויש לחזק את המשפחה לנוכח הבנה זו ולא תוך התעלמות ממנה.

נאמנות במרחב נשי

צמצום נוכחותן של נשים בבית הדין כבעלות דין נבע מסיבות צדדיות, אך פסילתן לעדות בבית הדין על פי הלכת חז"ל נעשתה במפורש על פי מדרש הכתובים. למרות פסילתן לעדות משפטית קבעו חז"ל שנשים נאמנות להעיד בתחומי איסור והיתר. נאמנות זו נוגעת בעיקרה למרחב הביתי ואין לה המאפיינים של העדות המשפטית. השאלה היסודית מבחינה רעיונית היא אם פסילה זו נובעת מייחוס תכונה שלילית מהותית לנשים, השוללת את מהימנותן, או אם היא נובעת מסיבות אחרות התלויות במידה רבה במעמד החברתי שלהן בתקופות השונות. כמובן, לשאלה זו השלכות כבדות משקל על האפשרות להרחיב את קבלת עדותן של נשים על פי ההלכה.

מקצת הראשונים הטילו ספק במהימנות עדותן של נשים (החינוך לז), אך יש בהם הרואים בפסול נשים לעדות ביטוי לתפיסות רחבות יותר לעניין ההבדלים בין נשים לגברים, שאין להן נגיעה ישירה לשאלת המהימנות (תוס' שבועות לג, א). דעה חריגה בקרב הראשונים שוללת מכול וכול את החשש מִשקר ותולה פסול זה בגזרת הכתוב בלבד (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, קכח). נראה שבקרב האחרונים נשתרשה הבנה זו יותר, בגוונים שונים. דיוניהם התמקדו בשאלה ההלכתית אם אישה היא "בתורת עדות" אם לאו. דומה שהשפה המשפטית הפורמלית השילה למעשה מתן טעמים לפסול זה, ונראה שיש בכך ביטוי לשלילת הדעה המייחסת לנשים חוסר מהימנות.

במהלך הדורות – מימי חז"ל ועד ימינו – נתקבלה עדות נשים בתחומים נוספים שמחוץ למרחב הביתי, ולעתים היא התקבלה אף בין כותלי בית הדין. אפשרות נוכחותן של נשים בבית הדין נקבעה במידה רבה בהתאמה לנתונים החברתיים שבהן היא נידונה. סקירה הלכתית־היסטורית מלמדת שהייתה התאמה בין מעמדן של הנשים בסביבה התרבותית הרחבה ובין הפסיקה ההלכתית.

בתקופת חז"ל נפסלו נשים לעדות בתוך המערכת המשפטית אבל הן היו נאמנות בעדותן במרחב הביתי. מבחינה זו שיקף המצב ההלכתי את מצבן החברתי של הנשים. ההכרח להיזקק לעדותן בתחומי עיסוקיהן המסורתיים, שגברים לא עסקו בהם, הביא להרחבת ההכרה בעדותן ולהחלתה בתחומים הנושקים למרחב הביתי ואף יוצאים מתחומו. הרצון לפתור בעיות אישות קשות כמו עגונה ואנוסה הכשיר עדות נשים גם בין כותלי בית המשפט. השאיפה להחיל את המשפט במקרים אלו הגמישה את הקריטריונים להכשרת עדות נשים.

בימי הראשונים הורחבה ההכרה בעדותן של נשים בגלל הרצון להחיל את המשפט גם במרחבים שבהם לא נמצאו גברים. גם עמדה הלכתית זו נבנתה על השינוי במציאות החברתית: באשכנז יצאו נשים להתפלל בבית כנסת של נשים ויצרו בכך מרחב ציבורי בעל ערך שאין בו גברים. שינוי זה חייב את ההכרה בעדותן של נשים בסכסוכים שנתגלעו במרחבים נשיים אלו (תרומת הדשן, שנג). בספרד, לעומת זאת, נאבקו הראשונים בהרחבה הלכתית זו ופסלו עדות נשים אף בסכסוכים שהתרחשו במקומות שגברים אינם מצויים בהם.

קשה להתעלם מן ההבדל בדוגמאות שנתנו חכמי ספרד וחכמי אשכנז למקומות שגברים אינם מצויים שם: בעוד חכמי ספרד ציינו את האורוות והדירים (רמב"ם, נזקי ממון ח יג), חכמי אשכנז דנו בבתי הכנסת של נשים. נראה שקל יותר לוותר על החלת הצדק במרחבי האורוות והדירים מלנקוט עמדה כזאת בנוגע למקומות של קדושה. משעה שנוצרו מרחבים ציבוריים נשיים שחכמים הכירו בחשיבותם, הם נדרשו להכיר בעדותן של נשים כדי להחיל בהם צדק ומשפט.

נוכחות במרחב הציבורי. קורס משגיחות כשרות של ארגון "אמונה"    צילום: פלאש 90

נוכחות במרחב הציבורי. קורס משגיחות כשרות של ארגון "אמונה" צילום: פלאש 90

עוקף הלכה

בד בבד עם ההכרה בעדותן של נשים במרחבים גיאוגרפיים שגברים נעדרים מהם הכירו חכמי אשכנז וצרפת בעדותן של נשים בתחומים הנעלמים בדרך כלל מעיניהם של גברים. על בסיס ההכרה בקיומם של תחומים שנשים מיטיבות מגברים להבחין בפרטיהם נתקבלה עדותן של נשים אף בנוגע לדיני ממונות (תרומת הדשן, שם). בנסיבות מסוימות אף התקבלה עדותן של נשים על קטטות ואפילו על מקרים של גנבה במרחבים ציבוריים, אם קרו לרגע ולא הותירו את רישומם במציאות (רמ"א, חו"מ לה יד). ההבנה שאפשר להסתייע בתכונותיהן הייחודיות של נשים ונוסף על כך ההכרה הולכת וגוברת בכך שהן מהימנות ואינן חשודות בשקר תרמה להרחבת תחולתו של הצדק למקומות, לזמנים ולתחומים נוספים.

בדורנו עלתה שאלת פסול נשים לעדות לא רק בהקשר של החלת הצדק אלא גם בעקבות השאלה הכללית של מעמד האישה. בדבריהם של חכמי דורנו לא נמצא רמז לחשש שאישה נוטה לשקר יותר מגבר, אם כי יש הכרה רחבה בהבדלים בין המגדרים. הבדלים אלו תוארו כעדינים יותר, ונראה שהם נועדו בעיקר להצדיק את ההלכה המקורית. הטענה על הבדלים ביכולת האינטלקטואלית של נשים וגברים הומרה בציון הבדלים גופניים, והחשש מפני הטיית עדותן של נשים בעקבות לחצם של הצדדים השונים הומר בהסבר על מאפייני הדעת הנשית, הנוטה לוויתורים ופשרות הגורמים להטיה זו.

עם זאת, השינויים שחלו במהלך הדורות במצבן של נשים נתפסו כרלוונטיים ביותר מבחינה הלכתית והניחו את הבסיס ליצירת שינוי הלכתי. הימצאותן של נשים בכל המרחב הציבורי ושותפותן בכל תחומי העיסוק והדעת למיניהם מקשות ביותר על הצדקת פסילתן לעדות בימינו. ואולם הקושי היסודי לחולל שינויים הלכתיים בתחום העדות נובע מכך שפסול נשים לעדות ניצב לפני הפוסקים כהלכה פסוקה ומפורשת, שלא כמו הסיבות הצדדיות שהגבילו את נוכחותן של נשים בבית הדין כבעלות דין. דומה שההכרה בהבדלים ההיסטוריים בצד האמונה בנצחיותה של ההלכה והשמירה על מסגרתה הביאו לחיפוש דרכים עקיפות לשינויים בתחום זה.

בתי הדין במדינת ישראל מקבלים למעשה עדות נשים, ויש בכך משום הכרה באמינותן, בדעתן וביכולתן לתאר את המציאות לאשורה. למרות זאת, בעשותם כן הם נסמכים על תקנות הקדמונים, שבמרוצת הדורות הרחיבו את ההכרה בעדות נשים, ולא על הצעתם של הרב הרצוג והרב עוזיאל לתקן תקנה חדשה בעניין זה. הרב הרצוג (תחוקה לישראל, עמ' 42־39) והרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ד, חו"מ כ) הציעו לתקן תקנה כללית שתכשיר את עדותן של נשים על בסיס קבלת הציבור, ועל פיה אפשר יהיה להכשיר נשים לעדות באופן גורף על ידי נציגי הציבור שיקבלו את כל הנשים ככשרות לעדות. אף שנראה שהצעה זו מתאימה ביותר במציאות ימינו והיא מרווחת יותר מבחינת היקפה, בתי הדין הרבניים במדינת ישראל אינם נוהגים על פיה אלא נסמכים על תקנות הקדמונים, המצומצמות יותר בתחולתן. ראוי לה לתקנה זו להתחדש בבתי הדין במדינת ישראל.

כניסה לבית המדרש

מאז קום המדינה הופיעו טוענים רבניים בבית הדין הרבני כבאי כוחם של בעלי הדין, אך לנשים לא ניתנה האפשרות לייצג את בעלי הדין כטוענות רבניות, כיוון שהרישיון לכך הותנה בלימוד בישיבה. עם זאת, נשים יכלו לייצג את בעלי הדין כעורכות דין. קשה למצוא נימוק הלכתי למניעה זו, אבל נראה שעיסוק זה נתפס כנוגע בתחום הרבנות, השמור באופן מסורתי לגברים בלבד, ולכן עורר התנגדות רבה.

פנייה לבג"ץ בשנות התשעים אפשרה את ההכרה בנשים כטוענות רבניות למרות התנגדותם של בתי הדין, וכיום טוענות רבניות מופיעות בבית הדין ומייצגות נאמנה נשים רבות בסביבה גברית מובהקת. רמתן האישית של הטוענות הרבניות והשכלתן, מעורבותן הייחודית בנושאים שהן מטפלות בהם, תחושת השליחות שלהן, רגישותן לבעיות הנשים ונטייתן של בעלות הדין לשטוח לפניהן את מסתרי נפשן הביאו לשיפור של ממש בהשגת זכויותיהן של נשים. נתונים אלו, בצד גורמים אחרים, מנעו עינויי דין, הביאו לסיומן של תביעות רבות של נשים בגירושין וצמצמו את מספרן של מסורבות הגט. ברור שפתיחת האפשרויות לפני טוענות רבניות לייצג את בעלי הדין בבתי הדין הרבניים תרמה תרומה ניכרת לשיפור מצבן של נשים בבתי הדין.

אי־אפשר לנתק שינוי זה משינוי רחב יותר שהתחולל בחברה הדתית־לאומית במה שקשור ללימודי התורה של נשים בכלל. פתיחתם של בתי מדרש לנשים, שבהם הן עוסקות בלימוד ש"ס ופוסקים, יצרה שכבה של נשים למדניות ותלמידות חכמים המחפשות דרכים להביא לידי ביטוי את למדנותן. בתי מדרש אלו הכשירו את הקרקע למימוש ידענותן של נשים בתפקידים הנושקים (בשלב זה) לתחומי פסיקת ההלכה, ויש לראות בהכשרתן כטוענות רבניות חלק מתהליך זה, המבקש לו מוצא באפיקים מאפיקים שונים.

בנוגע למינוי דיינות בבית הדין הרבני, החוק במדינת ישראל לא שולל במישרין את הדבר. הסעיף המונע מעשית את הסמכתן של נשים לדיינות בבית הדין הוא הדרישה שהמתמנה יהיה בעל הסמכה לרבנות. אף שמבחינה הלכתית הסמכת נשים לרבנות פשוטה ממינוין לדיינות, לא הוסמכו נשים לרבניות במגזר האורתודוקסי וניסיונות שונים לעשות כן במגזר האורתודוקסי בארצות הברית התקבלו בהתנגדות נחרצת. חוק שיווי זכויות האישה מוציא במפורש מתחום החלתו "מינוי רבנים ובעלי תפקידים שיפוטיים בבתי דין דתיים", ולכן אין היום אפשרות מעשית למנות נשים לדיינות.

פסול אישה לכהונת דיינת מופיע במפורש בתלמוד הירושלמי (יומא מג, ב) בלבד (ולא בתלמוד הבבלי), ונראה שהוא מבוסס על איסור שררה לאישה. מאידך, מן המשנה (נידה ו, ד) אפשר להסיק שאישה פסולה לדון משום שהיא פסולה לעדות, ואם כך הפסול נובע מהנימוקים שניתנו לפסול נשים לעדות.

בעלי התוספות בצרפת ובאשכנז עימתו מסקנה זו עם הכלל המשווה אישה לאיש לכל דינים שבתורה ועם התקדים של דבורה הנביאה ששפטה את ישראל. משלל תירוציהם עולים שלושה חידושים: הראשון, נשים יכולות לשמש פוסקות הלכה; השני, נשים יכולות לשמש דיינות אם הציבור יקבל עליו את סמכותן; השלישי, וזהו החידוש מרחיק הלכת ביותר, על פי דעות מסוימות נשים כשרות לכהן כדיינות ללא כל סייג.

חכמי זמננו עסקו בעיקר באפשרות של מינוי נשים לתפקידי ציבור והנהגה, אך בדבריהם יש התייחסות גם לאפשרות שנשים ישמשו פוסקות הלכה או דיינות. רוב חכמי זמננו התירו לנשים להיות מנהיגות ציבור ובכך פסקו למעשה ש"שררה" לנשים אינה מהווה בעיה במשטר דמוקרטי, בגלל אופיו של משטר זה, המעקר ממשמעות את ממד השררה. הכול הכירו בכך שאין כל קושי הלכתי שאישה תכהן כרב מורה הלכה אך התנגדו לכך למעשה. רוב החכמים הכירו באפשרות הלכתית שנשים יכהנו כדיינות על ידי קבלת הציבור, והתנגדו לכך מסיבות לא הלכתיות (הרב הרצוג והרב עוזיאל).

נראה שההבחנה בין תפקידים במישור המדיני והלאומי ובין תפקידים הנתפסים כחלק מן המערך הפנים־דתי יכולה להסביר את התנגדותם לכהונת נשים כפוסקות וכדיינות. נכונותם להכשיר כהונת נשים בתפקידי ציבור מתבססת על הנורמות של כלל הציבור; התנגדותם לכהונת נשים כפוסקות ודיינות מתבססת על הנורמות בציבור הדתי והחרדי. בנוגע לתפקידים כלל־ציבוריים היו פוסקי ההלכה נכונים למתוח את ההלכה עד לקצה גבולה, אך בעולם הדתי עצמו רצו להביא לידי ביטוי את ההלכה הנורמטיבית.

תרומה מהותית

באופן סמלי אפשר לקשור את השינויים שחלו בהשתלבותן של נשים בבתי הדין ביציאתן מן המרחב הביתי ובכניסתן לשלושה מרחבים ציבוריים: השוק, בית הכנסת ובית המדרש. לאחר שנשים החלו להשתתף בפרנסת הבית ויצאו למכור את מרכולתן בשווקים, הורחבה סמכותן ברכוש המשפחתי וגדלה אחריותן המשפטית. שינוי זה הוביל לשינוי במעמדן כבעלות דין. יצירת מרחב שהוא בית כנסת של נשים חייב את הכשרת עדותן גם בדיני ממונות ונזיקין, כדי להשליט צדק במרחב שאין בו גברים. בדומה לכך אפשר להסביר את כניסתן של נשים לבית הדין כטוענות רבניות במרחב הנשי החדש של בתי המדרש לנשים שנפתחו בדורנו. לאחר שמילאו כרסן בש"ס ופוסקים נולדה התביעה לממש ידע זה בייצוגם של בעלי דין בבית הדין הרבני. האתגר החדש שעומד לפני ההלכה בזמננו הוא בתחום הדיינות. נראה שהכרה במנהיגות דתית של נשים בתחומים הלכתיים שונים תביא להכרה בהן גם בתחום זה.

סקירת השינויים ההלכתיים שחלו במהלך הדורות במעמדן של נשים בבית הדין מלמדת שיש השתתפות רבה יותר של נשים במרחב הציבורי ושההבחנה בין המרחב הזה ובין המרחב הביתי הפרטי מיטשטשת. אף על פי כן, נראה שבהלכה משתקפת מסקנה עמוקה בעניין ההבחנה המהותית בין המינים, בניגוד לטענה שהבחנה זו היא הבניה מגדרית גרידא. הניסיון ההלכתי להגדיר אותה על ידי היררכיה בין המינים, חלוקת תפקידים והקצאת מרחבים שונים לכל מין הוא ניסיון בעייתי לנוכח השינויים במעמד האישה ועיסוקיה במהלך הדורות. נראה שדרך נאותה בימינו לממש את ההבחנה האמורה אינה שמירה על חלוקת תפקידים מסורתית אלא תמיכה בהשתתפות פעילה של נשים בכל תחומי החיים, צעד שיביא להעשרתם מתוך הבדלי המינים.

השתתפותן של נשים בלימוד תורה שבעל פה וכניסתן לתחומים שבעבר נשמרו לגברים בלבד עשויות לתרום לתובנות הלכתיות חדשות, בוודאי בתחומים שנקודת המבט הנשית חשובה בהם. מיומנותן של נשים בלימוד ההלכה עשויה לאתגר דיינים המוכנים להקריב אינטרסים של נשים מסיבות של מדיניות ציבורית, במיוחד בשאלות של נישואין וגירושין. סביר ביותר שהשתתפותן של נשים בהרכב בית הדין תוביל בסופו של דבר לשינויים ניכרים בפסיקת הדין ואולי אף לחידושים הלכתיים, אך צבת בצבת עשויה ועדיין יש להמתין להתמנותן של נשים לדיינות תחילה.

קשה לצפות שבעתיד הנראה לעין יתרחש מהלך שיכשיר נשים כדיינות על בסיס "קבלת הציבור", ובכל זאת אפשר ליצור מעורבות רבה יותר של נשים בהליך השיפוטי בבית הדין הרבני בדרכים אחרות. בד בבד עם ההצעות שהעלו רבנים בנוגע לתפקידים מעין־רבניים שיכהנו בהן נשים, כדוגמת "יועצות הלכה", "רבניות בית ספר" ו"רבניות קהילה", אפשר לשלב נשים בתפקידים מעין־שיפוטיים כיועצות בבית הדין הרבני, ואף לערב אותן בשלב קבלת העדויות. כאמור לעיל, בהלכה משתקפת תפיסה היוצרת הבחנה מהותית בין המינים, ודווקא משום כך הצבת אישה, תלמידת חכמים, בתפקיד של יועצת מטעם בית הדין יכולה לתרום להליך השיפוטי עצמו. בעלת תפקיד כזה יכולה לתרום להבנה טובה יותר של מועקות הנשים, לסייע בחקירתן במהלך עדותן באופן התואם יותר את אופיין, לגלות ערנות לנקודות שנתעלמו מעיניהם של דיינים ולהציע פשרות מעשיות ופתרונות ביניים שמתאימים לצורת החשיבה הנשית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 באוגוסט 2013, ב-גיליון שופטים תשע"ג - 835 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. בס"ד ז' באלול תשע"ג

    גם כיום יש מעורבות נרחבת של נשים בדיוניו ובשיקוליו של בית הדין הרבני.

    מלבד טוענות רבניות, שהזכיר הכותב, שאכן יש להן יתרון בכך שלמרשותיהן קל יותר לדבר איתן בחופשיות על בעיותיהן, והן יכולות להציג את הדברים כראוי בפני בית הדין, ומאידך להסביר למרשותיהן את החלטות בית הדין.

    חלק גדול מהדיון אינו בשאלות הלכתיות, אלא בשאלות המעשיות של טובת הילדים. כאן מקשיב בית הדין לחוות דעתם של אנשי מקצוע, רופאים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, שחלק גדול מהם נשים.

    עוד לפני הדיון, מפנים בתי הדין את הצדדים ל'לשכת ייעוץ והכוון', בה יושבים אנשי ונשות מקצוע, המשתדלים להביא את הצדדים להבנות ולהסכמות, שיחסכו עגמת נפש ודיונים מיותרים.

    לגבי עדות נשים, כותב ד"ר אבי ויינרוט: 'מכיוון שעדות מביאים בעיקר כדי להביא בפני הגוף השיפוטי את המידע הייחודי שביד מוסר העדות… ובכל המקרים הללו אישה כשרה לעדות, הרי שהנוהג השורר כדבר שבשגרה בבתי הדין הרבניים הוא כי מקבלים עדות של נשים' (פמיניזם ויהדות, תל אביב 2001, עמ' 91, והערה 12,12).

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    לגבי כהונת אישה כדיין, מלבד השאלות ההלכתיות, יש גם בעיה מעשית.

    דיין עובר מסלול הכשרה של כ-7-10 שנים בהן הוא לומד ביסודיות את סדרי נשים ונזיקין בתלמוד ובמפרשיו, ראשונים ואחרונים, ואת הטור והשו"ע אה"ע וחו"מ, עם נושאי כליהם ספרות השו"ת הנוגעת לעניין (כל זה אחר שהוסמך לרבנות, ולמד ביסודיות במשך כ-4-6 שנים את הלכות שבת, כשרות, טהרה ואבילות, אף הן מיסודותיהן בתלמוד בראשונים ובאחרונים, עד לטוש"ע ונו"כ וספרי השו"ת).

    אישה שתקדיש את עצמה ללימוד יסודי וממושך כזה, היא עדיין 'חזון שאינו נפרץ'.

    ברם, יש כבר כיום מצב שנשים כותבות מונוגרפיות בנושאים הלכתיים, ומעלות מקורות חדשים שבהחלט משפיעים על הדיון ההלכתי. וכבר נתפרסמו כמה מאמרים כאלה ב'תחומין' ובבמות אחרות.

    הראש"ל הרב יצחק נסים זצ"ל בתשובתו בעניין נשים ותלמוד תורה (פורסמה ע"י ד"ר י' לוין, אקדמות יג), הזכיר בירור הלכתי מקיף בנושא 'תקנת טוליטולא' ו'תקנת דמשק' בכתובה, שכתבה חכמה בשם מרקאדה ערוך מאלכסנדריה במאה ה-18. על דבריה משיב בכבוד גדול רב העיר, רבי אברהם ישראל. דבריה ותשובת הרב נדפסו בשו"ת 'חיים שנים' (לרבי חיים שלמה טארסה), סימן יז.

    • בפיסקה 4: במקום: ל'לשכות ייעוץ והכוון' , צריך להיות ל'יחידות סיוע'.

      על 'יחידות הסיוע שליד בתיהמ"ש למשפחה ובתי הדין הרבניים', ראו במאמר 'המשפחה בהליך המשפטי (גרושין)', באתר משרד הרווחה.

      • וראו עוד בכתבתו של חיים לב, 'משרד הרווחה מציג: יחידות סיוע בבתי הדין הרבניים', באתר 'ערוץ 7', י"ד בחשון תשע"ג.

    • עצה לכל בת מלך מלכי המלכים הקב"ה. נא תכבדי את עצמך – וגם הסביבה תכבד אותך יותר!!! איך אני יודעת שהצניעות צריך שיפור? בגלל כשאני הולכת ורואה את כל הפאות המסולסלות, ואת הבגדים הצמודים והפרוצים ביותר, כל חלקי הגוף בולטים!! כן אני יכולה להעיד שאני רואה “כל” חלקי הגוף בולטות, אפילו מרוב נשי החרדים! אז מה אם הגוף מכוסה.. אבל איפה הצניעות! איפה רבונו של עולם? איפה הלב שלנו? איפה ההרגש שלנו? איפה היראת שמים שלנו? איפה שרה באוהל? איפה הצניעות של יראת ד’? איפה שקר החן והבל היופי? זה מזעזע!!! תגידו לי, איך השם יתברך יכול לראות ולסבול את זה, ועוד מי דורש מהנשים להתלבש בפריצות?

      מי דורש? הנשים תמימות, שטוענות “אני עושה את זה בשביל בעלי” ועל זה ד’ מאוד כועס עכשיו, זה הבושה הכי גדולה לחרדים שהבעל לא שומר את העינים שלו ומסתכל ברחוב בנשים פרוצות, ורוצה שאשתו תתלבש יפה (שהיא התלבש כ-ז-ו-נ-ה כשאר נשי חרדים, עם חצאיות מיני חולצות צמודות…) שמושכת העין של בחורי חמד ואברכים, בושה!!! אלף אלפי פעם!!! אני פשוט מזועזעת שהשם ישמור את כל עם ישראל וכולם יזכו לעשות תשובה שלמה באהבה ובשמחה.

      חז”ל אומרים שאלמלא נתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול, תראו איך הם בקושי נראים עושים צרכים, לעומת הכלב ההופכי לו, והם מכסים במדויק. נראה שד’ נותן לנו כלי להשפיע, רק ננצל. אנא ד’ בזכות התשובה של הנשים צדקניות, שמהיום ילבשו רק מטפחת, אמור לכל צרותינו די.

      אנחנו בדור האחרון שלפני הגאולה- דור בו תנאים לא רצו להיות. ועכשיו המלחמה האחרונה היא המלחמה על קדושת ישראל. היצר הרע משתולל עכשיו, בהבינו שעוד רגע קרב סופו, והוא יודע “אלוקים של ישראל שונא זימה הוא” אז הוא מנסה להגיע לכל סוגי הציבור בישראל וגם לצערנו אצל החרדים..

      על כן בנות ישראל קדושות עלינו להתחזק ולהיות בעוז ותעצומות נפש בכדי לקיים והדר בלבושנו ואז יקוים בנו הפסוק ותשחק ליום אחרון. כי בזכות נשים צדקניות יבוא גואל! ובל נטעה יש לנו אחריות גדולה מאוד על שלום עם ישראל וכן זה מתבטא במלבושינו אנחנו לא לבד בעולם. על כל איבר ואיבר שברא ד’ באישה ביקש ואמר “בתי היי צנועה” וגם לחרדיות יש מה לשפר, החצאית הקצרה כדאי שתחזור להיות ארוכה, הפאה המתנופפת כדאי שתהיה מתפחת. ובכלל אנחנו חיילים של המלך הבנים שלו ואנו לא חסים על כבוד השכינה הקדושה? בואו נתחזק ונביא יחד את הגואל!!!

      אפילו "הגויה" המלכה של אנגליה, שומרת על צניעות כמו שחרדית צריכה לשמור, והיא יודעת שכבודה של בת מלך פנימה כל שכן כשמדובר במלך העולם ולא בבשר ודם. פירוש המילה צניעות הוא מלשון "להצניע" – כלומר להצניע כל האיברים..

  2. בס"ד ח' באלול תשע"ג

    בניגוד לדעת הכותב, לא נתקלתי בדברי הראשונים בדיעה המנמקת את אי כשירות הנשים להעיד בחוסר מהימנותן של נשים. הרי אישה נאמנת להתיר עגונה; נאמנת בדיני טהרה,, שיש בהם מיתה בידי שמים. שיש בהם איסור כרת; נאמנת על הפרשת תרומות ומעשרות וחלה, שיש בהם חיוב מיתה בידי שמים!

    דומני שהדיעה שיש כאן גזירת הכתוב, היא השכיחה בדברי הראשונים. מלבד מה שהביא הכותב משו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סי' קכח. כן עולה גם מדברי התוספות, זבחים קג,א, ד"ה אין, שפסול הנשים לעדות אינו מטעם חוסר נאמנות אלא מגזירת הכתוב. אף מדברי התוספות בשבועות לג,א, ד"ה קרובים: 'אין לדמות פסול דנוגעים בעדות לפסול קורבה או שאר פסולים', עולה שפסולי העדות, חוץ מאשר נוגעים, אינם נובעים מחוסר נאמנות. ודברי הכותב ביחס למקור זה טעונים תיקון.

    היחיד מהראשונים שהציע טעם הוא בעל ספר החינוך, מצוה לז: 'שאין הנשים בתורת עדות, שהעדות צריך כיוון ויישוב הדעת הרבה'. 'כיוון הדעת' הוא היכולת להתרכז, כדברי הרמב"ם בהל' תפילה שחולה שאינו יכול לכוין דעתו פטור מתפילה. נראה שחששו של בעל החינוך הוא שנשים מחמת טרדתן התמידית בטיפול בענייני הבית והילדים לא ישימו לב לפרטים ויסתבכו בחקירה.

    אם ניתן לפתח 'טעמי מצוות' לגדר הלכתי, הרי שיש מקום לדון שבזמננו נשתנה המצב ונקל יותר לנשים להיות 'דייקי', וכפי שאכן דן הראש"ל הגרב"צ עוזיאל, בשו"ת משפטי עוזיאל, חלק ד, סימן כ, שהביא הכותב.

    טעמו של בעל החינוך מסביר יפה גם את נאמנותן של נשים בענייני איסור והיתר שבאחריותן ובהיתר עגונה, שבזה בודאי שהן נותנות לב לדייק ולשים לב לכל פרט.

    הכותב הביא חומר רב על תקנות של הקדמונים, שיסודותיהן נמצאות כבר בדברי התלמוד על נאמנות מיילדת לגבי בכור וכיו"ב, שנתנו נאמנות לאישה במקום שבידה מידע ייחודי החיוני לבירור האמת, וכפי שמקובל בבתי הדין הרבניים בארץ.

    לחומר שהביא הכותב, כדאי להוסיף את דברי הרשב"א לגבי סכסוך משפחתי מתמשך: 'אכן כתבו הגאונים ז"ל בתשובותיהם על כיוצא בזה שמפייסים אותם פעם או שתים, ואם חוזרת להתרעם – מושיבין ביניהם נאמן איש או אישה…' (שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן רסד, וכעין זה כתב הרמ"א, אה"ע סי' קנד,ג).

    גם דברי הגאונים שהביא הרשב"א, מתיישבים יפה לפי טעמו של בעל החינוך, שכאן שהדברים נוגעים לתפקיד החשוב של שלום בית ובפרט שבית הדין הטיל על האישה להיות 'נאמנה' – ודאי שתמלא את תפקידה באחריות ותיתן תשומת לב מליאה לפרטי הפרטים.

    וראו עוד במאמרו של גרשון הולצר, עדות אישה במשפט העברי', סיני סז (תשל"א), המובא באתר 'דעת'; בפרק 'נשים בהליך השיפוטי' בספרו של ד"ר אבי ויינרוט, פמיניזם ויהדות, ת"א 2001, עמ' 89-103 (אף הוא באתר 'דעת', ובהערתי על מאמרו של ד"ר אביעד הכהן, 'למען האמת', באתר זה.

    ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • על פי מה שהבאתי שמשמעות 'דעת מכוונת', היא טרדה המונעת ריכוז, יתפרשו יפה גם דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה ש'רוב נשים אין דעתן מכוונת להתלמד', שהסיבה לכך היא טרדתן של רוב הנשים בתפקידן בבית.

      וכידוע הרמב"ם כותב בסוף פרק ד מהל' יסודי התורה, שביאורי המצוות יכול לידע כל אחד 'איש או אישה', נראה שבכך הזמין את הנשים ללמוד בחיבורו, העורך כשולחן את ביאורי המצוות, גם בפני מי שטרוד.

      ומה שכתב בהל' ת"ת : לא ילמד את בתו תורה שבע"פ' יתפרש על בתו קטנה (כדברי הגר"נ רבינוביץ בעל 'יד פשוטה') או 'על החלק הלימודי של תורה שבע"פ, כלומר למידת הדינים בשלוש עשרה מידות' (כדברי הגר"י קאפח, שו"ת הריב"ד – ספר המדע, ירושלים תשס"ט, סי' טו, הערה 1). ואכמ"ל.

    • על ר' גרשון הולצר ז"ל, ראו בדברי ההערכה של ר' משה וייסברג, 'תלמיד חכם ומשפטן דגול – עו"ד גרשון הולצר ז"ל', באתר 'בחדרי חרדים'

  3. לגבי שאלת המקור לפסול עדות אשה אין לי אלא לצטט את עצמי (מתוך דיון מחכים שהתנהל בדיוק בעניין זה בפורום עצכ"ח):

    "האקסיומה שעדות אשה פסולה מהתורה אינה נכונה, לדעתי.
    מה שנכון הוא שאשה פסולה לעדות *מדאורייתא* – וכוונתי באוקסימורון הזה היא, כמובן, שחז"ל הם אלו שקבעו שאשה פסולה (עקרונית בלבד) לעדות, על סמך הזדקקות התורה ללשון זכר ("ועמדו האנשים" וכד'). אבל כידוע, התורה כולה מנוסחת בלשון זכר…"

    …"התכוונתי סה"כ לומר "צאו מאצטגנינות [הלכתית] שלכם!" – המשתתפים פה מנסים להבין מדוע אסרה ה'תורה' על עדות אשה, ומכיוון שה'תורה' אסרה, ודאי יש מאחורי הדברים איזושהי אמת מטפיזית בדבר טבעה של האשה וכו'. אני רק באתי לומר, שה'תורה' לא אסרה, אלא חז"ל קבעו שזה מדאורייתא – וזהו הבדל גדול.
    לדעתי, אם מהתנ"ך כולו משתמע שאין בכך שום בעיה (כמו שאין שום בעיה בשררת אשה, בניגוד להלכה, אגב!), משמע שההלכה כאן היא עניין של סוציולוגיה, לא של תיאולוגיה, זה הכל."

    http://tinyurl.com/EdutIsha

    ולולא אלו היו דבריי-שלי הייתי מסיים: ודפח"ח:)

  4. הסברו של מהר"ל

    בס"ד עש"ק ואלה המשפטים תשע"ה

    לפי זכרוני, מקשר מהר"ל מפראג את ההלכה שנשים לא דנות ולא מעידות עם ההלכה שאין דנים ומעידים בלילה, והדברים סתומים. בשעתו חשבתי להסביר שמעשה הדין והעדות הוא מעין 'מצווה שהזמן גרמא', אלא שעדיין מוקשה שבמצוה שהזמן גרמא יש פטור – לא מניעה,

    היום פורסם באתר 'ערוץ 7 מאמרה של ד"ר חנה קטן 'מנצחים את הטראומה', בו הוצג בין השאר מחקר המראה שבלילה יש סכנה גדולה יותר שפחד יהפוך לטראומה קשה. הסיבה לכך היא שבלילה קטנה רמת הקורטיזון הממתן את החרדות, בעוד שבשעות היום יש הפרשה מוגברת של ההורמון המאזן את החרדות ומאפשר לאדם לתפקד.

    מעתה מובנת מאד ההלכה שאין מעידים ודנים בלילה. את העדים מרבים להפחיד בעונשים הצפויים להם אם יעידו בצורה לא מדוייקת. אף הדיין צריך לראות את עצמו 'כאילו חרב חדה מונחת בין ירכותיו'. מסתבר איפוא שהזמן המתאים לדון ולהעיד הוא ביום שבו רמת הקורטיזון מאזנת את הפחד ומונעת את הפיכתו לטראומה.

    יש לומר שגם מניעת הנשים מלדון ולהעיד נובעת מהיותן חוות רגשות בצורה עוצמתית יותר והסיכון שהפחד יהפוך ח"ו לטראומה גבוה יותר – לפיכך מנעה התורה מהן לדון ולהעיד, אלא אם כן לא ניתן להגיע לבירור האמת ללא עדותן, כפי שהבאתי לעיל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להגיב על הסברו של מהר"ל לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: