בעקבות המלצות ועדת שנהר הוקמו לפני כשני עשורים תוכניות להכשרת מורים בתחום מדעי היהדות בבתי הספר החילוניים. תמונת מצב

באוקטובר 1991 הורה שר החינוך זבולון המר ז"ל על הקמת ועדה לבחינת מצבם של לימודי היהדות במערכת החינוך בישראל, בראשות פרופ' עליזה שנהר ובהשתתפות נציגי משרד החינוך ובעיקר אנשי אקדמיה, מחנכים ותיקים ואנשי רוח.

סיבת ההתכנסות הייתה הירידה הניכרת במעמדם של לימודי היהדות, הן בתיכונים החילוניים הן במסגרות אוניברסיטאיות ובמכללות להכשרת מורים. אך דומה שתחושת הדחיפות שהניעה את המהלך בתחילת שנות התשעים מקורה בהכרה שהמושג המופשט והבעייתי ממילא "יהדות" הולך ומתמסמס במרחב הציבורי. שני תהליכים בעלי חשיבות היסטורית, כפי שמגדיר אותם דו"ח ועדת שנהר, ליוו את עבודת הוועדה: גלי העלייה המסיבית מברית המועצות ומאתיופיה והמשא ומתן לשלום. "האתגרים החינוכיים־תרבותיים שהעמידו השלום וקליטת העלייה בפני החברה הישראלית מדגישים ביתר שאת את הצורך להתמודדות מתמדת עם שאלת הזהות הישראלית והיהודית", גורס הדו"ח. הדחיפות, אם כן, הוכתבה על ידי תחושה של משבר זהות עמוק ומסוכן שהחברה הישראלית עלולה הייתה להיקלע אליו כתוצאה מאפשרות של שינוי רדיקלי בנופה התרבותי של ישראל.

אחת המסקנות העיקריות של דו"ח ועדת שנהר – שהוגש לשר החינוך אמנון רובינשטיין באוגוסט 1994 והתמקד בהשבת החיות להוראת מקצועות ההומניסטיקה, המנחילים לתלמידים את ערכי המוסר וערכי החברה שמתוכה הם צומחים – הייתה שיש להכשיר מאגר מורים להוראת מקצועות היהדות. עתודת מורים איכותית זו תחרות על דגלה את החינוך ליהדות כתרבות לאומית, רבת פנים, פלורליסטית ומשתנה תדיר; דבר שיסייע, בין היתר, להילחם בתופעת החינוך "הקבלני", כלומר מיקור החוץ של מקצועות אלה בחינוך הממלכתי הכללי. מסקנה זו הניחה את התשתית לשינוי תודעתי ותפיסתי בקרב הקהילה הפדגוגית בארץ, והניעה תהליך שרק כיום, כעשרים שנים לאחר פרסום ממצאי ועדת שנהר, מתחיל לצבור תאוצה.

מבט שטחי בפני מערכת החינוך בשני העשורים האחרונים לא יגלה תמורות אדירות שהתחוללו בה. במובנים רבים אף נתקשה, בלשון המעטה, להצביע על הישגים משמעותיים בתחום החינוך בארץ; בעיקר אמורים הדברים במקצועות הומניים כמו לשון עברית, תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית – מקצועות שממשיכים להיות "הבטן הרכה" של בתי הספר. ממה שמתחולל בשטח ניתן להסיק שגם אם החינוך לפלורליזם, לפתיחות ולסובלנות נוכח בתוכנית הלימודים של התלמיד הממוצע בישראל – הרי שהוא נכשל כישלון חרוץ. חרף כל אלה, דומה שאת בשורת השינוי המהותי במערכת החינוך נושאות מספר תוכניות שאפתניות להכשרת מורים באוניברסיטאות המובילות בארץ. מעניין, אם כן, לבחון את התוכניות הללו – את מטרותיהן, את יישום המטרות בשטח ואת קשריהן עם משרד החינוך, שאמור לתקצב אותן.

מדעי היהדות בזווית ראייה חילונית מובהקת. תלמידי תוכנית 'אופקים'
צילום: יורם רשף

מחויבות חברתית עמוקה

הראשונה לייסד תוכנית כבדת משקל להכשרת מורים במדעי היהדות הייתה האוניברסיטה העברית, שגיבשה בסיוע משרד החינוך ובתמיכתה הכספית של קרן אבי־חי את תוכנית "רביבים" היוקרתית – תוכנית ארבע שנתית אינטנסיבית המיועדת לסטודנטים מצטיינים, ומועברת בשיטה האקדמית־ביקורתית שנהוגה בחוגים העוסקים במדעי היהדות באוניברסיטה העברית. התוכנית מעניקה לתלמידיה תואר בוגר (תואר ראשון) בלימודי היהדות כחוג ראשי ובמקרא כחוג משני; תואר מוסמך (תואר שני) במסלול מחקרי או עיוני באחד מן החוגים הבאים: מקרא, מחשבת ישראל, ספרות עברית, היסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, חינוך יהודי, לשון עברית ותלמוד; וכן תעודת הוראה.

במהלך כל שנות לימודיהם זכאים תלמידי התוכנית לפטור משכר לימוד וכן למלגת קיום תלוית הישגים, המאפשרת לסטודנטים להקדיש את עצמם טוטאלית ללימודיהם. דרישות התוכנית אינן מסתכמות בשמירה על ממוצע ציונים גבוה במעבר משנה לשנה. בתום הלימודים מחויבים הבוגרים ללמד במשך ארבע שנים במערכת החינוך הממלכתית בהיקף של משרה מלאה מקצוע הקשור לתחום שהוכשרו לו בתוכנית.

לדברי פרופ' עוזי רבהון, הראש האקדמי של תוכנית "רביבים", "התוכנית קמה לפני 13 שנה במידה רבה בעקבות המלצות ועדת שנהר. בעקבות המלצות אלה, האוניברסיטה העברית נענתה לאתגר והקימה יחד עם קרן אבי־חי את התוכנית, שמטרתה להכשיר אנשים צעירים מצטיינים עם מחויבות חברתית חזקה.

"יש לנו היום כבר למעלה מ־180 בוגרי 'רביבים' שמלמדים בבתי ספר בארץ", מוסיף פרופ' רבהון, "10% מן המורים לתנ"ך בחינוך הממלכתי הם בוגרי 'רביבים'. הבוגרים שלנו הם מורים מבוקשים מאוד על ידי מנהלי בתי הספר המפוזרים במקומות שונים בארץ – משדרות בדרום, ירושלים במרכז, מודיעין ורמת גן, בואכה בית הספר 'כדורי' בגליל. הרבה פעמים הם משמשים בתפקידים מובילים בארגון ובריכוז של לימודי היהדות, כולל פעילויות שמעבר לשעות הלימוד. למשל, בוגרת שלנו משמשת כיום מפמ“רית תנ“ך במשרד החינוך“.

נתון מעודד ומעורר פליאה שהתגלה במהלך שיחתנו הוא ששיעור בוגרי “רביבים“ שנשארים לאחר ארבע שנות ההתחייבות במערכת החינוך – מערכת שכידוע אינה מספקת לעובדיה תמריצים גדולים מדי – עומד על 95%: “בוגרי ‘רביבים‘ נשארים במערכת החינוך מעבר לארבע השנים שהם חייבים לתוכנית. רבים מהם לא רק מלמדים את מקצועות היהדות, אלא גם משמשים מחנכים, רכזים של לימודי היהדות, וישנם, כאמור, גם כאלה שמופנים לתפקידי ניהול במחוזות שבהם הם עובדים או במשרד החינוך בכלל. עם מספר כל כך גדול של בוגרים אין שום ספק שתוכנית ‘רביבים‘ קנתה לה מוניטין שכל מנהל בית ספר מכיר בו. החותמת של ‘רביבים‘ מהווה תעודת כניסה כמעט בטוחה לכל מקום שבו הם ירצו ללמד“.

יהדות כתרבות

בשנת 2004 הוקמה באוניברסיטת תל־אביב, בשיתוף עם קרן פוזן, תוכנית "אופקים" למצטיינים, המקנה לבוגריה תואר ראשון בפילוסופיה יהודית ותעודת הוראה במחשבת ישראל. "אופקים" עוסקת באופן ביקורתי בשאלות הנוגעות לתרבות יהודית וישראלית, אך ייחודה הוא בזווית הראייה החילונית המובהקת שלה ובדגש על לימודי יהדות כתרבות. גם "אופקים" מציבה רף קבלה גבוה למבקשים להתקבל ללימודים. נועה דולב־ישראלי, מרכזת תוכנית "אופקים", מספרת כי "רף הקבלה הרשמי הוא ציון התאמה 640, אבל ניתן משקל רב גם להתרשמות האישית במהלך שלושה שלבי מיון – ראיון אישי, מיון פדגוגי בתנאי סימולציה וועדת קבלה".

תוכנית "אופקים" מציעה לכל תלמידיה פטור משכר הלימוד, ונוסף על כך כל סטודנט מקבל במהלך שמונת חודשי הלימודים מלגת קיום בסך 4000 שקלים לחודש. עם סיום לימודיהם, תלמידי "אופקים" מתחייבים לעסוק בהוראת מחשבת ישראל במשך שלוש שנים לפחות. "אנו מעריכים כי כל בוגר תוכנית, המלמד בכל שנה כחמש כיתות לפחות של 30־40 ילדים, פוגש 150־200 ילדים בכל שנה", מתארת דולב־ישראלי את פרישת בוגרי "אופקים" על פני בתי הספר הממלכתיים בארץ. "בחישוב כולל הצליחו מורי 'אופקים' להגיע עד היום ללמעלה מ־10,000 תלמידים, ועוד היד נטויה. זה אולי מעט ביחס לכלל תלמידי ישראל, אבל המספרים רק ילכו ויגדלו בכל שנה. ובכלל, אנו סבורים כי בשל איכות המורים האפקט החינוכי המשמעותי רב יותר מכל חישוב סטטיסטי יבש".

עם זאת, על פי הנתונים הקיימים כיום בידי הנהלת "אופקים", רק מעט יותר ממחצית הבוגרים של שלושת המחזורים הראשונים אשר סיימו את התחייבותם לתוכנית הטילו עוגן במערכת החינוך. "הציפייה שלנו", מסבירה דולב־ישראלי, "היא שבעקבות השינויים שערכנו בתהליך המיון, בעתיד יישארו לפחות 70% מן הבוגרים במערכת, אולם את הנתונים הללו נוכל להתחיל לאסוף רק החל מן השנה הבאה".

החומר האנושי

חישובים סטטיסטיים יבשים בטלים בשישים בבואנו לתאר את החומר האנושי שמאכלס את כיתות הלימוד בתוכניות כמו "רביבים" ו"אופקים".

את טל שיבר, בוגר מחזור ה‘ של תוכנית “אופקים“ וכיום אחראי למועדון הבוגרים ולמערך הגיוסים של “אופקים“, פגשתי ביום האחרון של הסמסטר, בעיצומם של אירועי סוף השנה של התוכנית. שיבר, שנוסף על עבודתו בתוכנית מלמד מזה שנתיים לשון עברית ומחשבת ישראל בתיכון “מור מטרו־ווסט“ ברעננה (תיכון שהוא עצמו למד בו), הוא התגלמות האידיאל של מורה צעיר ואינטליגנטי, שכישוריו המולדים טופחו במסגרת אוניברסיטאית יוקרתית השואפת למצוינות ומחדירה בתלמידיה תחושה של שליחות ושל אליטיזם בריא, אשר מאפשרת למורים צעירים להיכנס בשערי מערכת החינוך בראש מורם.

“התוכנית שעברנו הייתה מאוד תובענית, הן מבחינת הלימודים הן מבחינת ההכשרה שלנו. בזמנו זה נראה כמו העמסת יתר, אבל היום אני מגיע לבית הספר בתחושה שאני מביא עמי סטנדרט אחר. אני מורה ‘אופקים‘ הראשון בבית הספר שאני מלמד בו. אני בקי יותר בתחומי עבודה עם אינטרנט, עבודה עם מצגות, ואני הרבה יותר פתוח לשיטות הוראה אחרות, אלטרנטיביות. היתרון של מורה ‘אופקים‘ הוא בשאיפה לדעת עוד, וזה מתבטא בדרך שבה אנחנו בונים את מערך השיעורים, הדרך שבה אנחנו לומדים לבחון נושא מסוים מנקודת מבט פלורליסטית. זהו, מבחינתי, הבסיס של המקצוע. מעבר להנחלת החומר או לימוד לבגרות, אני צריך לשנות לפעמים תפיסה של תלמידים, שיכולה להיות מנותקת לגמרי מהתרבות היהודית; או להיפך, תפיסה דתית מאוד, שלא רואה כיצד נושאים שקשורים ל‘דת‘ עולים בקנה אחד עם התרבות היהודית שהיא קודם כול תרבות שמכילה המון ערכים אוניברסליים שנמצאים בכתובים, במקורות היהודיים“.

על הפלורליזם, שהינו אבן פינה בתוכנית “אופקים“, עומדת גם דניאלה קויפמן, בוגרת מחזור ב‘ של התוכנית, שמלמדת החל משנת 2007 בתיכון “ליידי דיוויס“ בתל אביב. מעבר לעבודתה כמורה למחשבת ישראל וכמחנכת, קויפמן הינה המרכזת של מקצוע מחשבת ישראל ב“ליידי דיוויס“ ואחראית לבתי המדרש המתקיימים אחת לשישה שבועות בבית ספרה. “אין ספק שההכשרה המעשית שקיבלתי בתוכנית ‘אופקים‘ סיפקה לי ביטחון רב יותר והעניקה לי יכולת התמודדות יעילה יותר עם מצבים מסוימים. הפער המשמעותי בעיניי בין מורים צעירים שהם בוגרי ‘אופקים‘ לבין מורים שמגיעים מכל מסגרת הכשרה אחרת דווקא מגיע מן התחום המקצועי־ערכי והשקפת העולם הייחודית של התוכנית.

"אחת ממטרות התוכנית הייתה להבהיר את הרעיון שאין ‘יהדות‘ אחת חד משמעית, אלא מדובר למעשה ב‘יהדויות‘ רבות, החל מהזרמים השונים בה וכלה בעמדות, בדעות, במחלוקות הרעיוניות והפילוסופיות בתוך היהדות עצמה. כלומר, על כל שאלה שנשאל בנוגע ליהדות, נמצא מגוון דעות שונות ואף מנוגדות. יחד עם זאת, לפי תפיסתם של חז“ל כל דעה ראויה להיאמר, להישמע ולהילמד, גם אם אין עליה הסכמה גורפת. כשאני מלמדת אני מתמקדת בשני דברים: פיתוח חשיבה עצמאית וביקורתית, וקבלת דעתו של האחר מתוך כבוד הדדי.

“חשוב לי שתלמידיי יבינו שאינך חייב להיות אדם מאמין ושומר מצוות כדי להיות יהודי“, ממשיכה קויפמן, “ואינך פחות יהודי מאחרים אם הנך חילוני. לימודי יהדות אינם נכס דתי ואינם דנים אך ורק בדת ובהלכה. דווקא אנו, כחילונים, יכולים להתחבר לנושאים כה מרתקים ומעניינים בעולמה של היהדות, כשיוצאים מנקודת מבט חילונית ביקורתית שחוקרת את הטקסטים ואינה מחויבת אליהם“.

עוקבים ומעריכים

כיצד נראים הדברים בשטח? כיצד ההכשרה התיאורטית והמעשית שמעניקות תוכניות אלה לסטודנטים ולמורים מיתרגמת בסופו של דבר להישגים ממשיים בלימוד מקצועות רוחב כמו מחשבת ישראל ותרבות ישראל ומורשתו?

פרופ' עוזי רבהון מספר כי אנשי "רביבים" יודעים בכל רגע נתון – במהלך ארבע שנות ההתחייבות וגם לאחריהן – היכן בוגריהם מלמדים, מה הם מלמדים ואילו תפקידים הם ממלאים. "מדי כמה שנים אנו עורכים מחקר הערכה שבודק מה הייתה ההשפעה של בוגרי 'רביבים' על מערכת החינוך הישראלית בתחום מדעי היהדות. אנו בודקים באיזו מידה גדל מספר הנרשמים ללימודי היהדות בבתי הספר שבהם מלמדים הבוגרים שלנו, ומראיינים מנהלים כדי לשמוע מהם כיצד הם רואים את השתלבותם של בוגרי 'רביבים' בבתי הספר שלהם".

בתוכנית "אופקים" עוקבים אחר הבוגרים במשך שלוש שנות ההתחייבות במסגרת הדיווחים השוטפים לתורמים. ישנו מעקב אחר הבוגרים גם לאחר שלוש שנות ההתחייבות, שמספק נתונים לגבי המשך העסקתם, הישגיהם בתחום ההוראה והתפקידים השונים שהם ממלאים בבתי הספר, מעבר ללימודי מחשבת ישראל.

רני יגר מתוכנית “בארי“ הפועלת במכון “שלום הרטמן“ הירושלמי טוען כי “כל נושא ההערכה בחינוך זה דבר מאוד מסובך. לנו יש מערכת הערכה חיצונית לתוכנית כבר שנים. הם מעבירים אלפי שאלונים בשטח, אצל תלמידים ואצל המורים. אחד הדברים המדהימים בדיווח של המורים על עצמם הוא שמדובר באנשים מבוגרים שמגיעים לפה וברובם המכריע הם מתארים תהליך דרמטי של התפתחות הזהות שלהם. בוגרים של התוכנית אומרים: ‘אני רואה את עצמי אחרת –‏ קודם כול כאדם, לפני שאני מחנך‘. בעיניי זה הישג עצום, כי אחד הדברים שמפחידים אותי תמיד אצל מחנכים הוא שהם רצים אל התלמידים עוד לפני שהם עברו את התהליך בעצמם.

“ההערכה החיצונית שאנו עושים“, מוסיף יגר, “בוחנת את שינויי הזהות של התלמידים מתחילת השנה ועד סוף השנה. למשל, חשוב לנו לבחון אם התלמידים הלומדים אצל המורים שאנו מכשירים מסתכלים אחרי הלמידה על היהדות לא רק במובן של שמירת כשרות או הליכה לבית כנסת, אלא על יהדות במובן רחב יותר, במובן ערכי ותרבותי שאנו לא רוצים למצות בסמלים ובריטואלים. בגדול, ההערכה שלנו מצביעה במשך שנים על המגמה הזאת, אך עדיין זה דבר שקשה מאוד למדוד אותו בשטח“.

אין ספק שבוגרי תוכניות כמו “אופקים“, “רביבים“ ו"בארי" מפיחים רוח חדשה במערכת החינוך בכלל ובהוראת מקצועות היהדות בפרט, אולם מספרם עדיין זעום ביחס לכלל המורים ופרישתם בכל חלקי הארץ רחוקה מלהיות שוויונית ואחידה. רובם המכריע של בוגרי “אופקים“, למשל, פועל באזור המרכז (אף על פי שיש מורים שעובדים גם ב“ריאלי“ בחיפה, באשקלון וב“מעלה שחרות“ שבקיבוץ יטבתה). “אנו מנסים להרחיב את פרישת המורים שלנו לתחומי הפריפריה“, אומרת נועה דולב־ישראלי, “אולם מטבע הדברים, בשל מיקום האוניברסיטה בתל אביב, רוב התלמידים מגיעים ממרכז הארץ, ושם הם גם רוצים לעבוד לאחר מכן“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013