התמוססות פואטית | כרמית ספיר־ויץ

חבורות שירה פועלות גם כיום וחלקן אף כחבורות גרילה, אך כמסורת הוותיקה הן גם קורסות לתוך מתחים שבין יצירה והתנהלות כלכלית 

ספטמבר 1972. הסופר והעיתונאי שלמה שבא כותב בעיתון "דבר" תחת הכותרת "ראשונים כחמורים": "למרות ההספדים על כסית, ביום שישי בצהרים מלא המקום סופרים, משוררים, אמנים, אנשים המקווים להיות סופרים… מראה מוכר חזר: צעירים וצעירות העמידו דוכן בחוץ ומכרו ביטאון ספרותי שיצא זה עתה לאוויר העולם: 'סימן קריאה'. שלא כבטאונים אחרים הנמכרים כאן, הרי זה ממש ספר ורק 'התקופה' מתחרה במספר עמודיו. עורכיו ורוב סופריו הם מה שקוראים בני 'דור המדינה', שנעוריהם ובגרותם בשנות החמישים ועכשיו הם מתקרבים לארבעים".

שבא מציין כי ברשימת המשתתפים בביטאון מופיעים משוררים וסופרים שלחמו פעם נגד הממסד, הוא דור הפלמ"ח בספרות, ומוסיף: "עכשיו מתקרבים גם הם להיות 'מיסטר' מכובד: דוד אבידן, מנחם בן, אורי ברנשטיין, יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר, אריה סיוון, חנוך לוין, יהושע קנז, גבריאל מוקד, מנחם פרי, נסים קלדרון ואחרים. וגם הם ראויים. הגיעה השעה שצעירים חדשים יצאו נגדם ויעשו להם מה שעשו הם לאחרים. והדברים עתיקים".

ביום שישי בצהרים מלא המקום סופרים, משוררים, אמנים. קפה כסית, תל אביב 1980 צילום: שמואל רחמני

ביום שישי בצהרים מלא המקום סופרים, משוררים, אמנים. קפה כסית, תל אביב 1980
צילום: שמואל רחמני

חבורות חבורות

ארבעה עשורים חלפו מאז. ה"מיסטרים המוכובדים" אכן נעשו מיסטרים, הדברים אכן עתיקים, אך האם חבורות ספרותיות אכן מהוות חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית ומהמאבק נגד הממסד?

במציאות של 2013 פועלות במרחב הישראלי חבורות ספרותיות, ובתוכן חבורות משוררים, באופן שונה לחלוטין מהמוכר לנו מההיסטוריה המקומית. קשה למצוא התכנסויות קבועות כפי שמתוארות לעיל, ואפשר לתלות את ההבדלים בכך שפני הדור השתנו. הם סמוכים יותר אל מסך המחשב מאשר אל שולחן היצירה, וממילא עצומות אינטרנטיות החליפו את מקומם של טקסטים נועזים ונשכניים. אבל אפשר גם להודות בעובדה נוספת: בני אדם, ובעיקר יוצרים, נוטים לחסות בצלם של חבריהם עד לשלב מסוים שבו הם ניצבים לאורה של השמש ואומרים – די, מכאן אני לבד.

ההיסטוריה מלמדת שכמעט תמיד זה היה כך. על קצה המזלג, ומחילה ממי שלא יוזכר פה: "כתובים" ו"טורים" בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים ריכזו סביבם משוררים וסופרים צעירים שפרסמו את יצירותיהם לראשונה וביניהם אלתרמן, לאה גולדברג, רפאל אליעז, ישראל זמורה ואברהם חלפי. זו הייתה קבוצת המרדנים הראשונה של הספרות הארץ ישראלית, ואם נחזור להגדרתו של שבא, "המשמשת דרך למרדני ספרות עד היום". ראשה של הקבוצה, אברהם שלונסקי, תקף אפילו את ביאליק.

את אותה מרדנות לקח איתו שלונסקי, שהתקרב לשומר הצעיר (לימים מפ"ם), אל כתב העת "עתים" שבו התפרסמו ביכורי היצירות של דור הפלמ"ח ובו פרסם אלתרמן את שיריו. סביב "מחברות לספרות" של ישראל זמורה התרכזה חבורה שלא הלכה עם שלונסקי לשמאל.

בשנות הארבעים הכריזו משוררים וסופרים על עצמאותם בחוברת "ילקוט הרעים" שהשתתפו בה שלמה טנאי, אמיר גלבוע, חיים גורי, נתן שחם, דן בן אמוץ ואחרים. הם כונו "דור הפלמ"ח" אם כי לא כולם היו בפלמ"ח. זה היה דור מגויס במאבק נגד הבריטים, שרבותיו היו שלונסקי ואלתרמן. הם לא מרדו בקיים אולם רובם הצטרפו למה שנקרא "מחנה השלום", המחנה שנטה לראות בבריה"מ מנהיגה של המאבק העולמי לצדק ולשוויון. קבוצה זו וחברים נוספים, שנטו למפ"ם, כמו אהרן מגד, מתי מגד, ט. כרמי וחנוך ברטוב, הוציאו לאור את הביטאון "משא". כותבים שנטו למפא"י הוציאו את "מבואות" ו"עין". והיו כמובן גם "קשת" בעריכתו של אהרן אמיר, "אלף" של הכנענים־עברים שבראשם עמד יונתן רטוש, ועוד.

נדלג לישראל של שנות האלפיים. לצד התארגנות כמו "אומרים שירה" של אמיר מנשהוף ואיתי עקירב, "הו!" ו"מטעם" הממשיכים מסורות של כתבי עת מוכרים מהעבר, פעלו עד לא מכבר שלוש קבוצות: "כתובת", שהתפרקה לאחר עשור של פעילות, "משיב הרוח" ו"גרילה תרבות". עיון בשירה שיוצאת תחת ידי חברי הקבוצות־לא קבוצות הללו מראה כי במידה רבה בני אדם, לא חשוב איזה כובע הם חובשים, הם בעלי אותה רוח, אותה מוטיבציה, אותם קשיים ותובנות – גם אם האריזה משתנה.

"כתובת" קמה בקיץ 2001 כקבוצת משוב של ירושלמים בוגרי כיתות השירה של הליקון. אחרי מספר מפגשים בבתים, כינס ד"ר גלעד מאירי מפגש במינהל הקהילתי לב העיר בירושלים. "באתי לפגישה הראשונה שנערכה במשכנות שאננים עם תוכנית הפרושה על פני שלושה עמודי פעילות ענפה. הנוכחים היו בשוק", משחזר מאירי. ב־14.5.2002 הוקם "מקום לשירה" והחברים שי דותן, אריאל זינדר, גיל אלרואי, ליאור שטרנברג, גלעד מאירי ובהמשך דורית ויסמן ונועה שקרג'י יצאו לדרך עם מופעים סדירים וסדנאות פתוחות לקהל הרחב. הכול כמובן בהתנדבות והכניסה חינם. "הבנו שמה שחסר היום זה מופעי שירה איכותיים, ששומעים, רואים ולא נותנים ל־15 חבר'ה לקרוא שירה. רצינו ליצור סצנה בירושלים, כשבאותם ימים עוד פעל בית הסופר", ממשיך מאירי.

תחום מוכה

ומה מעבר לזה?

"בואי נגיד שחוויות סמים ורוקנ'רול יש פחות בעולם הספרות. 'כתובת' הייתה התארגנות מאוד עניינית ואם מותר לי לומר משהו לא צנוע – היינו מאוד צנועים".

מאירי מסביר כי קבוצה ספרותית היא הגדרה סוציולוגית ספרותית שונה מכתב עת. "כתב עת מוכרח להיות מאוגד באופן פורמלי", הוא אומר ופוסק: "למעשה, היום אני לא מזהה קבוצות ספרותיות מובהקות".

"משיב הרוח" היא עמותה, שמפעילה להגדרתו של מאירי "רב מערכת", כלומר מוסד או ארגון ספרותי שמפעיל בו זמנית כמה פעילויות: פסטיבל – כתנאי יסוד, וגם כתב עת, סדנאות, מופעי שירה ופעילות אתר מקוון."יש שלושה רבי מערכת", מסביר מאירי: "'משיב הרוח', 'מקום לשירה' ו'הליקון'. 'גרילה תרבות' עוסקים בפעולה דיפוזית. מדי פעם יוצא כתב עת או פעולת מחאה. אין משהו שיטתי ועקבי. הם גרילה. מגיבים לצורכי המקום. זו לא קבוצה. הייתי אומר שאפילו על 'מאבק המשוררים' שהקמתי עם רועי צ'יקי ארד, מפעילי 'גרילה תרבות', בסוכות 2011, מיד אחרי המחאה החברתית, קשה לי לדבר כעל קבוצה ספרותית. מדובר בתנועה ספרותית פוליטית שמטרתה שינוי מעמד המשוררים והשירה בישראל.

"התארגנויות נוספות הן 'משוררים לימין ישראל', שזו התארגנות של משוררים ימנים. אלה יותר תנועות ספרותיות. 'כתובת' הייתה קבוצה באמת. היינו חמישה או שישה וזה היה הדוק. קבוצה סגורה, ולכן זה יוצא דופן. אחר כך, כשהתאגדנו, זה הפך להיות רב מערכת. זה יצא מהמקום הלא פורמלי למקום הפורמלי. אם נחזור אחורה, בעידן המודרניסטי היו הנהגות מובהקות כמו אלתרמן, גורי, שהיו קטרים מובילים. משנות השבעים אנחנו יכולים לראות תהליך הדרגתי של התמסמסות של אותן הנהגות מובהקות. יש משוררים שאני קורא להם 'גיבורי תרבות' או 'סלבריטאים', אבל הם לא יצרו הנהגה פוליטית ספרותית".

שירה בעידן של מולטיטאסקינג. קבוצת "כתובת"     צילום: מיכל פתאל

שירה בעידן של מולטיטאסקינג. קבוצת "כתובת" צילום: מיכל פתאל

מכאן שמצב הספרות כמדיום חלש מאוד ביחס למדיומים אחרים.

"נכון. אין התאגדויות חזקות, התקצוב נמוך ביותר, אין תורמים ברמה שזה לא ייאמן. זה תחום מוכה. יש מעט תשתיות כך שהוא לא יכול לגדול או להתפתח. הנהגה לא יכולה להחזיק מעמד בתנאים של ארבעים שנה במדבר. אין חוקרים ומחקר ראוי בין השאר כי האוניברסיטאות מנותקות מהשיח העכשווי ומעולם המופעים והפסטיבלים. האוניברסיטאות מייצרות רק חוקרים ולא מעניקות מסלולי התפתחות ליוצרי ספרות. בעידן של מולטיטאסקינג, כשהמשורר הוא גם חוקר, מתרגם, יזם, עורך וכדומה, עליו לרכוש השכלה ספרותית רחבה ואף פרקטית".

מה תפקידן של קבוצות שירה או תנועות שירה?

"בימינו תפקידן הוא בשתי זירות: הווירטואלית והלא וירטואלית. במאמר 'מהפכת אמצעי הייצור בשירה הישראלית' כתבתי בין היתר על כך שהמהפכה מתרחשת מחוץ לטקסט ובכך משפיעה על מה שקורה בטקסט. למשל, פיתוח פסטיבלים ושירה באינטרנט מגביר את השימוש הפואטי בהומור, כי השירה מבקשת להתאים עצמה למדיום. היא נוטה להיות יותר תקשורתית ולכן אף יותר קצרה".

אז מה קרה בדרך, אם הכול היה כל כך נכון?

"'כתובת' הייתה צריכה לסיים את דרכה גם מסיבות ילודה – למשוררים היה פחות זמן. שלושה משוררים הפכו לאבות צעירים וזה יצר דינמיקה אחרת. בנוסף, 'מקום לשירה' התפתח כעמותה ונוצר מתח ניהולי בין סמכות הקבוצה האמנותית כקבוצה לבין ההנהלה. זאת אומרת, לא היה משבר פרסונלי חריג, ולראיה – נשארו הקשרים. זה לא משבר במובנים הפשוטים. זו התפרקות כדי להתחבר מחדש ולעבוד אחרת. הקמנו מערכת לכתב העת חדש, 'פופואטיקה', הכוללת את פרץ דרור בנאי, רוני סומק, פרופ' גורביץ, דורית ויסמן, אפרת מישורי, אריק כספי, דוד גורביץ', נועה שקרג'י ואני".

איפה מתגלעים הסדקים בקבוצות שירה?

"מעל לכול – בניהול. אנשי ספרות לא יודעים להתנהל כמו שצריך וזה נובע בדרך כלל ממצוקה עצומה של כסף, תשתית ובמות. במקום הזה שאתה נכנס למצוקה, כל האנשים קורסים לתוך מתחים איומים. לחברה יש רצון שזה יקרה. לא רוצים איגודי משוררים עצמאים וחזקים כי הם לרוב כוח מוסרי רב עוצמה שעלול לחולל תמורות במנגנונים שמרניים ודכאניים. לכן מרעיבים אותנו. התפיסה הבסיסית ביחס למשורר היא התפיסה של אפלטון, שמקומו אינו בפוליס אלא מחוצה לו כי הוא כותב אשליות ושקרים. התפיסה הזו חלחלה והדירה את המשורר מהשיח הכלכלי והסוציולוגי של החברה האזרחית. לכן קוראים לנו 'מקום לשירה', כי אין מקום לשירה. קבוצה לא יכולה להתנהל לאורך זמן בלי מקום, בלי תשתית ובלי תזרים וכסף, שלא לדבר על הכנסות עצמיות. 'להשאיר את המשוררים רעבים', זה משפט שנאמר לא אחת על ידי קובעי מדיניות והמשוררים בעצמם. זה סאדו־מאזו פואטי. ברור מאיפה מגיע ה'סאדו' – מהחברה. ה'מאזו', מקורו במשוררים שהפנימו את התפיסה הזו. זה מנוצל מצוין כדי לא לאפשר למשוררים ולשירה להרים את הראש ולקבל את התשתיות".

הפגנה פואטית

הגענו אל "גרילה תרבות", הקבוצה שמכניסה לסדר היום התרבותי שירה פוליטית וחברתית. מיום הקמתה היא מפרסמת שירה פוליטית וחברתית כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות" כהגדרתה. הקבוצה מתנגדת למלחמות ועמדה פעם אחר פעם והפגינה נגד המלחמה בעזה, מול השגרירות הרוסית נגד הטבח בסוריה, נגד מלחמה עם איראן ועוד. היא העלתה את המחזה "אנרגיות טובות" שזכה לשלוש מהדורות וכיום נלמד בתיכונים שונים ומועלה מעל במות שונות.

“גרילה תרבות“, שהוקמה בידי המשוררים מתי שמואלוף ורועי צ‘יקי ארד, עדיין קיימת ופועלת. לפני שבועות ספורים, למשל, השתתפו היוצרים בפסטיבל המניפסטים שנערך בדרום תל אביב. החבורה שמה לעצמה מטרה להופיע במקומות של קונפליקט ולמחות כנגד ניצול ושיעבוד. הם גם הקימו הוצאת ספרים הפועלת לקידום השירה החברתית בישראל, וזו הוציאה רק לאחרונה את הספר “ערס פואטיקה“ בעריכת עדי קיסר.

מתי שמואלוף הוציא לאחרונה ספר שירה בשם “האסון מתחיל בארוחת עסקים“ שהוא לדבריו ספר השירה האחרון שלו. כבר מהשם ניתן לעמוד על ההיגיון הטמון בו ובחבורה שהוא מוביל. “המרקם של הקבוצה משתנה אד הוק לפי האירוע. לכל אירוע יש יוזם או יוזמת אחרים“, מסביר שמואלוף. “את האירוע האחרון, בפסטיבל המניפסטים, יזם המשורר יעקב ביטון. את האירוע נגד הגזענות של ראש העיר בנצרת עילית יזם דניאל עוז, ואת האירוע מול השגרירות הרוסית יזם המשורר החבר בלהקת ‘סיסטם עאלי‘ מוחמד אפגאני“.

במה כוחה של הקבוצה?

“כוחה של הקבוצה מתבטא קודם כול ביכולת להגיע לשטח ולהביא קאדר של משוררים ותיקים וצעירים, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים. יש לנו מגאפון ומערכת הגברה ותקציב קטן ואנו נעים ממקום למקום כמו תנועת גרילה. מביאים את הבשורה של השירה לרחוב ולשטח.

“צריך את ‘גרילה תרבות‘, משום שכל קבוצה נאבקת זקוקה ליוקרה של השירה, לכוח של הדימוי והמטפורה, וגם את הסולידריות הבסיסית שמתבטאת במגע עם משוררים פעילים הבאים להפגין אחווה במקום המאבק. אין מודל דומה ברחבי העולם לפי מיטב ידיעתי, אבל יש תמיכה של סופרים, אמנים ויוצרים אחרים במאבקים בכל רחבי העולם. הפעולה של ‘גרילה תרבות‘ היא מקורית כנראה, אך ממשיכה מסורת ארוכה בישראל ובעולם של שילוב בין חברה ואמנות. הושפענו מפעילים רדיקליים כמו ג‘רי רובין ואייבי הופמן, ששילבו בין תרבות למחאה יצירתית לא אלימה, התנועה הסיטואציונית, הפנתרים השחורים, תנועות קוד פתוח ותנועת ה‘פלאש מוב‘ העולמית“.

בוא נדבר על נקודות המחלוקת במקום של אנשים דעתנים שרוצים להשמיע את קולם.

"כמו כל תנועה יש עליות וירידות. אני הימרתי שכבר בשנה שעברה ניקבר ולא נופיע יותר, במיוחד אחרי התעוררות המחאה החברתית והשיא הענק של הוצאת 'שירון המהפכה' שלנו שהצליח מאוד בהתקבלות הספרותית שלו. אבל החזקנו מעמד והגיעו כוחות חדשים לחדש את העבודה. המחלוקת נוצרת כשלפעמים יש קולות שונים שרוצים לרתום אותנו למאבקים שלהם. אבל אנחנו מחפשים מנהיגים ומנהיגות ולא סתם להיות חותמת גומי על מאבקים כאלו ואחרים".

פותחים את הדלת

לפני זמן קצר התבשרו אנשי "משיב הרוח" על קבלת פרס היצירה הציונית בתחום הספרות. זמן קצר לאחר מכן הופיע הספר "משיבי הרוח ־ מרד ספרותי ורוחני במעוזי גוש־אמונים". הספר, שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים", הוא פרי מחקרו של פרופ' דיוויד ג'יקובסון מאוניברסיטת בראון בארה"ב. הוא בוחן את ההקשרים החברתיים־תרבותיים־רוחניים־אקטואליים של "משיב הרוח", תוך התחקות אחר משוררות ומשוררים, ברובם הגדול בני הדור השני בהתנחלויות, אבל לא רק. הספר גם מספר על המרד שהתחולל במגזר האמוני־מתנחלי ומחוצה לו כתוצאה מהופעת הגיליונות הראשונים של כתב העת "משיב הרוח". סיון ואבישר הר־שפי, אליעז כהן, יורם ניסינוביץ', אלחנן ניר, נחום פצ'ניק, שמוליק קליין ונעמה שקד הם המשוררים שיצירותיהם נידונות בספר.

"אין ספק שגרמנו למהפכה בציבור בקשר לשירה דתית אמונית ולמקומם של דתיים בעולם האמנותי העכשווי", אומר ניסינוביץ', ממקימי "משיב הרוח", החתום על ספר השירה "השולחן הנמוך של הישועה" (אבן חושן 2008). "כותבים רבים התחילו את דרכם בכתיבה בעקבות קריאת הגיליונות וחלקם אף פרסם את השיר הראשון ב"משיב הרוח". העולם הדתי נפתח לאפשרות של שירה ויצירה ועולם היצירה נפתח לאפשרות של שירה אמונית ודתית".

תחילת הכתיבה של ניסינוביץ' קשורה במישרין אל יורם קניוק המנוח. באמצע שנות השמונים, כשהיה תלמיד בישיבת הסדר, התפרסם כל שבוע סיפור של קניוק במוסף "סופשבוע" של מעריב. "הייתי קורא בשקיקה את הסיפורים המופלאים, ההזויים והכמעט פסיכודליים האלה. הוא כתב בהם רבות על תקופת מגוריו בארה"ב והיכרותו עם ענקי הג'אז. במיוחד התמחה קניוק בדימויים פראיים ויוצאי דופן. הוא דימה למשל רביזיוניסט מתון למקרר ספיגה ישן. לכי תביני. באחד הסיפורים הוא כתב על מישהו ישראלי שחי בארה"ב, נע ונד שם, נרדף על ידי מישהו ולכל מקום שהוא מגיע ההוא יורה בו ומפספס. כאן הגיע הסבלנות שלי לקיצה. עד אז האמנתי לכל הסיפורים וכאן התחלתי לפקפק ומישהו אמר לי : מה אתה מאמין לסיפורים האלה? כשהבנתי את זה לקחתי את הדפדפת שבה שמרתי את כל הסיפורים, השלכתי אותה והתחלתי לכתוב.

"מלאכת הכתיבה היא אכן מלאכה מדויקת ותובענית מחד אבל מלאת השראה מאידך", מסביר ניסינוביץ'. "נדמה לי שהרבה משיריי נכתבו בהשראה מוחלטת, למרות שאין בינה לבין מלאכת השיר סתירה. ויותר מכך, לדעתי 'הנס' של השיר הוא מלאכת איסוף השברים והתאמתם המדויקת אלה לאלה לשם יצירתו. שיר אמיתי הוא עבודה פנימית קשה, הוא דיוק ואכזריות מעבר לנוחם ולגעגוע, הוא שדר בהול לעתים או מבהיל. הבכי שבו מתפרץ שיר הוא מתוחכם ומאופק, שלא נשמע את האנחות. אבל השיר הוא גם ההיפך – הוא משתעשע בנו ומוליך את הקורא יד ביד לאיזה עולם בדוי אבל אמין מאוד. שיר אמיתי הוא קריאת תיגר על המוּכר מחד, ופיוס עמוק איתו מאידך.

"אמנות השירה דורשת ממעסיקיה רבות: השראה, מקוריות, התעלות מעל המוקשים הרבים המוצבים בפתחהּ; מוקשים של כתיבה בנאלית, מיותרות, קולות רמים מדי או חלשים מדי,  מוקשים של גאווה או צניעות ועוד. השירה היא תעתוע וכדי ללכוד אותה חייבים להתייאש, שהרי הדרישות כה רבות עד שמרוויחים שיר, ועד שהוא (השיר) מרגיש בן בית ועומד בזכות עצמו, מסוגל לדבר גם עם המשורר.

"ובדיוק במקום הזה של הייאוש מהשירה – הייאוש מהיכולת  לכתוב לא באופן בנאלי וצפוי אלא  כתיבה שתפורר את ההסכמים הפנימיים שלנו על היפה והטוב, במקום הזה שמתפרק מנכסיו הידועים – יכולה לצמוח שירה גדולה, שאפשר רק להיות 'מועסק' שלה בלא לצפות בהכרח לתגמול. לכתוב שירה לשמה, לשם הרחבת כוח הנפש של הציבור, של הקוראים ושל הכותב.

"זוהי עשיית הנס. השירים יכולים לבוא משורה שצפה בתודעה, מעצב או משמחה, מבירור נפשי, מלימוד תורה או היסטוריה, מתפילה או מהטחה. כ'מחנך שירה' אני מנסה להנחיל את הדברים לתלמידיי בסדנאות הכתיבה ובמזמור – כיתת השירה של 'משיב הרוח'".

עד כמה באמת כאינדיבידואל יוצר אתה נזקק לקבוצה? איפה נמצאות נקודות ההפריה ובמה יתרונותיה?

"אנו קבוצת כותבים שהתאגדה לצורך הוצאת כתב העת, שמאוד מוערך בעולם הספרותי, ועורכת גם את פסטיבל השירה השנתי 'ימי אהבה לשירה'. העבודה שלי ב'משיב הרוח', בעריכה ובהנחיית סדנאות, שהתקיימה רוב השנים בהתנדבות, נעשית מתוך שליחות חינוכית־אמנותית ואינה קשורה לעבודה השירית שלי שהיא אישית מאוד. אני לא מתייעץ לגבי שיריי אלא עם העורך שלי דוד וינפלד".

אתה מדבר בלשון רבים, אבל אתה יחיד בתוך קבוצה. מה ההשפעה שאתה יכול לציין?

"חשוב לי לתקן את הרושם – מכיוון שבמשך השנים מצאתי את עצמי להפתעתי ולצערי מזוהה עם 'משיב הרוח' גם מבחינה שירית בגלל תדמית שאיני מהאחראים לה. השירה שלי היא עצמאית. פרסמתי בכתבי עת ובעיתונים לפני שהוצאנו את 'משיב הרוח' ואני ממשיך לפרסם במקומות כמו כתב העת 'הליקון' ועוד. איננו חבורה, אנחנו לא יושבים בבתי קפה. לכל אחד יש קריירת כתיבה ופרסום ואישיות מחוץ לעבודה המשותפת. עם זאת, ועם כל המורכבות, אני מאוד שמח וגאה על ההד שעבודתנו מעוררת: פרס היצירה הציונית שקיבלנו, הספר 'משיבי הרוח' ועוד עבודות לתואר שני שנכתבו על 'משיב הרוח'. זו הכרה חשובה בעבודתנו התרבותית שנעשית מתוך רצון להרבות שירה בעולם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ג, 9.8.2013

פורסם ב-9 באוגוסט 2013,ב-גיליון שופטים תשע"ג - 835. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: