זכות ראשונים | יצחק גייגר

לא זו בלבד שזכויות אדם אינן זרות לתורה אלא שהיא המקור לזכויות אלה. ספר חדש עוסק לראשונה בשיטתיות במתח שנוצר בין התפיסה המסורתית ובין ההגות ההומניסטית־ליברלית

יהדות-וזכויות-אדםיהדות וזכויות אדם

בין צלם אלוהים לגוי קדוש

יהודה ברנדס

המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013, 357 עמ'

מזה שנים רבות רכשו לעצמן זכויות האדם שם רע בקרב חוגים דתיים, שמרניים וימניים בישראל ולא בכדי. חוגים אלה מרבים להצביע על ניצול זכויות האדם כמכשיר לקעקוע כל הקדוש להם. יתר על כן, בחסות ערך זכויות האדם מתנהל מסע להכשרת עמדות אנטי־ליברליות ואנטי־דמוקרטיות ולערעור על יסודות מדינות המערב ועל עצם קיומה של מדינת ישראל.

למרות כל הנאמר לעיל, פיתוח יחס שלילי על ידי חוגים אלה לזכויות אדם יש בו משום שפיכת המים עם התינוק. זכויות אדם הן מרכיב מרכזי בכל דמוקרטיה מתוקנת ואמצעי חיוני להגנה על המיעוטים, כולל המיעוט הדתי והחרדי. לפיכך חייבים דווקא חוגים דתיים, שמרניים וימניים לפעול לפיתוח עמדה המשלבת בתוכה את ההגנה על זכויות האדם ובמקביל להיאבק כנגד הניצול לרעה שלהן, כנגד הפרשנות הליברלית־האינדיבידואליסטית הקיצונית הניתנת להן באקדמיה, בתקשורת ובבית המשפט, ובמיוחד כנגד האפוטרופסות שנטלו חוגים מסוימים על זכויות האדם. הקמתו של הארגון לזכויות אדם ביש"ע על ידי אורית סטרוק (היום ח"כ) ומיזם "זכויות אדם כחולבן" של המכון לאסטרטגיה ציונית הם צעדים בכיוון הנכון.

מגבלות ייעוד

ספרו של הרב ד"ר יהודה ברנדס הוא נדבך חשוב לקידום מגמה זאת. לראשונה לפנינו חיבור מסודר שממנו ניתן לקבל תמונה כללית של עמדה יהודית־אורתודוקסית ורבנית כלפי זכויות אדם. ולא למותר לציין כאן שהרב אליעזר מלמד ותלמידו ר' דוד ויצנר קראו את הטיוטה של כתב היד (עמ' 22), אם כי מובן שהאחריות לעמדות המובעות בספר היא של המחבר בלבד.

הרב ברנדס מספק לנו מספר תובנות חשובות. הראשונה היא "שהערכים המוסריים המקובלים כיום במשנת זכויות האדם הליברלית וההומניסטית אינם חיצוניים לעולמה של התורה וההלכה, אלא הם עצם מעצמיה ובשר מבשרה […] אשרינו שזכינו שבעולם המודרני והבתר־מודרני התקבלו ערכי היסוד של צלם א־לוהים שבאדם גם בתרבויות הסובבות את עם ישראל […]" (עמ' 328). כלומר, לא רק שזכויות אדם אינן זרות ליהדות, אלא שההשראה לרעיון זה מקורה ביהדות וממנו חלחלו לעולם דרך הנצרות.

חוגים דתיים וימניים חייבים לפעול למען ההגנה על זכויות האדם. מתנדבי ארגון "זכויות אדם כחולבן" מסייעים לפועלים פלשתינים.          צילום: מרים צחי

חוגים דתיים וימניים חייבים לפעול למען ההגנה על זכויות האדם. מתנדבי ארגון "זכויות אדם כחולבן" מסייעים לפועלים פלשתינים. צילום: מרים צחי

לאור תובנה זאת מתעוררת מאליה השאלה: "כיצד בכלל נוצר הפער בין התפיסה הדתית־הלכתית־מסורתית ובין ההגות ההומניסטית־ליברלית שביסוד משנת זכויות האדם?" (עמ' 18). תשובתו המפורשת של הרב ברנדס היא שהפער נוצר בשל המתח בין זכויות האדם האוניברסליות (שבהן עוסק השער הראשון של הספר) לבין המגבלות המוטלות על עם ישראל בשל ייעודו לשמש "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שבהן עוסק השער השני). לשיטת המחבר, היהדות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעיקר בחומש בראשית, היא מקור ההשראה לזכויות האדם שנברא בצלם א־לוהים. זכויות אוניברסליות אלו מוגבלות רק בגלל מוגבלותו הטבעית של האדם, אחריותו לבריאה, ההתנגשות בין הזכויות עצמן וההתנגשות בין זכויותיהם של בני אדם שונים.

במילים אחרות: ההגות ההומניסטית־ליברלית משקפת, פחות או יותר, את התפיסה הדתית ביחס לזכויות אדם של אומות העולם מחוץ לארץ ישראל (בארץ ישראל הגויים מחויבים במצוות בני נח). אולם העם היהודי קיבל על עצמו מגבלות נוספות הנובעות מהיותו "עם סגולה", המבקש לקיים יחס מיוחד בינו לבין הקב"ה בארץ ישראל ולכונן כאן חברת מופת, חברה המגלה לעיני העולם כולו את מלכות ה' ואת השגחתו על עם ישראל. אלא שרוב היהודים במדינת ישראל אינם מוכנים היום לקבל את התורה כמקור מחייב של מצוות ולהגשים את ייעוד העם כעם סגולה (עמ' 21) ולמעשה מסתפקים בייעוד ובמגבלות על זכויות האדם ההומניסטיות־ליברליות.

יהודי זה אח

למעשה טמונות בספר לפחות שתי תשובות נוספות. תשובה אחת היא השוני באופן השיח. התפיסה הליברלית־הומניסטית מנהלת שיח של זכויות ואילו התפיסה הדתית מנהלת שיח אחר, שיח של ערכים, לפי הצעת המחבר (עמ' 31). שיח של זכויות הוא שיח אנוכי במידה מסוימת, שכן הוא מדגיש את מה שהאחרים צריכים לעשות או לא לעשות בעבור הפרט, ולכן הוא זר ליהדות המדברת במונחים של מצוות וקבלת עול. בשיח שכזה החברה היא בסך הכול "חברת אחריות גדולה", כלשונו של הראי"ה קוק ב"אורות", חברה שכל תכליתה לספק את הצרכים החומריים של הפרט. לעומתו, שיח של ערכים מכיר בקיומן של זכויות אך מדגיש דווקא את החובות של הפרט ואת האחריות של הפרט כלפי האחרים. לכן מובן מדוע העיר, בצדק, ברנדס כי "יש לשים לב שעצם התרגום משיח של 'זכויות' לשיח של 'ערכים' מכיל פער תפיסתי בין מושג זכויות האדם במובנו המקובל בתרבות הכללית ובין מקבילותיו בתורת ישראל" (עמ' 31).

שיח של חובות, אחריות וערכים מניח את קיומה של חברה שהפרט הוא חלק ממנה, כשכל תודעתו וזהותו של האדם מתעצבות מתוך הזיקה לה. כלומר, שהאדם הוא יצור חברתי מעצם מהותו, כהגדרת אריסטו. לכן דומה שלא דק ברנדס בקביעתו כי "בשונה משיטות דתיות ומדיניות אחרות, המתחילות מן העם, החברה והמדינה, או מן התבונה, ההכרה, המוסר והמידות, הציר המרכזי של דברי התורה – הנמען והנושא גם יחד – הוא האדם שנברא בצלם א־לוהים, יחידי לטוב ולמוטב" (עמ' 34־35). זיקתו המהותית של הפרט לחברה עולה אף מדברי ברנדס עצמו בהמשך דבריו (בעמ' 38) על האדם שנברא כזוג, זכר ונקבה, זוג שהוא התא היסודי של החברה.

שיח של חובות, אחריות וערכים מניח את קיומה של אחווה, רגש המופנה כלפי קבוצת אנשים הקרובה אל הפרט ואינו קיים – או כמעט אינו קיים – כלפי כל שאר בני האדם. הרב ברנדס הצביע על רגש זה בשער העוסק בממד של "גוי קדוש" בדיונו בגיבוש הסולידריות הלאומית בעם היהודי (עמ' 203־206), ובצדק העיר כי האמירה של ר' עקיבא על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שזהו "כלל גדול בתורה" איננה אמירה הומניסטית שכן "לא זו בלבד שאינה חלה כלפי כלל האנושות, וגם אינה נדרשת מכל בני האדם, אלא שאינה מחייבת כלפי כל אדם מישראל [אם אינו מתנהג כ'רֵע']" (עמ' 204). ניתן לומר אפוא שכל אדם, ולא רק יהודי, חייב לראות את עצמו כשייך לחברה מסוימת כדי שהוא יוכל להיות "אח" ולהרגיש רגשות "אחווה". זהות קוסמופוליטית עלולה, לפי היהדות, להיות זהות ריקה בעולם המבוסס על קיומם של עמים, כפי העולה כבר מחומש בראשית.

נראה אפוא שהתפיסה היהודית האורתודוקסית קרובה יותר לדגם הרפובליקני של הדמוקרטיה, דגם הרואה את הפרט כחלק מחברה ושהמידה הטובה העליונה שלו (ה־virtue) היא האחריות כלפי החברה, ברוח דברי קנדי: “אל תשאל מה אמריקה יכולה לעשות למענך אלא מה אתה יכול לעשות למען אמריקה“. מובן שדגם זה, אם הוא מוקצן שלא כראוי, עלול לגרום לרמיסת הפרט על ידי החברה, אך בחברה דמוקרטית רפובליקנית ניתן לנקוט את אותה דרך שהציע ברנדס בשער השלישי של ספרו כדי לאזן בין ממד “צלם א־לוהים“ לממד “גוי קדוש“: הסתכלות דו־מוקדית, הסתכלות אליפסית (עמ‘ 263). הסתכלות זאת איננה מבטלת אף מוקד, לא “צלם א־לוהים“ או “גוי קדוש“, ולא את הפרט או החברה (ראו הרי“ד סולובייצ‘יק ב“על התשובה“ עמ‘ 86), ומאפשרת לגורמים המקבלים החלטה – הרבנים אצל הרב ברנדס או המוסדות הדמוקרטיים לפי הצעתנו – “להציע את האיזון הראוי לכל מקרה ומקרה בפני עצמו“ (עמ‘ 264).

חידוש במכון לדמוקרטיה?

תשובה שנייה נוספת הטמונה בספר לפער בין התפיסה הדתית ובין ההגות ההומניסטית־ליברלית היא השוני במקור לזכויות. הרב ברנדס מדגיש את היותן של זכויות אדם ביהדות שאובות מתפיסה דתית של בריאת האדם בצלם א־לוהים. תפיסה דתית זאת באה לידי ביטוי בחומש בראשית והיא כוללת גם את חובתו של האדם לכבד את גופו ואיסור פגיעה גופנית בעצמו וכן את החובה שבחיי זוגיות ופרייה ורבייה. חובות אלו אינן קיימות אם זכויות האדם מבוססות על כבוד למין האנושי שאינו מבוסס על הזיקה בין האדם לא־ל ועל הציוויים שניתנו לאדם בחומש בראשית. השלכות מעשיות להבדלים אלו מצויות לפי הרב ברנדס, למשל, בתחומי היחסים בין גברים ונשים ובאיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין איסור לשון הרע (הזכות לשם טוב).

בתוך העיסוק בזכויות שונות, חסרה הייתה לי התייחסות בספר לזכות להליך משפטי הוגן, זכות הטמונה כבר בהתנהגותו של א־לוהים לאחר חטא אכילת עץ הדעת ובתגובתו של אברהם להודעת המלאכים על החרבת חמש ערי הכיכר ולמעשה גם בכינוי "א־לוהים" המסמל את מידת הדין.

ספרו של הרב ברנדס הוא חלק ממיזם על יהדות ודמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מיזם "המבקש לאפשר ל'דת' ול'מדינה' להכיל זו את זו ובכך להעשיר את הקיום הישראלי הן בצד הדמוקרטי, האוניברסלי, והן בצד היהודי, הפרטיקולרי“ (מתוך אתר המכון). לכן יש לבחון אותו גם כחלק ממיזם זה. כאן אנו עומדים ותוהים: האם ספרו של הרב ברנדס יגרום לשינוי במחקרי המדיניות (ניירות העמדה) של המכון שעד כה ביטאו מגמה של קידום זכויות אדם ברוח ליברלית־אינדיבידואליסטית? האם יבחן המכון מחדש את הצעתו לחוקה כדי להתאימה לעולה מספרו של הרב ברנדס?

גם אם זה לא יקרה, עדיין הרווחנו ספר המחייב מחשבה נוספת הן בחברה החילונית והמסורתית והן בחברה הדתית (וכאן מתבקש במיוחד דיון רבני נרחב). אם ניתן יהיה לשלב את תובנותיו גם בשיעורי אזרחות, בחינוך ההומניסטי (בחינוך הממלכתי) והתורני (בחינוך הממלכתי־דתי) יהיה הרווח שלנו כפול ומכופל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ג, 2.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 באוגוסט 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ראה תשע"ג - 834, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. מאמר מרתק

    אכן המתח בין "חביב אדם שנברא בצלם" האוניברסלי לבין "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" הלאומי הוא מתח השזור בכל היחסים בין ישראל לאומות שמחד צריך להוות דוגמא לעמים ולהיות "אור לגויים" ולהתפלל ליום שיתגשמו הנבואות "אז אהפוך עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד" ו"כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" ומאידך לשמור על התבדלות בסיסית בכדי לא להתבולל ולהיעלם כפי שאכן ההלכה דורשת בכל מיני ענייני הרחקות [בישולי נוכרים ופת נוכרים וחלב נוכרים וסתם יינם "משום בנותיהם" ועוד ועוד]

    בקשר לעניין זכויות האדם אכן ראוי לציין שבמאבקים הגדולים בנושא זה בדור האחרון יהודים רבים היו שותפים פעילים מאוד בעניין כך היה במאבק למען זכויות האזרח וביטול האפליה הגזעית בארה"ב שהרבה מאוד מהלבנים שלחמו ביחד עם מרטין לותר קינג ע"ה הי"ד במאבק הקשה היו יהודים [אחד מהם הלא הוא אברהם יהושע השל הנודע היה חברו הטוב שנאבק עמו על זכויות האזרח הזמין אותו לליל הסדר אלא שהוא לא הגיע כי הוא כבר נרצח לפני זה בידי בן עוולה ]

    וכך גם היה במאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה שמספר היהודים שלחמו נגד האפרטהייד ביחד עם הקונגרס הלאומי האפריקני היה גבוה מאוד יחסית ללבנים שלקחו חלק במאבק ויחסית למספרם בדרום אפריקה .

    לצערינו ולבושתינו וחרפתינו היו יהודים רבים ש כוונתם הטובה להילחם על זכויות האדם ורווחתו גרמה להם להצטרף למפלגות הקומוניסטיות השונות שעל פועלם נאמר הביטוי "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות " באופן המחריד ביותר

    אבל בכל אופן הנטייה הזו של יהודים להילחם למען הצדק גם אם בדרכים מוטעות מאוד כמו של הקומוניזם וגם אם יש חריגות [לא חסרים לצערנו יהודים שגם לא נלחמים למען הצדק וההיפך]

    עדיין זה נובע ממקום מאוד יסודי ומוטבע בנפש וכמו שאמר הרב קוק זצ"ל "נשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט" [אורות התשובה ד,ז] ושבנשמתו של יהודי קיים הצורך הזה בתיקון עולם

  2. אגב מה שכותב המאמר כתב על ההבדל של שיח זכויות לבין שיח הערכים מעניין הדבר שלא רק ביחסי ישראל והאומות מדובר על ההבדל הרעיוני הזה אלא גם במאבקי אומות אחרות

    כך למשל תומאס מאן כתב בזמן מלחמת העולם הראשונה את ספרו "בחינות של אדם בלתי פוליטי" שבא להצדיק את מלחמתה של גרמניה ארצו בבריטניה וצרפת שלדעתו בין גרמניה למדינות הנ"ל היה מאבק אידיאולוגי ומלחמת תרבות שהתבטאה בשדות הקרב

    הוא תיאר את המאבק בין תפיסת החברה של ה"ציויליזציון" של בריטניה וצרפת שלדעתו ביטאו חברה בה יש אוסף של פרטים שמה שמאגד אותם הוא חוקים טכניים שיגרמו לחיים תקינים ושאף אחד לא יפריע לזולתו וכך יש ציויליזציה של אנשים ותו לא

    ואילו תפיסת החברה של גרמניה היא "קולטור" והיא מבוססת על תרבות ועל עמוק חברתי של חברה שמאוגדת סביב אידיאלים וטבעיות חיים שבאים מנפשה של האומה ולא מדובר באוסף של פרטים שמה שמאגד אותם הוא אוסף חוקים טכניים של זכויות ותו לא

    זה מעניין לראות איך תומאס מאן כך תפס את המלחמה ואת ההבדל בין גרמניה לאויבותיה ממערב בין שיח הזכיויות לשיח הערכים שמופיע באופן מעניין גם במאמר כאן

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: