האויב שבתוכי | חבצלת פרבר

מערכות יחסים סבוכות מתקיימות בין תופעת הרצח הנאצי וההמון המריע לו לבין תופעת 
הקרבן היהודי. ניתוח פסיכולוגי בצורת רומן שכתב ניצול בעיצומם של ימי השואה

3878482-3821מותו של היריב

האנס קיילסון

מגרמנית: ארז וולק

אחרית דבר: היינריך רטרינג

כתר, 2013, 265 עמ'

“מותו של היריב“ אינו רומן פשוט. זוהי מסה פסיכולוגית ופסיכואנליטית, שכתובה כרומן־של־רעיונות. כדי להנגיש את התוכן המקצועי של המסה לקוראים, קיילסון מתאר סיטואציות שונות מילדותו של הגיבור עד בגרותו ומעלה לגביהן שורה של שאלות, רעיונות ואבחנות. אלה נסבים כולם סביב נושא אחד: השבר וההרס שנגרם לאישיותו של ניצול שואה, יהודי־גרמני שעובר את השלבים הקודמים לשואה (עלייתו של היטלר לשלטון ב־31 בינואר 1933, ההגבלות שהוטלו על היהודים, "ליל הבדולח" וכו'), נמלט להולנד, שורד במחבוא ויוצא לחיים לאחר השואה.

גיבורו (כנראה האוטוביוגרפי) של קיילסון יוצא אמנם חי בגופו, אך נשמתו ואישיותו אינן שורדות. הוא כביכול יוצא מן החושך אל האור. אך מי שיוצא מהשואה אינו זהה למי שנכנס לתוכה: נפשו רמוסה, מבולבלת, אכולת רגשות שנאה, נקם ואשמה. ה"אני" שלו השתנה והפך לאחר.

קיילסון, שהוא פסיכולוג־אנליטיקן פרוידיאני, מתבונן בעצמו (ולאחר המלחמה גם במטופלים ניצולי השואה שלו) וכותב רומן שבאמצעותו הוא מציב ומנסח שאלות מהותיות לגבי ה"אני" של השותפים לאירוע הקיצוני ביותר בתולדות האנושות. מצד אחד הוא מציב שאלות לגבי הקרבן, ומצד שני לגבי האויב, זה שאין לו שם ואין לנקוב בשמו. האויב המוכלל, שהוא גם איש אחד ספציפי; גם השיטה – המערכת הרצחנית־הנאצית כולה; וגם האנשים – ה"אינדיבידואלים" הרבים השותפים למעשים הנוראים.

מטרתו של הספר אינה לספר על חוויות הילדות וההתבגרות של גיבור הספר ובן־דמות המחבר, או לתאר את מציאות חייו של מי שחווה את תקופת השואה. הסיפור רק משמש שלד וצינור תקשורת שעליו בונה קיילסון את מחרוזת הרעיונות והטיעונים שלו.

למעשה, קיילסון עושה בספר מהלך "ערמומי", במובן הטוב של המילה: על מנת להגיע לקהל קוראים רחב הוא מנסח את רעיונותיו בשפה שנגישה לרבים, במקום להשתמש בשפה פסיכואנליטית ובמונחים מקצועיים שמובנים רק לחוג צר של אנשי מקצוע.

האייל והזאב היהודי

כבר בשלב מוקדם של העלילה אנחנו מוצאים דוגמה לשימוש המתוחכם שקיילסון עושה בסוגת הרומן ובאמצעים הספרותיים שהיא מעמידה לרשותו, כדי לדון בשאלות מתחום הפסיכו־פתולוגיה והפילוסופיה. הסוגיה הנדונה היא סוגיית הגזע או התורשה – העיקרון הבסיסי של האנטישמיות ה"ביולוגית", תורת הגזע הנאצית. קיילסון מספר לנו על אביו של הגיבור, שעומד למשפט ומואשם בשותפות בפשע שבוצע על ידי המנהל שלו. האב יוצא חייב ותו של "פושע" מוטבע בו. בו בזמן גם בנו, הילד גיבור הספר, מבצע פשע. הוא מזייף חותמות על בולים כדי להעלות את ערכם בעיני חברו, שעמו הוא מנהל סחר חליפין בבולים.

בדרכו הסיפורית, בתחכום ובעקיפין מעלה קיילסון מחרוזת של שאלות : האם העובדה שהאב והבן מבצעים פשע מוכיחה ש"הטבע הפושע" עובר בירושה? והאם – לאור העובדה ש"להיות יהודי" הוא עניין של גזע שעובר בתורשה – "הטבע הפושע" הוא מאפיין של "היות יהודי"?

בדרך ספרותית דומה מנתח קיילסון את ההשפעה הבלתי נתפסת של המנהיג הנאצי על המוני העם. הוא מספר לנו על חברו הטוב ביותר של הילד, החבר היחיד שנותר לו לאחר שהודר מחברתם של יתר הילדים. מפיו אנחנו לומדים על כוחה ותכניה של האידיאולוגיה הנאצית: שני החברים משוחחים על האויב. "הוא ישמיד את כולנו…", אומר הגיבור לחברו הטוב.  החבר מנסה להרגיע, זה שום דבר, אלה מילים בלבד: "אני מכיר אותו, יש לו רעיונות גדולים… הוא נותן לחיים שלנו מטרות גדולות שראוי לחיות ולמות למענן… הוא צריך שיהיה לו מישהו, אויב או משהו כזה, כדי להשיג את המטרה שלו".

ואז החבר מספר את האגדה על האיילים ביער, שחיו באידיליה בין העצים עד שהתחילו פתאום למות בהמוניהם. שליט המדינה קורא לשומר היער ומבקש הסבר. שומר היער מסביר לשליט: האיילים מתים משום ש"דבר אחד חסר להם… הזאבים חסרים להם…". היהודים הם כמובן הזאבים במשל, והגרמנים, כמו האיילים במשל, זקוקים להם כדי להציב אותם כאויבים, משום שבלי אויבים אין להם זהות עצמית ומטרה ראויה לחיות ולמות למענה. או, בניסוח קליל וספרותי יותר, שאינו מביע את מלוא החומרה והסכנה: "הוא זקוק לאויב כדי לתלות עליו את התעמולה שלו, כמו על קולב…".

הניתוח הזה אומר למעשה ששנאת היהודים ורדיפתם חיוניות לקיום הזהות העצמית ותחושת המשמעות של הגרמנים. או במילים אחרות, שהזהות הגרמנית מוגדרת על ידי הנאצים על דרך השלילה, בזיקה מהותית, פסיכולוגית ורעיונית, לקיומו של אויב יהודי. זוהי אבחנה חשובה, שבה קיילסון מרחיב מושגים בפסיכו־פתולוגיה של האישיות ומשליך אותם על המישור הכלל־חברתי או הלאומי. הוא משתמש בכלים ספרותיים והופך את הניתוח הזה לחלק מן הרומן שלו.

קיילסון משתמש בסיפור נוסף מנעוריו של גיבור הספר לאותה מטרה – לניתוח הפסיכו־פתולוגיה של הנאצים. הפעם זהו הפרק העשירי המזוויע על חבורת נערים היוצאת להחריב בית קברות יהודי. גיבור הספר, המאוהב בנערה גרמנייה שאלה הם חבריה, שומע מפיהם את תיאור האירוע, שנפרש על כמעט 50 עמודים. האירוע מתחיל כמעשה משובה, כדרכם של צעירים משועממים וריקניים, וכולל בתוכו הכול: ויכוחים ביניהם, חושך ופחד, בחילה וכאב בטן. בהדרגה הופכים הנערים שמחפשים "אקשן" לחבורת בריונים חשוכים שמבצעים מעשה זוועה.

הפרק מסתיים בניתוח פסיכולוגי מורכב של קיילסון על הקשר בין שנאה מוכללת שנובעת מריקנות ו"אהבת מוות" לנכונות לעשות כל מעשה נבלה, כנגד החיים ובעיקר כנגד המתים. היכולת של קיילסון לנתח ניתוח מקצועי־שכלתני ולחשוף את "דחף המוות" כמוטיב מרכזי בנאציזם מרשימה מאוד. בעיקר כשזוכרים שהספר נכתב בתוך תקופת השואה ומיד לאחריה, בימים שבהם כל יהודי היה טרוד בראש וראשונה בשאלות של הישרדות פיזית.

מנרדף לרודף?

עיקר הספר מוקדש לניתוח ביקורתי רציונלי וחסר רחמים של הפסיכולוגיה והפסיכופתולוגיה של היהודים בשואה ולאחריה. עמדנו כבר על שאלת "התורשה הגזעית" וה"טבע היהודי הפושע" כפי שאישיותו של היהודי מוצגת בתעמולה של האויב. אבל רובו של הספר עוסק בבחינת אישיותו של היהודי ניצול השואה, כפי שהיא נראית בעיניו של פסיכואנליטיקן יהודי.

על פי הניתוח של קיילסון, ה"אגו" של גיבור הספר עובר בשואה שתי תמורות יסודיות. הוא מפנים את הפיכתו ל"אויב" בעיני האחרים. "אולי אתה שונא את עצמך?", שואל אותו היהודי הצעיר, וולף, שמבחין בתחושת חוסר הערך של הגיבור ("הייתי השום־אדם בקהל") ובחוסר היכולת שלו להשתייך. ואכן, הסבל שלו ושל שאר היהודים הוא אמנם אותו סבל, אבל אצלו חסר הגורם המאזן – הגאווה על יהדותו ותחושת ההשתייכות לסובלים. הוא מסרב להשלים עם המציאות ועדיין מקווה להפוך את האויב לידיד.

כשאביו מדבר על "כולנו בסירה אחת, אנחנו בונים קהילה", הוא מגיב באירוניה, "מכיוון שרודפים אותנו?". ההזדהות שלו עם היהודים ובעיקר עם היסוד היהודי שבתוכו נעשית בדרך השלילה. השייכות היהודית, ה"אגו" של גיבור הספר והגדרת הזהות שלו מבוססים במידה רבה על ההגדרה השלילית שמייחס לו האויב ולא על יסודות חיוביים שנובעים מהיותו חבר בקהילה שהיהדות כערך חיובי ובונה היא חלק מן הזהות שלה.

בה בעת, תמונת האחר, האויב, משפיעה עליו. "התמונה שלו חדרה לבשרי, נעצה בי טפרים וקרבים. ככל שנאבקתי בה, כך הרגשתי את אחיזתה בי מעמיקה…", "זמן רב כל כך נעצתי מבט במראָה (שבה משתקפת דמות האויב), עד שהאמנתי שאני רואה בה את עצמי". קיילסון מעלה כאן שאלות ואפילו האשמות קשות, שאפשר למצוא הדים להן בטיעונים שמשמיעים השמאל הפוליטי והאנטישמיות החדשה כנגד מדינת ישראל: האם כתוצאה מן השנאה שמופנית כלפי הנרדף, הרדיפות והאיום על קיומו הנרדף עלול לקלוט לתוך עצמו את תכונות רודפו וכך להפוך בעצמו לרודף? האם סיטואציית ה"היות נרדף" מייצרת בו את תכונותיו של הרודף? והאם השנאה שהנרדף חש כלפי הרודף, רצון הנקם, המרירות, הבדידות, הופכים אותו לבן־דמותו של הרודף; או שהשנאה הכרחית כדי להשתחרר ולשוב לעצמו: "הייתי צריך לשנוא צל אם רציתי לפגוע בו"?

אלו שאלות והאשמות שלקיילסון הפסיכואנליטיקן אין תשובות חותכות עליהן. התשובה עליהן יכולה להינתן רק כעבור זמן, בהתבסס על עובדות היסטוריות־אמפיריות. יש להניח שלפחות לדעת רוב היהודים הציונים החיים בישראל, זוהי תשובה שלילית. אבל בנקודת הזמן שקיילסון כתב את הספר התשובה הזאת בוודאי עדיין לא הייתה זמינה לו.

מה שמדאיג ומצער הוא העובדה שגם בשנת 1982, כשהכין את המהדורה המקורית, הגרמנית, לדפוס בהולנדית, הוא מצא לנכון להשאיר את כל השאלות וההאשמות כמות שהן. "אף מילה לא שונתה, אף לא משפט…". אבל אולי אפשר לראות במילים הבאות מעין הסתייגות: "חוויות העבר נותרו סבלי העבר…". אולי גם קיילסון מכיר בכך שחששותיו לגבי הפסיכולוגיה היהודית והסכנה של הפנמת האויב התבדו?

להתבונן מן הירח

קיילסון עומד על מאפיינים נוספים וחשובים בפסיכולוגיה של היהודי הנרדף (ובעיקר זה המתבולל). וולף, הצעיר היהודי הגאה שאיתו הוא עובד בחנות הכלבו, מגדיר את הפסיכולוגיה של גיבור הסיפור במדויק: "עברת הרבה דברים לא נעימים… (ועדיין)… אתה עומד באמצע התרחשות ומנסה לפרש אותה לעצמך… ולהתבונן בה כמו מן הירח…".

יש כאן שתי אבחנות חשובות: על אחת מהן, הקושי של המתבולל להשתייך לקהילה, כבר עמדנו. קיילסון, ובעקבותיו גיבור ספרו, הוא יהודי מתבולל טיפוסי, בשונה מידידו וולף שהוא בעל מודעות וגאווה יהודית, וזהותו אינה נובעת מאילוצים זמניים ומהיותו נרדף.

האבחון השני נכון לגבי רבים מקורבנות השואה ולאו דווקא המתבוללים שביניהם, אם כי אצל המתבוללים התופעה הזאת הייתה כנראה נפוצה יותר: הם ראו אבל סירבו לראות, עברו חוויות קשות אבל נותרו "כמו מהירח", מאמינים בסוף הטוב, מאמינים שבהם לא יפגעו, ולבסוף מחמיצים את האפשרות להציל את עצמם.

קיילסון מאבחן גם מאפיין נוסף של מי שאחר כך הפכו לקרבנות: "בין כל הרגשות הסותרים בעת ההיא, היה אחד שבעצם היה עליי להתבייש בו… להימשך אל מי שנועד להיות היריב שלי!… השנאה הכילה את ניצוץ המשיכה המוכחשת…". ואכן, היו גם יהודים, לפחות מתבוללים, בגרמניה, שהעריצו – לפחות בתחילה – את העוצמה, את מצעדי הלפידים, את הסדר, "האם יכול אדם לשנוא מישהו בכל לבו ובו בזמן להיות כרוך אחריו?", שואל קיילסון, ומסכם במשפט נורא של אינטרוספקציה: "אני אהבתי בו מה שלא יכולתי להשמיד בתוך עצמי…".

כרומן, ספרו של קיילסון מרתק ונוגע ללב ומציע זווית הסתכלות בלתי מוכרת, של יהודי מתבולל שהצליח להינצל ומביט אחורה על ילדותו ונעוריו. מעבר לכך ובעיקר הוא מציע זווית חדשה של הסתכלות על יחסי יהודים־נאצים עוד בטרם השואה, ואופן חדשני של כתיבה על החורבן שגרם הנאציזם לקרבנותיו, גם לאלה מהם שנותרו בחיים.

יכולתו של קיילסון לנתח, כבר בזמן ההתרחשות, את הפסיכולוגיה של הרודף ושל קורבנו, והכישרון להעלות את הניתוח על הכתב כספרות יפה ולא אקדמית, מרשימים מאוד. וגם אם אחדים מהניתוחים מכעיסים ממש, הספר הזה, שנכתב בתעצומות נפש בעיצומה של השואה (1941), ראוי  לכבוד ולהתייחסות רצינית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ג, 2.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 באוגוסט 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ראה תשע"ג - 834, סיפורת, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: