"בנות ישראל אל ר' יצחק ידידיה בכינה" | הדר ליפשיץ

סבו של הרב הראשי החדש הרב דוד לאו, הרב פרנקל, היה הראשון אשר עיגן הסכמי 
קדם־נישואין, המליץ על חליצה בידי שליח ובלט כמתיר עגונות

על רקע בחירת הרב דוד לאו כרב הראשי לישראל מעניין להכיר את דמותו ההלכתית של סבו, הרב יצחק ידידיה פרנקל. הרב פרנקל נולד בתשרי תרע"ד, מונה בגיל תשע־עשרה לרבה של הקהילה החרדית בריפין, ועלה ארצה כעבור כשנתיים בסרטפיקט של אגודת ישראל. יותר מיובל חי בתל־אביב וכיהן כרב שכונה וכדיין. בשנת תשל"ג התמנה כרב העיר, בניגוד לעמדת צעירי המפד"ל, ובשנת תשמ"ג התמודד לתפקיד הרב הראשי לישראל והפסיד לרב אברהם שפירא, מועמד המפד"ל.

בשונה מבן דורו הרב שלמה גורן, ביטא הרב פרנקל בלבושו, בהליכותיו וביידיש העסיסית שבפיו טיפוס של "היהודי הישן". בנו אשר כתב את הביוגרפיה שלו, מו"ר הרב איסר פרנקל, כתב כי היה "ירא הוראה מטבעו". יש שתיארו את הרב דוד לאו כדומה לסבו, חרדי שמרן. האם רבנים כאלו עשויים לגלות גישה אנושית, בלתי פורמלית ונוקשה? היצליחו להתמודד עם סוגיות הגיור, היתרי עגונות, הסכמי קדם־נישואין? היוכלו לחדשנות הלכתית נוכח המציאות המשתנה? על רקע תחושות השבר, מעניין לעמוד על שורשיו של הרב הנבחר.

סירוב להיכנע לקיבעון ואטימות. במרכז: הרב יצחק ידידיה פרנקל, תל אביב, 1958

סירוב להיכנע לקיבעון ואטימות. במרכז: הרב יצחק ידידיה פרנקל, תל אביב, 1958

אורה נמיר והרב

בספר הזיכרון על הרב פרנקל, אשר ערך הרב דוד לאו עצמו, הדגישו כל המספידים את רגישותו האנושית. אך הדברים עלו גם בכתיבתו ההלכתית. בספרו "דרך ישרה" מובאות התכתבויות הלכתיות שלו. אנושיות זועקת מכתיבתו. בגיל עשרים וארבע עמל לטהר אישה אשר ראתה דם מחמת מכה "ונפשה בשאלתה מה היא באותן הימים". במקרה אחר כתב: "פנה אליי במר נפשו אחד משרידי הזוועה שבמחנות ההשמדה, הרשעים ימ"ש נתחו אותו באברי המין ונפגעו הביצים. עתה בבואו להרשם כבעל ואשה, נתעוררה שאלת פצוע־דכא. וכמובן שבמרירות מדבר האיש; לא די שהרשעים עשו בי מה שעשו, עוד עלי לסבול יסורי נפש כל ימי חיי". בדיון נוסף כתב לו זקן הרבנים, הרב שמואל דוד כהנא: "רב תודה למעלתו בעד ערנותו והשתתפותו בצערן של בנות ישראל האומללות. ובאמת דבריו היוצאים מלב טהור ומלא באהבת ישראל השפיעו במדה מרובה על הרב הראשי הגאון הרצוג שליט"א".

אין המדובר רק באמפתיה. במחקרו על הגיור הצביע ד"ר נתנאל פישר על שני הרבנים הראשיים בשנות השבעים, הרב גורן והרב עובדיה יוסף, כמגיירים הבולטים במדינת ישראל. בדיון בוועדת החוקה באותה תקופה אמר הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף: "מי שטוען שבתי הדין הרבניים מתקשים לפתור בעיות סבוכות שיפנה אליי או אל הרב יצחק ידידיה פרנקל בתל־אביב". על כן, יש מקום לקוות כי הרבנים הנבחרים, בן הרב עובדיה ונכד הרב פרנקל, ימשיכו בדרכי אבותם.

סוגיה נוספת המתעצמת בשנים האחרונות היא הסכמי קדם־נישואין. בספר "מנעי עינייך מדמעה: הסכמי קדם־נישואין למניעת סירוב גט" של רחל לבמור, הצביעה היא על רבני תל אביב, הרבנים ח"ד הלוי וי"י פרנקל, כראשונים אשר עיגנו הסכמי קדם־נישואין. הסכמים אלו נועדו לחייב גט ברצון אחד הצדדים, בלא אשמה ועילה.

אך יותר מכל בלט הרב כמתיר עגונות. “בנות ישראל אל ר‘ יצחק ידידיה פרנקל בכינה, מי יתיר לכן את העגונות?“, זעקו מספידיו. ולא הייתה זו תפארת המליצה. כשנה אחר פטירתו התריעה בכנסת אורה נמיר, אז יו“ר הוועדה לקידום מעמד האישה, “הרב פרנקל זכרונו לברכה… קבע לפני למעלה מעשר שנים בית דין רבני מיוחד לטיפול בבעיות עגינות קשות ובבעיות חליצה, והוא ישב בראשו. מאז פטירתו של הרב פרנקל בית דין זה איננו פועל“.

הרב פרנקל הציע לאפשר ביצוע חליצה על־ידי שליח כפתרון גורף לבעיות תקופתו. הרב כתב כי ההצעה הועלתה בעבר על־ידי שני רבנים, אך רוב דעות האחרונים מסתייגות מכך. בניגוד לעמדתם הצביע הרב פרנקל על הצורך לבחון אימוץ של הפרקטיקה המקִלה, למרות דחייתה המוחלטת בידי גדולי הפוסקים:

כל הנביאים לא נבאו ולא חזו אלא לזמנים רגילים. אבל לתקופה כזאת עין לא ראתה אלוקים זולתך. מי פלל וחשב שבעיית העגונות תגיע לממדים כאלה.

עומד בדמעות ואומר

גדלתי בשכונת בבלי בתל־אביב. רב השכונה ובית־הכנסת היה הרב איסר פרנקל. מאז פטירת אבי העברתי שיעור ביארצייט שלו, ומדי שנה השתתף עמנו הרב איסר (כמו גם רעייתו הרבנית). זכיתי להעביר את השיעור האחרון בנוכחותו, כמה חודשים לפני פטירתו, על משנת אביו. טענתי כי הרי"י פרנקל העלה הצעתו לחליצה בידי שליח בצעירותו, והיא נדחתה בידי הרב הרצוג, אולם הוא פרסם את הצעתו בזקנותו בהיותו רבה הראשי של תל־אביב. הרב שלח את לחמו ההיסטורי. לאמור: קיימת הצעה הלכתית כזו, ואף כי נדחתה על־ידי הרבנים הראשיים קוק והרצוג, חשוב להעלותה לעתיד בלתי ידוע. הרב איסר, אשר היה יד ימינו של אביו בכלל, ובהוצאת ספרו בפרט, הנהן בהסכמה.

כששבתי השבוע לסוגיה הבנתי כי עמדתו בנושא לא ללמד רק על חליצה על ידי שליח יצאה, אלא על כלל פסיקת ההלכה. בצוק עתים היסטורי מחויבים חכמי ההלכה לשוב ולבחון מחדש גם עמדות אשר נדחו על ידי רבותיהם ופוסקי הדור שלפניהם. צעירותו של הרב פרנקל, אשר התדפק על דלתות גדולי הדור לשינוי מדיניות הלכתית, לא ביישה את זקנותו. על כן פרסמה לדורות הבאים.

הרב הראשי הנבחר גדל על ברכי סבו. אחד ההיתרים הנועזים של הרב פרנקל, המתוארים בספרו, היה ל"אומללה תמרה". בספר מובא מכתבו לרב משה פיינשטיין בנושא:

בשנת 1943 התחתנה… כעבור עשרים יום מנישואיה נלקח לצבא האדום למלחמה ונהרג בחזית סטלינגרד… לבעל יש אח החי בבוכרה… סירב לתת חליצה בשום פנים… ואמר לה "את יכולה להתחתן עם מי שאת רוצה, אני לא מאמין בזה… היא עגונה שלושים ושלוש שנים".

הרב פרנקל העלה נימוקים להתירה, ונסמך על היתר קיצוני מאוד, המבוסס על סברה המועלית ב"אגרות משה". הרב פיינשטיין השיבו "מותרת לינשא בלא חליצה וחבל על שלא מצאה בבוכרא שם בית־דין גדול שידעו להתירה".

הדיון ההלכתי המפורט, כמו גם הפסיקה, מבוארים בספר. בתכתובת דואר־אלקטרוני לפני כשלוש שנים סיפר לי הרב דוד לאו כך על סבו:

כשסבא נכנס לתפקידו כרב הראשי ביקש לקבל אליו את כל תיקי בתי הדין שפתוחים כמה שנים, ונדהם לגלות תיק של עגונה מלפני שלושים ושלוש שנים. אחרי מאמץ הלכתי להתירה חיפש לקבל הסכמה לכך, כי ההיתר גדול מאוד, ושלח לרב פיינשטיין את היתרו. כעבור חודשיים, משלא קיבל תשובה, צלצל לביתו של הרב פיינשטיין וזכור לי כיצד הוא עומד בדמעות ואומר "בת ישראל עגונה, איך משאירים אותה כך?"

הרב פיינשטיין לא ידע על כך, והתברר שבני ביתו שדאגו לו הביאו לפניו רק חלק קטן מהמכתבים שהגיעו אליו. באמצע הלילה דופקים בביתו של סבא, דוור עם מברק, באותיות לועזיות כתוב: "מותרת, תשובה בדרך". התשובה המודפסת בספר הגיעה כעבור כמה ימים. הרב פיינשטיין הקפיד על בני ביתו שלא הראו לו את המכתב, שקע בו, וקודם כול טרח לשלוח מברק, כי חבל על כל רגע עיכוב. פרטי התשובה יכולים להגיע בדואר, אך לא מעכבים עזרה לבת ישראל.

הילד דוד לאו ראה את דמעות סבו, בטוחני כי הן מצויות בלבו ובראשו של הרב הראשי הנבחר.

חידושים בלתי פוסקים

כשלמדתי את דרכו ההלכתית של הרב יצחק ידידיה, תהיתי באוזני בנו. "ירא הוראה? הרי ישנן עדויות רבות מספור על היתרי העגונות?". מיניה וביה ענה לי הרב איסר: "מזה בדיוק הוא היה ירא!". ושב והסביר את דבריו. "אבא ראה כחובה הלכתית ראשונה במעלה לא להותיר אשה בעגינותה". מחויבותו לדרך זו התבטאה בכותבו בגיל שבעים: "הסתכלתי אחורה לבדוק האם באמת השתדלתי תמיד בדרך האמצעית, בלב טהור וברוח נכונה, למצוא את השביל האמצעי, לנהוג בנדיבות עם הבריות ולקרבן לתורה".

ההסתייגות מבחירת הרב דוד לאו נובעת דווקא מקבלת "הנרטיב החרדי" שעל פיו מתחלק העולם בין השמרנים, נאמני המסורת בטהרתה, ל"מודרן־אורתודוקס" המחדשים הלכה. גם המזדהים עם הליברלים מקבלים לרוב את התיאור החרדי. ממו"ר הרב יהודה ברנדס שמעתי פעם: "אנחנו שומרי אמוני ישראל הנאמנים יותר למסורת". בהר סיני נתבענו לחידושים בלתי פוסקים, ולא ל"העתקת השמועה". לא בפאנלים במכוני דמוקרטיה התחנכו הרבנים עובדיה יוסף ויצחק ידידיה פרנקל, אך גם לא התעמקו ב"יתד נאמן". דווקא מתוך נאמנות לזרם המרכזי במסורת הפסיקה, סירבו להיכנע לקיבעון ואטימות.

כנגד מסורת זכריה בן אבקולס כתב הרב פרנקל כך:

אתה אינך אומר את דעתך שלך כלל, אלא אתה אומר דעה לפי מה שאחרים יאמרו, זו ענוותנות שלא במקומה. "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את בית א־לוהינו". רב ומנהיג בישראל צריך לומר את דעתו, דעת תורה, בכל בעיה העומדת על הפרק שהציבור מצפה לפתרונה בדרך ההלכה. אולם הוא צריך להתאזר אומץ כדי להביע את דעתו שלו ולא לגבש דעה והשקפה מתוך שברי־דעות וסיסמאות הפורחות באוויר, על־ידי אנשים המייצגים ניגודים ודרך השקפה שונה זו מזו. אל לו לרב לקבוע את דעתו לפי מה שיאמרו. תופעה כזו, אם קיימת, היא בבחינת ענווה פסולה, העלולה להחריב כל חלקה טובה בישראל. 

ד"ר הדר ליפשיץ הוא מרצה בחוג לפוליטיקה וממשל במכללת אשקלון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ג, 2.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 באוגוסט 2013, ב-גיליון ראה תשע"ג - 834 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: