אנושי בעל כורחו | איתמר ברנר

התפיסה שלפיה ציות לדבר הא־ל מקנה ודאות אינה אלא אשליה. כל מחשבה מבוססת בהכרח על פרשנות, ולכך אחראי רק האדם

לפני זמן מה שאלתי סטודנט באחת המסגרות שבהן אני מלמד מה דעתו על גיוס חרדים בכפייה לצה"ל. "לא יודע", אמר התלמיד, "עוד לא שאלתי את הרב שלי, ובכלל, לא שמעתי מה אומרים הרבנים על זה, אז אני לא יודע מה נכון". שיחה קצרה זו העלתה בי שוב את ההרהורים על המבנה הנפשי הגורם לרבים לחפש ודאות ואישור לדעותיהם אצל מי שהם רואים בהם מקור של אמת מוחלטת.

ההליכה בעקבות מורים רוחניים יכולה להפוך בקלות לעיוורת. בודהיסט במדיטציה ליד העץ שמתחתיו על פי המסורת נולד בודהה.    צילום: AFP

ההליכה בעקבות מורים רוחניים יכולה להפוך בקלות לעיוורת. בודהיסט במדיטציה ליד העץ שמתחתיו על פי המסורת נולד בודהה. צילום: AFP

שאיפה לוודאות

בספרו "מנוס מחופש" מדבר הפסיכואנליטיקאי אריך פרום על המבנה הנפשי הגורם לבני אנוש להתחמק מהחופש ולמצוא לעצמם מסגרות שבהן לא יידרשו לעמוד כבני חורין ולקבל אחריות על חייהם. אחת הדוגמאות הבולטות לאותה בריחה של האדם מנטילת אחריות, אומר פרום, מצויה לעתים במסגרת דתית. במקרים רבים, הוא טוען, הדת מאפשרת לאדם להימלט מהאחריות על חייו אל תוך מסגרת שבה נקבע בשמו של כוח עליון כיצד עליו להתנהג, לחשוב ולהרגיש. אמנם לא כל דת היא כזו – אולם דתות עשויות להגיע בקלות למצב שכזה.

את אותו הדבר שפרום כינה בריחה מהחופש, עשוי האדם הדתי לתרגם למונח חיובי: שאיפה לוודאות דתית. חוקרי דתות רבים עמדו על כך שאחת הפסגות שאליה יכול האדם הדתי להגיע – וזאת ברבות מן הדתות – היא חוויית האיחוד המיסטי. חוויה זו מוגדרת לעתים כתחושה של התמזגות עם עולמות עליונים או עם הא־ל עצמו, תחושה של היטמעות במוחלטות הא־לוהית. במינוח החסידי מכונה חוויה זו לעתים "כלות הנפש".

למצב רוחני גבוה זה לא מגיע כמובן כל אדם דתי. אדרבה, הוא שמור למתי מעט. ועדיין, הוא יכול ללמד על אחת השאיפות העמוקות הקיימות בדת, שאיפה שמנחה מאמינים רבים, גם כאלה שלא יחוו בימי חייהם איחוד מיסטי: הרצון להגיע למגע עם הא־לוהי ודרך המגע הזה לוודאות ומוחלטות לגבי א־לוהים, האדם והעולם. כאשר אדם דתי פועל בעקבות צו נורמטיבי המיוחס לא־לוהים הוא עשוי לעשות זאת מתוך אמונה כי בכך הוא עושה תמיד את הדבר הנכון, וכי ההקשבה לציווי הא־לוהי ועמידה בדרישותיו תמנע ממנו כל טעות. על פי תפיסה זו, כאשר האדם הדתי פועל בעקבות דברי הא־ל ונושאי דברו הוא יעשה תמיד את הדבר הנכון, וכך הוא יכול לחיות את חייו מתוך ודאות מוחלטת שהאמת בידיו.

יש להדגיש כי קיימים טיפוסים דתיים רבים, והדברים מכוונים לטיפוס דתי מסוג מסוים, טיפוס המבקש לאמץ אמונה תמימה מתוך תודעה שלפיה בכך הוא יצליח להשתחרר מההבנה האנושית החלקית של המציאות ולהתחבר להבנה הא־לוהית המוחלטת שלה. עוד יש לומר שעמדה זו מתבטאת לרוב בשאיפה להגיע לאותה אמונה תמימה, גם אם לא בהכרח להשגתה; אולם די בכך שהאדם מבטא שאיפה שכזו כדי להמחיש את העמדה הדתית שבה הוא אוחז, ובמקרים רבים גם כדי לעצב אדם שחי את חייו מתוך ויתור על בחירות רבות בשם ההיענות לצו הא־לוהי.

לעמדה זו מול המציאות יכולות להיות השלכות חברתיות מרחיקות לכת, והיא עשויה ליצור תפיסות של דתיוּת פונדמנטליסטית, כלומר עמדה המבקשת להשתית את כלל פעולותיו של היחיד ופעולותיה של החברה על יסודות של נקודת מבט דתית. דוגמה מובהקת לכך היא המושג "דעת תורה", שהתפתח במאה השנים האחרונות בחברה החרדית. על פי מושג זה כלל דבריהם של גדולי התורה מושתתים על "שכל של תורה" (מושג "צעיר" למדי בעצמו), כלומר על חיבור של גדולי הרבנים לתורה ודרכה למקור א־לוהי. ממילא, הנחיותיהם של גדולי התורה מהוות קביעה בעלת מעמד של מוחלטות א־לוהית, והמצייתים להן יפעלו ללא ספק בצורה אמיתית ונכונה.

הווה אומר, אותו מנוס מחופש המאפיין פעמים רבות את האדם הדתי, אותה הקשבה חסרת ביקורת לדברי הא־ל החקוקים בספר או הניתנים מפיהם של רבנים, כמרים, קאדים, גורואים וכדומה – אינם בהכרח תסביך פסיכולוגי. הבחירה לוותר על חופש הבחירה מקורה ברצון לדבוק באמת, מתוך אמונה שלפיה האמת המוחלטת נמצאת אצל הא־ל ורק הליכה בעקבות מי שנפגש – עד כמה שהדבר אפשרי – עם האמת האינסופית הא־לוהית יכולה להוביל לחיים אנושיים ראויים ונכונים.

הרמנויטיקה תמידית

אם נקבל את ההסבר הזה, הרי שבבסיס הרצון הדתי לקבל את דברי הא־ל ונושאי דברו בתמימות וללכת אחריהם ללא פנייה ימינה ושמאלה עומדת הנחת יסוד ולפיה ניתן עקרונית לנטרל את הגורם האנושי; כלומר לנטרל את הרצונות, השאיפות והתודעה של המאמין. למשל, כדי לומר שכדאי תמיד ובכל מקרה להקשיב ל"דעת התורה" שיצאה מפי הרבנים – חייב היהודי החרדי להניח שהוא מסוגל לתרגם בצורה ישירה וללא כל עיוותים את דברי הרבנים אל הפרקטיקה של חייו. כדי לומר שעלינו לחיות בהתאם לנורמות המוכתבות בכתבי הקודש משום שהן מבטאות את רצונו של א־לוהים ואם נחיה לאורן לא נטעה לעולם – עלינו להניח שניתן לממש בפועל ובישירות את התכנים המופיעים בכתבי הקודש, בלא שממדי האישיות השונים ישפיעו על הבנתנו את כתבי הקודש.

במילים אחרות, תפיסת העולם הדתית שתוארה לעיל מתעלמת מאחד הגורמים המשמעותיים בקיום האנושי – הפרשנות. מנקודת מבט פילוסופית־פנומנולוגית מדובר בשגיאה קשה ביותר. לפי עמדה רווחת בפילוסופיה המודרנית – בעיקר בתחום ההרמנויטיקה, הענף הפילוסופי העוסק בתהליך ההבנה ובמאפיינים של המעשה הפרשני, הפרשנות היא אחד המרכיבים המרכזיים ביותר באנושי. כה מרכזי, עד שמרטין היידיגר, מגדולי ההרמנויטיקנים, הגדיר את האדם "יש מפרש", ובפרפרזה על המונח "הומו ספיינס" – המונח המקצועי בביולוגיה לתיאור המין האנושי שלנו – הוא כינה את האדם "הומו הרמנויטיקוס".

נבאר את הדברים מעט. אנו מפרשים כל הזמן; הפרשנות היא פעולה בלתי פוסקת של ההכרה האנושית. אתה הקורא, למשל, מפרש ברגעים אלה את מה שאתה קורא, גם אם תהליך פרשני זה מתרחש בהרף עין ופעמים רבות ללא מודעות לעצם קיומו. הפרשנות היא אותה התרחשות המתווכת בין האדם והכרתו לבין המציאות שעמה הוא נפגש. אנו מפרשים טקסטים בכתב – אבל אנו גם מפרשים את דברי בן שיחנו, את התמונה שעל הקיר, את השיר שאנו שומעים ברדיו, את הנוף הנשקף אלינו מבעד לחלון. אנו גם מפרשים ללא הרף את עצמנו – את מחשבותינו ורגשותינו, את תפיסותינו ועמדותינו.

כיצד מתרחש התהליך הפרשני? בכך, כאמור, עוסקת ההרמנויטיקה, ופילוסופים מענף זה הציגו דיונים מפורטים, מורכבים ומרובי מחלוקות כמובן. את התשובה לשאלה זו, לפיכך, לא ניתן להציג בצורה מלאה כאן. על קצה המזלג ניתן לומר שהתהליך הפרשני, כפי שלימדו אחדים מחשובי ההרמנויטיקנים, הוא מפגש בין עולמו של הפרשן לבין עולמו של החומר המתפרש – ויהא זה טקסט, יצירת אמנות, שיחה וכך הלאה. הפילוסוף הנס גאורג גדמר הגדיר את אשר מתרחש במפגש הזה "מיזוג אופקים", כלומר מצב שבו האופק של הפרשן והאופק של החומר המתפרש מתמזגים במרחב מסוים, שהוא המעשה הפרשני.

לפי תפיסה זו כל אדם בא אל המעשה הפרשני עם מכלול אישיותו ועולמו, על הנחות היסוד והדעות הקדומות שלו, האידיאולוגיה שבה הוא אוחז וכן מרכיבי אישיות מופנמים יותר. אלה הם המרכיבים של האופק של הפרשן, שהוא אף פעם לא "אובייקטיבי" ולעולם לא מגיע אל המעשה הפרשני כלוח חלק.

הפרשנות היא, לפיכך, תהליך דינאמי ובלתי פוסק, שבו האדם מגיע – במודע או שלא במודע – עם הנחות וציפיות מסוימות למפגש עם מושא הפרשנות, ומתוך כך נוצרת הבנה; ההבנה הזו הופכת מעתה לחלק מעולמו של הפרשן, היא מחלחלת אליו ומעדכנת את מערכת הציפיות ואת ההנחות שלו, כך שבפעם הבאה שבה האדם ייפגש עם מושא פרשנות זה – למשל, בעוד חמש דקות – הוא כבר יפגוש אותו ממקום אחר.

אדם קורא שיר. עוד בטרם הקריאה יש בו ציפייה מסוימת לאשר ימצא בשיר: הוא הרי כבר קרא שירים בעבר ויודע מה לצפות מהם. יש לו גם תפיסות שונות לגבי אלף ואחד דברים – והן כולן נוכחות בתוכו בשעת קריאת השיר. אלא שלשיר יש גם עולם עשיר משלו, והמפגש בין שני העולמות האלה משנה במשהו את האופן שבו האדם תופס את השיר המסוים הזה ואת השירה בכלל, ובמיוחד מעדכן את מערכת הציפיות שלו, כך שבקריאה חוזרת של השיר – כעבור חמש דקות, למשל – הוא כבר ניגש לקרוא אחרת, וממילא הפרשנות וההבנה מעט שונה. וחוזר חלילה.

תהליך זה של פרשנות שאין לה סוף אמור להיות מוכר לכל אדם מחייו – הן מחיי היומיום, הן מתהליכים מודעים יותר של למידה ופרשנות.

לקחת אחריות

כיצד כל זה קשור לדברינו לעיל על בקשת הוודאות של האדם הדתי? כאמור, הנחת היסוד הסמויה של מי שמשתית את חייו על אמונה בכוחה של הליכה תמימה אחרי דבר הא־ל לאדם היא שניתן להשהות את כל התהליכים הפרשניים שתוארו לעיל, להניח לדברו של הא־ל לחלחל אל תוך האישיות באופן מוחלט, ולגרום לאדם לפעול בשלמות לפי רצונו של הא־ל. ההנחה הסמויה של הטיפוס הדתי מהסוג הזה מבקשת לבטל את המקום האנושי, את הרצונות וההבנות המוגבלות של האדם, ולהתבסס ישירות על האמת הא־לוהית המוחלטת.

אולם דבר זה הוא בלתי אפשרי, שכן הגורם האנושי יחדור את המערכת בשלב כלשהו. גם אם נניח שהנביא הצליח איכשהו להעביר את דבר הא־ל אל הטקסט באופן מושלם, הרי שקוראו של הטקסט כבר מפעיל תהליך פרשני – ובתהליך הזה מעורב, נרצה בכך או לא, עולמו של הקורא. גם אם גדול התורה הצליח לפתח מבנה תודעתי מיוחד, "שכל של תורה" שבזכותו כל אשר הוא אומר ועושה נובע ישירות מהאמת הא־לוהית, הרי שצאן מרעיתו צריכים לפרש את דבריו, וזאת הם עושים כבני אדם, כהומו הרמנויטיקוס. הם מבינים את דבריו כפי שהם, בעולמם ובחייהם, ומפרשים אותם. זהו, כמובן, המקור לאינספור המחלוקות המלוות את תולדות הפרשנות – כולל, ואולי במיוחד, הפרשנות הדתית – מהיום שבו התחילה האנושות לפרש. מכיוון שבני האדם שונים אלה מאלה – גם הפרשנות שכל אחד מעניק היא מעט שונה.

למען האמת, קשה להניח כי אפילו הנביא או גדול התורה פועל תוך נטרול אישיותו, אף שהיו כאלה שסברו כך. למיטב הכרתי גם שני אלה באים אל החכמה הא־לוהית כבני אדם, וגם אצלם תהליך ההבנה של החכמה והאמת מלווה במפגש פרשני שבו מתמזג אופק עולמו של הפרשן עם מושא הפרשנות. כלומר, ייתכן שכבר בנקודת המוצא האמת הא־לוהית כבר נמסרה לתוך העולם האנושי, וככזו היא לעולם לא "טהורה", היא תמיד חלק ממעגל בלתי פוסק של מפגש בין האדם לבין מה שמעבר לו.

אולם כאמור, גם אם נניח שבאופן פלאי כלשהו יכול להיות כאן עלי אדמות טקסט המכיל אמת א־לוהית טהורה, או שיכולים להסתובב בינינו בני אנוש שתודעתם התמזגה לחלוטין עם האמת הזו – הרי שבשלב כלשהו נהיה חייבים להתחיל לפרש. הפעולה לאורו של הטקסט המכיל את אותה אמת מוחלטת כבר תהיה ללא ספק תולדה של אדם שקרא בו, ופירש אותו כמיטב הבנתו. כלומר, ההנחה שלפיה כאשר הולכים בעיניים עצומות אחרי אמת דתית אנו משעים את עצמנו ופועלים מתוך ודאות ומוחלטות א־לוהית – היא אשליה.

השלכה חשובה אחת של תובנה זו קשורה לקבלת אחריות. כל פרשנות מטילה על האדם המפרש אחריות – זה אתה שנפגש עם המציאות, זה אתה שמבין אותה, שמפרש אותה, שמעניק לה משמעות. אתה ולא אחר. לא ניתן להשליך את הדברים "למעלה", על אמת א־לוהית גבוהה, על טקסט מקודש, על מישהו חכם ממני – כי בכל מקרה המפגש בין האדם לבין כל אלה מחייב נטילת אחריות. גם המאמין האדוק והתמים ביותר לעולם לא יוכל לומר שידיו נקיות וכי הוא בסך הכול פעל על פי דבר הא־ל. ראשית, משום שהוא פעל לפי הפרשנות אשר הוא העניק לדבר הא־ל; אבל באופן יותר בסיסי – עצם הבחירה של אותו מאמין לפעול לפי דבר הא־ל היא תוצאה של פרשנות – היא תוצר של המפגש החד פעמי שלו עם המציאות, שמכוחו בחר להשתית את חייו על ניסיון לפעול בתמימות בעקבות דברי הא־ל.

אותו תלמיד שעִמו פתחתי יוכל אולי לשאול את רבו מהי עמדתו בסוגיית הגיוס בכפייה של החרדים; אולם גם לאחר שיקבל תשובה – יהיה עליו לפרש את התשובה, ואת זאת יעשה לפי אישיותו ולפי מיטב יכולתו האנושית.

הבנת הכרחיותה של הפרשנות האנושית בתוך כל מעשה ובכלל זה כל מעשה דתי מחייבת נטילת אחריות, ונטילת האחריות הזו היא שעשויה להעניק למעשה הדתי תוקף מסוג שונה וחדש. תוקף זה איננו מבקש לבוא מתוך נטרול המקום האנושי המוגבל ושאיפה לחבור לאמת המושלמת. אדרבה, הוא נובע מתוך ההכרח האנושי להכריע, לבחור בין אפשרויות שלרוב לא ניתן להצביע בוודאות על אחת מהן כנכונה יותר – ועדיין ליטול אחריות ולפרש את המציאות כמיטב יכולת האדם.

זוהי דתיות חסרת אשליות, שדווקא בה ניתן למצוא את מלוא המפגש בין האנושי ועולמו לבין מה שמעבר לעולם הזה. עמדה זו איננה שוללת את המטפיזיקה, את קיומה של רוח אשר נוכחת מעבר לכאן ולעכשיו, אלא שהיא מניחה שכל מפגש עם הרוח הזו כבר בא מתוך המקום האנושי המורכב והחלקי, אשר חייב לפרש, ליטול אחריות ולהכריע.

לאור זאת שתמיד צריך לפרש, אפשר להציע לוותר על האשליה שלפיה התלות במישהו אחר מאפשרת לאדם להימנע מפרשנות, מבחירה, מנטילת אחריות ומהאפשרות לטעות – ולעשות את הדבר האנושי ביותר: לפרש ולבחור.

לסמוך על א־לוהים

האם משמעות הדברים היא שאין כל מקום לאמונה דתית תמימה? האם מובנם הוא שכל אמונה בה', שבה האדם מנסה להניח בצד את האגו שלו ולחיות בפשטות על פי דברו של א־לוהים, היא אשליה?

לאו דווקא; אלא שיש להבחין בין התמסרות תמימה לא־לוהי לבין ההנחה שלפיה ההליכה בעקבות אמת א־לוהית מוכתבת אשר מונכחת בדרך כזו או אחרת בעולם הזה מבטיחה לאדם ודאות. ננסה להיטיב להבין את ההבחנה הזו דרך דברים קלאסיים של רבי נחמן מברסלב, המציגים אידיאל של אמונה תמימה:

טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמך עליו. ודרכי כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר הוא מרצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך. וכן כשמגיע שבת או יום טוב אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדשת אותו היום מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד (שיחות הר"ן, ב).

לכאורה, רבי נחמן מציע ליהודי לוותר לחלוטין על האחריות על חייו ולהשליך את עצמו לגמרי על א־לוהים. תוצאת ההשלכה הזו היא שהכול נעשה ברצון ה', בלי שלבחירה האנושית – הנתונה לטעויות – יש מקום לבוא לידי ביטוי. זאת משום שברגע שבו האדם השליך את עצמו על האינסוף הא־לוהי כל מעשה, דיבור ומחשבה שלו הם בעצם פועלו של א־לוהים – ואז לא ייתכן שהאדם יפעל בניגוד לרצונו של ה' יתברך. אפילו מה שנראה לכאורה כשגיאה או חטא – הרי זה רק בעיניים האנושיות שלנו, בעוד שמנקודת המבט האינסופית של ה' הכול יכול להיות ראוי,  וממילא כאשר האדם מסר עצמו לידי ה' לא ייתכן שמשהו מפועלו יהיה מנוגד לרצון ה'.

אבל אפשר גם לפרש את הדברים אחרת, ולשים לב בידי מי מוסר ר' נחמן את עצמו: בידי א־לוהים. הוודאות שלו לא נובעת מהנחה שהוא הבין נכון, שהוא פירש באופן "נקי" ו"אובייקטיבי" מקור כלשהו. הוא גם לא הולך בצורה עיוורת אחרי מישהו אחר – ואפילו לא אחרי דברי התורה. דבריו מבטאים תנועה נפשית של הישענות מוחלטת על א־לוהים מתוך אמונה שברגע שבו האדם מתמסר לא־לוהים לא ייתכן שמעשיו יחרגו מרצונו. הרצון הא־לוהי האינסופי יכול להיות הרי הכול – ודברי ר' נחמן בעצם מבטאים מודעות עמוקה לכך, ולהשלכה של מודעות זו: השחרור מחששות שמא לא עמדת בדרישות הא־לוהיות.

פרדוקסלית, יש כאן תנועה נפשית הפוכה מהתנועה הנפשית הדתית השגרתית שתוארה לעיל: בניגוד להנחה כאילו עצם הציות למצוות הא־ל הכתובות בספרים והניתנות מפי גדולי תורה מאפשר לאדם להגיע לוודאות עליונה המשתחררת מהמגבלות האנושיות, ר' נחמן לא יודע מה האמת ומבין שכאדם הוא לא יוכל להגיע לוודאות מוחלטת לעולם – ולכן הוא נשען על א־לוהים בעצמו. מעתה הוא לא צריך לדאוג ולחשוש שמא לא ציית לדברי ה' ולהלכותיו – הוא יכול לחיות את חייו בחופשיות, מתוך אמונה תמימה שכל מה שהוא עושה נעשה ברצון ה'.

רק אמונה באינסופיות הא־לוהית יכולה לאפשר מהלך שכזה, שכן היא ההצדקה הבסיסית לכך שר' נחמן משליך עצמו על ה': רצונו של ה' יכול להיות כל דבר, ואם ר' נחמן מצליח לעשות תנועה נפשית של ויתור על הרצון שלו והישענות על רצון ה' – הרי שלא משנה מה יעשה, מעשיו יהיו לשם שמים. דווקא משום שר' נחמן מבקש לחיות חיים מדויקים, והוא מודע למגבלות שלו כבן אנוש, הוא מנסה את הצעד היחיד שעוד אפשר לעשות כדי להגיע לוודאות – לוותר ולהישען. תנועה נפשית זו מבטאת נטילת אחריות במובן הכי עמוק והכי גבוה. תנועה נפשית כזו היא אמנם דבר "טוב מאד" – אבל זה לא אומר שהיא גם דבר קל מאוד, זהו מהלך הדורש עבודה רוחנית עמוקה.

האפשרות לנסות להשליך את הכול, כמו רבי נחמן, ולהישען רק על ה' לבדו – נתונה ביד כל אדם. אבל עד שנשכיל לעשות זאת אולי מוטב שנקבל את המציאות האנושית, שבה כל מעשה שלנו הוא תוצר של פרשנות של המפגש שלנו עם העולם, עם בני אנוש אחרים ועם האמת הא־לוהית. אולי מוטב שנכיר בכך שתמיד נוכל לטעות ונקבל אחריות נטולת אשליות על חיינו.

ד"ר איתמר ברנר הוא עורך המהדורה העברית של המגזין "סגולה" ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמכללות למורים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ג, 2.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 באוגוסט 2013, ב-גיליון ראה תשע"ג - 834 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. איתמר, מסקנות ממאמרך:

    האם כל דבר תורה לפי שיטתך הוא ספקולציה?

    האם תורה נתנה למצוות וענייני מוסר בלבד?

    האם התורה לא מעצבת ומחנכת פחות או יותר בדרכה לקו מסויים?

  2. בנוסף לעייל:

    נראה שהתורה כן נותנת מתן אפשרות לפירוש כגון לבוא אל הכהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם והם יגידו לנו אתדבר המשפט…

    וגם ככל אשר יורוך…

    ובכלל מתן אפשרות נבואה והליכה על פי הנבואה..כמו שהזכרת שגם הנביא מפרש כל שהוא..

    ובל נשכח שמשה רבינו תיווך בין העם לקבה..

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: