שבר או תיקון | שלום רוזנברג

על נשות הכותל, נשיות ייחודית והרעיה המסורתית. וגם על קדיש יתומה והאם ראוי להיאבק על התואר "רב" לאישה

לפני זמן הרשיתי לעצמי לפרסם במדור מטאפורה "אקטואלית" משלי. ארבע סוגי פמיניסטיות לפנינו, טענתי. זכות ראשונים נתתי לסוג המבטא את האידאל הנשי הקלסי, שעדיין – עד 120 דורות – חי בתוכנו. זהו סוג O, התורמת האוניברסלית שמקבלת מעט ומעניקה הרבה, בעצם את עצמה. היא, הרעייה והאם, בנתה את בית ישראל.

חינוך נשי שונה

עתה לשתי הפמיניסטיות הבאות, סוג A וסוג B. הן מאופיינות, לדעתי, בשתי מילות קוד שהחכמים טבעו בסוגיה במסכת ברכות (סא ע“א): זנב או פרצוף. הפמיניזם מסוג B טוען שההיסטוריה הפכה את האישה לזנב הגבר, לסוג ב‘. עתה, חייבת החברה להחזיר לה את מלוא אנושיותה: את הזכות להיות זהה לגבר. לפי הפמיניזם מסוג A, האישה היא פרצוף אחר של האנושי, חלופה לפרצוף הגברי, אולי אפילו פרצוף א‘. בשפה פוסט־מודרנית, סוג B טוענת שההבדלים המגדריים אינם מהטבע, הם תוצר “הַבְנָייה“ של החברה המצ‘ואיסטית, שמאז הינקות והילדות מעוותת את המציאות באמצעות השפה, ציורי הילדים, המשחקים וכדו‘. תיקון יהיה, מהבגדים ועד לנגמ“שים! לסוג A יש אסטרטגיה אחרת: היא נלחמת לביטול האפליה, אך תוך השמעת הקול הנשי הייחודי, במתח ובוויכוח עם התרבות הגברית. את האסטרטגיה הרביעית, AB, שהיא סינתזה בין השתיים, נשאיר להזדמנות אחרת.

העמדות שדיברנו עליהן משתקפות בעולמנו היהודי בשלוש גישות שונות. בנות סוג B מזדהות, למשל, עם “נשות הכותל“ העטופות טלית. עבורן זהו שלב במלחמה לשוויון. בנות סוג O טוענות כנגדן שהרס הנשיות הקלסית פירושו קריסת האומה, דמוגרפית וחינוכית. זה גורלה של אירופה, וגם אנו מאוימים בתהליך הזה. בנות סוג A מסתייגות משאיפת הזהות. הן מאמינות בשוויון שיש עמו שונות: לאישה יש דרך אחרת בעבודת ה‘, ואולי גם בתלמוד תורה.

ממרחק אביא מקבילה. במחקרים לקביעת שלבי ההתפתחות המוסרית של האדם לפי הסולם של לורנס קולברג ז“ל, פיגרו הנערות והנשים באופן עקבי. האמנם? החידה הזאת הולידה את הגישה האלטרנטיבית של קרול גיליגן, שקבעה שהסיבה ל“פיגור“ היא שאין סולם מוסרי אחד ויחיד, אלא שניים. האחד, הגברי, המבוסס על החובה המוסרית המופשטת, שיאו במוסר הקאנטיאני; האחר, הנשי, מבוסס על רגשי אמפתיה ודאגה לאחר, בייחוד לאחר הסובל. מאדים החובה מול ונוס האמפתיה? נדמה לי שקראתי דברים דומים גם 
בספרייה היהודית.

האמנם האפשרות היחידה שעומדת בפני הבנות היא לנסות לפרוץ למקום שבנים רבים רוצים כל כך לברוח ממנו? החינוך הנשי חייב להיות שונה, גם בתלמוד תורה. האם הפלפול הישיבתי על סוגיו הוא הנוסח היחידי? או שמא קיימת אלטרנטיבה, שלמרות התחלות יפות טרם הצלחנו לפתח? התחלות? כן, ביצירתו האגדית־הלכתית של הרש“ר הירש, בחלקי יסוד בכתביו של הרי“ד סולובייצ‘יק, בניסיונות האגדיים של עמנואל לוינס וכדו‘.

מסגרות חדשות

אך נחזור לטלית הנשית.

אין ספק שהשאלה עמדה במחלוקת בעולמם של חז"ל. במסכת מנחות (מג, א) מובאת ברייתא: "הכל חייבין בציצית, כהנים, לוויים וישראלים, גרים ונשים. רבי שמעון פוטר בנשים (מפני שמצוות ציצית) היא עשה שהזמן גרמא". במסכת סוכה (יא, א) מסופר בדרך אגב שרב עמרם חסידא היה נוהג "להטיל" ציצית גם בבגדי הנשים במשפחתו. כך נהג גם רב יהודה. אנא הביטו בפרדוקס! הוויכוח בין החכמים התמקד בשאלה אם הטלית והציציות הן חובה לנשים, ולא האם הן מותרות להן. יש רק מקור קלסי אחד שסובר שאסור, וזה בתרגום יונתן. בתשובה חשובה שכתב ר' משה פיינשטיין (אורח חיים, מט) הוא מסביר שבעל התוספות (עירובין צו ע"א), שדן בהיבט מסוים של הסוגיה, לא קיבל את העמדה הזאת והוסיף הערה: "זה פשוט שהתוספות סברי שאינו מתרגום יונתן". מדהים: יד אחרת הוסיפה את הדברים. על כל פנים, הטלית הנשית איננה פגיעה נוראה ביהדות ההיסטורית.

בתשובתו מציע רב משה הבחנה חשובה. אנסה לתרגם אותה למילים שלי: ננסה להיכנס לעולמה הפסיכולוגי של "אשת הטלית". למה היא התעטפה? "[כי חשקה] נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה", כנשים השומרות מצוות כשופר ולולב, שהן פטורות מהן, והדברים כשרים וקדושים. או שמא לפנינו חלילה הפגנה, ביטוי לתרעומת "על השם ית' ועל תורתו" – ואז יש כאן שבר שאי אפשר להשלים איתו.

זהו קצה הקרחון של דילמה כללית יותר. כיצד עלינו לתפוס את מסורת הדורות? כדרך אנושית נוספת לשעבוד האישה, או כדרך קדושה שניסתה להוביל אותנו בהיסטוריה. עכשיו, כשחלון צר של אור האיר את החושך, האם אישה חייבת להיאבק על התואר 'רב' תוך הרס העבר, או האם אנו מסוגלים לעצב מסגרות חדשות שיש בהן גם מקום לנשים, מסגרות שתתרומנה למלא את צורכי השעה היום ובעתיד, דוגמת הטוענות הרבניות ופוסקות ההלכות בדיני נשים.

לפעמים צריך להכריע. אמירת קדיש לנשים, בייחוד כשאין להן אחים, היא דוגמה לכך. רבנים שמסוגלים לשלוח את תלמידיהם לחזית, או מי שלא ישלחו את תלמידיהם אך דרך נציגיהם מכריעים בשאלות פוליטיות קריטיות, לא מסוגלים לתקן תקנות? לפנינו דוגמה קשה לאלימות שבחולשה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ג, 26.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 ביולי 2013, ב-גיליון עקב תשע"ג - 833, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: