כשהיה רועה צאן צעיר נפגש יונתן אופק, בנו של האמן אברהם אופק, בציורי סלע פרה־היסטוריים. מאז הוא מנהל ביצירתו דו־שיח בין הווה לעבר, בין נאמנות לבין חידוש

הסטודיו של יונתן אופק נמצא בקצה החצר הירושלמית המוצלת של ביתו. ירקות וצבעים, תרנגולות ופסלים, כלי עבודה ופרחים, קולות וריחות של בית מתערבבים זה בזה. זהו מין צריף קטן, מסונף לסככה שסוכת גפנים מצלה עליה, שולחן עבודה רחב במרכזה ועליו שאריות של עבודה ושל חיים. האמנות של יונתן אופק היא כזו שמתחילה מהחומר – וזה נוכח בה, חי ובועט, מהווה מקור כוח ומשמעות. המפגש עם העבודות שלו מעורר איזה סוג של הוויה מקומית, תרבות חומרית שכמעט אבדה, שבה לחומר בעצמו יש מה לומר על הזמן, על האנושי ועל מסורת.

מאחד הארונות מאחוריו הוא מוציא אבן קטנה, שעליה מעין רישום עדין של צמח מסתעף. "זה מינרל בן כ־130 מיליון שנה", הוא אומר. "קוראים לזה פרח מנגן, על שם המינרל השחור שהתפשט והתגבש בתוך האבן. את פרחי מנגן הטבע עושה. אבל יש רגע, והוא לא ידוע לגמרי, שבו הבנאדם התחיל לפעול בטבע. האמנות היא דבר עלום; אף אחד לא יודע ממש לשים את האצבע מתי ראו בצורה על הסלע אייל ומתי התחילו גם לעשות לו את העין – כלומר לפתח את זה".

האמנות של אופק חותרת ליחס בין שניים – בין צורה עתיקה לפעולה עכשווית, כשכבה נוספת על פני האבן. האמנות היא לדידו פשוט נגזרת של העכשיו. "אמנות היא תולדה של עכשוויות. היא קשורה לזמן, למקום, לחומר ולדברים כה רבים, כך שבעצם אי אפשר לנתק בינה לבין עכשוויות".

החיכוך עם החיים הופך לחלק בלתי נפרד מהעשייה. יונתן אופק בסטודיו
צילום: שי הלוי

לא חדל לשאול

את השיחה אנחנו פותחים לפני קצת יותר מחצי מיליון שנה, בשדה ליד ביתו שבשכונת בקעה, שבו נבנה לפני מספר שנים בית. בחפירות שקדמו לבניית היסודות נמצאו 600 אבני יד בשטח של חצי דונם. אבן היד, הוא מסביר, היא המכשיר הידוע הראשון שסותת באופן מתוכנן וסטנדרטי. צורתה המשולשת מתאימה לאחיזה בכף יד קפוצה, ובעולם הפרה־היסטורי עשו בה כמעט הכול; היא שימשה לחיתוך, ניפוץ וסיתות, וככלי עזר לשחיטה, לאכילה ולעיבוד עורות. אזור עמק רפאים בירושלים, מתברר, נחשב לאחד מהאתרים הפרה־היסטוריים החשובים בארץ.

שם, באזור הזה בדיוק, גדל אופק כילד וצמח מבחינה אמנותית, ואת העדויות הללו לחיים קדומים הוא אוסף כל השנים אל תוך המרחב האמנותי שלו. המעניין הוא שמאותו עידן קדום של טרם הכתב נותר רק החומר בעצמו. חיים שלמים של עמל, ציד ופולחן טבועים באבני היד, בציורי הסלע או בשורת אבנים מסודרת אנכית. רוחו של האדם שוקעה בהם ללא תיעוד, ללא שפה. במרווח האילם הזה יונתן אופק הוא מין אמן־צייד־לקט. הוא ניזון מהחומרים המצויים סביבו ומנסח בעבודותיו תשובות לשאלות עתיקות כמו באיזה אופן מתחברים לעבר? עד כמה מעמיקים לחפור? היכן בוחרים להכות שורש?

"אני מרגיש שאני מחובר למקום שממנו היו עושים אמנות תמיד", אומר לי אופק. "יש איזה חוט שני שעובר מהאמנות הפרה־היסטורית עד היום. אמנם חלק גדול מהאמנות שנלמדת ומועברת בימינו מתבסס על שש־מאות השנים האחרונות, והיום נראה כאילו התרבות האנושית התחילה ברנסנס. הרנסנס אכן היה תקופה של פריחה תרבותית ושל פריצה מדעית, אבל מה לעשות, היה גם קצת לפני. מבחינתי כל הספר חשוב, לא רק מה שכתוב בסוף. כשלמדתי תקופה קצרה בבצלאל השתתפתי בקורס בתולדות האמנות. בשלושה שיעורים המרצה הגיע מעשרים וחמישה אלף לפני הספירה עד חמש מאות לפני הספירה. עוד שלושה שיעורים הוא כבר היה באלף אחרי הספירה, ואז קורס שנתי שלם על ארבעים השנים האחרונות".

יונתן נולד ב־1973 בירושלים. הוא למד תקופה קצרה במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, אך לאחר כשנה עזב את הלימודים והלך לרעות צאן בחוות עזים במצפה עזוז. את תשתית העשייה שלו גילה והגדיר שם, בלב המדבר. את מסורת האמנות, הציור והפיסול ינק בבית. יונתן הוא בנו של אברהם אופק (1990־1935), אמן גדול ומוערך שפעל בארץ עד תחילת שנות התשעים.

כדי להבין את הבן צריך לדבר מעט על האב. אברהם אופק נולד בבולגריה וגדל כילד מאומץ. בשנות המלחמה גלה עם משפחתו מביתו, וכשהיה בן 14 עלתה המשפחה ארצה ושוכנה במחנה עולים. אפשר לומר בקיצור שהביוגרפיה של אופק מכילה את כל החומרים שמהם עשוי היהודי – גלות, הגירה, נדודים, עלייה, ישראליות, יהודיות. אך בשונה מאמנים רבים אחרים, אופק גם נתן ביטוי לכל המרכיבים הללו ביצירתו. את התרבות והאמנות הישראליות של שנות השישים והשבעים תפס באופן ביקורתי ("אנחנו בדרך להיות אמריקה קטנה", אמר לאדם ברוך בראיון בינואר 1970), ובעבודותיו הופיעו דימויים ממשיים כגון פרות, מכונות ונופי הארץ, ומאוחר יותר גם פועלים ערבים ושכונות עוני.

את ציורי הקיר הגדולים והמפורסמים שלו יצר לאחר שלמד באקדמיה בפירנצה ציור פרסקו – ציור על קיר. המפורסם והמונומנטלי שבהם הוא "ישראל – החלום ושברו" – ציור ארוך על קירות חלל הכניסה בבניין אוניברסיטת חיפה. אופק צייר אותו ב־1986 במשך חצי שנה. עשור קודם לכן חווה אופק מפנה רוחני דרמטי, שהביאו ללימודי יהדות ב"מרכז הרב" ולפרק מטפיזי־יהודי ביצירתו. בעבודותיו החלו להופיע דימויים מן המסורת היהודית, וסיפור העקדה הפך לסמל חוזר ולמוטיב המגדיר זהות. מבקר האמנות גדעון עפרת כתב על רישומי העקדה של אברהם אופק:

במפעל זה של אמנות ישראלית המהווה מדרש על מדרשים, ניסח אופק הצעה תרבותית חתרנית (לבטח בשנות השמונים) שאינה נכונה לוותר על אוצרות תרבות אותנטיים. היה זה מפעל האחדתה של אמנות ישראלית עם שורשים יהודיים עממיים וחושניים. בציורי ופסלי העקדה הרבים שלו נשא אופק את הארכיטיפ הקדום אל זמנו ואל חייו־חיינו. הוא פירק את הנרטיב לגורמיו הזעירים ביותר – למרכיבי המהלך של האב והבן  "בדרך אל ההר"; לרגע הנפת המאכלת; ליחסי המבטים בין האב, הבן, המלאך והאייל. הוא לא חדל לתהות, לא חדל לשאול, לא חדל לבדוק, לא ויתר על הניסיון להבין את הבלתי ניתן להבנה. ולכל אלה הוסיף את תוספותיו, שב וסיפר את הסיפור, ערך אותו מחדש ואחרת… יצחק שלאחר העקדה – יצחק של "פחד יצחק" – גם הוא לא נתן מנוח לאופק, שידע כל חייו את טעם החרדה הקיומית.

סלעים כמו עננים

יונתן, ספר קצת על עצמך; מהם השורשים האמנותיים שלך? איפה גדלת?                           

"מבחינה אמנותית גדלתי אצל אבא שלי, שהיה לו אוסף ההשפעות שלו. קשה לשים את האצבע כי הוא באמת עבר הרבה גלגולים. הוא למד באיטליה, הסתובב בכל אירופה, והייתה תקופה שהתחבר מאוד לרעיונות של מיסטיקה יהודית ורוח. אבל במובן יותר פרטי, אבא שלי סידר לי את החיבור בין אמנות לחיים. אני רואה הרבה אנשים שמתעסקים באמנות ונתקלים בקושי איך להביא את זה לפרקטיקה של החיים. זה שגדלתי בבית של אמן יוצר, זה שראיתי בעיניים את הטעויות ואת הקשיים אך גם את החיבור האמיתי לחיים, כאן הפכה עובדת היותי 'דור שני' ליתרון. ובנקודה הזאת זה גם הופך למסורת. אני גר היום במה שהיה לאורך שנים הסטודיו של אבא שלי, והסטודיו שלי נמצא בחצר – כמעט בתוך ביתי. מבחינתי החיים של הבית זה מה שמפעיל אותי ואת האמנות שלי, החיכוך עם החיים הופך לחלק בלתי נפרד מהעשייה שלי".

כשהיה בן 16 וחצי נפטר אביו, ומשם החל לסלול את דרכו האמנותית לבד. כדי לברוח מהשוואות בלתי נמנעות הגדיר את עצמו תקופה ארוכה כפסל, משאיר לאביו את הציור.

"גדלתי בסביבה שמצד אחד היא הכי תומכת ומצד שני הכי מדכאת שיש, כי זה נורא מתסכל לגדול ליד כזה טיטאן", מסביר אופק. "עד שאבי נפטר הספקתי לספוג המון דברים, אבל אם הוא היה חי אני לא יודע אם היה לי מספיק חופש פנימי לצמוח כאמן נבדל. כשהייתי בן 11 גרנו למשך כמה שנים בחיפה, ואבא שלי לימד שם באוניברסיטה. בכל התקופה הזאת הוא היה לוקח אותי שלוש־ארבע פעמים בשבוע לדוג. מיד אחרי בית ספר עד השקיעה, אני ואבא בים, עם חכות על המזח. זה היה המפגש הכי עמוק שלי איתו. בדיג הוא העביר אליי המון דברים, כל מיני סוגים של ידע שמשמש עדיין כמאגר שאני שואב ממנו. היינו ביחד בעניין הזה של הדיג – איך לקשור את הקרס, איפה כדאי לעמוד ואיך לנחש מה קורה בתוך המים. היום יש בחיים שלי כל מיני נקודות מפגש איתו. לא מזמן עשיתי ציור והייתי צריך צבע שמן אדום. זכרתי שיש משהו במחסן. נכנסתי. אחרי שנים שאני מתחבא מ'להיות צייר', גיליתי שיש לי צבעים לכל החיים. המון גוונים בפחיות, בשפופרות".

חזרת לאחרונה לציור?                                                                                                                 

"לא, אף פעם לא הפסקתי. גם בתקופה שבה הגדרתי את עצמי כפסל, בסטודיו תמיד ציירתי. כמעט כל הפסלים אצלי מתחילים מציור, אבל בשנתיים האחרונות אני עושה גם תערוכות עם ציורים וזה לא קרה קודם".

אז איפה בעצם התחלת?

"בעצם לא ממש התחלתי. הרי כל הילדים מציירים, אני פשוט לא הפסקתי. אבל כשהייתי במצפה עזוז, בן 23 בערך, חטפתי זפטה אמיתית מהטבע, והיא השפיעה על המשך דרכי האמנותית; נפגשתי שם בציורי סלע. אף אחד לא אמר לי שיש שם ציורי סלע פרה־היסטוריים".

זה דבר ידוע?

"כן, אבל לי אף אחד לא אמר. הייתי במרעה – מצפה עזוז, יולי־אוגוסט, 44 מעלות בשמש, העזים עם הריח המתוק, שיכרון הנוף המדברי הזה, ופתאום ממרחק אני רואה ציור סלע שקופץ לי לפנים כמו תעתוע, חזיון. התבלבלתי לרגע. הרי גם ככה הסלעים שם הם כמו עננים, אתה כל הזמן יכול לראות בהם צורות ופרצופים וכשאתה לבד הדמיון מפליג. ואני הולך ורואה אחד ועוד אחד, נפלתי על שדה שלם. ראיתי שם כל מיני דברים, חיות עם קרניים ורגליים, לפעמים אפילו עם פרספקטיבה".

 ומה קרה לך שם, ברגע הזה?

"הייתה לי סוג של חוויה רוחנית, סוג של סנה בוער. גיליתי שתשתית העשייה שלי היא דו שיח בין ההווה לעבר. ואת הבחירה שזה הדו שיח שאני מנהל – גיליתי שם".

איזה סוג של דו שיח זה?

"הדברים שאני עושה עכשיו קושרים בין האדם שצד את הדימוי והטביע אותו על הסלע לביני. על סלע אחד אפשר למצוא הרבה שכבות של ציור. זה מלהיב אותי, כי אני רוצה למצוא איך השכבה שלי על הסלע מתחברת לשכבה שמתחת, ואיך אני עובד על הסלע כך שיהיה מקום לשכבות הבאות. אני לא מנסה להפוך את הסלע לחצץ, אלא לקשור בין הדימויים האלו לציר הארוך של המסורת ולעניין של הקרבן. אברהם אבינו היה כאן בסביבה. הוא חי בבאר שבע וירד למצרים, הוא עבר פה באזור. אברהם אבינו תרתי משמע. זה אבא שלי. הוא היה פה".

יונתן אופק, "צלמיות", שמן ועלי זהב על עץ, 2012 צילום: רן ארדה

קדישמן על הספה

את מושג האב מרחיב יונתן אופק הרבה מעבר למובן הביולוגי. הוא רואה עצמו כבן לאביו, כנין לאברהם אבינו וכבן־תלמיד בשושלת של אמנים ישראלים שרגלם האחת נטועה בחומר והשנייה במסורות פיסול וציור אירופאיות. "אני מאוד מאמין בקשר בין דורי ויש לי כמה עמודי תווך כאלה שאני נשען עליהם, כמה אנשים שאני נאחז בענפים שלהם; עם מנשה קדישמן יש לי קשר מאוד עמוק. הוא אמן גדול ואיש ענק. דדי בן שאול, נפתלי בזם, ובעיקר המורה הגדול שלי שנפטר לפני שנתיים – ג'וק (משה שק. יש"י)".

איפה פגשת אותם?

"את כולם אני מכיר מהילדות, מכרים של אבא. קדישמן היה מגיע אלינו הביתה לבקר. הייתי רואה אותו יושב על הספה, ואז רץ את כל הסלון וקופץ ראש לתוך הבטן שלו. את כולם הכרתי בבית".

אתה רואה אותם כעמודי תווך, למרות שהם לא לימדו אותך אמנות במובן הקלאסי. הם לא לימדו אותך טכניקות עבודה, לא עבדת בסביבה שלהם.

"נכון. טכנית לא למדתי אצלם בכלל. מבחינתי זו כנראה עצם העובדה שהם קיימים. אני יכול להרים טלפון, לקפוץ לביקור, לדבר איתם על החיים, להסתכל יחד בספר. אני לא עושה הפרדה בין אמנות לחיים. כי מה זה מורה טוב? זה אחד שבמקרה הטוב מזהיר אותך מבורות, שלא תיפול אליהם. אתה צריך למשוך את עצמך, להסתקרן ולחקור. זו צריכה להיות המוטיבציה של הבנאדם, לא של המורה".

ג'וק היה המורה שלך בה"א הידיעה, וגם בסביבתו לא עבדת ממש. איזה סוג לימוד זה היה?

"תראי, ג'וק שלח אותי למשל לתלמיד אחר שלו, ללמוד לעבוד עם קרדום. בקרדום עושים כלים חקלאיים – עלי ומכתש, ידיות למחרשה. זה למעשה חלק מהתרבות החומרית של הפלשתינים. ג'וק היה אומר תמיד שצריך לפתוח אקדמיה ללימודי יהדות, שבה השיעור המרכזי יהיה להבין את ההבדל בין המחרשה של חברון למחרשה של עזה. 'שם יושב הסוד', הוא היה אומר. בחברון האזור הררי – האדמה קשה, מסולעת, לאנשים יש אצבעות עבות וקצרות יותר והשפם יורד להם קצת יותר למטה בגלל האבק של ההר. להכנת הקרדום מתאים יותר עץ האלון הקשה. בעזה לאנשים יש רגליים רחבות שלא ישקעו בחול, המחרשה ארוכה יותר ואפשר לעשות אותה מעצי אשל רכים. 'כשתבין את ההבדל בין ההר לשפלה במובנים האלה', הוא אמר, 'אז תוכל אולי לעשות אמנות'".

הלימוד הוא אם כך הבנה עמוקה של החומר ושל הקשר ההכרחי בין החומר לבין הדבר שהוא עתיד להיות.

"יש פה את העניין של תרבות חומרית, של גישה לחומר, כבוד לחומר. וזה מה שקיבלתי מהם, מהמורים שלי. לעומתם אני אולי קצת מרדן – ברמה של החומר אני מעז להשאיר קצוות חדים ולא גמורים. אבל זה גם אותנטי, זה האופי שלי. למדתי שאני מעדיף את זה פחות עשוי מעשוי יתר על המידה, ובגלל שתמיד יש לי תאבון לעבודה הבאה זה לא מפריע לי".

תתקן בעבודה הבאה.

"כן. אין לי בעיה לחתום על הלא מוגמר".                           

האופן שבו אתה מתאר את תהליך הלימוד נשמע פחות כמו הוראה ויותר כמו העברת מסורת – יצירת שושלת ידע. זה גורם לי לחשוב אחרת על אמנות.

"אני מרגיש שאני הולך מבחינה אמנותית בדרך שהיא כל כך סלולה ואמינה והלכו בה כל כך הרבה דורות, כך שהמסע שלי הוא די בטוח. אני בעצם מאוד קונפורמיסט, הכי הולך על בטוח. אני מנסה ללכת בתוך הצעדים של מה שעשו פעם, קצת להזיז, קצת להגיד שאת הזנב אני עושה ככה ולא ככה. אבל אני לא ממציא. לא מחדש. אני מוסיף שכבה".

בהליכה בתוך צעדים של מישהו יש הרבה מן המסתורין. היא מקיימת את המתח הזה שבין נאמנות לבין חידוש שבו השכבה שלך, הדרך שלך, תצליח לייצר משהו חדש, מפתיע.

"זה תמיד מפתיע. בעקבות הדיג היו לאבא שלי כמה שיעורים נהדרים באמנות, על הכוח המדמה של הקיום. הוא דיבר על מצב שבו אדם דג בים עם חנית והמים צלולים ושקופים לגמרי. אפילו במצב הזה יש איזשהו תעתוע שצריך להתגבר עליו – הדג הוא לא איפה שאתה חושב שהוא, כי האור שנשבר על המים מסיט אותו הצידה. אפילו במצב הכי אופטימלי הדמיון צריך לעבוד. וכמה שהמים נעשים עכורים יותר כך ה'איך לדוג' נעשה עניין מיסטי יותר. הכול מסביב גלים, קצף, מים עכורים לגמרי – איפה הדגים? בעומק? במרחק? פה קרוב?

"כשמסתכלים על כל מה שעשו בני האדם אפשר הרי לטבוע, אבל בסוף, כמו בדיג, אתה עומד על המזח עם המון ניסיון – סיפורים של אחרים, שמועות ואינטואיציה – ואתה זורק קרס, שולח חכה כמו לעולם אחר, ומחכה לראות מה יבוא משם. התגליות הגדולות באות כמו מתוך הרגל, לגמרי במקרה". 0

 התערוכה "ארטיפקט" של האמנים יונתן אופק ומידד אליהו מוצגת עד 29.9.13 בסדנאות האמנים – גלריה ת(א)עשייה, רח' האומן 26, תלפיות, ירושלים

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ג, 26.7.2013