בשם כל הקינדרל'ך | יקי מנדלסון

לפתע הוא קופץ, מכה על הדלת באגרופיו וצועק "מנגלה. אני ניצחתי אותך, הנה כל הקינדרל'ך שלי שבאו מארץ ישראל". שנה לפטירתו של איצ'ה טאוב, ניצול ביתן 10 באושוויץ  

שעת בוקר של יום רגיל, הטלפון מצלצל, והידיעה נוחתת בלי רחמים. איצ'ה נפטר. הבטן מתכווצת והעיניים מתמלאות דמעות. כאב של פרדה, שמעורר שוב את הכאב הצורב על חוסר היכולת שלנו למצוא את הדרך הראויה להיפרד מניצולי השואה, העוזבים אותנו במהירות ומשאירים אותנו להתמודד לבד עם המשא הכבד של הזיכרון.

ועכשיו איצ'ה שלנו.

את תחושת הבדידות הזו חוויתי לראשונה לפני שנים, באחד מהמסעות הרבים שאליהם יצאנו יחד עם איצ'ה. הדבר אירע דווקא בשעה שעמדנו שוב מול הדלת החלודה והמאיימת של בלוק 10 באושוויץ. על המדרגות עמד איצ'ה והוציא מכיסו דף מקופל וסליל דבק. בידיים רועדות הוא פתח את הדף המקומט ותלה אותו על דלת הבלוק. הייתה זו מודעת האבל המודיעה על פטירתו של אחיו התאום זרח, שנפטר באותה שנה בחג הפסח לאחר שחזר משני מסעות רצופים בפולין. איצ'ה עמד ליד הדלת, הניח את שתי ידיו על הדלת והוריד ראשו. דממה עמדה מסביב ודאגה בלב. מה קורה איתו? האם דווקא עכשיו, כשאנו כל כך זקוקים שיאזור כוחות ויפתח בפנינו את השער הסגור הזה, הוא נשבר?

חצי כפית היא לעתים ההבדל בין חיים ומוות. איצ'ה טאוב בפתח בלוק 10 באושוויץ

חצי כפית היא לעתים ההבדל בין חיים ומוות. איצ'ה טאוב בפתח בלוק 10 באושוויץ

ואז פרדה

ולפתע, כאילו הוא קורא את מחשבותינו, איצ'ה מסתובב. הוא מישיר מבט מזוגג אך מלא אהבה, סוקר במבטו את פני כל השמיניסטים הנושאים עיניהם אליו, ואומר בקול נמוך וסדוק: "קינדרל'ך שלי, תקשיבו לי. הוי קינדרל'ך, תדעו לכם – אם אושוויץ זה מרכז השואה, אז תדעו שביתן 10 הוא לב לבה. אוי, כמה ניסיונות נעשו כאן, איזו רשעות, איזו שפלות, איזה שקר".

ולפתע הוא קופץ בחֵמה וזעקה פורצת מפיו. כולנו נרעדים. הוא מסתובב אל הדלת ומכה עליה באגרופיו. הוא בועט בדלת הכבדה וצועק בקול בוכים, "מנגלה יימח שמך. הנה כל הקינדרל'ך שלי, יימח שמך, אני ניצחתי אותך, הנה כל הקינדרל'ך שלי שבאו מארץ ישראל".

כן, אנחנו הקינדרל'ך של איצ'ה וזרח. אנחנו אלפי בני הנוער והמבוגרים שחזרו איתם למקומות הרצח ושמעו אותם מספרים על קורותיהם ללא לאות באלפי הרצאות בבתי הספר ובתיכונים. איצ'ה וזרח, שקיבלו בעל כורחם את התואר "תאומי מנגלה", ואולי בעצם גילו לנו את הסוד של בלוק 10 – כולנו באיזה שהוא מקום תאומים.

מי יכול לספור כמה קינדרל'ך יש לאיצ'ה? מי יכול לשער כמה תלמידים הוא העמיד ובאילו כוחות הוא צייד את כולנו?

איצ'ה היה ילד הונגרי בן 11 מהעיר טוקאי כשהגיע עם משפחתו לבירקנאו ביום שישי, ערב שבת וערב חג השבועות, האחרון לקיומו של מחנה המוות. הרכבת עומדת בתור מחוץ למחנה לאחר נסיעה מתישה בקרון הצפוף. רק בשבת בבוקר היא נעה פנימה, על הפסים שנבנו במיוחד על מנת להאיץ את קצב ההשמדה של יהדות הונגריה. צריך להספיק לפני התבוסה, לפני שמכונת המלחמה תיעצר. יש משימה עליונה – להשמיד כמה שיותר יהודים.

איצ'ה סיפר תמיד על סבו, תלמיד חכם וירא שמים, שפרץ בבכי על שלראשונה בחייו הוא נוסע בשבת. תמונה זו של סבו הבוכה נצרבה בלבו של הילד בן ה־11. הוא זוכר גם את הסכין לחיתוך החלות ואת גביע הקידוש שהיו בחבילות שלהם. הוא זוכר את דלתות הקרון הנפתחות, את הצעקות "ראוס ראוס", את הזקנים הנאלצים לקפוץ מהקרון הגבוה אל הרציף, את האנשים הנופלים וקמים, את הצעקות, את הדחיפות, את הבכי.

מסתדרים בשלושה טורים. לידו וליד זרח עדיין אבא ואמא, האחות חנה בת ה־12, ויוסף יוחנן, האח הקטן. ואז באה הפרֵדה. גברים וצעירים לטור אחד, נשים, ילדים וזקנים לטור השני. איצ'ה זוכר את הקאפו עם המקל והרצועה בקצה, הוא זוכר את האוקראינים והליטאים העומדים בצד, את הכלבים הנובחים. איצ'ה וזרח הולכים עם אמא. הם מגיעים לפני מלאך המוות מנגלה, המסמן להם בהינד אצבע לפנות שמאלה לעבר תאי הגזים. השיירה מתקדמת לשביל ה"הימל שטרסה" – הדרך לשמים.

לפתע נשמעת פקודה לעצור. הטור נעמד. חייל עומד מלפנים וצועק, "צווילינגע ראוס" – תאומים החוצה. אמא מצמידה את איצ'ה וזרח אל גופה. איצ'ה אומר – "אמא, לא שמעת, הוא קורא לתאומים. אנחנו תאומים". אמא משתיקה את הילד, היא לא רוצה לשמוע. אבל החייל קורא בשנית. בפעם השלישית אמא פונה אל איצ'ה ואומרת, "יצחק, קח את אחיך זרח ולכו, ותשמור על זרח". אחר כך היא פונה אל זרח וחוזרת על אותן מילים, "תשמור על איצ'ה". הילדים יוצאים מהטור. לימים הם יתווכחו למי אמא אמרה קודם לשמור על אחיו, נקודה שתביא אותי לשים לב ביתר שאת עד כמה המילים שאנו מפנים לעבר ילדינו משמעותיות ונצרבות בהם בעוצמה שאנו לא משערים.

מתוך כ־15 זוגות תאומים שיצאו מהטור נבחרים שלושה זוגות. השאר חוזרים והטור ממשיך בדרכו. דברים רבים מתרחשים שם על הרמפה, אירועים ושברי תמונות שנצרבים בנפשם של שני התאומים, שאינם יודעים כי הם נפרדים עתה מהוריהם ומכל בני עירם הצועדים אל עבר מותם. איצ'ה עדיין זוכר את הילדה הקטנה העומדת לבדה ובוכה, ואת אמו מתכופפת אליה להרגיעה. היא מרימה אותה על ידיה ולוקחת אותה אל תאי הגזים, מבלי לדעת.

שלושת זוגות התאומים הולכים אחרי חייל, הלוקח אותם לאחר קבלת אישור ממנגלה לאחד הצריפים. הם מתקלחים ומסתפרים. הפאות של איצ'ה נושרות ארצה. מאז, בכל פעם שהוא רואה נערים עם פאות הוא מחפש פאות כמו שהיו לו. הם צועדים בעקבות החייל הרכוב על אופניים לבירקנאו. ההליכה בשמש זכורה לו כמהנה לאחר הנסיעה הקשה בקרון.

הם מגיעים לבלוק 10 ונבדקים על ידי רופא, הממשש ומחפש ביסודיות. איצ'ה נוהג לומר שבכל פעם שהוא ראה את דברי רש"י על לבן המנשק את יעקב ומחפש את כספו, הוא נזכר ברופא ההוא. רשע עובד באותה צורה בכל דור ודור, כדבריו.

אחר כך מתחילים הניסויים. הוא זוכר הקרנות וזוכר את הזוגות שהיו איתם מתפתלים מכאבים. בבוקר שני הזוגות האחרים שהגיעו איתם כבר לא היו בחיים. איצ'ה וזרח אמנם חיים, אבל מתקשים להכיר איש את אחיו.

בין הניסויים הם נשלחים לעבודה, הכוללת העברת חבילות מהרמפה למחנה קנדה ואיסוף מתים בכל בוקר בעגלת העץ העומדת עד היום בבירקנאו. ליד בלוק 10 הם מתוודעים לג'ודית, כך הם קראו לה. את שמה האמיתי אין לדעת. ג'ודית, שהגניבה חיוך אל הילדים, שלחה להם קרן אור ממרחקים וזו חיממה את לבם המתגעגע למבט אִמהי ואנושי. באחד הבקרים הם מגלים את גופתה המחוללת של ג'ודית בפתח הצריף. הם משליכים אותה אל עגלת המתים ואיתה משליכים גם את שאריות התקווה. את ג'ודית יזכיר איצ'ה עד שנתו האחרונה בתפילות ה"יזכור" הנאמרות בחגים בבית הכנסת. לאחר שהוא מזכיר את נשמות הוריו ומשפחתו הוא פונה לריבון העולם ואומר: "ריבון העולמים, אני לא זוכר את השמות של כולם, אני גם לא בטוח שאני יודע אותם, אבל אתה יודע, ולכן אנא יעלה לפניך זיכרונה של ג'ודית, שמתה מתוך ייסורים קשים, וזכור את אותו תאום שהתפתל כל הלילה בכאביו, וזכור…" כך היה איצ'ה פורט את רשימותיו.

חצי כפית מרגרינה

איצ'ה טאוב, אסיר מספר A2508 (זרח היהA 2507), חי את חייו במדינת ישראל המתחדשת. הוא חי חיים רגילים של אזרח המתמודד עם קשיי הפרנסה ואירועי התקומה. איצ‘ה מקים משפחה עם אשתו תמר, תיבדל לחיים טובים, ומוליד ילדים ונכדים. חי וזוכר. הוא ואחיו מקדישים כל רגע אפשרי לעצב את הזיכרון. הם יוצאים למאות מסעות עם בני נוער לפולין, נוער מכל המגזרים. נוסעים ומספרים. הם חשים את כובד המשא המוטל על כתפיהם ואת חובתם כלפי הנספים. האם גם אנו חשים זאת?

באותה שנה שבה עמדנו ליד בלוק 10, כשאיצ‘ה הניף את המודעה על פטירתו של זרח, הכתה בי באחת התובנה שאנשי דור הנפילים המופלאים הללו הולכים ועוזבים אותנו. בבת אחת נחרדתי ופרצתי בבכי. מה יהיה כשנישאר לבד? האם יֵדע הדור השני להעביר באופן הראוי לדורות הבאים את מה שקרה בלי שיעמדו לצידנו אלה שהיו שם? אלה המספרים את הסיפור מכלי ראשון, אלה המעִזים לספר גם את הבלתי ייאמן, את מה שאנו בעצמנו מהססים לעתים לומר למרות שהדברים כתובים. מהססים כי פשוט קשה להאמין, קשה לתפוס, בלתי ניתן לתפוס. נראה שנגזר שיהיו דברים שרק הניצולים יעזו לומר.

דוגמה לכך חוויתי באחד מביקוריי בביתו של איצ‘ה בראשון לציון. ברגע שנכנסתי לבית ראיתי אותו קורן במיוחד. “הו יענקי“, הוא קרא לעברי, “השבוע קרה לי דבר משמח במיוחד“. התיישבתי על הספה מולו והוא אמר: “השבוע בא לבקר אותי אחד מהתאומים ושאל: ‘איצ‘ה, אתה זוכר מה הקשר שלך לחג החנוכה?‘, השבתי שאיני יודע למה הוא מתכוון, אבל הוא קטע אותי ואמר, ‘מה, אתה לא זוכר את נר ראשון של חנוכה שהדלקנו בזכותך?‘. לפתע נזכרתי. נזכרתי איך נשמעה בצריף קריאה כי הערב יחול חג החנוכה, ובעקבותיה השאלה האם יש מי שמוכן לתרום את מנת המרגרינה שלו וכמה חוטים ממכנסיו כדי שתהיה פתילה וחומר בערה, ואני התנדבתי“.

ולפתע הוא אוחז בידי בהתרגשות ומתחיל לבכות, “יענקי, אתה מבין מה זה? אני נתתי את חצי כפית המרגרינה שלי להדלקת נר חנוכה. אתה מבין שחצי הכפית הזאת זהו לעתים ההבדל בין חיים ומוות? אתה מבין שהוצאת חוטים מהמכנס זה סבוטז‘ (חבלה ברכוש הרייך) שדינו מוות? ואני עשיתי את זה? לא פלא ששכחתי. אם חברי לא היה מזכיר לי זאת ולא מאשר בפניי שכך עשיתי, לא הייתי מספר את זה, כי זה פשוט לא יכול להיות. אבל זה קרה ואני כולי מלא תודה לבורא עולם שנתן לי את הכוח הפלאי לעשות כך“.

אחר כך הוא הוסיף כממתיק סוד: “דע לך, שלאחר המלחמה כתבתי עוד כמה דברים שאירעו במחנות. כתבתי וגנזתי. ודע שפעם אחת פתחתי וקראתי וחשבתי לעצמי, מי יאמין שזה אכן קרה? אפילו אני, שיודע שכל זה אכן קרה, מתקשה להאמין במה שאני קורא“.

אז הבנתי שהמשימה המוטלת על אנשי העדות של הדור השני והשלישי כבדה היא ביותר.

איצ‘ה נהג לספר רבות על האמונה וכוחות הנפש שהתגלו והאירו בחשכת הצריף. הוא סיפר על שני התאומים, מוישה ודויד, שהיה להם זוג תפילין ובכל יום היו מניחים אותם מתחת המיטה כשאחד עומד על המשמר. הוא סיפר על תפילין של ראש שהיו במחנה שעל יד מחנה הצוענים, ויהודים עמדו בתור מוקדם בבוקר כדי לזכות להניחם. הוא סיפר על אלה שעשו מאמצים אישיים לשמירה על כשרות גם כשלא היו מחויבים בכך, ועל הדלקת נרות שבת של נשים.

הוא סיפר על תפילות ערבית שנערכו בהמתנות הארוכות במסדרים על ידי שליחי ציבור שהתמחו בהנעת שפתיהם בלי שייראו, ושידעו להשמיע קול נמוך שעבר בין השורות בלי שהשומרים שמו לב לכך. הוא סיפר על ראש השנה תש“ה, כשבעת עמידתו על הרמפה הוא שמע קול שופר וחשב שהרוח נושאת את הקול מאחד הכפרים, עד ששמע שהתקיעות התרחשו במחנה עצמו.

הוא סיפר בדמעות על הסלקציה של יום הכיפורים. אספו אותם בחצר סגורה, כשבכניסה עמד אוקראיני עם שוט. “רק הכניסה לשם זה היה פחד מוות“, הוא אמר. ולפתע ניגש אליו יהודי ואומר לו ביידיש – “היום יום כיפור, אם אתה רוצה להינצל תגיד תפילת נעילה“, ודוחף לידיו כמה דפים. “הלכתי הצידה ליד הקיר ושקעתי בתפילה שיצאה מכל הלב“, אמר לי איצ‘ה. וכשדמעות זולגות מעיניו הוסיף, “אי, אי, מאז אני מתפלל לריבון העולם, אנא תן לי עוד פעם אחת תפילה כזו, כמו אותה תפילת נעילה שם בחצר הסלקציה. עם תפילה אחת בריכוז כזה אני אצליח לעשות שלום בין כל ישראל“.

והוא סיפר גם על “וטהר לבנו“ של חסידי גור בתא הגזים בליל שמחת תורה. שיר שליווה אותו כל חייו, ובכל מקום ביקש שישירו אותו. איצ‘ה נהג לומר לחבר‘ה צעירים: “בואו, אתן לכם טיפ לחיים – תלמדו את השיר הזה ותשירו אותו בכל הזדמנות. בבחינות הבגרות, כשתלכו לצבא, כשתינשאו וכשתזדקקו לפרנסה. אני עצמי קם כל בוקר בארבע ושר לעצמי בשקט את השיר הזה“.

התרגשות גדולה הייתה לו כשפעם, באחד המסעות, עמדנו בקרמטוריום בבירקנאו ושרנו את השיר יחד עם תלמידים ששמעו אותנו בשידור חי בירושלים. “זו המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי“, הוא אמר.

שנדע להיות אחים

כל כך הרבה סיפר לנו איצ'ה. כל כך הרבה סיפורים שבעצם אינם סיפורים אלא צוואה. הסיפורים הללו הם המורשת שלנו, הם הביטוי העז ביותר שנולד בעולם לרוח היהודית. זו הרוח שמהווה את האלטרנטיבה לרוע הבלתי נתפס, לשקר הקרוי נאציזם, ולכל מה שהניע את "האידיאולוגיה" המזויפת שלו. שקר שאותו עמלו איצ'ה, זרח ורבים אחרים לחשוף כל ימיהם, ולא נתנו מנוח לאיש המנסה לעצום עין, לטייח ולהשלות את עצמו או את הזולת.

נדמה כי הצוואה שהשאיר לנו איצ'ה היא אותה צוואה שקיבל מאביו על הרמפה. שם, ברגע האחרון, כשאיצ'ה וזרח רואים את אביהם ואחיהם מתרחקים מעבר לגדר, מסתובב אליהם לפתע אבא וקורא: "איצ'ה וזרח, תזכרו שאתם יהודים!"

המשפט הזה, שם ברמפה, נצרב עמוק בלבם של האחים. בכל פעם שחזרו לאותו מקום נורא הם עמדו וזעקו בדמעות: "אבא, לא שכחנו! אבא, אנחנו זוכרים שאנחנו יהודים! הנה תראה, הבאנו איתנו קינדרל'ך מארץ ישראל".

איצ'ה יקר שלנו, איצ'ה הצדיק.

כל כך הרבה אנשים מודים לך על כל מה שעשית עבורם. כל כך הרבה קינדרל'ך השארת בעולם. כל כך הרבה ילדים מתגברים עד היום על המשברים הכי קשים שלהם בזכות שלימדת אותם לשיר "וטהר לבנו לעבדך באמת", שם ליד תאי הגזים.

אני בטוח שמלאכים מובילים אותך למקומות עליונים עכשיו. אתה נפגש עם אבא ואמא ועם כל היהודים מטוקאי. אלה שידעת את שמם, ואלה שידעת להזכיר אותם. אתה יכול להתייצב לפני כיסא הכבוד ולומר בלב שלם, כמו שרצית לומר – מילאתי את שליחותי. תעמוד שם ותפעל שיהיה שלום בינינו, כמו שתמיד ביקשת. תזכיר את חיילי צה"ל שתמיד אהבת. תבקש שנדע לחיות בארץ הזאת יחד ושנדע, כמו שתמיד התחננת, לשמור על המתנה הגדולה שקיבלנו, ושנדע להיות אחים.

איצ'ה, קשה לדעת כמה יהודים יש בעולם שהזכירו לכל כך הרבה יהודים שהם יהודים, כמו שאתה וזרח הזכרתם. קיימת את הצוואה, השארת לנו מורשת גדולה ומשימה לחיים להמשיך את השליחות. שנהיה ראויים לכך. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

לתגובות: menson7@gmail.com

 יקי מנדלסון הוא המנהל החינוכי של תנועת "מבראשית" 
ומדריך בני נוער ומבוגרים בפולין ומזרח אירופה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ג, 26.7.2013 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 ביולי 2013, ב-גיליון עקב תשע"ג - 833 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: