תפילה דקטנות | ראם הכהן

תחינתו של משה להיכנס לארץ נענתה בשלילה מפני שהגיעה ממקום המנותק מהמהלך הכללי לתיקון עולם. על שתי הנהגות תפילה בעקבות הרמח"ל

במהלך השעבוד במצרים; לאחר חטא העגל; במסגרת ההתמודדות עם קרח ועדתו – במהלך שנות מנהיגותו משה רבנו מתפלל פעמים רבות, ותמיד נענה. התפילה היחידה שלא נענית היא זו שמופיעה בפרשתנו, שבה משה מבקש להיכנס לארץ אך פניו שבות ריקם. מדוע לא מסכים ריבונו של עולם להיעתר לתפילתו של משה? חטאים גדולים מחטאו של משה נעשו מוקדם יותר וגם ייעשו בהמשך, וסיפורי התנ"ך מתארים לנו את הנכונות של הקב"ה להיענות לתפילות המבקשות את סליחתו. מדוע כאן התפילה נדחית?

באחת ההתייחסויות של ספר הזוהר לעניין התפילה נכתב שאדם העוסק בתורה דבוק בעץ החיים ולכן הוא זה שיכול להתפלל. כדי להמחיש את דבריו מדגים הזוהר את העיקרון הזה בשתי דמויות: חזקיהו המלך, שתפילתו הצליחה לבטל את הגזרה על מותו, ומשה רבנו שתפילותיו נענות. בהקשר של פרשת "ואתחנן" דברים אלה צורמים ואירוניים – אם משה הוא אב־הטיפוס לאדם שתפילותיו נענות, מדוע בקשתו האחרונה לא התמלאה?

תשובה אפשרית אחת תבחין בין תפילה זו ובין תפילותיו האחרות של משה: בדרך כלל משה מתפלל עבור אחרים ואילו כאן משה מתפלל עבור עצמו, ומאחר שזו תפילה פרטית – היא לא נענית. גם אם הסבר זה מצליח להבחין בין המקרים, האמירה העולה ממנו בעייתית מאוד: האם אין לאדם יכולת להתפלל על עצמו? האם כל תפילה שבה האדם מתפלל על עצמו סופה להידחות? נראה כי יש למצוא הסבר אחר.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

תקט"ו תיקונים

במקומות רבים בכתביו מנסח הרמח"ל שני אופנים שבהם ה' מנהיג את עולמו: הנהגת המשפט והנהגת הייחוד והממשלה. בהנהגת המשפט האדם נידון על פי מעשיו; יש צדיקים ויש רשעים, וההתייחסות הא־לוהית אליהם היא דרך מנגנון הגמול, בכללי השכר והעונש. מערכת היחסים ברורה וישירה ואפילו מובנת ומתבקשת. הנהגת הייחוד והממשלה, לעומת זאת, מבטאת את אופן ההשגחה הא־לוהית התלויה ברצון הא־לוהי שמעבר לכל מערכת חוקים, השגחה שמתייחסת לא רק למה שנעשה כרגע על ידי בני האדם אלא למהלך ארוך־הטווח של התפתחות העולם. הנהגת הייחוד אחראית לכך שהעולם אכן יגיע לייעודו ושהיעדים הגדולים של ההיסטוריה, כפי שתכנן אותם בורא העולם, אכן יתממשו.

אחד מהספרים הרבים שחיבר רמח"ל נקרא "תקט"ו תפילות". בספר זה מופיעות 515 תפילות, העוסקות כולן בתקווה לתיקון העולם וגאולתו, וכולן מסתיימות במילים "לישועתך קויתי ה'". במבט מקרוב ניתן לראות שהתפילות בספר מיוחד זה מתייחסות לקב"ה ולהשגחתו מתוך מערכת המושגים של הנהגת הייחוד: התפילות מבקשות על השלמת העולם, על הבאתו לייעודו הסופי וכן הלאה. מצד שני, תפילות המתמודדות עם הנהגת המשפט, כמו בקשות על רפואה, פרנסה או זיווג – לא נכנסו לספר זה. הרמח"ל מסביר שהתפילות שבספר חוברו כנגד תפילתו של משה רבנו בפרשת "ואתחנן", מילה השווה בגימטריה למספר התפילות שבספר. תפילות אלה, המתייחסות להנהגת הייחוד והממשלה, באות לתקן את התפילה שהושבה ריקם. התפילה של משה לא נענתה, אם כן, לא בגלל שהייתה פרטית, אלא בגלל שנאמרה מתוך מערכת היחסים של הנהגת המשפט, ולא של הנהגת הייחוד והממשלה. למה הכוונה?

במדרש תנחומא מופיעה שיחה שנערכה בין משה והקב"ה סביב תפילתו של משה. על פי המדרש, בקשתו של משה להיכנס לארץ נבעה מהדחף האנושי הבסיסי והמוכר להישאר בחיים: "אמר (משה): ריבון העולם – מתיירא אני מחבלו של מלאך המוות". בהמשך מציע משה לקב"ה שאם הוא אכן יישאר בחיים – הוא יפנה את כס ההנהגה ליהושע בצורה מוחלטת, ואף ישב וילמד תורה מפיו. אם נתבונן במדרש זה לאור דברי הרמח"ל, נוכל לראות שמשה מתייחס לעצמו באופן המנותק מכל הקשר; משה מגדיר את עצמו מעבר לכל מערכת יחסים או תכלית כלשהי. בתפילה זו, על פי המדרש, משה מפגין ענווה בקנה מידה מרשים ומדהים, אך בבקשה שלו הוא מעיד על עצמו שאין לו עוד מה לעשות בעולם – הוא מוכן לוותר על כל היכולת שלו להנהיג, להשפיע וללמד, ולו בשביל להמשיך לחיות בעולם, גם אם הדבר אומר שיהיה עליו ללמוד תורה כתלמיד בישיבתו של יהושע בן נון.

בתפילה של חזקיהו המלך, לעומת זאת, הגדיר חזקיהו לעצמו תפקיד חדש ומהות חדשה: על פי המדרש נגזר מוות על חזקיהו בגלל שלא עסק בפרייה ורביה, ובתפילתו הוא קיבל על עצמו לתקן זאת ולעסוק בעניין. חזקיהו מבין שעל מנת שהתפילה תשנה את המציאות צריך להתחבר לתכלית גדולה יותר, תכלית עולמית כוללת, ולהתייחס למציאות מתוך הנהגת הייחוד והממשלה.

מעל החידלון

תפילתו של משה לא נדחתה בגלל שהייתה על צורך פרטי; אדרבה, אנו מכירים תפילות פרטיות רבות שנאמרו ושנענו. התפילה נדחתה בגלל שהיא נאמרה מתוך הנהגת המשפט, שבה ההיענות לתפילה נמדדת לגופו של הדובר, ולא מתוך הנהגת הייחוד. אדם שמתפלל מתוך מודעות להנהגת הייחוד מקבל על עצמו את עולה של התוכנית הא־לוהית הגדולה, מכניס את עצמו לתוך ייעוד ותחום אחריות, ומתוך התקווה להצלחה בייעוד זה של תיקון העולם הוא נושא תפילה. אם האדם לא מציע ייעוד חדש, אם הוא רואה את עצמו במנותק מהמהלך הכולל – מהו הצידוק שלו לבוא ולבקש שהקב"ה ישנה מסדרי בראשית של שכר ועונש? תפילה ששואפת להתעלות על המוות, תפילה שמתריסה נגד החידלון, שמרימה ראש ושואפת לעתיד טוב יותר לעולם כולו – היא זו שפועלת בכלי הנהגת הייחוד והממשלה, והיא זו שתתקבל בסופו של דבר.

דוגמה לכך נמצאת בקובץ הסיפורים שמביא התלמוד בנושא כיבוד הורים. הגמרא (קידושין לא, ב) מספרת שרבי טרפון היה מתכופף ליד מיטתה של אמו, כדי שזו תוכל לדרוך עליו ולטפס למיטה. כשהובאו הדברים אל החכמים, הם אמרו שרבי טרפון לא הגיע אפילו למחצית כיבוד ההורים הנדרש. וקשה, הרי רבי טרפון עשה מעל ומעבר, ולכאורה זו דוגמה מדהימה לכיבוד הורים? תגובתם של חכמים תובן לאור מה שאמרנו: חכמים לא רצו שרבי טרפון, או מישהו מאיתנו, ינוח על זרי הדפנה. כיבוד הורים, כמו החיים עצמם, הוא מלאכה אין סופית ו"לא עליך המלאכה לגמור". אדם שמניח שמלאכתו נגמרה, שאין לו עוד ייעוד בעולם ושאין לו מה לתרום לתוכנית הגדולה – אין מקומו בעולם, ותפילתו לא תיענה.

הרב רא"ם הכהן הוא רב היישוב וראש ישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 ביולי 2013, ב-גיליון ואתחנן תשע"ג - 832 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ב"ה מוצאי שבת ואתחנן

    מדוע משה לא נענה ?

    טוען ראם הכהן שעל פי הרמח"ל תחינתו של משה להיכנס לארץ נענתה בשלילה משום שהגיעה ממקום
    המנותק מהמהלך הכללי לתיקון עולם.

    אני טוען שחטאו של משה היה כה גדול , ולכן סרב ה' לקבל תחינתו.

    והרי רוב הפרשנים טוענים שחטאו של משה היה בשוגג. לדוגמה לפי רש"י בפרשת חקת: מפני שמשה
    בשוגג הכה בסלע ,ולא דבר אל הסלע הוא לא נכנס לארץ !

    אני טוען שהפרשנים שמקטינים את חטאו של משה הם מושפעים מהצנזורה הנוצרית, שלפי הנוצרים
    הרי האפיפיור – המורה – חייב להיות חף מפשע.

    אז במה חטא משה ?
    אני מהלל את פירוש רבנו חננאל (המובא בפירוש הרמב"ן על פרשת חקת) שטוען שחטאו של משה
    היה כשהוא אמר "שמעו נא המרים: המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" ולא הוסיף בסוף המשפט "בעזרת
    ה' " ברגע שהוא אמר כך הוא גנב את הקרדיט על הנס מ- ה' , והוציא את עצמו מהכלל. וכתוצאה מזה
    בעניין הנחשים שרפים פנו איליו עם ישראל בצורה כזאת : "ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו, כי דברנו
    ב-ה' ובך" כאילו ישנן שתי רשויות .

    ואפילו בהגדה של פסח רמוז משה כבן הרשע המוציא את עצמו מהכלל, "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל
    וכפר בעקר. אף אתה הקהה את שיניו(משה רבינו היה כבד פה וכבד לשון)" ואמור לו בעבור זה (משה
    רבינו נקרא בתורה מספר פעמים בכינוי "זה" . בת פרעה אומרת "מילדי העברים הוא זה" אחרי חטא העגל
    אומרים עם ישראל "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו")…אילו היהשם
    לא היה נגאל (משה רבינו לא נגאל ביציאת מצרים, במצרים הוא חי כנסיך ואחרי יציאת מצרים הוא
    מת במדבר).

    במקבילה של הגדה של פסח על הבן הרשע בתלמוד הירושלמי כתוב "בן רשע מה הוא אומר? מה הטורח
    הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה. מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה אמור לו: בעבור
    זה עשה ה' לי. לי עשה לאותו האיש לא עשה. אילו היה אותו האיש במצרים, לא היה ראוי להגאל משם
    לעולם." אם אנו לומדים מההקבלה שבין הגדה של פסח לתלמוד הירושלמי יוצא שהיציאה מהכלל הוא
    חטא המשותף למשה ויש"ו. ועכשיו יותר מובן למה צנזרו הנוצרים את פירוש חננאל.

    ומה נעשה עם הרמח"ל וספר הזהר שמוזכרים בכתבה של אם הכהן ?
    נתייחס אליהם בחשדנות, כי מוזר, איך בשום מקום בספר הזהר אין סתירה לנצרות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: