קורא על הדרך | יונתן ברג

רואה דרך המילים

שירתו של המשורר העיוור ארז ביטון מנכיחה בדיוק ובאיפוק עוצמות של קשר עם המציאות, 
עם הזולת, עם החברה. עולם הצלילים מחליף את האור שאבד בשירה צלולה ורבגונית

האזנה מרוכזת למוזיקה של העולם. ארז ביטון. צילום: ראובן קסטרו

האזנה מרוכזת למוזיקה של העולם. ארז ביטון. צילום: ראובן קסטרו

אחד האירועים הזכורים לי ביותר מפסטיבל "שער" (פסטיבל שירה בינלאומי) האחרון בחיפה הוא הרגע שבו המשורר ארז ביטון הקריא משיריו. על הבמה הטעין ביטון את השירים בכוח רטורי ורגשי עז, ויותר מכול קרנה ממנו עוצמת הקשר אל השפה – האחיזה בה כמקור של ביטחון ופשר, כאפשרות של הבנת המציאות והכרתה. ביטון העיוור קרא בעל פה כמובן, והמילים נדמו כנובעות ממנו באופן טבעי, ראשוני, כמעט אקסטטי. ספרו החדש של ביטון "נופים חבושי עיניים", אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מעניק הסבר עמוק ורב פנים ליחס של אדם עיוור לשפה ולמציאות, אך זו רק נקודת מוצא לדבר עמוק הרבה יותר – ביטון מעניק מחדש לקורא את עוצמת הקשר עם המציאות, תמונות חיים קטנות, מערכות יחסים, חברות. ואולי עוצמת הקשר עם המציאות קשורה באמת תמיד לעוצמת הקשר עם השפה – שהרי מה היא המציאות אם לא המילים המנסחות אותה?

שירתו של ביטון נבעה מאז ומתמיד מכרוניקת החיים שלו. היא דומה לפנינה – אותו גרעין המקיף עצמו בשכבות אשר בסופו של דבר מעניקות לגרעין את יופיו. ביטון מצייר בספר בעדינות ובחכמה את מערכות היחסים שלו עם ידידיו, משפחתו וסביבתו, תמיד מתוך בהירות ודיוק. השיא של מגמה זו מגיע בשיר קצר על נסיעה של ביטון ויהודה עמיחי בחזרה מאירוע בערד. ביטון ביקש מעמיחי לתאר לו את מהות המדבר, עמיחי אחז בידו ושתק כמה דקות, וכך כותב ביטון בשיר "להגיד מדבר" – "ידך השותקת/ שרטטה לפני/ נאות מדבר/ירוק על ירוק/ כמו בכלים שלובים/ יד נוגעת ביד/ עברו דרך עיניך/ אליי/ גדולת הדיבר / ופלא/ הסנה הבוער". מבנה השיר מדגים במדויק את אותה תנועה של ביטון – דוקומנטציה של המציאות ההופכת לאט, מתוך תחושת הנוכחות הגדולה, המעורבות הנפשית העמוקה והפתיחות לחוויות רוחניות ונפשיות למעבר אל אמירה מתחומים אלו. היד השותקת עוברת מתיאור הנוף אל עוצמת הדיבור שמגיעה למלוא כוחה דווקא בשתיקה ובחוויית ההתגלות: הדיבור העמוק מכול המופיע דרך השקט והכוונה העמוקה.

האמנות כולה – ואולי ביתר שאת הספרות – מבקשת להעניק הצצה, גילוי ושפה לאזורים שאיננו מכירים. האמן יוצא כמעט כשליח להעניק לכלל את האזורים החסומים לו. ביטון מעניק לנו מסע מרתק באזור חסום – מקומם וחייהם של העיוורים. ביטון, שנפגע בילדותו מרימון יד ואיבד את מאור עיניו, מצייר מסע מאופק ומרשים בחוויית העיוורון. נדמה שהעובדה שחוויה זו ממלאת את מרכז הספר מספרת על מהלך כמעט מנוגד שעושה ביטון, לא מן האישי אל החברתי והפוליטי אלא להפך, מהלך מנוגד לדרך המלך של הכותבים, השקועים תחילה בעולמם ורק אז בחברה ובחוץ. הסדר ההפוך הזה מתאים לביטון, משורר מעורב ביותר, פעיל ומלא התלהבות, עובד סוציאלי ופסיכולוג שיקומי ומי שפתח מחדש את הדלת לשירה המזרחית.

לא צעקני, לא מוגזם

בספר מתאר ביטון את נוכחות העיוורון בחלקי חיים שונים. הוא מתאר כיצד מערכת היחסים עם ילדיו עומדת בסימן ניסיונות ההתקרבות, שלהם ושלו:

"כדי להידמות אליי/ אתה מוכן לאמץ לך/ משחק של עיניים כבויות/ ואת המקל אתה מוסר מיד ליד/ לכל ילדי השכנים/ כמו מציאה פתאומית/ כמו מטה שמפריח יונים/ ממך אולי אלמד/ למצוא שביל/ בגישושיי הכבדים".

ביטון מתאר את עולם המושגים של האדם העיוור: המקל, כלב הנחייה, הריחות שמספרים את העולם. אך בכל אלו נזהר ביטון שלא להפוך צעקני או מוגזם, יודע כי האיפוק, הדיוק והמתינות שהוא מציג הם התכונות שדרכן השירה מוציאה צעקה גדולה. לכן, למשל, כשהוא נוגע בפציעה עצמה, ברגע הקשה והדרמתי הזה, הוא בוחר לתאר את הלילה שלאחר הפציעה:

"ואני/ מתהפך כל הלילה/ בדמדומי/ לשדל את עיני אמי/ להפיס דעתו של אבי/ והשכנות בשלהן/ יוצאות ונכנסות/ להפיח חיים/ בנרד וכרכום/ ועד לבוקר/ גמר חתימה/ של חושך".

במסע של הספר הנהדר הזה ישנם עוד צמד תחנות חשובות – השירים שמקדיש ביטון לחברו המשורר האלג'ירי העיוור רבאח בלעמרי, והשירים הנוגעים לימי הלימוד בבית חינוך עיוורים בירושלים. בשירים אלה נדמה כי ביטון מספר לקורא את העולם הגדול שהתחדד מול אובדן האור – עולם הצלילים והמוזיקה:

"בבית חינוך עיוורים היה הילד/ יושב בפינות/ אוסף בשארית ראייתו/ קרניים אחרונות של אור/ לעשות מהן שמשות/ לעתיד לבוא/ בבית חינוך עיוורים / היה הילד נוטף־האף צובר/ הדים של קול/ לעשות מהם סימפוניות אהבה".

ואולי זהו גם המענה לקול החזק, הצלול, היוצא מכל שורה בספר: האזנה מרוכזת למוזיקה של העולם, מוזיקה שיכולה גם להיות ידידות, קרבה וגעגוע, ואת הדיוק הזה הוא מכניס אל השירה, שהיא אחרי הכול מעיין נובע של צלילים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013

פורסמה ב-19 ביולי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ואתחנן תשע"ג - 832, שירה ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: