צל לא חיוור | ניר מן

יחיאל קדישאי, שהקפיד שלא ליטול את התהילה ממנהיגו מנחם בגין, זכה שהביוגרפיה שלו תנהג בו כבוד דומה. ספר לדוגמה אישית

 _ימינו-500x500יד ימינו

הביוגרפיה של יחיאל קדישאי 
מזכירו ואיש סודו של מנחם בגין

מנחם מיכלסון

גפן, תשע"ג, 231 עמ'

הספר הביוגרפי החדש המגולל את תולדות חייו של יחיאל קדישאי הוא מסוג הספרים שעוד לפני פתיחת כריכתו מתמלא הלב ומתרחב, ולצד השמחה על יציאת הספר לאור מקנן החשש שמא הוא לא יעמוד בציפיות המיוחלות.

קדישאי הוא ממתי המעט שהתברכו במתת אלוה נדירה – אי־אפשר שלא להוקיר ולאהוב אותם. יחידי סגולה שגם יריביהם המרים ביותר נכבשים בקסמם. סוג של צדיקים אמיתיים שהשררה, הכבוד והבצע לא מדגדגים את קצה ציפורנם וכל־כולם קודש לייעודם – לשרת את עמם, את מולדתם ואת אהבת האדם באשר הוא. לפיכך אפילו גילוי נאות לא נדרש כאן, שכן אינני אלא חסיד מושבע ומוצהר של איש המידות והליכותיו.

נשמות תאומות

יחיאל קדישאי נולד ב־1923 בוורשה, ובהיותו בן שלושה חודשים עלו הוריו עם חמשת ילדיהם והתיישבו בתל־אביב (השישי נולד בארץ). בחוג המשפחה נשמרו מצוות הדת, אולם עם הצטרפותו לתנועת הנוער בית"ר התרופפה אחיזתו באורח החיים הדתי. "זה לא שהיה לי משהו נגד הדת", אמר ברבות הימים, "זה פשוט היה מהלך שהתנהל כאילו מאליו".

בשנת 1940, בהיותו בן 17 וחצי, התגייס קדישאי לאצ"ל, שזה עתה התחולל בו משבר הפילוג של הלח"י. באצ"ל עסק בהדבקת כרוזים בתל־אביב ולפרנסת המשפחה עבד בליטוש יהלומים. עם התקדמות הקורפוס האפריקני הגרמני לשערי מצרים בשנת 1942 הוא התגייס לצבא הבריטי. עד סוף המלחמה שירת קדישאי בתפקידי שמירה במחנות בריטיים בארץ ובמצרים (לצד פעילותו המחתרתית באצ"ל), ובאפריל 1945 יצא לעזרת ניצולי השואה במסגרת "המרכז לגולה" בבריגדה היהודית באירופה. במחנה ההשמדה ברגן־בלזן התוודע קדישאי לראשונה לזוועות הצורר הגרמני הארור.

במדי הצבא הבריטי הוא פעל להנחלת הציונות ולארגון מבצעי "הבריחה" במחנות העקורים. שם הוא הכיר את אשתו לעתיד, אסתר לבית בראון. ביולי 1946 הוא ערק מהצבא הבריטי עם קבוצה של מאה ועשרים חברי "ההגנה" ועשרה אנשי בית"ר שנשארו לפעול באירופה. קדישאי המשיך בפעילותו באצ"ל, השתתף בפיצוץ שגרירות בריטניה ברומא ב־1 בנובמבר 1946, בהברחת נשק ארצה ובהכשרת בית"רים למאבק הצבאי. בגלל עימותים פנימיים בארגון הברחת היהודים הסגירו אנשי "ההגנה" באירופה את קדישאי ושני חבריו לידי המשטרה האיטלקית בספטמבר 1947, אולם הללו שוחררו בתוך 20 יום.

ביוני 1948 חזר קדישאי ארצה בספינה "אלטלנה" שגייסה התנועה הרוויזיוניסטית להבאת עולים ונשק ארצה. בעימות המדמם בחוף כפר־ויתקין בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל, שבו נהרגו שישה מאנשי האצ"ל ושני חיילי צה"ל, השתתף קדישאי בחילופי הירי הטרגיים בין הכוחות. מתוקף היותו סגן מפקד פלוגה באצ"ל הוצב קדישאי בגדוד חי"ר במילואים, ובו שירת גם במבצע "קדש" ובתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים (עם צירוף בגין לממשלת הליכוד הלאומי הוזעק קדישאי לשמש אותו במשרתו המיניסטריאלית).

את דרכו האזרחית לאחר מלחמת העצמאות עשה קדישאי בלשכת הלוחם והחייל של תנועת החרות. גוף זה סייע לפצועי האצ"ל והלח"י שנפגעו במערכה והממסד השלטוני של מפא"י התנכר להם ולקרבנם וסירב לסייע בשיקומם. "אלה לא יקבלו פרוטה מהמדינה", הִנחה בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הכול־יכול. העוול המשווע בחסות החוק זעק לשמים וקדישאי נרתם בכל מאודו לסייע לנכים, להורים השכולים ולנזקקים לפרוטזות שהמדינה הפנתה להם את גבה. בה בעת עבד קדישאי במשרד המשפחתי למכירת כרטיסים לתאטרון, פסטיבלים ומשחקי ספורט. ב־1958 יצא לשליחות ציונית בת שנתיים בדרום אפריקה כנציג בית"ר ועשה חיל בהמרצת חברי התנועה לעלות ארצה. משסיים את פרק שליחותו שב לשלוש שנים נוספות באשנב מכירת כרטיסי המופעים ולניהול מועדון התאטרון בתל־אביב.

בינואר 1964 התמנה קדישאי למזכיר סיעת תנועת החרות בכנסת, ומאז פעל לצדו של מנחם בגין במשך 28 שנים כמזכירו האישי, כראש לשכתו, כבעל ברית נאמן וכידיד נפש עד יומו האחרון. את ההצעה לכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד דחה קדישאי על הסף, ונשאר לשמש את בגין כיד ימינו. על סוד הקשר ביניהם העיד פרופ' אריה נאור, לשעבר מזכיר הממשלה: "בגין הוקסם מהנאמנות של יחיאל, מיושרו ומהתמצאותו במקורות האידאולוגיים של התנועה – כתבי ז'בוטינסקי, שירת אורי צבי גרינברג ועוד. נוסף לכל אלה יחיאל ניחן בזיכרון פנומנלי. רק תזכיר לו מסמך כזה או אחר, והוא מיד ידע מהיכן לשלוף אותו – וזה בעידן שלפני המחשב".

בספר מצוטט יוסי שריד שאמר על קדישאי: "ביחיאל מצאתי דבר יוצא דופן. הוא אדם שיודע את מקומו. הוא ידע שמקומו ליד בגין, לצדו של בגין, אבל לא במקומו של בגין. הכרתי הרבה עוזרים, דוברים ויועצים שלפעמים הם מתבלבלים. יחיאל עמד הרבה שנים בצל ואף על פי כן מעולם לא החוויר. הוא תמיד שמר על הצבע שלו". יונה קלימוביצקי, מזכירתו של בגין, סיפרה כי אחרי שבגין ירד מהבמה הפוליטית, קדישאי הלך איתו. "יחיאל לא רצה להשאיר את בגין לבדו, כי הוא ובגין היו נשמות תאומות".

העיתונאי אהרן בכר, מאושיות השמאל, כתב עליו: "פרוזדורי השלטון מלאים טורקים צעירים המתהלכים בקול שאון בניסיון מתמיד להפנות אליהם את זרקורי הפרסום והתהילה. יחיאל קורץ מחומר אנושי אחר. הוא ישב בלב לבו של השלטון, כאיש סודו הקרוב ביותר של מנחם בגין. אבל הוא לא ביקש תהילה לעצמו. קדישאי לא רק התרחק מן הפרסום, הוא בחל בשררה ולעבודה הוא נסע באוטובוס. לא היה בארץ הזאת אדם מר נפש שלא זכה אצלו לאוזן קשבת ולא היו גר, יתום ואלמנה שהאיש הזה לא עשה למענם בשקט, בצנעה. בית"רי אמיתי, איש הדר במובן היפה של המושג הזה".

"היו נשמות תאומות". קדישאי ובגין          צילום מתוך הספר: דוד רובינגר, באדיבות ארכיון ידיעות אחרונות

"היו נשמות תאומות". קדישאי ובגין צילום מתוך הספר: דוד רובינגר, באדיבות ארכיון ידיעות אחרונות

ללא רכילות

בכל ספר ביוגרפי טמונה חשיבות היסטורית כללית בתחומים שונים החורגים מתולדות החיים ומהעשייה של גיבורו. קל וחומר שספר על אדם שפעל בכבשונה של המנהיגות הלאומית ממקד את העניין הציבורי. נסיבות ספרו של קדישאי יחידאיות במיוחד בגלל הקשר הסימביוטי בינו לבין מנחם בגין ובגלל דמותו של בגין. מן המפורסמות שכל ביוגרפיה של מקורבים למלכות מעוררת ציפייה לחשיפות שמאחורי הקלעים, להבהרת פרשיות עלומות ולרכילויות עסיסיות. בעניינו של בגין מתעצמת הציפייה לגילויים מדיניים חדשים ולפִענוח נוסף של החידתיות שבהסתגרותו מרצון עם פרישתו מראשות הממשלה.

מהבחינה הזאת הספר החדש יד ימינו, שכתב מנחם מיכלסון, אינו מספק את הסחורה. אין בו גילויים פוליטיים חדשים, אין בו הבהרות לסוגיות מוקשות באשר להכרעות ההיסטוריות של בגין ואין בו בדל רכילות. אכזבת ההיסטוריונים היא צדו השני של מטבע הנאמנות המוחלטת של קדישאי לבגין והדיסקרטיות הטבועה בשורשי אישיותו.

זאת ועוד, לצד דבקותו של מיכלסון בכיבוד דרכו האצילית של קדישאי התברכה מלאכת עריכת הספר במעלה גדולה ממנה. גיבורו היחיד של הספר הוא אך ורק יחיאל קדישאי ולצדו אסתר רעייתו. בגין מככב בספר מתוקף מרכזיותו במחצית חייו השנייה של קדישאי, אבל הוא לא "גונב את ההצגה" ולא מאפיל עליו ועל פועלו. מיכלסון משכיל להתוות ביד אמן את דרך המלך בין פרקי חייו של קדישאי לבין המערכות הלאומיות, ובמיוחד העבודה לצד בגין.

סיפורו של קדישאי נכתב ברוחה של השקפה פוליטית מוגדרת וסדורה, ומעצם היותו דמות פוליטית כך צריך היה להיכתב סיפורו. עם זאת, בכתיבת קטעים ספורים ניתן היה לשוות לספר אמינות מחקרית יותר מדויקת ולהימנע מפסקנוּת פלקטית. הוספת מילת סיוג לעִתים או גריעת סופרלטיב בומבסטי היו תורמות ליתר מהימנוּת היסטורית בהצגת מורכבוּת הדברים ובהבלטת הבחירה בעמדה הרוויזיוניסטית.

סוגיית "ההבלגה", למשל, הסעירה ופילגה את היישוב במאורעות 1936–1939. מיכלסון מסכם ויכוח טעון זה באמירה כי מחנה השמאל הפועלי תמך במדיניות ההבלגה כלפי התוקפנות הערבית וגם כלפי הצבא הבריטי שניצב בצורה חד־משמעית לצד הערבים, בעוד הימין היה נחרץ בהתנגדותו להבלגה. טיעון זה מגובה במבחר מובאות מדברי מנהיגי היישוב. יוזכר שעד קיץ 1938 ז'בוטינסקי צידד בעמדת ההבלגה של ראשי היישוב והתנגד בתקיפות לעמדת ראשי האצ"ל.

אשר לטענה כי הבריטים ניצבו לצד הערבים בשנים אלו, הרי השלטונות הבריטיים דיכאו ביד ברזל את המרד הערבי, לרבות מאות הוצאות להורג והגליית ההנהגה הפלשתינית מהארץ (המופתי); מהלך צבאי שליישוב הקטן דאז לא הייתה יכולת אופרטיבית לבצע. יתרה מכך, הקמת חיל הנוטרים בחסות דגל היוניון ג'ק הִניחה את המסד לכוח צבאי יהודי בארץ – מהלך שז'בוטינסקי דגל בו בכל מאודו. בספר נקשרת מדיניות ההבלגה דאז למדיניות ההכלה בת זמננו בשעטנז שאין בינו לבין הנמשל־כביכול ולא כלום. גם הקביעה כי "מאז [פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב־1982] מצאה ישראל את עצמה בלבנון במשך שלוש שנים" (עמ' 197), היא תמוהה מבחינת הכרוניקה ההיסטורית ולא עולה בקנה אחד עם כללי האלגברה המוכרים.

לשכה מסוג אחר

מיכלסון מיטיב לסרטט את דמותו של קדישאי כאיש מעלה הספוג באהבת ישראל, פטריוט נחוש בדרכו הלאומית ואופטימיסט נצחי המשרה מרוחו הטובה על הזולת. הספר משופע באנקדוטות, ומהבחינה הזאת הקל קדישאי על המלאכה כמי שנודע כמבוע בלתי נדלה של זיכרונות וסיפורים קולחים. נדמה כי תרומתו המשמעותית ביותר של הספר היא הדוגמה האישית שממחיש קדישאי בדרך חייו. התגייסותו למען בית החולים "אסף הרופא" בשנים האחרונות היא אות ומופת לכל איש ציבור המסיים את כהונתו (לפני העשייה לביתו).

הקוריוזים מעבודת הלשכה (החלטת בגין לטוס במחלקת התיירים עם כל פמלייתו, לדוגמה) משקפים בלא שמץ מטיפנות את שיעור קומתו של מנחם בגין. מדפי הספר נושבת רוח מנהיגותו של ראש ממשלה שיודע מה הוא רוצה, שדרכו מגובשת והוא בעל כושר הכרעה וביצוע. ראש ממשלה שרוצה להגשים את מדיניותו ולא רק לשמור על כיסאו. ההשוואה לימינו היא אפילו לא בדיחה אומללה. להוותנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013

פורסמה ב-19 ביולי 2013, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון ואתחנן תשע"ג - 832 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: