מעמד מנותק | אסנת סוויד

המשבר שחוו מתיישבי גוש קטיף איננו רק אידיאולוגי אלא בעיקר חברתי. מי שבתפיסתם העצמית היו חלוצים ואנשים מרכזיים הפכו לקבוצת שוליים

דירים הם המקרים שבהם אפשר לעקוב מקרוב, בזמן אמת ובפרק זמן כה קצר, אחר סיפור ההקמה והחורבן של מקום יישוב מתחילתו ועד סופו. סיפורו של גוש קטיף מצליח לדחוס לתוכו במשך שלושה עשורים בלבד דפוס מיתולוגי כמעט של עקירה ממקום. ראשיתו בהתערות התושבים במקום ובהתפתחותה של תחושת “שורשיות“ וילידיות בקרבם. המשכו בגלות ובקריעה הטרגית מהמקום. סופו לעתים בחיסול הגלות ובשיבה למקום הממשי, לעתים בהיוותרותו של המקום בגדר פנטזיה או בגדר סמל מקודש ולעתים גם בשכחה או בוויתור, בהשלמה ובקבלת הדין. רצף זה קושר בין גורלם של אנשי גוש קטיף לגורל עקרוני, חוצה גבולות מרחב וזמן, המשותף לכלל המהגרים בכפייה. צירו המרכזי סובב סביב התלישה מהמקום וסביב החותם שהיא מותירה בנפשם ובתודעתם.

מעניין לציין כי החשיבה במונחים השוואתיים אינה רק נחלת הפרספקטיבה המחקרית. ערנות לקווי הדמיון שבין התרחשויות גיאופוליטיות שונות שלכאורה רחוקות זו מזו – קונפליקטים צבאיים, מלחמות אזרחים, משברים כלכליים, אסונות טבע ואסונות טכנולוגיים – מתפתחת על ידי המהגרים בכפייה עצמם עד כדי פיתוח שיתוף פעולה ביניהם ואפילו סולידריות. דוגמה מעניינת לכך אפשר למצוא בקשרים שנרקמו בין קבוצת תושבים מנווה־דקלים, שנעקרו במסגרת תוכנית ההתנתקות, לבין כמה מניצולי סופת ההוריקן “קתרינה“, שהכתה בניו־אורלינס בדיוק שבועיים לאחר מועד ההתנתקות. על רקע ההתנסות המשותפת של עקירה ממקום יזמו שתי הקבוצות מפגש משותף במהלך שנת 2007, ובו הן עיבדו יחד את חוויותיהן. חוויית ה“אין־מקום“ (Placelessness) של העקורים יצרה תחושת שותפות גורל בין אוכלוסיות השונות מבחינה גיאוגרפית, חברתית ודתית. זאת, כאמור, למרות שהנסיבות שהביאו למצבן שונות שינוי מהותי.

ברמת המיקרו, גלגוליה ההיסטוריים־חברתיים של ההתיישבות היהודית בגוש קטיף הם פרק מרתק בסיפורה של החברה הישראלית ובסיפורם של הכוחות החברתיים והפוליטיים המעצבים אותה. סיפורו של גוש קטיף מכנס לתוכו, תחת קורת גג אחת, מגוון סוגיות שעל סדר היום של הסוציולוגיה הישראלית: את שאלת ההתמקמות במרחב ומעמדו הסוציולוגי של הגבול; את הוויכוח על הזהות הקולקטיבית, התרבות הפוליטית והזיכרון הקולקטיבי בישראל; את מוקדי המתח ביחסים בין דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים; את הקשר שבין מרכז ושוליים חברתיים־כלכליים; יחסי צבא־חברה, וכמובן את ההקשר הפנים חברתי של הסכסוך הישראלי־פלשתיני.

עם זאת, נפיצותו הפוליטית של סיפור גוש קטיף ומיקומו במוקד זירת ההתגוששות שבין בעלי השקפות ואינטרסים מנוגדים הובילו עד כה לנטייה הציבורית, הניכרת גם באקדמיה, לבחון את פרשת ההתיישבות והעקירה מגוש קטיף מהפריזמה האידיאולוגית־פוליטית בעיקר. המנגנונים הסוציולוגיים הראשיים העומדים בבסיס סיפור ההתיישבות והעקירה של גוש קטיף נדחקו לשולי השיח ונותרו הרחק מאור הזרקורים. כתוצאה, נותר מעט מקום להתבוננות בהטרוגניות האנושית הקיימת בקרב אוכלוסיית גוש קטיף (כמו גם בקרב אוכלוסיית המתנחלים בכלל) והיא מצטיירת בתודעה הישראלית (והאקדמית) כחד־ממדית והומוגנית. חלק ניכר מהמחקרים המתארגנים סביב ההתנתקות מציירים למשל את המתנחל הגוש־קטיפי כמייצג הטיפוסי של דמות המתנחל הקלאסית: ימני רדיקלי, פונדמנטליסט דתי ומועד מראש למשבר תיאולוגי־אידיאולוגי בעקבות עקירתו. בשורות הבאות אבקש לסטות מהמגמה הרווחת ולקרוא את סיפורו של גוש קטיף כסיפור חברתי־תרבותי. סיפור זה מכנס לתוכו את שסעיה החברתיים של החברה הישראלית – האתניים, הדתיים, הכלכליים והמעמדיים – ואינו מצטמצם לייצוג שסעיה הפוליטיים־אידיאולוגיים בלבד.

לאה ירחי, "פרומים"  מתוך התערוכה "מדרש שבר" שהוצגה  בגלריה לאמנות גבעת חיים איחוד, קיץ 2011

לאה ירחי, "פרומים"
מתוך התערוכה "מדרש שבר" שהוצגה
בגלריה לאמנות גבעת חיים איחוד, קיץ 2011

התיישבות הפוכה

התהליך שעברו אנשי גוש קטיף מרגע שהיגרו אל גוש קטיף והתיישבו בשטחו ועד לרגע שבו הוצאו ממנו מבטא משחק מעניין בין שני צירים – הציר הגיאופוליטי הקשור לתנודתיות במרחב ולמשמעויות הפוליטיות הכרוכות בה וציר הסטטוס המעמדי. בעבור אנשי גוש קטיף, המעבר לגוש קטיף ובחזרה ממנו לתחומי הקו הירוק היה דו־ממדי, רוחבי במרחב ואנכי בסטטוס. יותר משהוא גילם בתוכו משמעויות פוליטיות ואידיאולוגיות, היו טמונות בו משמעויות חברתיות.

חלק ניכר ממקימי גוש קטיף לא נמשכו למגורים במקום מכוח הלהט האמוני ומכוח התשוקה לממש את אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה. הגעתם לגוש קטיף נבעה מתמהיל של טעמי נוחות ומניעים חומריים. החולות הבתוליים, הים הנמצא במרחק נגיעה, ההטבות והסובסידיות שנלוו למגורים במקום הפכו את האזור לאטרקטיבי והעניקו לתושבים הזדמנות יוצאת דופן לשפר את איכות חייהם תמורת השקעה כספית נמוכה. ימי הבראשית של ההתיישבות בגוש קטיף התאפיינו בשקט ביטחוני יחסי, ביחסי שכנות עם הפלשתינים ובלגיטימציה ממשלתית והעניקו חיזוק נוסף להחלטתם של התושבים הראשונים לתקוע יתד במקום.

אם נשווה את היסטוריית ההקמה של גוש קטיף להיסטוריית ההקמה של ההתיישבויות ביהודה ושומרון, הרי שבגוש קטיף חל "תהליך התיישבותי" הפוך. גל ההתיישבות הראשון ביישובי יהודה ושומרון קיבל את תנופתו מכוח עלייתה של תנועת "גוש־אמונים" והיה אידיאולוגי במהותו. רק מאוחר יותר הגיעה האוכלוסייה המכונה בפי חוקרי התחום "מתנחלי איכות החיים" ליהודה ושומרון. בגוש קטיף, לעומת זאת, קדם גל מתיישבי איכות החיים לגל המתיישבים האידיאולוגיים.

האחרונים הגיעו לגוש קטיף בשני גלים עיקריים אך התמקמו בו גם בתקופות המעבר שביניהם: פינוי סיני הביא עמו את גל המתיישבים האידיאולוגיים הראשון, מקימי היישוב עצמונה ומייסדי ישיבת "ימית" בנווה־דקלים. גל ההתיישבות השני של אוכלוסייה תורנית־אידיאולוגיית החל עם התערערות המציאות הביטחונית בעקבות אינתיפאדת 1987 והמשיך ביתר שאת עם פרוץ אינתיפאדת אל־אקצא בשנת 2000. גל זה הלך והתעצם ככל שעתידו הביטחוני־פוליטי של האזור ויציבותו התערערו וככל שאופציית ההתנתקות הייתה נוכחת יותר ויותר בשיח הציבורי והפוליטי.

יותר מחמישים אחוז מתושבי גוש קטיף הם יוצאי הפריפריה ועיירות הפיתוח, ולעובדה זו משמעות רבה בהבנת המכה האנושה שהם ספגו בעקבות העקירה. לכאורה, מעברם של רבים מהם מהפריפריה הלאומית לגוש קטיף בשלהי שנות השמונים היה מעבר משוליות גיאוגרפית־חברתית אחת לשוליות אחרת, נידחת אף יותר, בחולות גוש קטיף. אולם לעצם מעברם היו משמעויות מרחיקות לכת ביחס למכלול ההיבטים של זהותם הפרטית והקיבוצית.

למעשה, התנאים הייחודיים שהציעה ההתיישבות בחבל עזה הובילו לכך שנוצרה בו מעין קואליציה של שתי קבוצות שחשו מופלות לרעה בחברה הישראלית של שנות ה־70־80: הדתית והמזרחית (על הקומבינציות השונות המתקיימות ביניהן). ההתיישבות בגוש קטיף ניזונה בחלקה הגדול משאיפתן של קבוצות אלו להשתחרר ממצוקותיהן ומתחושת שוליותן. המעבר לגוש קטיף והתנאים הייחודיים שהתקיימו בו העניקו להן הזדמנות חד פעמית לשפר את מיקומן בסולם החברתי־כלכלי, למנף את מערכת האמונות והערכים שלהן, לשפר את תדמיתן, ובעיקר, לטפח את תדמיתן כמרכז כובד חברתי הלוקח חלק חשוב במאבק על ההגמוניה בישראל ועל עיצוב דמותה של המדינה.

כניסה בדלת האחורית

כל קבוצה באשר היא ראתה בהתיישבות במקום הזדמנות לקבל את מה שעד עכשיו נמנע ממנה. המזרחים ויוצאי הפריפריה ראו במעברם למקום הזדמנות לשקם את מעמדם הכלכלי והחברתי ולזכות בתנאי חיים משופרים. רק במובלעת החברתית והגיאוגרפית של גוש קטיף יכלו להשתחרר מהשוליות שהאליטות הוותיקות כפו עליהם ולהפוך מ"מנוחשלים", כהגדרתו של הסוציולוג סבירסקי, לנחשונים השותפים בבינויו של מפעל חברתי־התיישבותי עטוף הילת יוקרה.

הדתיים ראו את מרכזיותם דווקא מתוך הגדרתו של גוש קטיף כמחוז שוליים וכאזור סְפר המזוהה עם האתוס החלוצי של בניין הארץ. שם ערכיהם ועקרונותיהם הדתיים והלאומיים יכלו להתגשם במלוא עוזם. שם היו למחיי ערך ההתיישבות שהיה נר לרגלה של תנועת ההתיישבות בראשית הציונות והיה לארכאי בציבוריות הישראלית בחלוף השנים. לאחר עשורים של שוליות כלכלית, חברתית ומעמדית הצליחה קואליציית הקבוצות המודרות בחולות קטיף למצב עצמה מחדש בחברה הישראלית ולסגור חשבון עם דוחקיה.

 עם זאת, ניסיון כניסתן של שתי הקבוצות ללב הישראליות נעשה בשוליים הגיאוגרפיים, דרך הדלת האחורית. רק לאחר שחצו את הקו הירוק והיו למתנחלות מעברו השני של הגבול הן הצליחו, לתחושתן, להשיג את כרטיס הכניסה לישראליות. תהליך זה לא יכול היה להתרחש אלא בשוליים הגיאוגרפיים, באזור סף שמעמדו הפוליטי־חברתי מעורפל.

להפתעת רבים בציבוריות הישראלית, למרות הפוטנציאל המשברי שהיה טמון בבסיס מציאות חייהן במקום – היעדר הקונסנסוס, הריחוק הגיאוגרפי והמציאות הביטחונית הקשה –  שגשגו קהילות גוש קטיף ונהנו מתשתית חברתית וכלכלית מוצקה. תושבי גוש קטיף הצליחו לנוע במעלה הסולם המעמדי ולהפוך את חייהם במקום מחיים בתוך סיוט פוליטי־ביטחוני מתמשך ל"חיים בגן עדן", על פי תפיסתם. המחלוקת שהתעוררה סביב עצם ישיבתם במקום – במקום שתוביל לדמורליזציה הובילה לתנופת פיתוח ושגשוג כלכלית, תורנית וקהילתית. היישובים צמחו וגדלו, האימפריה החקלאית שהקימו המתיישבים זכתה להכרה חוצת מגזרים וגבולות ורשתותיהם החברתיות התהדקו. האיום והערעור – במקום שיובילו להחלשת הרוח –  עוררו את אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה המנומנמת של חלק ניכר מהתושבים, הוציאו אותה מן הכוח אל הפועל והפכו אותם מגיבורים בעל כורחם לאידיאולוגים בעל כורחם. ככל שרבו הקונפליקטים, הדילמות והסתירות הפנימיות שגִלגלה לפתחם מציאות חייהם האובייקטיבית, הפרובלמטית משהו, כך טופחה תחושת גאוות היחידה של התושבים והיאחזותם במקום נחגגה עוד יותר.

יתרה מזאת, אנשי גוש קטיף חשו כי הצליחו ליצור בתחומי ממלכתם המצומצמת מגדלור ערכי שביכולתו לנווט למקום מבטחים את ספינת הערכים השוקעת של החברה הישראלית. הקשר עם המקום שהחל עבור רבים מהתושבים כקשר פונקציונלי שינה את ייעודו ומהותו והיה לאהבה סוחפת. גורלם של התושבים נקשר בגורל המקום, והאפשרות לנטוש באמצע המערכה כמעט לא עלתה על הדעת.

צילום: מרים צחי

נזרקו לחצר האחורית של החברה. יום חלוקת צווי הפינוי בגוש קטיף, קיץ 2005
צילום: מרים צחי

מקום אבוד

סיפור ההתיישבות בגוש קטיף מגלם בתוכו במלוא החריפות את הדיסוננס שחווה קהילה החיה על קו התפר העדין שבין מרכזיות לשוליות: קהילה הממוקמת בשוליים חברתיים־גיאוגרפיים ובלב אוכלוסייה עוינת, נתונה תחת איום ביטחוני ומבודדת בשל היותה שנויה במחלוקת מחד גיסא, אולם תופסת עצמה כמרכז כובד חברתי, אידיאולוגי וסמלי, ועומדת במוקד הוויכוח הציבורי־פוליטי מאידך גיסא.

אף שהצליחו למקם עצמם במרכזו של אחד הוויכוחים הסוערים שידעה המדינה, לא הצליחו אנשי גוש קטיף לחדור ללב הקונסנסוס ולהיות במרכז ההסכמה. מרכזיותם לא נבעה מהיותם מעצבים ומייצגים את האמונות, את הסמלים ואת הערכים המרכזיים של החברה, אלא מהיותם קול מאתגר שעמד בלב הוויכוח הציבורי־פוליטי, מהיותם קול שנאבק על הגדרת הישראליות והמרכז הישראלי. מרכזיותם של אנשי גוש קטיף התגלמה ביכולתם לגעת בשורשיה של הדילמה הישראלית – הזיקה שבין ישראליות וטריטוריה – ולרקוד על קו השבר המרכזי שלה. כך, למרות שנגרעו מהם ממדי המרכזיות במובן של קונסנסוס, ועל אף שוליותם הגיאוגרפית ומידורם החברתי, התקיימו בהם ממדים אחרים של מרכזיות, אובייקטיבית וסובייקטיבית: מרכזיות אובייקטיבית הנובעת מתוקף היותם דוברים חשובים בוויכוח הסובב כולו סביבם, ומרכזיות סובייקטיבית הנובעת מתוקף תפיסתם העצמית כמייצגי הערכים המרכזיים של החברה. שניות זו היא שעיצבה את תודעתם המקומית כתודעה של "מרכזיות נידחת". המתח החריף שייצרה תודעת מרכזיותם־הנידחת נחגג על ידם, הוטמע לתוך זהותם, תרם להעלאת קרנו ויוקרתו של המקום בעיניהם והעניק משמעות לחייהם בו. מן המקום הזה ינקו את זהותם המקומית והישראלית.

העקירה זרקה את אנשי גוש קטיף בחזרה לחצר האחורית של החברה הישראלית והחזירה אותם לאנונימיות הציבוריות ולשוליות שממנה באו. הניעות המרשימה שלה זכו במהלך שנות חייהם בגוש קטיף התרסקה באחת והייתה לנפילה כואבת. בן לילה הפכו מקבוצה העומדת בלב לבו של הוויכוח הציבורי ללא רלוונטיים, לעלומים וזנוחים, לבעיה הדורשת פתרון בדמות דו"חות מבקר המדינה וועדת החקירה הממלכתית. אנשי גוש קטיף נותרו לבדם ללקק את פצעיהם והיו ל"אהוב נבגד", המום, נטוש וזועם המתקשה להשלים עם מעשה הבגידה שמחוללו אינו מכיר בו כלל.

יותר משהעבירה העקירה את אנשי גוש קטיף ל"מרכז הארץ", היא העבירה אותם לתהום הנשייה החברתית־ישראלית. לאחר שדרך כוכבם בגוש קטיף, אפשר למצוא את הביטוי הגדול לטרגיות שבסיפורם בפיחות שחל במעמדם החברתי והחומרי עם החזרה לתחומי הקו הירוק ובהפיכתם לשקופים ומבוזים. המשבר האידיאולוגי־תיאולוגי לכאורה של תושבי גוש קטיף, שהרבה לפרנס במות הגותיות, תקשורתיות ואקדמיות, מתגמד לעומת המשבר שחל במעמדם זה. את האידיאולוגיה שהכזיבה היה אפשר לייצב מחדש באמצעות מגוון הסברים ופתרונות רציונליים. אך כרטיס הכניסה שלהם לישראליות נקרע בידי שומר הסף ולא היה בכוחם להשיבו. מקומם, תרתי משמע, אבד להם.

מכאן גודל הטרגדיה של עקירתם ותפיסתה כטראומה אישית, חברתית ולאומית. במידה רבה התברר לעקורים כי הנשכחוּת חמורה פי כמה מחיצי הביקורת של הציבור ומהתקפותיו.

נפילת סטטוס

שני מודלים מרכזיים של התיישבות בסְּפר קיימים בהיסטוריית ההתיישבות הישראלית. האחד, “מודל עיירות הפיתוח“, שבו השוליות הגיאוגרפית מקבילה לשוליות הסוציו־אקונומית. השני, “המודל החלוצי“, שבו השוליות הגיאוגרפית שימשה בסיס לתביעת מרכזיות חברתית (לפחות בתור הזהב של ההתיישבות הציונית), דוגמת נחל עוז.

מודלים אלו משקפים את המשא ומתן המתנהל סביב היחס שבין המרכז והשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים בישראל. יחס זה קיבל את ביטויו, ועודנו מקבל, לא רק בשטח כי אם גם בתיאוריה. דוגמה לכך אפשר למצוא במחקרים אשר תיארו את התפתחות תופעת פולחני הקדושים בעיירות הפיתוח ואת ההשפעה שהייתה לה על האוכלוסייה המקומית. קידושם של האתרים המקומיים הביא עדנה לערי הפיתוח. הוא העלה את יוקרתן בעיני תושביהן, העמיק את תחושת הקשר שלהם למקום ובעיקר הצליח לפצות במעט על שוליותם הגיאוגרפית והחברתית (Ben־Ari and Bilu, 1987).

הזיקה שבין הגיאוגרפי והמעמדי־סימבולי נדונה גם בהקשר של פוליטיקת המשמעויות שהתנהלה סביב הסְּפר החלוצי בראשית ימי המדינה. בארץ ישראל של תקופת המנדט הבריטי ושל תחילת שנות ה־ 50 נעטף הסְּפר הישראלי בהילת יוקרה ובסגולות חיוביות. המתיישבים בשולי הארץ ובאזורי הגבול היו ל“חלוצים“ ומנגנונים מדינתיים פותחו במטרה להפוך את אזורי הגבול למרכז סמלי המושך אליו את טובי בניה של האומה. במציאות ייחודית זו נוצר מצב שבו המרכז הפוליטי והחברתי התקיים דווקא בשוליים הגיאוגרפיים. חלוצי הקיבוצים והמושבות שהקימו את יישוביהם בשוליה הגיאוגרפיים של הארץ היו למרכז סמלי וערכי וזכו ליוקרה ולהכרה מצד כלל החברה המתרקמת.

סיפור ההתיישבות בגוש קטיף מתנדנד בצורה מעניינת בין שני המודלים – מודל עיירות הפיתוח והמודל החלוצי. כמו תושבי עיירות הפיתוח התאמצו גם אנשי גוש קטיף “למרכז“ את הפריפריה, היינו לבסס את עצמם בשוליים הגיאוגרפיים כמרכז חברתי, וביתר שאת. אולם למרות הדמיון בלט שינוי ניכר: תושבי עיירות הפיתוח השתמשו במודל המסורתי של מקום קדוש ככלי לתביעת מרכזיותם, ואילו אנשי גוש קטיף ביקשו להשתחרר ממודל עיירות הפיתוח בעל הדימוי השלילי למדי ולעשות שימוש במודל החלוצי. כמו חלוצי דגניה וחניתה בראשית ימיה של הציונות, ביקשו אנשי גוש קטיף למצב את עצמם כמרכז סמלי וערכי המתקיים בסְּפר הישראלי, בשוליים הגיאוגרפיים. כמו הקיבוצים בשעתם הם ראו עצמם כקבוצה שהתגייסה למשימות לאומיות. העתקה זו של מערכת הייצוגים, הערכים והסמלים מהסְּפר של ראשית ימי המדינה ל“סְּפר החדש“ באזור עזה, הייתה אמורה להבטיח להם את אותו מעמד חברתי יוקרתי שלו זכו חלוצי המושבות והקיבוצים.

אלא שבניגוד לקיבוצים – שעל אף שוליותם הגיאוגרפית אז זכו לכתחילה להכרה מצד כלל החברה  והיו לסמל ומופת – היו אנשי גוש קטיף למרכז סמלי בעיקר בעיני עצמם ובעיני החוגים שסבבו אותם, וחוו פער רחב ממדים בין דימוים העצמי לבין דימוים הציבורי. השחיקה שחלה בשיח הציוני בחברה הישראלית עמעמה את זוהרו של המודל החלוצי שעליו נשענו מתיישבי גוש קטיף, ומקצת הציבור הישראלי ניסה לדחוף אותם למצב של זהות בין שני מרכיבי השוליות שלהם, בין שוליותם הגיאוגרפית ושוליותם החברתית.

מעמדה זו, הבוחנת את היחסים שבין המרכז והשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים בישראל, אני סבורה כי חשוב לנתח את העקירה מגוש קטיף, בין היתר, במונחי נפילתם של תושביו ממעמד של מרכזיות־נידחת בגוש קטיף למעמד של פריפריאליות־קרובה בתוך תחומי הקו הירוק. חציית גבולות הקו הירוק לכיוון מרכז הארץ והיציאה מסיר הלחץ הפוליטי והביטחוני לא נתפסו בעיני אנשי גוש קטיף כהגירה פנימית מאזור אחד למשנהו ולא לוו באנחת רווחה. להפך, העקירה מהמקום נתפסה בעיניהם כנפילת סטטוס דרמטית שמחקה את הישגיהם, כהסגתם מהמודל החלוצי למודל עיירות הפיתוח.

רחוק מן הקונצנזוס

במובנים מסוימים מהדהדת נפילת מעמדם הדרסטית עם נפילתה של התנועה הקיבוצית בסוף שנות ה־80. בשני המקרים מדובר בקבוצות שראו את עצמן חוד החנית של החברה הישראלית ומייצגות הערכים המרכזיים של החברה ושהיו בחלוף הזמן לשוליות. אך, כאמור, לעומת הקיבוצים שהיו בעלי מעמד הגמוני ובמרכז ההסכמה, לכתחילה לא היו אנשי גוש קטיף בקונסנסוס אלא במרכז הוויכוח, והם נאלצו להיאבק בכל כוחם על ההגמוניה שלה זכו הקיבוצים. במידה רבה נבעה האסרטיביות של אנשי גוש קטיף מתוך החתירה כנגד המרכז ההגמוני ומתוך היותם קול מאתגר ואופוזיציוני.

עם אבדן המקום איבדו אנשי גוש קטיף את הבסיס המרכזי לתביעותיהם האידיאולוגיות והחברתיות, והם הפכו לעוד קבוצת שוליים, אחת מני רבות, בחברה הישראלית. השניות שעיצבה את תודעתם המקומית בגוש קטיף כתודעה של "מרכזיות־נידחת" פינתה את מקומה לאחר העקירה לשניות העומדת בבסיס הווייתו של האדם העקור: בצד הארעיות והזמניות הוא שואף לתקוע יתד ולהשתקע; בצל העבר הוא בונה את העתיד; בצד קבלת הדין הוא מביע אי השלמה; בצד ניסיונות ההתערות בחברה הוא מקפיד לשמור על זרות ונפרדות; בצד ההתפייסות הוא מבטא ניכור.

ממקום מושבם החדש בתחומי הקו הירוק התקשו עקורי גוש קטיף להשתתף בקרב על ההגמוניה הישראלית. לא נותר להם אלא לנסות לתבוע מחדש את מרכזיותם ולקדם את ענייניהם באמצעות הצפת מצוקותיהם היום יומיות אל פני השטח, באמצעות מיסטיפיקציה ומיתיזציה של מקומם האבוד ובאמצעות ביסוסה של "תרבות נגד" ערכית־יהודית שתשמש אלטרנטיבה לתרבות הישראלית העכשווית.

ד"ר אסנת סוויד היא סוציולוגית ואנתרופולוגית, חוקרת במרכז "סכוליון" שבאוניברסיטה העברית. במסגרת עבודת הדוקטורט שכתבה עקבה אחר קהילות גוש קטיף שהגיעו לאתר הקרווילות בניצן עם ההתנתקות וניתחה את תהליכי העומק החברתיים והתרבותיים שהתחוללו בקרבן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 ביולי 2013, ב-גיליון ואתחנן תשע"ג - 832 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ש.צ. לוינגר

    בס"ד י"ח באב תשע"ג

    כדאי להזכיר שגוש קטיף הוקם בשנות השבעים על ידי וביוזמת ממשלת יצחק רבין, עקב חשיבותו הבטחונית של האיזור.

    מי שהיה שר החקלאות בממשלה זו, אהרן אוזן, מספר בזכרונותיו על החששות הכבדים שהיו לו מהתיישבות באיזור מבודד בתוך אוכלוסיה ערבית עויינת. הוא הציע לאיגוד המושבים של 'הפועל המזרחי' איזור חלופי להתיישבות בפיתחת רפיח, ופנה לממשלה בבקשה לשנות את התכנית:

    'בהתייעצויות שנערכו בראשותו של יצחק רבין השתתפו… והשרים שמעון פרס וישראל גלילי. אוזן גולל בפניהם את מועקותיו וחששותיו לגורל היהודים-החלוצים שהתיישבו בתוך קן הצרעות של רצועת עזה. למרבה ההפתעה, קם דוקא שמעון פרס, שר הביטחון, והוציא את הרוח מהמפרשים המונפים בסערה על ידי המהססים. הוא הודיע בנחרצות שמשרדו, כלומר מערכת הביטחון, תסלול כביש עוקף שיחבר את ימית לגוש קטיף כדי לעקוף את הסכנות…

    ראש הממשלה סיכם את הדיון בתמצית: "אנו ניגשים לביצוע התכניות להתיישבות החדשה!". כך נתקבלה ההכרעה על הקמתו של גוש קטיף בממשלת "העבודה" דאז. כל הגורמים ניגשו למלאכה בחריצות ובדבקות למטרה של פיתוח האיזור'

    (יהודה עזריאלי, העולה מן המדבר – אהרן אוזן במאבק לשילוב בין-עדתי, תשנ"ה, עמ' 60-61)

    בברכה להתחדשות ציונית, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: