מלחמות הרבנים סביב הרבנות הראשית לוו בחרמות, בגידופים ובביזוי תלמידי חכמים. 
שלושה כללים מנחים למחלוקת לשם שמים

בשבועות האחרונים, חווינו חוויה קשה ואף טראומתית של מלחמות רבנים סביב הרבנות הראשית ועניינים נוספים שעלו על סדר היום, מלחמות שלוו בחרמות, גידופים, הוצאת דיבה, חיטוט בתמונות, ביזוי תלמידי חכמים ומעל הכול ביזוי התורה.

מעל לכל ספק, מחלוקת הינה כלי נצרך והכרחי לכל חברה ובוודאי בעולם התורה. חברה הפועלת באופן הומוגני הינה חברה שסופה להתנוון. ריבוי הדעות וגיוונן מובילים לתחרות בריאה ולהפריה הדדית בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה". ברם, אחד האתגרים הגדולים העומדים לפתחו של עולם התורה הינו ניווט המחלוקות באופן שתישארנה בתוך הגבולות של "מחלוקת לשם שמים". לצערנו, ההיסטוריה היהודית רוויה מחלוקות קשות בין רבנים ותלמידי חכמים ומימרת חז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" נשמעת לעתים כקלישאה צינית. חז"ל במדרש הידוע במסכת יומא (ט, א) הצביעו על גורם זה כסיבה המרכזית לחורבן הבית והרס האומה: "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים".

מהם אפוא הכללים למחלוקת לשם שמים? הלא כל אחד מהצדדים טוען שכוונתו לשם שמים וכיצד יוכל המתבונן מן הצד לשפוט מי חולק לשם שמים ומי לא? ברצוני להציע שלושה קריטריונים אשר יאפשרו להבחין בין מחלוקת רצויה לבין מחלוקת פסולה.

אלכסנדר קנצ'יק, "בית המדרש הישן", 2003

מטרת המחלוקת

מטרת המחלוקת צריכה להיות בירור האמת, גם במחיר האופציה של הודאה בטעות. אם מטרת החולקים הינה לנצח ולהכריע את המחלוקת, הרי שהמחלוקת מלווה בהכרח באינטרס אישי מאחר שכל צד שואף להראות שהוא טוב יותר וצודק יותר. ברם, אם מטרת המחלוקת הינה בירור האמת, אין זה משנה אם אני צודק או שמא היריב צודק שהרי הדבר החשוב הינו מציאת האמת וחיזוקה.

זו משמעות דברי המשנה בפרקי אבות (ה, כ): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים". וכפי שהגדיר זאת ה"חתם סופר":

שלא יהיה כוונת המתווכחים… לנטות דעת חברו לדעתו, כי מה לי ולו, אך יהיה הויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי, באופן מה שחברי טען נגדי אראה במחשבתי אם כנים דבריו אחזור בי ואם לא נראים לי דבריו אני עומד על דעתי, ומה לי בכך אם יודה לי או לא כי אין כוונתי לנטות דעתו לדעתי, וכן יהיה דעת חברי שכנגדי להעמיד סברתו לעצמו, ואחר הויכוח הזה אחרי רבים להטות. אבל אותם הרוצים דוקא שחברו יודה לו וכוונתו להטות דעת חברו לדעתו, אותם שוגים מדרך האמת ונוטים אל הניצוח ויצא משפט מעוקל" (שו"ת חתם סופר אורח חיים, ר"ח).

יש בדברי החתם סופר דרישה הכרחית כדי לנהל מחלוקת לשם שמים. אסור לצד החולק לנסות לשכנע את רעהו. ההיפך הוא הנכון, על המתווכח לנסות להשתכנע, ואם לא הצליח להשתכנע בטעותו לפחות התחזק הוא בדעתו. המתווכח רק כדי לשכנע מאבד את הלגיטימציה של מחלוקת לשם שמים, גם אם מדובר בנושא הנמצא ברומו של עולם. המתווכח לשם שכנוע האחר כה בטוח בעצמו וסבור שכל האמת איתו עד שאינו מסוגל להקשיב לביקורת ולבחון היכן הוא טועה.

סגנון המחלוקת

במחלוקת לשם שמים, יינתן כבוד לצד החולק. אין בכך כדי להפחית את עוצמת הוויכוח, ואכן כל צד חייב להילחם בחריפות על דעתו, ברם הדבר חייב להיעשות בצורה מכובדת ואלגנטית מתוך הבנה ואמונה שגם הצד השני כוונותיו טהורות לשם שמים. הטחת האשמות כאילו ליריב יש אג‘נדה נסתרת, כאילו הוא משבש ראיות ומטעה את הציבור במזיד, חורגת מגבולות מחלוקת לשם שמים. קריאה בכינויי גנאי (רשע, כופר, ניאו־רפורמי, הזוי, פנאט וכו‘) כמו גם השמצה אישית ומתקפה פרסונלית חורגות במפגיע ממסגרת המחלוקת הלגיטימית. היטיב להגדיר זאת הרב קוק:

נמצא שכל מחלוקת שיש בין איש ישראל לחבירו, בין קיבוץ לחבירו, גם היא בונה עולמות, וכיון שהכל הוא שכלול ובנין, אין צורך לדבר מרורות, כי אם להודיע את הגודל ששני הצדדים עושים, ושהם יחד משכללים בנין עדי עד, ומתקנים את העולם, ואז לפי התרחבות הידיעה תגדל האהבה, כפי הערך של גדולת השנאה, ויגדל החיבור לפי הערך של גדולת הפירוד" (הרב קוק, אורות ישראל, ד, ו).

אם נצא מנקודת מוצא זו, שיש לבצע הפרדה מוחלטת בין המחלוקת האידיאולוגית לבין המחלוקת הפרסונלית, אם נוכל לשפוט את כל האדם לכף זכות אך בד בבד לחלוק על דרכו בתכלית התוקף ללא טשטוש המחלוקת האידיאלית, הרי שאנו במסלול הנכון.

היחס שבין החולקים

אם בני הפלוגתא מסוגלים לשמור על יחסי חברות חמים למרות תוקף המחלוקת, הרי שמחלוקתם לשם שמים. הדבר הקובע את טיבה של המחלוקת אינו הנושא או דעות החולקים כי אם היחס האישי שביניהם. הלל ושמאי, על אף שחלקו כמעט על כל נושא שבעולם, כיבדו זה את זה ואהבו זה את זה, כפי שמגדיר זאת ר‘ יהונתן אייבשיץ:

בזאת יודע, אם המחולקים ובעלי ריבות – זולת הדבר שחלקו בו ומנגדים זה לזה הם אוהבים גמורים בלב ונפש, זהו אות שמחלוקתם לשם שמים, אבל אם אויבים ונוטרים שנאה זה לזה על ידי מחלוקת, זהו שלא לשם שמים, ויתיצב השטן בתוכם, וזהו הסימן מסרו לנו חכמי משנה, איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, כי בכל מחלוקת אומרים שהיא לשם שמים, אמרו כמחלוקת שמאי והלל, שאהבו זה את זה וכבדו זה את זה הנאהבים ונעימים, זהו אות שמחלוקתם לשם שמים, אבל כמחלוקת קרח ועדתו, שהיו נוטרים איבה ושנאה וכמעט יסקלוהו למשה וכדומה, זו היא שלא לשם שמים" (יערות דבש ב, ח).

הדרך היחידה שבה נוכל להמשיך לצעוד יחדיו כחברה היא רק ואך ורק אם נבין שאין הצדק עם מחנה אחד בלבד (לרבות המחנה שלנו) ובאופן דומה אין מחנה אחר הטועה לחלוטין. התמונה מורכבת בהרבה מציור פשטני זה. עלינו לנסות למצוא את נקודות הצדק שבכל שיטה ובכל מפלגה – דתיים וחילונים, חרדים וציונים, חרד“לים ומודרניים, ימנים ושמאלנים – ולהרכיב בניין שלם יותר. הסיבה לכך שהאחדות נראית דבר הנמצא מאיתנו והלאה הינה שלעתים החולקים מנסים לטעון שכל האמת נמצאת אך ורק בקו שלהם וכל המשתייך לקו מחשבה אחר אין לו כל מקום בעולם התורה. כל צד מנסה לשנות את רעהו כך שידמה לו, במקום לנסות ולראות מה יכול הוא ללמוד מרעהו. ברם, זהו שורש הטעות. אין כל שאיפה לשיווי בדעות, ההיפך הוא הנכון. הסוד לאחדות אמיתית טמון בהבנה שיש מקום במסגרת השיח הציבורי לכל אחת מהדעות. צריך לחלוק בתוקף, אך אסור לזלזל ולהכפיש. מותר לתקוף את הדעה החולקת אך אסור חלילה לתקוף את הצד החולק באופן אישי ולטעון שהוא מונע ממניעים זרים או פופוליסטיים.

בימים אלו, ימים שבין חורבן לנחמה, עלינו לזכור את דבריו המאירים של הרב צבי יהודה הכהן קוק (“את אחי אנכי מבקש“):

את אחי ואת אחיותיי, בכל חלקי עמנו, שבכל המפלגות ובכל הארגונים, הידועים ושאינם ידועים, הנגלים והנסתרים, ושאינם במפלגות ושאינם בארגונים – את כולם אני מבקש ומפיל תחנונים לפניהם. חוסו נא על נפשותיכם ועל נפש עמנו כולו. אל נא יתעלם מאתנו אף לשעה חומר האחריות, לעומת גודל הבניין של פרק זמן נורא ונשגב זה, ואל נגיע לידי חילול השם חלילה. אל נא יחליט כל אחד מאתנו, כל מפלגה וארגון וחלק, אשר כולם הלא את טובת עמנו ותקומת ארצנו דורשים, כי רק אתו כל האמת וכל הצדק. אל יחפוץ ואל ידמה, במצבנו האיום הזה, להטיל את דעתו בכפיית ידים על חברו; אל ישכח, מתוך ההתרגשות של האידיאליות הקדושה, כי הדעה לא תוטל ולא תתקיים בזה אלא תעורבב ותרפה ותימוג. אל נא נעכיר את החופש הציבורי שלנו בדעות ובמחשבות, בשאיפות ובתכניות, בבירוריהן ובטיפוליהן, על ידי העברת גבולות השימוש בכוח הידיים והשרשת השנאה והבוז שבלב. נזכור, כי "המגביה ידו על חברו נקרא רשע" וכי היחס השלילי מתכפל בהדדיותו לאין מעצור בין אדם לאדם ובין אח לאח. נצמצם את חילוקי דעותינו הציבוריות בויכוח הדבור והכתב ובהגשמתן הישירה, ואל נדלדלן בגסות האגרוף ובארסה של השליליות. נזכור את כוונת הצדק והאידיאליות שבכל אחד מאתנו, ונמצא את הדרך הנכונה והמתאימה לסידור היחסים שבינינו ולתיקון מגמותינו המעשיות. "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם".

האחריות לתיקון המצב העגום מוטלת על כל הצדדים. ישנה חשיבות לגישות שונות בעולם התורה, והן עשויות לאזן זו את זו לו רק תתנהל המחלוקת בצורה נכונה. גישה ליברלית מדי עשויה לפרוץ פרצות גדולות בתורה אם לא תתנהל באחריות, כפי שאירע לאהרן הכהן בחטא העגל. מאידך, גישה מונופוליסטית והגמונית החושבת שהיא המייצגת היחידה של התורה עשויה למוטט את הגשרים הקיימים ולבנות חומות גבוהות ובצורות בין הציבור לתורה, כפי שאירע למשה רבנו בחטא מי מריבה. רק מחלוקת אמיתית לשם שמים עשויה לבנות גשרים, ולעשות זאת באופן אחראי ומבוקר.

אני תפילה שהעולם הרבני יתעשת, יבין את האחריות הכבדה המוטלת על כתפיו ויחזור להראות לכלל הציבור את הדרך שבה מתנהלת מחלוקת אמיתית לשם שמים, דרך שבה באמת "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".

הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת "אהל ארי" ברעננה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013