וירוס יווני | שלום רוזנברג

דימוי האישה לחומר והאיש לצורה נשתל בהגות היהודית והתגלגל למקומות לא רצויים. כשמשל הפך לנמשל

רבות נאמר ונכתב בזמן האחרון על האישה בהלכה. כאן מבקש אני לעמוד על "הפילוסופיה" של היחס בין גבר לאישה. דברים נפלאים נאמרו במקורות על כך, אלא שנאמרו גם דברים הצריכים תיקון. הדוגמה החשובה ביותר לדעתי היא זו שמבחינה הבחנה "פילוסופית" בין אישה לגבר, ומזהה את האישה כ"חומר" ואת הגבר כ"צורה".

חומר וצורה הם מושגי מפתח בהגות הקלאסית. כדי להבינם הבה נחשוב על אדם המפסל גוש שַׁיש – החומר, ומעצב ממנו דמות כלשהי – הצורה. הדמות מעניקה צורה לחומר. אם נחפש דוגמה פילוסופית יותר נוכל לחשוב על הפילוסופים – חסידי אפלטון בעיקר – שכפרו בבריאה "יש מאין"  וצידדו בגישה של "יש מיש". העולם נברא כנתינת צורה בחומר הקדמון, החסר צורה כלשהי. הדוגמה הפלסטית המרכזית היא התפתחות העובר. זרע הזכר  – הצורה – שנשתל בנקבה יתפתח ברחם – החומר – ליצור חדש.

יסכה שלה

המחשבה היהודית השתמשה בדגם החומר והצורה כדי לתאר את השניות שבאדם: גוף – חומר, נפש – צורה. כך ראה הרמב"ם, ובעקבותיו ר' יצחק עראמה, בתיאור הזוג הראשון בגן עדן לא רק פשט, אלא גם ייצוג סמלי של האדם על כל מורכבותו הפנימית. אלא שבשלב מסוים בתולדות ההגות היהודית המשל הפך לנמשל, והנמשל למשל. האישה אינה שוב סמל של החומר. החומר הופך מהות של האישה. תפקיד האישה הריאלית היא הפסיביות. הזרע שהוא הצורה הוא אקטיבי. על הרחם הנשי לפתח את מה שהוא מקבל מהגבר המפרה, בחומר וברוח. ההבדל בין המגדרים קיבל מתוך כך סמכות פילוסופית, ועליה יש לחנך את בנות האולפנות.

ואולי זה לא נכון! אולי מתרחש לפנינו מה שהגר"א טען כנגד הרמב"ם בהכרזתו שכפרה ביעילות הלחשים: "והוא הרמב"ם נמשך אחר הפילוסופיה הארורה [אולי מילים חריפות אלו לא היו של הגר"א]… והפילוסופיה הטתו". כשם שקורים הדברים במחשב, גם בתולדות המחשבה נשתל וירוס מצ'ואיסטי המבזה את האישה, הווירוס הפילוסופי היווני.

אחד מגדולי עולם, המהר"ל, נפגע קשות מהווירוס היווני הזה. רבים מצטטים מכתביו עד עצם היום הזה את המשוואה אישה=חומר. אך הבה נתעלם מכל החומר הנגוע. נראה לי שהמהר"ל עצמו לא היה שלם עם המשוואה. כשהוא דורש את השם הנוסף שחז"ל מייחסים לשרה (בראשית יא, כט) יִסְכָּה – "שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי… הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה" – כותב המהר"ל "כי הבעל נותן לאשה מציאות שלם, כמו שהצורה נותן לחומר… כי לעולם היה שם 'שרי' נמשך אחר שם 'אברהם', שכשהוסיף ה"א לאברהם (להלן יז, ה) – הוסיף ה"א לשרי… אבל שם 'יִסְכָּה' לא היה לה מפני אברהם, שהרי אברהם היה טפל לשרה בנביאות (רש"י בראשית כא, יב)".

כשהפכה לאשתו של אברהם התאחדה שרי עם בעלה, חומר בצורה, וכביכול – כנהוג אצלנו –קיבלה את השם (היום שם המשפחה) של בעלה. אולם, שרה גם נשארה עם שמה השני "יִסְכָּה", שם המצביע על האישיות העצמאית משלה, שבגינה הייתה נביאה הגדולה מאברהם. ואולי לכל אישה יש את ה־יִסְכָּה שלה.

השיבה לגן עדן

לפני שנסיים נפנה נא להגות היסודית הפנימית. אנו פונים אל הקב"ה בכינוי "אתה' ולא 'את". עובדה דקדוקית ולא יותר, אך היא עלולה להטעות. הקב"ה אינו שוביניסט! הוא אבינו שבשמים, אך גם אמא קרובה. אכן, הקב"ה פונה אלינו גם כאם: "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם" (ישעיהו סו, יג); "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (שם מט, טו). אנו פונים אליו בהתאם: "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ" (תהלים קלא, ב). עוד צעד קטן אחד, ואנו בדימוי התלמודי־קבלי של השכינה. ואכן, הכינוי "הקב"ה" רומז על אב רחוק המצוי מעבר לקוסמוס. הכינוי "שכינה" מציין לעומת זאת את נוכחותה וקרבתה של אם.

הקבלה פיתחה את הרעיון הזה. בתורת הספירות השכינה מיוצגת בספירת מלכות. כידוע, האושפיזין בסוכות (שוב גברים!) מייצגים את הספירות השונות. המקובל ר' מנחם עזריה מפאנו לימד אותנו שזה נכון גם לנשים: שרה בחסד, מרים בגבורה, דבורה בתפארת, אביגיל בהוד, חולדה ביסוד ואסתר במלכות.

הבדל פילוסופי עקרוני בין גבר לאישה? נראה בעיניי שהתורה מלמדת אותנו שהבעיות אינן תוצאה של תוכנית א־להית מלכתחילה, אלא של קללה, עם הגירוש מגן העדן. כאן טמונה הנחמה הגדולה. "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", אך האפידורל יתגלה ויעזור, ודאי קצת. קללותיה של האישה עתידות להיבטל בתהליכי הגאולה ותיקון העולם. צדק רש"ר הירש כאשר קבע שבעקבות קללת האדמה וייסורי העבודה נתערער השוויון המקורי, כשנעשתה האישה תלויה בעבודתו של האיש. צדק כשהוסיף (בראשית ב, טז): "התורה תביא גאולה ותפרוס סוכת שלום. איש ואישה ישובו לכהונתם ויעבדו את ה' כשווים".

אל לנו לבטל חלילה את השוני הבסיסי שבין המינים, מקור עושר לאנושות כולה. אך עלינו לבטל תופעות לוואי בלתי רצויות הקשורות בשוני זה. תיקון העולם פירושו שחרור האדם משעבודו במכרות הפחם ושחרור האישה מעבודות בית משעממות ואינסופיות, בחסדה של מכונת הכביסה וכדומה. אך הרבה חייב עוד העולם לעשות. ואף אנו, המאמינים, חייבים עדיין ליטול קיסמים מבין עינינו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013

פורסמה ב-19 ביולי 2013, ב-גיליון ואתחנן תשע"ג - 832, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. ברצוני להעיר שאת העניין של ההבדל בין הגבר המשפיע לאשה המושפעת יש בקבלה במושגים של ״דוכרא״ ו״נוקבא״ הדומים במשמעותם הפילוסופית ל״חומר״ ו״צורה״ ומהם לקח המהר״ל שהיה אחוז בתורת הקבלה את דבריו וכדרכו השתמש בשפה לא קבלית מובהקת והוא השתמש במושגים ״חומר״ ו״צורה״ של הפילוסופיה היוונית. ככה שלא מדובר בהשפעה יוונית מעבר לכך שאם כבר פרופ׳ רוזנברג הזכיר את תלמידי אפלטון הזוה״ק כותב על הגותו של אפלטון (במיוחד על תורת האידאות)שהיא כיוונה לדעת עליון ולתורתינו.

    על כל פנים כמובן שפרופ׳ רוזנברג צודק באופן העקרוני שאם התקדמות העולם וביטול העבדות וכד׳ גם קללת ״והוא ימשול בך״ אמורה להתבטל ובעל התניא בספרו ״תורה אור״ בסוף פרשת תולדות כותב שעל הנאמר בנבואת ירמיהו ״קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה״ שאומנם עתה בחתונה קול הכלה אינו נשמע ורק החתן מקדש ופעיל בטקס אך לעתיד לבוא ישמע גם ״קול כלה״ בעל התניא עושה שם חילוק בשבע ברכות בין ״משמח חתן וכלה״ שנאמר בברכה אחת ומסמל את השמחה בחסות החתן ופעם אחת ״משמח חתן עם הכלה״ שגם הכלה וגם החתן באותה השפעה יעויין שם בתורה אור

    אכן זו שאיפה שתריך לשאוף אליה אך לדעת איך לקדם אותה כיאות ללא דרכים הנוגדות את ההלכה וללא זעם לא קדוש על ההלכה פוסקיה ומקיימיה

    זה ההבדל בין הרצון האמיתי הטהור לקידום הנשים לבין הרצון של כח המדמה הפסוודו הלכתי ופסוודו הלכתי של הדתחים הליברלים

  2. הדברים מאוד מושכים את ליבי והכותב בוודאי לא זקוק לחיזוק, אבל בסופו של יום הרעיון המובע זקוק לראיה חזקה יותר מאשר "ואולי זה לא נכון" ו"אך הבה נתעלם מכל החומר הנגוע".

    אני מחכה לדברים מבוססים יותר ואחוזים בקרקע, במחילה.

  3. בכותרת המשנית נאמר "דימוי האישה לחומר והאיש לצורה נשתל בהגות היהודית והתגלגל למקומות לא רצויים. כשמשל הפך לנמשל".
    המסר הזה כללי. שומעים משל מוצלח, ואז ממשיכים לנתח ולפתח את המשל, ומשליכים על הנמשל. זו שיטה מסוכנת ביותר. כל המטרה של המשל היא לפתוח את האדם למחשבה חדשה, אך לא להחליף עיסוק בעולם המציאות בעיסוק בעולם של המשל.

  4. ש.צ. לוינגר

    בס"ד טו"ב באב ע"ג

    ד"ר יוסף כהן מגדיר את מאפייניה העיקריים של האריסטוטליות, והראשון שבהם:

    א. המציאות בנויה משני יסודות חומר וצורה. החומר הוא יסוד סביל והצורה היא היסוד הפעיל. ביסוד הסביל קיימת שאיפה תמידית להשתנות והיסוד הסביל קיימת שאיפה תמידית להשתנות והיסוד הפעיל פועל את השינוי הזה. שני יסודות אלו אינם נפרדים זה מזה לעולם ולא קיים יסוד חומר טהור או יסוד צורה טהור.

    (י' כהן, הגותו הפילוסופית של ר' אברהם אבן עזרא, רמלה תשנ"ו, עמ' 14)

    דומני שההבחנה בין 'חומר' ו'צורה', במובן של 'סביל' ו'פעיל' – מובנית לתפיסה האריסטוטלית המקורית, לפיה העולם קדמון הא-ל אינו מתערב בנעשה בו. והיא תהיה בעייתית מאד בפילוסופיה היהודית שנטתה מהאריסטוטליות המקורית בקבלה את יסודות חידוש העולם וההשגחה. הפילוסופיה היהודית ראתה במציאות ארבעה יסודות: חומר, צורה, פועל (בצירי) ותכלית (כפי שפותח ביאור הגר"א לספר משלי). בכל מקרה הגורם ה'פועל' הוא הקב"ה ואנחנו משתדלים לעצב את עצמנו בהתאם ל'צורה' שיעד לנו בתורתו..

    מה שחשוב לנו היא תכונת 'החומר': 'השאיפה התמידית להשתנות', שבמובנה החיובי היא שאיפה תמידית להשתפר ולהתעלות. כן חשובה לנו תכונת 'הצורה': 'היציבות', המאפשרת לנו, במובנה החיובי, לעמוד על האמת כנגד פיתויי העולם.

    תלמידי חכמים נדרשים להיות:

    'אליכם אישים אקרא' (משלי ח,ד) – אמר רבי ברכיה: אלו תלמידי חכמים שדומים לנשים (ענוותנין ותשושי כוח. רש"י) ועושין גבורה כאנשים (יומא עא,א)

    לשלב גבורה בענווה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ש.צ. לוינגר

      את יסוד היציבות והגבורה מצינו גם בנשים, שלעיתים קרובות עלו בכך על הגברים, כגון בחטא המרגלים, שדוקא הנשים שמרו על אמונתן.

      מהר"ל עומד על כך שהנאמנות, שמירת אמונים, היא תכונה שבה מצטיינות הנשים יותר מהגברים, וכך הוא אומר בביאורו למעשה 'חולדה ובור' (תענית ח,א):

      'ותדע עוד כי הזכר והנקבה הוא כנגד אמת ואמונה. ויש לך להבין למה האשה עמדה באמונתה ביותר? וזה בודאי בשביל כי אמונת אשה לאיש יותר מן אמונת האיש לאשה, כי "אמונה" לשון נקבה ו"אמת" הוא לשון זכר… ולכך עמדה האשה באמונתה ולא האיש'

      (נתיב האמונה, פרק א)

      אולי כוונתו שהאיש נוטה להיות מקובע יותר ב'כאן ועכשיו' וכשהם קודרים הוא שוקע בהם, בעוד שהאישה, באופיה הדינאמי, צופה אל העתיד, ואמונתה נותנת בה תקוה.

      • ש.צ. לוינגר

        הרמב"ם מתייחס למשל של חומר לאשה בכמה מקומות במורה הנבוכים. ע"פ תרגומו של פרופ' מ' שוורץ.

        בחלק א, פרק יז, הוא כותב: 'אפלטון ומי שקדם לו היו מכנים את החומר בשם "הנקבה" ואת הצורה בשם "הזכר"'.

        ברם, בחלק ג, פרק ח, הוא מבאר שדימויו של החומר הוא לאישה שאינה נאמנה, על שום שאיפתו המתמדת של החומר לפשוט את צורתו וללבוש צורה אחרת:

        'אך טבעו של החומר ואמיתתו היא שהוא לעולם לא פוסק מלהיות קשור בהעדר, לכן אין שום צורה מתמדת בו, אלא הוא פושט צורה ולובש אחרת תמיד. מה נפלאים דברי שלמה בחכמתו בהשוותו את החומר לאשת איש זונה, כי החומר לא נמצא בשום פנים בלי צורה, מכאן שהוא "אשת איש" תמיד… ולמרות היותה "אשת איש" אין היא פוסקת מלבקש גבר אחר להחליף בו את בעלה, מפתה אותו ומושכת אותו בכל דרך עד שהוא מקבל ממנה מה שבעלה היה מקבל. זה מצבו של החומר'

        לא זה יחסו של הרמב"ם לאישה הנורמטיבית, עליה יאמר בחלק ב, פרק ל, שהיא ובעלה חד הם::

        'הבן איפוא כיצד היתה ההבהרה שהם שניים מבחינת-מה בעוד הם אחד, כמו שאמר "עצם מעצמי ובשר מבשרי", והוא הוסיף חיזוק לכך באומרו ששם אחד לשניהם "אשה כי מאיש לוקחה זאת". הוא הדגיש את התאחדותם ואמר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

        לעומת הרמב"ם שרואה את החומר בשלילה, ומשווהו לאישה שאינה נאמנה. מהר"ל מבחין בין החומר הרעלבין 'החומר הזך', שתכונתו השאיפה להיטיב ולהתחבר אל 'השכל הזך', תכונות שבכוח האישה דווקא להעצים. אף על תנאים כרבי יהושע (אשרי יולדתו) ורבי יוסי הכהן אומר מהר"ל שנצטיינו ב'חומר הזך'.

        כמה מלשונותיו בכיוון זה הבאתי בהערותי ל'מעבר למחיצה הפנימית – תגובות' מיום י"ז בשבט תשע"ג 28.1.13. ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        שם ציינתי גם לדברי הראי"ה קוק ב'עין אי"ה' ( שבת, פרק ט, אות צג)שדוקא היותו של משה ילוד אישה, המצטיינת ביכולת ובשאיפה לקבל דעת, היא שמכשירה אותו יותר מהמלאכים 'לקבל תורה'!

        • בס"ד כ"ב אלול ע"ג

          שוויון הערך בין האיש והאשה, עם ההבחנה בהבדלי האופי ודרכי ההשפעה החינוכית, מובעים בדברי רבי:

          'רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאדם מכבד את אמו יותר מאביו לפי שהיא משדלתו בדברים, לפיכך הקדים האב לאם בכיבוד; וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאדם מתיירא מאביו יותר מאמו לפי שהוא מלמדו תורה, לפיכך הקדים האם לאב במורא, מקום שחסר השלךים. או כל הקודם במקרא קודם במעשה? תלמןד לומר: "איש אמו ואביו תיראו", מגיד ששניהן שקולין זה כזה'.

          (מכילתא, יתרו, מסכתא דבחודש, פרשה ח)

          וכך מסביר הגאון רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק:

          'הברייתא הגדירה הגדירה את ההבדל הבסיסי שבין האהבה שמפגינה האם כלפי ילדה לבין אהבתו של האב, בלשון "משדלתו בדברים" לעומת "מלמדו תורה"… בלשון אחרת: האב מטיל על הילד עול של משמעת, בעוד שהאם משחקת עימו בחיבה, "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי א,ח)'

          (אדם וביתו – שש מסות על חיי המשפחה, ירושלים תשס"ב, עמ' 144)

          ניתן לומר שתפקידו של האב ללמד את הילד את החוקים, הכללים שעל פיהם נוהגים החיים, בעוד שתפקיד האם לעורר בילד את הרצון להשכיל ולהיטיב, את אהבת ה' ואהבת הבריות. ושני התפקידים משלימים זה את זה.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          הרב סולובייצ'יק מעיר שההבחנה בין אב לאם אינה דיכוטומית: 'הברייתא אינה עוסקת באב ובאם דוקא, אלא בטיפוסים שונים – הטיפוס האבהי והטיפוס האמהי. אב פלוני עשוי להיות בעל מאפיינים מסויימים השייכים לטיפוס האימהי, ואילו אם אלמונית עשוייה לנהוג כאב. הברייתא מדברת על דיוקנין, אבות-טיפוס, ארכיטיפים' (שם).

          לדברי הרב אורי שרקי נר"ו (בשיעורו אליו קישר אמיר להלן), בעת שהקב"ה 'ניסר' את האיש והאישה, טבע בשניהם את קוי האופי הגברי והנשי, שאם לא כן לא היה מקום להבנה ביניהם, וההבדלים בין המינים הם במינון, כאן דומיננטי הצד ה'גברי' וכאן – ה'נשי'.

  5. רק תיקון על תגובתי מלמעלה שהמקור ״בתורה אור״של בעל התניא שציינתי הוא לא בסוף פרשת תולדות כמו שכתבתי בטעות אלא בסוף פרשת ויגש

    לתועלת המעוניינים

  6. אמת ויציב שהמרה"ל מכיל "חומר נגוע". אבל הוא לא לקח אותו ישירות מהפילוסופיה היוונית, אלא מהקבלה, שהיא מלאה חומר יווני נגוע.

  7. http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=13526

    שיעור מעניין של הרב שרקי בנושא עליו מדבר פרופ' רוזנברג במאמר רק מזווית שונה -שיעור מוסרט כדאי לצפות

כתוב תגובה לש.צ. לוינגר לבטל