הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן | רפאל מלכא

שיח השדה

את חלקת הארזים היפהפייה שביערות ביריה, חבריי ואני נהגנו להתאמץ ולבקר דווקא ביום שלג. לא יודע, אולי ביקשנו לנו טיפת אירופה בתוך הים תיכוניות החמה והקשוחה. יש משהו קסום בעצי המחט למיניהם, ניחוח של זרות. ואין בזה, חס ושלום, ביקורת על מפעלה הגדול של הקרן הקיימת לישראל. את ארז הלבנון קשה היה לי למצוא גם ביערות שמעטרים את עירי. מצאתיו לבסוף בחצר ביתו של עובד קק"ל שנטעו בגינתו. אף שעברו שנים לא מעטות מאז ניטע היה זה עץ צעיר, וכלל לא מרשים כמו עצי הענק שהיו לסמלה של שכנתנו מצפון.

כשמה, פותחת פרשתנו בתחינת משה להיכנס לארץ (דברים ג, כה): "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן". שלוש בקשות יש כאן, כנגד שלוש קדושות של הארץ, זו לפנים זו: "הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" – ארץ ישראל, "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה" – זו ירושלים (כפי שמפרש רש"י), "וְהַלְּבָנֹן" – זה בית המקדש (רש"י). מיד קופצת שאלה – מה לבית המקדש וללבנון? אך גם מיד קופצת תשובה –הרי שלמה, לצורך בניית בית המקדש, ביקש מחירם מלך צור שבלבנון לשלוח לו קורות ארזים, ככתוב (מל"א ה, כד): "וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה, עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ".

אך עדיין נשאר הקושי – מה למקודש ביותר ולעצי הסרק שמארץ זרה? ראשית יש לומר כי בגבולותיה השונים של ארץ ישראל, לא פעם נכלל הלבנון בה. הפשט של כל זה הוא שארז הלבנון הוא אחד העצים המרשימים והיפים ביותר (וגם הריחניים), ואפשר להוציא מגזעו קורות ארוכות וישרות שאורכן עד 40 מטר, ולבית המקדש ודאי צריך להשתמש במובחר שבעצים. ככלל, למלך שלמה היה חוש לפאר והדר, וכמלכים אחרים בהיסטוריה אהב גם הוא סגנון. הוא זה שעליו נאמר שנשא משליו "עַל־הָעֵצִים, מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר' (מל"א ה, ט־יג). דהיינו, מן האילן הגדול ביותר ועד לזה השפל והנמוך. גובהו זה עשה לו צרות ויצא לו שם של גאוותן, וכבר דיברנו במצורע שגאה ליבו ודבר לשון הרע, ועל כן עליו להביא ענף ארז (סמל גאוותו) ואזוב (שפלותו מעתה).

אולם יש גאווה שאינה גאווה כלל, זו – הרוממות. על הקב“ה נדרש הפסוק “כי גאה גאה“ (בשירת הים) שהוא מתגאה על גאים. הכוונה, כמובן, לרוממותו יתברך, שאין כמוה. בית המקדש מרומם מעל כל המציאות, כמוהו הא־ל השוכן בו, ועל כן טבעי שייבנה מקורות עץ שאף הוא רם ונישא. אך הארז הוא גם ראיה לרוממות ה‘ – שעל אף גודלו וחוסנו (תהילים כט, ה) “קוֹל ה‘ שֹׁבֵר אֲרָזִים; וַיְשַׁבֵּר ה‘ אֶת־אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן“.

איך היה להביא לכם נופי צינה ושלג בלהט ימי הקיץ הללו? מרענן, הא? עכשיו תבינו מה חיפשנו בחלקת הארזים שלנו עת “שלג על עירי“.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 ביולי 2013, ב-גיליון ואתחנן תשע"ג - 832 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: