גאולה באור נוגה | אבישר הר שפי

החתן והכלה, המהווים בדברי הנביאים סמל לגאולה והתחדשות, מופיעים בשירו של יהודה עמיחי כזוג מבוגר, המואס בפאתוס ומחפש ממשות. התשובה נמצאת באהבה הפשוטה

אֲנִי יוֹשֵׁב בַּחֲדַר הַמְתָּנָה עִם חֲתָנִים צְעִירִים מִמֶּנִּי בְּהַרְבֵּה שָׁנִים

 

אִלּוּ חָיִיתִי בִּימֵי קֶדֶם הָיִיתִי נָבִיא

אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי מְחַכֶּה בְּשֶׁקֶט

לִרְשֹׁם אֶת שְׁמִי עִם שֵׁם אֲהוּבָתִי בַּסֵּפֶר הַגָּדוֹל

שֶׁל הַנִּשּׂוּאִים וּלְהָשִׁיב לַשְּׁאֵלוֹת שֶׁעֲדַיִן אֲנִי יָכוֹל לְהָשִׁיב לָהֶן.

מִלֵּאתִי אֶת חַיַּי מִלִּים

אָסַפְתִּי בְּגוּפִי יְדִיעוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְכַלְכֵּל בָּהֶן

שֵׁרוּתֵי בִּיּוּן וּמוֹדִיעִין שֶׁל כַּמָּה אֲרָצוֹת.

בִּצְעָדִים כְּבֵדִים אֲנִי נוֹשֵׂא מַחְשָׁבוֹת קַלּוֹת

כְּשֵׁם שֶׁבִּנְעוּרַי נָשָׂאתִי מַחְשָׁבוֹת כְּבֵדוֹת גּוֹרָל

עַל רַגְלַיִם קַלּוֹת, כִּמְעַט רוֹקְדוֹת מֵרֹב עָתִיד

לַחַץ חַיַּי מְקָרֵב אֶת תַּאֲרִיךְ הַלֵּדָה

אֶל תַּאֲרִיךְ הַמָּוֶת, כְּמוֹ סִפְרֵי הִיסְטוֹרְיָה,

שֶׁבָּהֶם לַחַץ הַהִיסְטוֹרְיָה הִצְמִיד אֶת שְׁנֵי

הַמִּסְפָּרִים הָאֵלֶּה יַחְדָּו לְיַד שֵׁם מֶלֶךְ מֵת

וְרַק מַקָּף מַפְרִיד בֵּינֵיהֶם

אֲנִי מַחְזִיק בַּמַּקָּף הַזֶּה בְּכָל מְאוֹדִי

כְּמוֹ בְּקֶרֶשׁ הַצָּלָה, אֲנִי חַי עָלָיו

וְנֶדֶר לֹא לִהְיוֹת לְבַד עַל שְׂפָתַי

קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה וְקוֹל

מִצְהֲלוֹת יְלָדִים בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם

וּבְעָרֵי יְהוּדָה.

מעבר לששת טעמיו, ואולי אף יותר מהם, מסמן ט"ו באב את היציאה מימי האבל. ט"ו באב הוא היום הראשון שאסור להתענות בו לאחר שלושת השבועות שפתחו בתענית והסתיימו בה. אמנם דיני האבלות מסתיימים לפניו אבל כדי באמת לצאת מהם אי אפשר להסתפק בחזרה לימי החולין הרגילים של שגרת הקיץ. על מנת להשיב את הנפש ולמלא אותה מכל מה שחסרה בימי הצטמקותה, נדרש יום של חג, כמין תשובת המשקל  לימי התענית. נדמה כי רק בט"ו באב אפשר לנשום לרווחה, לצאת מן המצרים, לפשוט ידיים ולחולל.

אחד האיסורים המרכזיים בימי בין המצרים הינו איסור הנישואין. בתשעה באב, הסוגר ימים אלו, הוא מקבל ביטוי גם באיסורים על הקשר שבין איש ואשתו. נראה כי תכליתם של איסורים אלו אינו רק למעט בשמחה, אלא להדהד את החורבן עצמו. תמונתו של החורבן כעומד בזיקה אל הזוגיות איננה "המצאה" של תורת הסוד והיא מצוירת חזור ושנֹה כבר בדבריהם של הנביאים ולאחר מכן אצל חז"ל. הזוגיות, הן כסמל והן כתיאור מציאות, מהווה אצל נביאי החורבן כמין נייר לקמוס המעיד יותר מכול על החורבן והגאולה. בתוך תמונות אלו מתבלט הפסוק מירמיהו:"וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה" (ירמיה ז, לד), ולעומתו פסוק הגאולה המושר בכל חתונה: "כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה… בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כלה" (ירמיהו לג, י־יא).

במקרה או שלא במקרה, מכל טעמיו של ט"ו באב קנה לו שביתה דווקא סיפור מחולות הנישואין בכרמי שילה. כך שלא רק בהיותו יום חג, אלא גם מבחינת עניינו של היום הוא עומד בזיקה הפוכה לימי האבל על החורבן. על אודות זיקה הפוכה זו מעמידה אותנו כבר המשנה במסכת תענית, הבוחרת לתמונת הסיום של המסכת מכל הימים שאין מתענים בהם דווקא את ט"ו באב. תמונתו של ט"ו באב החובר ליום הכיפורים מועמדת כתמונת נגד אל מול כלל התעניות שבהן עוסקת המסכת.

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

קשר הצלה לחיים

מקום נוסף שבו נזכרים פסוקי הגאולה מירמיהו הוא שירו של יהודה עמיחי "חתונה מאוחרת". קולות החתונה מירמיהו הנושאים כאמור את שופרה של הגאולה חותמים את השיר, שאף במרכזו מוצבת תמונה של נישואין. אך אם נביט בה, זוהי תמונה מפתיעה ושונה לחלוטין מהציור הראשוני שבו מצטיירים פסוקי הנביא, ונראה כי כבר כותרת השיר "חתונה מאוחרת" מעידה על כך.

בתחילתו של השיר מציב עמיחי את עצמו אל מול החתנים הצעירים (“אני יושב בחדר המתנה עם חתנים צעירים ממני בהרבה שנים“) ונדמה שכבר בכך הוא מתרחק מן התמונה שבירמיהו. שכן אם נודה על האמת, כשמדברים על קול חתן וקול כלה בחוצות ירושלים אנו רואים לנגד עינינו זוג צעיר ולבן, בשיא פריחת נעוריהם, ולא בני זוג הנישאים נניח בשנות הארבעים פלוס לחייהם (תמונה שבשנים האחרונות נעשית יותר ויותר רלוונטית ואולי אף מבחינה זו שירו של עמיחי הוא בשורה).

בהמשך הופכת התמונה לקֹהלתית במובהק: “לחץ חיי מקרב את תאריך הלידה / אל תאריך המוות“. בתיאור סרקסטי מתאר המשורר את ספרי ההיסטוריה שבהם תאריך הלידה מוצמד לתאריך המוות ליד שמו של מלך מת, כאשר רק מקף מפריד ביניהם, ובתיאור שהוא אירוני ונוגע ללב כאחד מתאר המשורר את עצמו כמי שאוחז במקף הזה בכל מאודו כמו בקרש הצלה. קיימת כאן השלמה עם ההעדר, עם המוות, ויתור על הפאתוס (“אילו חייתי בימי קדם הייתי נביא / אבל עכשיו…“), על האידיאולוגיות, על המחשבות הגדולות לשינוי העולם המאפיינות את ימי הנעורים (“כשם שבנעוריי נשאתי מחשבות כבדות גורל / על רגליים קלות, כמעט רוקדות מרוב עתיד“).

עמיחי מתייחס באופן אירוני אף לכל המילים והידיעות המרובות שאנו צוברים בימי חיינו (“מילאתי את חיי מילים / אספתי בגופי ידיעות שאפשר לכלכל בהן / שירותי ביון ומודיעין של כמה ארצות“) ואף דברים אלו מזכירים את דבריו של משורר קהלת: “ולחוטא נתן עניין לאסוף ולכנוס“.

התמונה הפותחת את השיר אם כך מציירת את המשורר עומד בחדר ההמתנה על מנת להירשם לנישואין, אך בהנגדה מודגשת לחתנים הצעירים זוהי “חתונה מאוחרת“, חסרת פאתוס, חתונה שתנועת הוויתור מלווה אותה. יש כאן עמדה המכירה בהבל שבאחיזה, בצבירה, במחשבה שניתן לתפוס את העולם. היא מכירה בכך שבסופו של דבר מה שנשאר, ואולי גם מה שחשוב, הוא היכולת לענות על השאלות הפשוטות והבסיסיות ביותר (“ולהשיב לשאלות שעדיין אני יכול להשיב להן“) שאותן שואלים רושמי הנישואין: שם, שם האב, תאריך לידה. יש כאן משום ויתור על העתיד ועל כל הדמיונות שהוא צופן בקרבו, ולעומת זאת אחיזה עצמתית, לפיתה, כמו בקרש הצלה, בחיים עצמם, במקף הזה שבין הלידה והמוות. ואף כאן כבקהלת, שבאיזמל האמת המרה הופך את כל ה“תכליות“ שבהן אנו אוחזים להבל, ומבכר על פניהן את – “לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה הא־לוהים את מעשיך“.

אך מה עניינה של החתונה כאן? למה בוחר עמיחי למסור את השקפת החיים הזו דווקא מתוך חדר ההמתנה של רושם הנישואין? האם זהו רק הרווח מן ההנגדה לחתנים הצעירים ולתמונתה המקובלת של החתונה המסייע לו בחידוד התפיסה הקהלתית? נדמה שיש כאן יותר מכך, שכן אם נקפוץ שוב לסופו של השיר נראה כי האחיזה הקהלתית במקף, בקרש ההצלה של החיים, מלווה בנדר: “ונדר לא להיות לבד על שפתיי“, נדר שמיד לאחריו נשמעים קולות החתן והכלה בחוצות ירושלים ועמם מסתיים השיר.

בכך מציב עמיחי את האהבה כנקודה הארכימדית בעולם הקהלתי. המפתיע הוא שגם כאשר היא מצוירת בצבעיו היא חורגת מתוכו והופכת למשהו אחר, משהו שהוא מעבר לאחיזה הנואשת בחיים, לדבר שיש בו משהו מן הגאולה. לא לחינם מתרחש השיר בחדר ההמתנה לרישום הנישואין ועומד כולו על הנקודה שבה רושם המשורר את שמו עם שם אהובתו “בספר הגדול של הנישואין“. אם נשים את לבנו, ספר זה עומד בניגוד לספר האחר שבשיר: ספר ההיסטוריה שבו רשומים המלכים המתים בצירוף תאריך לידתם ומותם – ספר חיים מול ספר מתים.

מפליא איך קולע עמיחי באופן שנראה בלתי מודע לאחת מתמונות התשתית של ספר הזוהר – תמונת “מלכי אדום“ או “מות המלכים“. תמונה זו מתייחסת לרשימת מלכי אדום שבסוף פרשת וישלח המתארת את המלכים שמלכו באדום “לפני מלוך מלך לבני ישראל“. ברשימה שמונה מלכים, כאשר לגבי שבעה מהם מצוינת רק עובדת מלכותם ומיתתם: “וימלוך וימות… וימלוך וימות“. מן הכתוב עולה כי לא הייתה להם המשכיות, שכן אף מלך איננו בנו של קודמו. לעומתם, לגבי המלך השמיני, הדר, מספר לנו הכתוב כי היה נשוי למהיטבאל, ובניגוד למלכים הקודמים לא מוזכרת מיתתו. בזוהר הופכת התמונה המקראית לסיפור התשתית על בריאתו של העולם, כאשר שבעת המלכים מהווים את עולמות ה“טיוטה“ שחרבו, והמלך השמיני, משום היותו נשוי, מציין יחד עם אשתו מהיטבאל את העולם החי ובר הקיום. והנה גם כאן אצל עמיחי אנו שומעים על ספר עם מלכים מתים, ולעומתו ספר החיים של הנישואין, שבו חותם את עצמו המשורר בשיר זה.

הבנה מאוחרת

נשוב אל האהבה, זו העומדת ביסודה של החתונה המאוחרת. נדמה כי השיר מקנה לה עוצמה הרבה מעבר לאהבתם של החתנים הצעירים. רגליהם של אלו רוקדות מרוב עתיד, עיניהם מצועפות, נשואות קדימה, ואהבתם, לטוב ולרע, לוטה בערפל ועטופה בענני הדמיון. לעומתה מתבלטת ממשותה ונקיותה של האהבה המאוחרת. כמו האחיזה במקף החיים המלווה אותה, זוהי אהבה שהיא ממשות נטו.

בניגוד לאמירה כי האהבה אינה דורשת משני אנשים להסתכל זה על זה אלא להסתכל יחד באותו הכיוון, כאן האהבה עצמה היא המהווה את החיים, את הניצחון על המוות – ולא דמיונות האהבה או העתיד שאליו מתקדמים האוהבים. אולי צריך להגיע לחתונה מאוחרת כדי להבין זאת.

השיר מסתיים כאמור בתמונה העוקבת אחר תיאור הגאולה בירמיהו: "קול חתן וקול כלה וקול / מצהלות ילדים בחוצות ירושלים / ובערי יהודה". אם עוד היה מקום לספק, סיום מרגש זה מבהיר שעמיחי איננו אנטי משיחי, איננו כופר בגאולה, אלא רק רואה אותה באופן אחר. לא בתמונות אפוקליפטיות של אחרית הימים, לא בעננים וברקים וקולות שופר, אלא באקוורלים צבעוניים, באור רך, אולי קצת נוגה. ניתן לראות בה תמונה הזורעת באור הבהיר של ירושלים קצת מן התוגה שבחתונות היהודיות מן הגולה. לתחושה זו מסייע החיבור שעושה עמיחי בין הפסוק בירמיהו ושבע הברכות לפסוקים מזכריה: "כֹּה אָמַר ה' צְ־בָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". כך מצליח עמיחי להוציא את הפסוק ואת הברכה, שבדרך כלל מושמים בהקשר מלא בפאתוס, ולראות בהם את יופייה העדין של האהבה חסרת היומרות, של החתונה המאוחרת.

אם נקשיב לסופו של השיר, עמיחי משנה בו את הסדר של הצירוף המקובל "בערי יהודה ובחוצות ירושלים" ל"בחוצות ירושלים ובערי יהודה". בכך דואג עמיחי לסיים את השיר עם שמו ורומז לנו שיש כאן משהו מאוד אישי. הוא כמו אומר שהדובר בשיר איננו רק "הדובר השירי" וכלוחש לנו: "השיר הזה הוא אני", יהודה. ואכן עמיחי, כפי שהוא מתאר את עצמו, הינו "נביא עני", משורר המסמן את המעבר מן הפאתוס של דור תש"ח לנמיכות הקומה של דור המדינה. בשיר אחר הוא כותב: "לא כברוש , / לא בבת אחת, לא כולי, / אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות־ירוקות,/ להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק /ואחד מחפש", וגם כאן אנו מרגישים איך הוויתור על הפאתוס, על ההופעה המרשימה, על הכוליות, איננו מפסיד מאומה אלה פותח פתח לקיום חופשי ונושם יותר, זוהר באור הרך. כך יהודה עמיחי.

אם נשוב לעניין החורבן והגאולה, לזיקה שבין ט' באב לט"ו באב, אולי גם חידושה של הברית שלו אנו מצפים לאחר כל מה שעבר הוא סוג של חתונה מאוחרת. כוחה של חתונה זו כאמור אינו רק ביופי הרך שבה, אלא אף באמת ובמידת הקיום שבה. כך נקבע להלכה כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, ולעומתה הקדושה השנייה, הקדושה הענייה והמאוחרת של ימי שיבת ציון, חסרת הפאתוס והשופרות, דווקא היא קידשה לעולם.

באופן דומה עומדים לנו הלוחות השניים שקיבל משה במעמד צנוע ונסתר, ללא עננים וברקים, ולא הלוחות הראשונים מן המעמד נורא ההוד שהפכו לשברי לוחות. בנעורים יש אמנם מכוחה של הראשוניות, הם מלאים עוצמה וחדווה, מלאים עתיד, חולמים את האפשרויות הבלתי מוגבלות, ובכך כוחם. אך בד בבד יש בהם משהו עודף, "מותרות" בלשונה של הקבלה, ומשום כך הם מהווים פעמים רבות סוג של טיוטה. הטיוטה אמנם מהווה הכנה לדבר הקיים, אך היא עצמה מתנדפת. בהקשר הנישואין ניתן להביא גם את הכלל שקובעים חז"ל ולפיו אישה אינה מתעברת בביאה ראשונה (יבמות לד, א). הפעם השנייה, הנקייה מעודפות, האמיתית יותר, שיש בה משהו צנוע, עדין יותר וממשי יותר, היא זו המכה שורשים עמוקים ומתקיימת.

לסיום נציין רק כי שירו של עמיחי זכה לביצוע מפעים של מאיר אריאל המאוחר, והוא אחד משיריו האחרונים. זהו ביצוע רוטט ורגיש שנדמה שנמסך בו משהו גם מן האחרית של מאיר אריאל עצמו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ג, 19.7.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 ביולי 2013, ב-גיליון ואתחנן תשע"ג - 832 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: